אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים שער הכנסת אורחים › פרק ד' - מצות לויה לאורח

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

שער הכנסת אורחים · פרק ד' - מצות לויה לאורח

פרק ג - ענינים שונים

א. מצוה ללוות את האורחים כשיוצאים מביתו והולכים לדרכם,(1) ומצוה זו גדולה וחשובה יותר ממצות הכנסת אורחים. (2)

ואמרו רבותינו בתלמוד: כל מי שאינו מלוה את חבירו, כאילו שופך דמים,(3) ואם ליוהו, הרי זו סגולה שחבירו לא ינזק בדרך. (4) ואמרו בדרך רמז: "לויה" ראשי תיבות - לחיים וּלְשלום ילך האורח.

(1). וכתב בספר יוסף אומץ (סימן תסה) בשם ספר חרדים, שאין לאדם להניח שום מצוה קבועה בשביל מצוה אחרת, רק בשביל מצות לויה.וראה בשו"ת בצל החכמה (חלק ד סימן לה) שדין לויה אינו רק באורח, אלא גם אחד מתושבי העיר שיוצא לעיר אחרת, מצוה ללוותו.

וכתב בספר דברי אליהו (אחרי ההקדמה): מעשה באיש אחד שהיה רגיל להכניס אורחים, והיה עשיר גדול, ולבסוף נשרף ביתו וכל אשר לו רח"ל, ושאלו את רבינו הגאון מוילנא מדוע לא הגינה עליו זכות מצותו שהיה זריז מאוד לקיים מצות הכנסת אורחים? והשיב להם; שבמצות הכנסת אורחים צריך לקיים אכילה שתיה לויה - ראשי תיבות אש"ל. ומפני שמנהגו היה לקיים באורחים מצות אכילה ושתיה בלבד, ולא מצות לויה, נשאר מתיבת אש"ל - "אש", לכן לא היה כח במצוה להגן עליו, כי לא השלימה כדבעי.

(2). כתב הרמב"ם (ה' אבל פרק יד ה' א-ב), מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים. ושכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החֹק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה - מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותם ומלוה אותם. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, ולִווּיַם יותר מהכנסתם.

וכתב מרן החיד"א בספרו חומת אנך (פ' וירא אות ו) שכאשר נפרדו שלושת המלאכים מאברהם, נאמר שאברהם "הלך עמם לשלחם", גמטריה - תרי"ג, כי המקיים מצות לויה, כאילו מקיים כל התרי"ג מצוות שבתורה.

(3). בגמרא סוטה (מו:) אמר רב יהודה אמר רב: כל המלוה את חבירו ד' אמות בעיר, אינו ניזוק [אותו היוצא לדרך. רש"י]. ואמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: כל שאינו מלוה את חבירו, כאילו שופך דמים, שאלמלי ליווּהוּ אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות. וכן פסק הרמב"ם (שם). וראה מה שכתב הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון בספרו הנפלא 'קול דודי' (עמוד רנא).

(4). כתוב בזוהר הקדוש (פרשת וירא דף קד): בא וראה, כאשר אדם עושה לויה לחבירו, הוא ממשיך את השכינה להתחבר עם חבירו, והשכינה הולכת עימו בדרך להצילו ולשומרו, ובגין כך בעי ליה לבר נש ללוויי לאורֵח בגין דחבר ליה לשכינתא, ואמשיך עליה לאתחברא בהדיה. ע"כ.

טעם למצות לויה

ראיתי בספר לשכנו תדרשו (חלק א עמוד קפב) שכתב טעם נפלא בשם הרש"ז מקלם זצ"ל, מדוע שכר לויה גדול כל כך וזה תוכן דבריו:

חכמינו ז"ל ירדו לסוף דעתם של הבריות, וידעו שכאשר האורח יושב בביתו של בעל הבית ומשביע נפשו ממיטב המאכלים, מפעם לפעם מתעורר בלבו חשד, שבעל הבית מעונין כבר להפטר ממנו, ולכן אפילו לאחר שכבר אכל ושתה ולן בביתו, בכול אופן חושד האורח שהנה כבר בעל הבית מאושר שסוף סוף זכה כבר לסלקו מביתו, והראיה לכך שמיד לאחר שעזב את בית בעל הבית, סגר עליו בעל הבית את הדלת כאילו הוא אומר "ברוך שפטרני". ולכן כאשר האורח עוזב את בית בעל הבית בהרגשה כזאת, הרי זה כאילו בעל הבית שפך דמים, שכעת נפשו של האורח אבילה עליו בחושבו שהוא אדם בלתי רצוי. מה שאין כן כאשר בעל הבית מלוה את האורח, אז על ידי ליוויו, מרגיש האורח שבעל הבית מתענג בו ושמח בכך שזכה לקיים על ידו מצות הכנסת אורחים, ואז עוזב האורח את בית בעל הבית בהרגשה טובה שהוא אורח רצוי, ושמחים בבואו. ע"כ.

וטוב עין יראה בספר נתיבות עולם למהר"ל (נתיב גמ"ח פ"ה), שכתב לבאר טעם נוסף מדוע יש צורך ללוות את האורח, וזה ת"ד: הישוב נברא לצורך האדם, שנאמר בתהלים: "והארץ נתן לבני אדם", וכל אשר נתן לאדם, אין שם מושלים שיכולים להזיק לישוב [כגון גזלנים ולסטים ורוחות רעות וכל המזיקים, שכל אלו אינם מושלים במקום ישוב]. אבל אותם מקומות שאינם מסוגלים לישוב ואין ישוב בני אדם שם, צריך בהם לויה ושמירה יותר. ואף על גב שלא התלוה עמו כל הדרך, סוף סוף היה לו לויה בדרך הזה שהוא הולך עליו, ואין מושלים בו הדברים אשר מושלים בדרך שאינו מן הישוב כאשר יש לו לויה.

הלויה גורמת לאדם שמירה עליונה מן השם יתברך, שהאדם מפני שהוא יחידי, צריך הוא לשמירה מלמעלה, ועל ידי שהוא מלוה אותו, נכנס בשמירה עליונה ומתדבק למעלה עד שמגיע השמירה אל השם יתברך, ואין קץ וסוף לשמירה זאת. ולפיכך אמר שאין קץ אל שכר לויה, שכשם שעל ידי הלויה גורם אליו שיכנס האדם תחת שמירת השי"ת, אשר הוא גבוה על גבוה, והוא שומר אותו עד אין קץ וסוף, כך לשכר שלו אין קץ וסוף.

ודבר זה מופלג ועמוק בחכמה מאוד מאוד, כי החסד שעושה בעל הלויה מתעלה החסד הזה בּיְמִינוֹ של הקדוש ברוך הוא, אשר שם השמירה והלויה, וזה מתעלה עד אין קץ וסוף, ואם אין מלוה אותו, כאלו שופך דמים. ומפני כך כופין על לויה, שאין ראוי להניח את האדם יחידי שהוא כאילו שופך דמים. עכ"ד.

שיעור מצות לויה

ב. יש אומרים שמצות לויה אין לה שיעור, וככֹל שמלוה את אורחו יותר, שכרו גדול יותר, והעיקר שלא יפחות מללוותו ארבע אמות [כ- (2) מטר]. (5)

ואף שכיום נהגו להקל במצות לויה, מפני שהאורחים מוחלים על כבודם. (6) עם כל זה יקפיד בעל הבית ללוות את אורחו לכל הפחות ארבע אמות מביתו, משום שיש בזה סגולה שלא יארע לאורח נזק בדרך, וגם משום שמלוה את השכינה ההולכת עמו. (7)

(5). אורחות חיים (חלק ב סימן מז). עיין שם. וכתב הרמב"ם (שם), שאפילו המלוה את חבירו ד' אמות, יש לו שכר הרבה.

(6). סמ"ע (חו"מ סימן תכו ס"ק יא), ובעיון יעקב (סוטה שם ד"ה כל) כתב טעם אחר, דכיון שעיקר הלויה הוא להראות את הדרך אשר ילך בה [כדמשמע בתלמוד שם], ועכשיו כל הדרכים מיושבים ומצוינים לכוֵן הדרך, לפיכך די ללוותו ארבע אמות בעיר.

(7). כתב הרמב"ם (שם הלכה ג): וכמה שיעור לויה שאדם חייב בה? הרב לתלמיד - עד עיבורה של עיר [דהיינו: עד (70) אמה מבית החיצון של העיר], והאיש לחבירו - עד תחום שבת [אלפיים אמה], והתלמיד לרב - עד פרסה. וכו'. ע"כ.

וכתב הדרכי משה (חושן משפט סימן תכו) בשם ילקוט מהר"ש, דהאידנא אין נוהגים ללוות תלמיד לרבו עד פרסה, משום שבזמן הזה מוחלים על כבודם. ויש לילך עמו או עם חבירו עד לפני שער העיר, או לכל הפחות ארבע אמות. עכ"ל. וכן כתב כף החיים (אורח חיים סימן קי אות טו) בשם האחרונים.

וטוב עין יראה לרבינו החפץ חיים בספרו אהבת חסד (פרק ב) שכתב, שכל מה שאמרו הפוסקים שהאידנא נהגו להקל במצות לויה, הוא רק ללמד זכות על העולם במה שאינם זהירים לילך עד פרסה או עד תחום שבת. אבל חלילה לפטור עצמו ממצות לויה לגמרי, כי בגמרא משמע שהוא דבר סגולי למתלוה שלא יארע לו אסון בדרך. וגם על ידי הלויה, נגמר המצוה בשלמות, כי "אשל" - ראשי תבות: אכילה שתיה לויה.

וכן תחזה בספר כף החיים פלאג'י (סימן ז אות ב) שכתב, דאף על גב שהלויה היא כדי שלא ינזק האורח בדרך, אם כן היכא שאין חשש נזק [כגון שהולך בתוך העיר], מה צורך ללויה. אולם גם באופן כזה צריך לויה אפילו שאין שום ספק סכנה בדרך, משום שמלַוה לשכינה ההולכת עם האורח, ולא יחוש על כבודו לומר "איך אקום ממקומי לעשות לויה לקטון ממני", דהרי השכינה מתלוה עם האורח בדרך. ע"כ.

וראה בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן תקעט) שכתב: ראיתי אצל הצדיק רבי שמואל יוסף רבינוב זצ"ל, שנהג ללוות כל אחד שיצא מביתו, עד הרחוב. ושאלתי אותו פשר הדבר והלוא לא נהגו כן, והשיב, שמבואר בספרים הקדושים, שצריך כל אחד להחזיק איזה מנהג מיוחד וטוב, כדי שיזכיר אותו לאחר אריכות ימים, והוא בחר לעצמו הנהגה זאת. ע"ש.

ועל כל פנים, כתב בספר הבית (עמוד תעג) בשם הרב זכר נתן, שחולה או זקן שאין ביכולתם ללות את האורח אפילו ארבע אמות מהבית, ילווהו לפחות ארבע אמות בחדרו לכיון הפתח ודיו.

ג. אדם שמלוה את חבירו לתחנת האוטובוס, או שמלוהו לרִכבו, יעמוד המלוה עד שיעלם חבירו מעיניו, ואחר כך ישוב המלַוה לביתו.(8)

(8) . כף החיים (אורח חיים סימן קי אות טז) בשם החזקוני, וסמך לדבר: "עינינו לא ראו", מכאן למלוה חבירו שצריך לעמוד במקומו עד שיעלם מעיניו. ע"כ. וכיוצא בזה כתב בשו"ת יביע אומר (חלק ד יורה דעה סימן לה). ע"ש. ועיין ערוך השלחן (חו"מ סימן תכו אות ב), ובשו"ת בצל החכמה (חלק ד סימן לד).

ד. ראובן שמֵלַוה את שמעון, ואין ברצונו של שמעון להטריח את ראובן, לא יאמר לו שיחזור לביתו, כי בהתלוותו אליו, גורם שתדבק עמו השכינה הקדושה, ואם יאמר לו שיחזור, כאילו מפריד ממנו השכינה.

לפיכך אם אין רצונו של שמעון להטריח את ראובן, לאחר שראובן ליוהו מעט, יאמר לו: "אין רצוני להטריחך עוד", ובזה אינו מפריד השכינה ממנו. (9)

(9). שלחן הטהור (קב, ב), והובאו דבריו בספר עולם חסד יבנה (עמוד רסז).

בכייה בשעת הפרידה

ה. יש ליזהר שלא להיפרד מחבירו או מקרובו מתוך בכייה, כי יש בזה סכנה גדולה. ואם אינו יכול לעצור את עצמו מלבכות, יבכה קודם הפרידה. (10)

(10). כף החיים (אורח חיים סימן קי אות יט) בשם המקובלים. והניף ידו שנית ביורה דעה (סימן קטז אות קסא), וביאר לפי זה, שבגלל שדוד ויהונתן בכו שניהם בשעת פרידתם, לכן נהרג יהונתן במלחמת פלשתים, ולא ראו עוד איש את אחיו.

אמירת לך לשלום

ו. אמרו רבותינו בתלמוד: הנפרד מחבירו, לא יאמר לו "לך בשלום", אלא "לך לשלום". (11)

ואף שיש אומרים שכל זה נאמר רק למי שמקפיד על כך, אבל מי שאינו מקפיד אין הדבר מזיק לו כלל. (12) מכל מקום ראוי ונכון להקפיד לומר לחבירו "לך לשלום" כפי שהזהירונו רבותינו בתלמוד, ולא להקל בדברים שיש בהם חשש סכנה. (13)

(11). בגמרא ברכות (סד.) אמר רבי אבין: הנפטר מחבירו, אל יאמר לו 'לך בשלום' אלא 'לך לשלום', שהרי יתרו שאמר למשה לך לשלום - עלה והצליח, דוד שאמר לאבשלום לך בשלום - הלך ונתלה. וכן פסק המשנה ברורה (סימן קי ס"ק יז).

וכתב העיון יעקב (שם), שבאמת אין חילוק רע או טוב בין "לשלום" או "בשלום", אך יש קפידא שהוא לא יאמר כן, כיון שמצינו פעם אחת שאירע מקרה רע לאבשלום כשאביו אמר לו "לך בשלום", מוכח שתיבת "בשלום" כוללת גם כן רעה - שילך מן העולם הזה לעולם הבא שנקרא 'בשלום', שנאמר "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", ולכן יאמר לו לך לשלום. ע"ש. וראה עוד מה כתבו המפרשים על העין יעקב שם.

(12). כן כתב כף החיים (יורה דעה סימן קטז אות קס) בשם הר"ן, וליקוטי מהרי"ח. וכתב התורה תמימה (פרשת לך לך פ' טו), דעל פי זה אפשר להבין למה השמיטו השלחן ערוך דין זה, למען ישתקע כל ענין ניחוש. והולך בתום ילך בטח. ועיין בשו"ת עטרת פז (כ"ג חושן משפט סימן ה ד"ה איך שיהיה).

(13). כתב כף החיים (שם) שהאיש הנפרד מחבירו, בודאי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום כהזהרת חכמינו ז"ל [ומה שאמרו הפוסקים הנ"ל שאמירת 'לך בשלום' אינה מזיקה, הכוונה שאם אמרו למישהו לך בשלום, ואינו מקפיד על כך, לא יארע לו שום נזק, אבל מכל מקום אין לומר לחבירו כך, דאולי הוא מהמקפידים].

וסיפר רבינו הסטיפלר על הרב מבריסק זצ"ל, שהיה מרבה לעשות הטבת חלום על חלומות לא טובים שהיה רואה. והסביר הסטיפלר, שהרב מבריסק לא עשה הטבת חלום בגלל שפחד מהחלומות, הוא לא פחד משום דבר, אלא הוא פחד מהגמרא שאומרת ששייך שחלום ירמוז על נזק, ושייך שנפשו של החולם תהיה עגומה עליו, ובגלל שהיה מפחד מדברי הגמרא היה עושה הטבת חלום. ע"כ. והוא הדין בנידון דידן.

צדקה

ז. הנפרד מחבירו, יתן לו מטבע ויעשה בה סימן, ויאמר לו: "הנני נותן לך מטבע זו, כדי שתהיה שלוחי לתת את המטבע בקופה בעבורי, כשתגיע למקום חֵפצך". ואז נחשב לשליח מצוה, ואינו ניזוק בדרך. (14)

(14). שבט מוסר פרק שלושים ואחד (אות ב). ועיין כף החיים (או"ח סימן קי ס"ק כד, כז).

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה