ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים
שער הכנסת אורחים · פרק ג - ענינים שונים
א. כשיבואו אורחים לביתו, יקבלם בסבר פנים יפות,(1) וישים מיד לפניהם לאכול ולשתות, כי אולי הם רעבים וצמאים ומתביישים לבקש. ויגיש להם את המאכלים בפנים מאירות, ולא בפנים זוֹעפות ועייפוֹת.
ואפילו אם הייתה לו מריבה קודם לכם אם אשתו או עם אחד מבני ביתו, לא יראה זאת בפני האורחים, כדי שירגישו האורחים בנֹח. (2) ובשעת הארוחה, יראה עצמו כמצטער על שאינו יכול להשיג להם יותר ממה שהגיש לפניהם. (3)
(1). כן כתב במחזור ויטרי (סימן תכד) בביאור המשנה באבות "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", שאם נכנסו אורחים אצלך, קבלם ברצון, שיהא סיברך ודעתך טוב להם, ואף להם יִוַדע ויסברו שבסבר פנים יפות ובלב טוב אתה נותן להם. ושנו רבותינו, שאם אדם נותן לחבירו כל מתנות שבעולם ופניו כבושות בקרקע, כאילו לא נתן לו כלום. ע"כ.
וכתב רבינו חיים פלאג'י בספרו צדקה לחיים (אות קנג), שהמקבל אורחים בשמחה, כך מקבלים אותו בעולם הבא, שמקבל פני שכינה. ע"כ.
ובגמרא כתובות (קיא:) אמר ר' יוחנן: טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר (בראשית פרק מט): "וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב", אל תקרי לְבֶן אלא לִבּוּן שינים. ומזה ילמד האדם, שאם נתן לאורח דבר מועט בסבר פנים יפות, שכרו גדול יותר ממי שנתן דבר גדול ללא סבר פנים יפות.
(2). ספר מנורת המאור (חלק א נר ג כ''ז), והוסיף, שלא יספר לפניהם תלאותיו, כי ישבר רוחם בחושבם שבשבילם אומר דברים אלו, וכמעט שיאבד שכרו עבור זה.
(3). כתב בספר חסידים (סימן נו): לעת האוכל יאמר לאורח: אדוני אכול בשמחה ושתה בלב טוב יינך או מימך, כי הצור יודע כי ברצון ונפש חפצה הייתי נותן לך בשר, בחיי נפשי שאין לי מה שאתן לך.
וכתב רבינו בחיי בספר כד הקמח בשם המדרש, על הפסוק שנאמר באברהם "ויטע אשל", רבי נחמיה אומר, אותיות 'אשל' הן הן אותיות 'שאל' - היה אדם נכנס אצלו, ואברהם אומר לו: שאל כל מה שאתה רוצה ואני נותן לך.
לא להקפיד
ב. אם האורח שבר איזה כלי ללא כוונה, או שנשפך לו שתיה על המפה הנקיה, צריך בעל הבית לתת לאורח הרגשה שלא קרה כלום [אפילו אם הכלי שנשבר הוא יקר מאוד], כדי שלא יתבייש האורח. (4)
(4). כתב בספר צדקה לחיים (אות קסד), שיש שני סוגים של הכנסת אורחים. יש המכניס אורחים כדי להראות להם את ביתו ועושרו. ויש המכניסם לשם שמים - כדי להאכיל רעבים. והמבחן בזה הוא, אם נאבד מביתו איזה חפץ, או נשברו כלי זכוכית חשובים. שאם כונתו לשם שמים, אינו מקפיד כלל, וחושב שזהו בכלל ההוצאה שצריך להוציא בעבור האורחים. ואם הוא כדי להראות עושרו ולהתגאות, אז יתמלא חימה, ולא ישגיח על כבוד האורחים.
ומספרים על הגאון רבי עקיבא איגר, שהזמין אורח לליל הסדר, ובעת עריכת הסדר, שפך האורח בשגגה יין על המפה. מיד הזדרז רבי עקיבא ונגע בכוסו כאילו שלא במתכוון ושפכו על המפה. נענה הרב ואמר ברצינות: 'כמדומני שהשולחן עקום'. וזאת כדי שלא יגרם בושה לאורח.
דיבור בשפה זרה
ג. כשרוצים בני הבית לדבר ביניהם בשפה זרה, אין להם לעשות כן בפני האורחים. וכמו כן, לא ידברו לידם בלחישה וברמיזה, מפני שהאורחים עלולים לחשוב שמדברים עליהם, ויכולים להיפגע מכך. (5)
וכשאין ברירה וחייב לדבר בשפה זרה, כגון שאמו או אביו מדברים איתו בשפה שלהם, יענה להם באותה שפה, ולאחר מכן יסביר לאורחים על מה היתה השיחה, כדי שירגישו בנֹח. (5)*
(5). כף החיים פלאג'י (סימן ה אות יד), וכתב שכמה פעמים שמע וראה שדברו בני הבית על איזה ענין, ולא נגע ולא פגע לאורח כלל, והאורח טעה בדמיונו שדברו עליו, ונצטער הרבה מאוד וזלגו עיניו דמעות בקול מר, ולכן צריך דעת ותבונה שלא יהיו מדברים בפני האורח דבר דמשתמע לתרי אנפי, ולהיות כל דבריהם בשכ'ל הקודש. ע"כ.
*(5). כן האיר לנכון מהר"ר חיים רבי שליט"א בספר ואין למו מכשול חלק ג (עמוד קלב).
לשרת את האורחים
ד. ראוי ונכון שבעל הבית ישרת את האורחים בעצמו ולא על ידי שליח, אפילו אם הוא אדם נִכבד וחשוב. (6)
ואם יש לבעל הבית בנים, מצוה שיחנכם במצוה יקרה זו, ויתן להם שיגישו את הכיבוד לאורחים. (7)
(6). גרסינן במסכת קידושין (לב:): מעשה בחכמים שהיו מסובים בחתונת בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל עומד ומוזג להם משקה. נתן את הכוס לרבי אליעזר ולא רצה לקבלו, נתן לרבי יהושע וקיבלו.
אמר לו רבי אליעזר: מה זה יהושע שאנו יושבים ואדם גדול [רבן גמליאל] עומד ומשקה אותנו? אמר לו רבי יהושע: מצינו גדול ממנו שהיה משמש. אברהם גדול הדור היה, וכתיב: "והוא עומד עליהם". ושמא תאמר כמלאכי השרת נדמו לו? לא נדמו לו אלא כערביים. ואנו, לא יהיה רבן גמליאל עומד ומשקה אותנו?!
אמר להם רבי צדוק: עד מתי אתם מניחים כבוד של מקום ואתם עוסקים בכבוד הבריות, הקדוש ברוך הוא משיב רוחות ומעלה נשיאים ומוריד מטר ומצמיח אדמה, ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד, ואנו לא יהיה רבן גמליאל עומד ומשקה עלינו. ע"כ. נמצאנו למדים שגם אדם גדול וחשוב צריך לשרת את אורחיו ולא לחוס על כבודו, כי זהו כבודו.
ועיין בבבא מציעא (פו:) שכל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים בעצמו, שילם לו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וכל מה שעשה על ידי שליח, שילם לו על ידי שליח. וקיימא לן דמצוה בו יותר מבשלוחו כדאיתא בקידושין (מא.).
וכתב בשו"ת תורה לשמה (סימן רנה) שאם בעל הבית הוא תלמיד חכם, צריך האורח לקום לכבודו כאשר בא להושיט לו משקה או מאכל וכדומה, והוכיח זאת מהגמרא בקידושין (שם), שרב פפא ורבא שרתו את החכמים ומזגו להם משקה, וכשראו שאין החכמים קמים לכבודם, הקפידו עליהם. ועיין מה שכתב הפני יהושע בחידושיו לקידושין שם.
וראה בשו"ת חדות יעקב (אורח חיים סימן יט) שכתב, שמִזה שאברהם אבינו ורבן גמליאל היו משרתים בסעודה בעצמם, יש ללמוד שהשרות שמשרת בעל הבית את אורחיו, זהו בכלל המצוה של הכנסת אורחים, ולא רק הכשר מצוה, ואם אינו משרתם, חסר לו במצוה עצמה. ע"ש.
(7). כן מצינו שנהג אברהם אבינו, כמו שכתוב: "ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו" וכתב רש"י; שאותו הנער היה ישמעאל, ורצה לחנכו במצוות. ובמדרש רבה (פ' מח) כתוב, שעשה כן כדי לזרזו במצוות.
ה. אם יבאו אורחים לביתו של אדם, יכבדם כפי כוחו ויותר מיכולתו. ואל יראה להם שהוא עני, אלא יראה להם שלא חסר לו כלום [אף על פי שהוא באמת עני], וישכיבם במיטב מיטותיו.
ויחשוב בלבו כאילו הוא אורח, והאורח הוא בעל הבית. ויאמר לעצמו: אילו הייתי אני מתארח אצל האורח הזה, הייתי רוצה שיכבדני ויאכילני וישקני כראוי, לכן גם אני אעשה לו כן.(8) וגלגל הוא שחוזר בעולם. (9)
(8) ראשית חכמה פרק דרך ארץ. ומה שכתבנו שישכיבם במיטב מיטותיו, ראה בגמרא תענית (כא:), שכאשר באו אורחים לאבא אומנא, היה מכבדם ונותן להם לישון על גבי תכשיטי צמר. וכתב בספר אהבת חסד (פ"ב), שלפעמים יותר עושה לו טובה שמשכיבו היטב, ממה שמאכילו ומשקהו.
וכתב בספר צדקה לחיים (אות קדם): מי שרוצה לקיים מצות הכנסת אורחים, צריך שיהיה לו כר וכסות מוכנים, לערוך לאורח מיטה, כדי שישכב. כי לפעמים מכניס אורח, ולעת השכיבה אין לו כר וכסות לכסות, ואם ישאר בלי כסות יחלה, ואם יקח מבניו ובני ביתו הכר והכסת, הם יחלו, וחי בהם אמר רחמנא. וכבר ראיתי בחוש הראות, כי מפני שלפעמים לא ימצא לאורח מיטה, נמנעים מלארחו. עכ"ל.
ובספר לשכנו תדרשו (חלק א עמוד קפג) סיפר על החפץ חיים, שפעם נתארח בביתו יהודי אחד, ולאחר שהחפץ חיים טרח להאכילו ולהשקותו כדין, סידר לו את מצעו ועלה על המטה ונשכב עליה כדי לבדוק האם המטה נוחה לשכיבה, וזאת משום שצריך בעל הבית לחשוב כאילו הוא במקום האורח, ומה היתה הרגשתו כאשר היה מתארח אצל אחרים. ולכן לא הסתפק בהצעת המטה אלא טרח לבודקה בגופו.
(9). גרסינן במסכת שבת (קנא:): אמר לה רבי חייא לאשתו; כאשר בא עני, תקדימי להביא לו לחם, כדי שיקדימו להביא גם לבניך. אמרה לו: אתה מקלל את בניי שיהיו עניים? אמר לה: קרא כתיב "כי בגלל הדבר הזה", ותנא דבי רבי ישמעאל, גלגל הוא שחוזר בעולם. ע"כ. והוא הדין לענינינו, שמי שדואג לאורחיו, ידאגו גם לו כשיתארח אצל אחרים.
ו. אין האדם חייב להאכיל את אורחיו בשר ולהשקותם יין, אלא כל אחד יכבד את אורחיו כפי מה שיש באפשרותו לכבד. (10) והעיקר שיקבל את אורחיו בספר פנים יפות ובמאור פנים. (11)
ולפעמים קורה שהאדם נמנע מלהזמין אורחים לביתו, מפני שחושב שאין לו מספיק דברים כדי לכבדם, וגם קשה לו להוציא כסף כדי לקנות דברים בעבורם. וצריך לדעת שזאת עצת היצר שרוצה למנוע אותו מלקיים מצה יקרה זו. ולכן יזמין אורחים, ויכבדם כפי מה שמתאפשר לו. (12)
(10). כן כתב בספר חסידים (סימן נו). וכתוב בזוהר הקדוש (פרשת אמור דף קד.): אמר רבי אלעזר, התורה לא הטריחה את האדם יותר ממה שהוא יכול, אלא כמה שהוא יכול לעשות יעשה, דכתיב "איש כמתנת ידו", ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא, ומה דישתאר, אתן למסכני. אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא. ואי חדי לאושפיזין ורוי לון, קודשא בריך הוא חדי עמיה וכו'.
(11). כתוב במדרש משלי (פ' טו אות יז) על הפסוק: "טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ". אמר רבי לוי, כנגד מי אמר שלמה פסוק זה, כנגד שני בני אדם שפגעוהו. בשעה שירד ממלכותו והיה מחזר על הפתחים בשביל פרנסה, פגעו בו שני בני אדם שהיו מכירים אותו, בא אחד מהם ונשתטח לפניו, ואמר לו: אדוני המלך, אם רצונך תאכל עמי היום.
מיד הלך עמו, והעלהו לעלייה וזבח שור, והביא לפניו מטעמים רבים, והתחיל משמיע לו דברי מלכותו, ואמר לו: זכוּר אתה שעשית כך וכך ביום פלוני שהיית מלך. מיד כיון שהזכיר לו ימי מלכותו, התחיל שלמה בוכה וגועה, וכן כל אותה סעודה, עד שעמד משם שׂבֵע מבכייתו.
למחרת פגש אותו חבירו, התחיל משתטח לפניו, ואמר לו: אדוני המלך, רצונך שתגלגל עמי היום? אמר לו: שמא אתה מבקש לעשות לי כמו שעשה חבירך אתמול? אמר לו: אדוני המלך, איש עני אני, אם רצונך, גלגל עמי היום במעט ירק שיש לי. באותה שעה הלך לביתו ורחץ לו ידיו ורגליו, והביא לו מעט ירק, והתחיל אותו האיש לנחמו, ואמר לו: אדוני המלך, שבועה נשבע הקדוש ברוך הוא לאביך שאינו פוסק מלוכה מזרעו, אלא כך היא דרכו של הקדוש ברוך הוא - מוכיח וחוזר ומוכיח, שנאמר "כי את אשר יאהב ה' יוכיח", אבל הקדוש ברוך הוא מחזירך למלכותך.
כיון ששמע שלמה כך, מיד נתקררה דעתו עליו, ושמח באותה סעודה של ירק, ועמד משם שבע. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' אבון בשם רבי יוסי; כיון שחזר שלמה למלכותו, כתב בחכמתו: "טוב ארוחת ירק ואהבה שם" שאכלתי אצל העני, "משור אבוס ושנאה בו" שהאכילני אותו עשיר שהזכיר לי צערי.
(12). כתב בספר פלא יועץ (ע' אורחים), אם קשה לו להוציא הוצאה מרובה מקוצר יד או מקוצר רוח, אל ירבה בהוצאה. ואל ישיאנו יצרו לומר, שכדי להזמין אורח, צריך הכנה מרובה, כי זו עצת היצר שרוצה למנוע טוב מבעליו. ולכן אם קשה עליו ההוצאה, אל יחוש להוציא יותר ממה שהוא רגיל, ואין זה קלון אלא כבוד, דניחא ליה לאורח שלא ירבה בעל הבית בהוצאה, כדי שלא יהיה כבד עליו, וכל מה שרואה האורח שמרבים בהוצאה, הוא מצטמק, בחושבו - כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי. אבל כשרואה שאינו מרבה בהוצאה, נח לו. ע"ש.
ובספר אהבת חסד (פרק ב) כתב: פעמים רבות יקרה, שאדם אינו רוצה לִקח אורח על שולחנו מפני שחושב בנפשו שאין לו במה לכבדו כראוי. ובאמת אין טענה זו טובה כי אם באופן שיש אדם אחר שיקח את האורח ויכבדנו כראוי. מה שאין כן כשהוא רואה שאחר לא יקחנו, מוטב שהוא יקחנו ויכבדנו במה שיש לו, ממה שישאר האורח בלי מזון כלל. ע"כ.
מסופר במדרש רבה (ויקרא פרשה ג) על אגריפס המלך, שביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני! בא עני אחד ובידו שתי תורים, ואמר לכהן: הקרב את אלו. אמר לו: המלך צִוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום.
אמר לו העני: אדוני כהן גדול, ארבעה יונים אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים, אם אי אתה מקריבן, אתה חותך פרנסתי. נטלן והקריבן. לאחר מכן נגלו לאגריפס בחלום ואמרו לו: קרבן של עני קדמך!
שלח ואמר לכהן גדול: לא כך צויתיך אל יקריב אדם חוץ ממני היום?! אמר לו: אדוני המלך, בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לי הקרב לי את אלו, אמרתי לו המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום, אמר ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים, אם אי אתה מקריב, אתה חותך את פרנסתי, לא היה לי להקריבן?! אמר לו המלך: יפה עשית כל מה שעשית.
ומעשה באשה אחת שהביאה קומץ של סולת, והיה כהן מבזה עליה ואומר: ראו מה הן מקריבות, מה יש בזה לאכול מה יש בזה להקריב. נראו לכהן בחלום ואמרו לו: אל תבזה אותה, כאלו נפשה הקריבה. ע"כ. מכאן יש ללמוד שלא העיקר הכמות, אלא העיקר כוונת הלב, שאם נותנים לאורח דבר מועט בשמחה ובמסירות, הרי זה שווה יותר מדברים יקרי ערך של אותם עשירים ונכבדים.
לשמור על גדרי הצניעות
ז. אותם הנוהגים להזמין זוגות לשבת כדי לקרבם ליהדות או מסיבות אחרות, צריכים לדעת, שאם בעל הבית פוגם בעיניו ונכשל בהסתכלות על האורחות, אין לו להזמינם כלל, ואם מזמנם לביתו, יצא שכרו בהפסדו. (13)
(13). ספר אנשי קודש (עמוד כה), והוסיף, שאסור לזוג נשוי להכניס לביתם אשה צעירה הנמצאת בשלבי גירושין, לתקופה מסוימת עד שתסתדר, אף שהיא צנועה, מפני שיש לחוש להרהורי עבירה והרס לשלום הבית. ע"כ.
ונראה לי להוסיף, שלפעמים אשה יולדת בשעה טובה, וקשה לה להסתדר בכוחות עצמה בבית, ולכן מביאים את אחותה הרווקה שתעזור לה, והיא מתגוררת בביתם כמה חודשים עד שאחותה תלד, וצריכים לנהוג בחכמה, ולהתייעץ לפני כן אם חכם אם מותר שהיא תישן שם במשך אותה תקופה, או שצריכה לחזור כל יום לביתה, וזאת כדי למנוע מכשול [בפרט בימים אלו שהאשה אסורה על בעלה], והכל לפי המקום ולפי האדם, וכבר אמר רבי מאיר בגמרא קידושין (פא:) היזהרו בי מפני בתי. ובספר חסידים (סימן קעט) כתב: אל יקבל אדם בביתו נשים פן יהרהר אחריהם. וכל ערום יעשה בדעת.
ח. אדם שמזמין אורחים, והם נשארים לישון בביתו, יש להקפיד ולשמור על כללי הצניעות. ולכן לא ישנו כמה משפחות בחדר אחד, אלא כל משפחה בנפרד. ואם אין אפשרות לתת חדר לכל משפחה, יסדר להם לינה במקום אחר. ואם לא עשה כן, יצא שכרו בהפסדו. (14)
(14). ספר למנוע מכשול (עמוד 128).
ט/א. אסור לאשה [בן פנויה בין נשואה] להציעה ולסדר לגבר את מיטתו לפניו. ולכן כשיש אורחים, צריכות בנות הבית להיזהר שלא להציע ולסדר להם את המיטות בפניהם, כדי שלא יגרמו להם הרהורי עבירה. (15)
(15). כתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק כא ה"ה): אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה שמא יבוא לידי הרהור, באי זה שמוש אמרו - רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת מטה לפניו ומזיגת הכוס, שאין עושה לאיש דברים אלו אלא אשתו בלבד. ע"כ. וכן פסק מרן בשלחן ערוך אבן העזר (סימן כא סעיף ה).
ואם בכל זאת רואה האורח שהאשה מתכוננת להציע את המטה בפניו, יש לו לעצום את עיניו, או להסב אותם לכיוון אחר. וכן כתב בשו"ת באר משה (חלק ד עמוד קעב). ע"ש.
ועל כל פנים המקילים להסתכל על האשה בעודה מציעה לו את המיטה יש לו על מה לסמוך באופן שהאשה עושה זאת מעצמה בלי שהגבר יבקש ממנה לעשות זאת, דהנה בקידושין (ע.) מסופר על רב יהודה שבא לביתו של רב נחמן, ורב נחמן אמר לו: תבוא בתי ששמה 'דונג' ותשקה אותנו אספרגוס (משקה לרפואה). אמר ליה רב יהודה: אין משתמשים באשה.
והקשה בספר המקנה (שם), דלכאורה אין השימוש בא מצידו שהרי הוא לא צווה אותה להביא לו לשתות, אלא שהיא עושה בצווי אביה ואין בזה איסור, ומדוע סירב לכך רב יהודה. אלא מפני שאמרו בברכות (נ"א) כוס אספרגוס אין מחזירים אותו אלא למי שנתנו לו. אם כן, מאחר שיצטרך להחזיר הכוס לידה של דונג, לכן אמר אין משתמשים כלל. ע"כ. ומוכח מדבריו, שבאופן שאינו מצוה את האשה לשרתו, אלא היא עושה זאת מעצמה, אין זה נחשב לשימוש באשה ושרי.
ולעת כזאת זכתה עיני לראות בשו"ת יביע אומר (חלק ו יו"ד סימן יט) שהביא דברי מרן החיד"א במורה באצבע (אות סא) שכתב: לא יטול ידיו ממשרתת אפילו יהודית הגם שנטלה ידיה תחלה, כל זמן שלא טבלה, שהרי הוא רוצה לטהר ידיו, על כן לא יטול ידיו מנדה, ואפילו בנטילת ידים לסעודה יש מי שכתב שאין ליטול מנדה. ע"כ.
ומשמע שמותר ליטול ידיו ממשרתת שאינה נדה, והרי פסק מרן באבן העזר לאסור לאשה לרחוץ פניו ידיו ורגליו משום חיבה. ואם כן קשה על מרן החיד"א שמשנתו משנת חסידים, ואפילו הכי התיר ליטול ממשרתת יהודית שהיא טהורה. ובספר יפה ללב (או"ח סימן ד ס"ק טו) הביא דברי החיד"א, וסיים על זה, ואשרי מי שיוכל להזהר שלא ליטול ידיו מאשה זרה אפילו טהורה, וכמו שכתב מרן השלחן ערוך באבן העזר. ע"כ. וקצת קשה שנקט לשון של זהורי"ת, ולא כתב שיש בזה איסור.
ויש ליישב לפי מה שכתב בספר המקנה (הנ"ל), שאם האשה משמשתו בלי שיצוה אותה מותר. ולפי זה יש לומר שמרן החיד"א והרב יפה ללב דיברו באופן שהמשרתת נוטלת לו ידיו בלי שיצווה אותה לעשות כן, ולכן צידדו שמעיקר הדין מותר ליטול ידיו ממשרתת טהורה, ואין זה בכלל מה שאסר מרן בשלחנו הטהור להשתמש באשה. ע"כ.
ואף שבשו"ת האלף לך שלמה (סימן קיא) מחמיר בזה, מכל מקום יש לצרף לזה דברי הערוך השלחן (אהע"ז סימן כא סעיף ט) שכתב: אין לתמוה על המנהג שנהגו בכל תפוצות ישראל כשבאים אורחים לבית בעל הבית, ואשת בעל הבית מכבדתם מאכילתם ומשקתם ומוזגת להם כוסות, והרי אין משתמשים באשה. דאין איסור כלל בזה. ולא מבעיא אם בעל הבית מיסב עמהם, דהרי היא משמשת לפניו, אלא אפילו אינו מיסב עמהם, כיון שאיננה עושה דרך שימוש התקרבות, אלא מפני הכנסת אורחים ומפני שעליה מוטל כל צרכי הבית, אין איסור בדבר. ע"כ.
וראה עוד להרב המאירי בחידושיו לכתובות (ד:) שכתב, שאם האשה משרתת אדם מסויים בפני אחרים, מותר לה לעשות זאת אף בפניו, ואף לפרוס לו סדינים. ע"ש. ולפי זה יש עוד סניף להקל בנידון דידן, באופן שיש עוד אנשים באותו מקום שהאשה מציעה שם את המיטה. ומכל מקום שומר נפשו ירחק מלחפש התרים בדברים שנפשו של אדם מחמדתן (חגיגה יא:).
כתב בספר אום אני חומה (עמוד קח) שפתיחת הספה בשביל האורחים, לא הוי בכלל הצעת המיטה ולכן מותר לאשה לעשות כן. וראה עוד בשו"ת שלמת חיים (סימן תשיב בנד"מ), ובשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק א סימן צ), ובשו"ת באר משה (חלק ד עמוד קעב) ובספר טהרת הבית (חלק ב עמוד קצו). ועוד חזון למועד.
ט/ב. יש להזהיר את בנות הבית, שלא יגביהו את קולן בשעה ששרים "שלום עליכם" לפני הקידוש, וכששרים שירי שבת, מפני שקוֹל באשה ערוה, ואסור לאורחים לשמוע את קולן. (15)*
*(15). בגמרא ברכות (כד.) אמר שמואל, קול באשה ערוה, שנאמר: "כי קולך ערב ומראך נאוה. ופירש רש"י, שמזה ששיבח הכתוב את קול האשה, משמע מזה שיש בשמיעת קולה תאוה. ובהגהות מימוניות (פ"ג מה' ק"ש הט"ז) כתב בשם רבינו חננאל, שאף על גב שאין הקול נראה לעינים, הרהור מיהא איכא. ע"כ. וכן פסק השולחן ערוך (אבן העזר סימן כא סעיף א), שאסור לשמוע קול ערוה. ועיין בשו"ת משנה הלכות (חלק ז סימן רלח).
וכבר הזהיר על זה בשו"ת באר שבע בסוף ספרו (באר מים חיים סימן ג) וכתב: תוכחה מגולה יפה ומעולה אדבר עם בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים, ובפרט עם נשים נשואות, שהם מזמרות ומשמיעות קול שיר בזמירות בשבת עם בחורים זקנים עם נערים יחד, ואינם משימים אל לבם שהיא מצוה הבאה לידי עבירה חמורה. ולכן ראוי ונכון לכל אשה כשרה יראת ה' בין שהיא נשואה בין שהיא פנויה בתולה או אלמנה, שלא תשמיע קול שיר בזמירות ולא שום דבר בשום זמן כל זמן שמיסב עמה איש שהיא ערוה עליו. ע"כ.
ואף שהנשים אינן שרות לבדן אלא מצטרפות לשירת הגברים, גם בזה יש לחוש להרהור, שהרי דרך בני אדם כששרים יחד, אזי כל אחד מקשיב היטב לקול השני כדי שבאמת תהיה שירתם ביחד ובקנה אחד, ואם כן נמצא שהגברים מטים אוזנם לקול שירת הנשים, ונכשלים באיסור שמיעת קול ערוה, ולכן אין להקל בזה כפי שכבר ביאר בשו"ת אבני ישפה (חלק ב עמוד יב) בשם רבינו הסטיפלר זיע"א, וכן כתבו בשו"ת אז נדברו (חלק ט סימן נט), ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן ז), ובספר הליכות בת ישראל (עמוד צ) ועוד. ועיין בשו"ת שרידי אש (חלק א סימן עז). ואכמ"ל. *)
*). א"ה: דרך אגב אכתוב כאן הערה קטנה בדברי מרן הראש"ל שליט"א בשו"ת יביע אומר (חלק א או"ח סימן ו אות ז), שהוכיח מדברי הפוסקים שאין איסור לשמוע קול זמר של אשה שאינו מכירה. ועל פי זה כתב ליישב מה שפרש"י בברכות (נז:) שלשה משיבין דעתו של אדם, קול מראה וריח, ופרש"י, קול זמר של אשה. דלכאורה קשה כיצד הותר לשמוע קול זמר של אשה, והרי קול באשה ערוה. והניחא למאן דאמר קול פנויה מותר, מיירי בשומע קול של פנויה. אלא למאן דאוסר לשמוע קול פנויה מאי איכא למימר. אלא ודאי שאם אינו יודעה ומכירה אין איסור לשמוע את קולה. עד כאן דברי מרן היביע אומר.
ולא זכיתי להבין מדוע היה צריך לדחוק דמיירי באופן שאינו יודעה ומכירה, והרי מסתימות דברי רש"י משמע שמיירי בין מכירה ובין שאינו מכירה, וכן מיירי בין פנויה ובין אשה נשואה. ועל כן נראה יותר להעמיד דברי רש"י בקול זמר של אשה שמותר לשמוע את קולה, כגון אמו או בתו וכדומה, ובזה אתי שפיר דברי רש"י גם למאן דאמר שאסור לשמוע קול זמר של אשה גם כשאינו מכירה. ודו"ק.
י. לא טוב עושים אותם שמזמינים ל"שבת חתן" בחורי ישיבה מצד החתן, או חברות של הכלה לסעודת שבת, מפני ששבת חתן מיועד לקרובי המשפחה בלבד. ואלו דברים שהצניעות יפה להם. (16)
(16). ספר אנשי קודש (עמוד מו). ובעמוד כ"ט כתב, שיש להימנע מלהזמין צעירים מתחזקים לסעודת שבת וכיוצא בזה, כשיש בבית בנות בוגרות, כי יצאו תקלות מאירוח כזה. ולהגיע למעלה של "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה", צריך רק על ידי הוראת חכם שיורה מי הם האורחים. ע"כ.
וסיוע לדבריו, מצאתי בספר חסידים (סימן תתקצא) שכתב: כתיב "הוקר רגליך מבית רעך", והלא אמרו חכמים "יהא ביתך בית ועד וחכמים", אלא מבית רעך - מאשתו, שהרב יעשה בית המדרש מחוץ לביתו, כדי שלא יסתכלו הנכנסים והיוצאים באשתו או בבתו או בכלתו, שאם יסתכלו, הרי מצות תורתו באה בעבירה. ע"כ.
ומזה יש ללמוד, שמי שעושה שיעור תורה בבית, יש לו ליזהר שלא יראו את אשתו או את בנותיו הגדולות. ואם אין לו אפשרות לשמור על כך, יעביר את השיעור למקום אחר, ואם אם אין מקום אחר, משמע מדברי רבינו יהודה החסיד שיסגור את השיעור כדי שלא תצא תקלה מתחת ידו. וכיוצא בזה כתוב בספר 'האיש משה' תולדות חייו של הג"ר משה לוי זצ"ל (חלק א עמוד 264) שעדיף לבטל שיעור תורה, כשיש עירבוביה של גברים ונשים לאחר השיעור. ע"ש.
מתי לא מזמינים אורחים
יא. עצה טובה, שלא להזמין אורחים לבית כשהבנים היקרים באים לשבת מהישיבה הקדושה, כדי שעיקר תשומת הלב תהיה רק להם.
וכן כשבאים החתן והכלה לשבת קודש, אין להזמין עוד אורחים, כדי שהחתן והכלה ירגישו שעושים הכל לכבודם, וזה יסוד חשוב בהנהגת הבית. (17)
(17). כן העיר לנכון מהר"ר חיים רבי שליט"א בספרו הנפלא אנשי קודש (עמוד נד).
יב. הורים שמזמינים לאירוח את חתנם שהשתדך עם בתם ("מאורס"), אין לחתן לישון באותו בית שבו נמצאת ארוסתו, אלא ילך לישון אצל השכנים או אצל ידידים הגרים בקִרבת מקום. ואם אין לחתן מקום אחר לישון, ימנע מלעשות שבת אצל ארוסתו. (ועיין בהערה 18)
(18). כתב בשו"ת דברי דוד (טהרני חלק ב אבן העזר סימן ו): ארוס המתארח אצל ארוסתו, אינו יכול לישון שם אף אם ישנים שם הורי הכלה או הורי החתן, לפי שאינם משמרים מאיסור יחוד, מפני שהם מחפים עליהם ולא יפרסמו את מעשיהם אם יכשלו, ולכן אין הם חוששים מלקלקל. לפיכך ילך לישון אצל שכנים או ידידים.
ובשעת הדחק יכול לנעול עצמו בחדר כאשר ישנים עמו עוד שני גברים, והיא תנעל עצמה בחדר אחר כאשר נמצאות עמה עוד שתי נשים.*) וביאר שם, שיחוד עם משודכתו חמור יותר מסתם יחוד עם פנויה, לפי שלבו גס בה, ועלול לבוא לידי איסור. ובכמה מקומות היתה גם תקנה שלא יכנס המשודך לבית משודכתו, מפני תקלה עימה או עם חמותו, כמו שכתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (חלק ב סימן פט). ע"ש.
*). אמר המחבר: הנה מה שכתב שאם ישן בין הגברים צריך לנעול הדלת וכן היא תנעל את הדלת שלה, לכאורה נראה שחומרה יתירה היא, ודי לנו במה שיש שני שומרים עליו ושתי שומרות עליה. וכן מצאתי כתוב בספר נטעי גבריאל (דיני יחוד עמוד פט) לגבי כלה שפירסה נידה קודם בעילת מצוה, שהמובחר שעד ליל הטבילה ישנו הזוג בבית הורי אחד מהם בחדרים נפרדים - החתן בין אנשים והכלה בין הנשים. ואם ישנים החתן והכלה בבית ההורים בחדר אחד, יהיה הפתח פתוח לרווחה. ע"כ. וכיוצא בזה כתבו בספר אבני שהם (חלק א עמוד תכח אות ד), ובספר טהרת המשפחה (עמוד 261). ע"ש.
וראה עוד בשו"ת אגרות משה (יורה דעה ח"א סימן צ) שנשאל אודות פנוי ופנויה רוצים להכיר זה את זו לתכלית נישואין אם ימצאו חן, האם רשאים לשכור שני חדרי לינה בבית אחד שגם בעל הבית ואשתו דרים שם? והשיב, שאם יודיעו לבעל הבית ולאשתו שאינם בעל ואשה, יש להקל. אבל כשלא הודיעו להם, אפשר שיחשבו שהם איש ואשתו, ולא תועיל השמירה ואסור, אף שכל אחד שכר חדר מיוחד. ע"ש. ומשמע שבאופן שידוע שאינם זוג נשוי, לא חוששים לאיסור יחוד כשכל אחד בחדר נפרד, ואין צורך לנעול עליהם הדלת.
וכן כתבו להחמיר בשו"ת אדני פז (ח"ג סימן צז), ובספר אום אני חומה (עמוד צט), ובשלחן ערוך המקוצר חלק ו עמוד שנח). ובספר ישועות יעקב (אהע"ז סימן כה ס"ק ב) כתב, שלא יכנס החתן לבית המשודכת לו. ע"ש. ועיין בשו"ת מהרשד"ם (אהע"ז סימן לא) ובספר זכרי כהונה (מע' ח אות יא). וראה באגודה (כתובות פ"א סימן ז) שכתב: נמצא כתוב בשם גדולים, שאפילו איש ואשה שעשו שידוכין יחד בלא אירוסין, אין טוב להם להיות בבית אחד, ולא משום איסור, אלא שמא יקוצו זה בזה, וכן משמע במדרש. ע"כ. וכן הוא בכלבו (סימן עה). ע"ש.
ועיין עוד להגאון הנאמ"ן שליט"א בירחון אור תורה (אלול תשנ"ו) שגם כן כתב, שמן הראוי, שכאשר המשודך מתארח אצל משודכתו או להיפך, שלא ישנו שניהם בבית אחד, אלא שישן אחד מהם בבית אחר. ע"ש.
ומה שכתב בספר קדושים תהיו (פ"ט אות יב) בשם מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א שמעיקר הדין מותר לחתן לישון בבית כלתו וכן להיפך, באופן שישנים בבית גם ההורים. ע"ש. נראה ברור שמרן שליט"א דיבר רק באופן שאין אפשרות לישון בבית אחר, ושעת הדחק כדיעבד דמי. וכן היה מורה לנו מורינו ראש הישיבה הרב יצחק יוסף שליט"א, שאין לישון בבית של המשודכת לפני החתונה.
יג. אדם שמחלל שבת בפרהסיא כגון שנוסע ברכב בשבת, אין להזמינו להתארח ביום טוב, מפני שאסור לבשל בשבילו ביום טוב, וגזרו רבותינו שאם יזמינוהו, יש לחוש שיבשלו בשבילו בחג.
אולם אם בעל הבית מבשל לעצמו כמות גדולה של מזון, כדי שתספיק לו וגם ישאר לאורח, מותר לארח מחלל שבת בביתו, ולתת לו לאכול מאותו תבשיל. (19)
(19). הנה בשלחן ערוך (סימן תקיב סעיף א) מבואר, שאסור לבשל לצורך גוי ביום טוב, שנאמר: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", לכם ולא לגוים. ע"כ.
וכתב בספר חשוקי חמד (פסחים עמוד תקז), שמי שמכיר נכרי עני ורוצה להזמינו להסב עמו בליל הסדר, אף שאומרים בהגדה "כל דכפין ייתי ויכול", אין לו להזמינו. ואף שהיעב"ץ כתב, שגם עניים נכרים צריכים להכניס לביתו משום דרכי שלום. אולי כונתו שיכניסם ויתן להם מזון שלא צריך בישול, כגון קליות ואגוזים. אבל לתת להם לאכול על שלחנו אסור כמבואר בשלחן ערוך (שם).
ומאחר שהמחלל שבת בפרהסיא ביד רמה ובחוצפה גדולה [כגון שמעשן סיגריות ברחוב או נוהג ברכב] דינו כגוי, לפיכך אסור להזמינו ליום טוב, גזירה שמא יבשל בשבילו בקדרה בפני עצמה כמבואר בספר חזון עובדיה (יום טוב עמוד לט). אולם הוסיף שם, שאם מבשל לעצמו הרבה בקדרה אחת, כדי שיוכל לתת גם למחלל השבת, יש להתיר, שהרי מותר לבשל קדרה שלמה ביום טוב אף על פי שאינם צריכים אלא לחתיכה אחת. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ח סימן יז-כ).
גניבת דעת
יד. אסור לגנוב דעת הבריות, כלומר שמראה לחבירו כאילו עושה לו איזו טובה או כבוד, ובאמת אינו עושה בעבורו כלום. ולכן אין להפציר בחבירו שיתארח בביתו, כשיודע שחבירו יסרב לכך. (20)
אמנם אם מזמין אותו בלי להפציר בו, מותר לבקש ממנו פעם ופעמים, אף על פי שיודע שיסרב, מפני שזוהי מידת דרך ארץ לכבד את חבירו בהזמנה. (21)
(20). כתב רבינו הרמב''ם (פרק ב מה' דעות ה''ו): אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי וכו'. ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות. ע''כ. וכן פסקבשלחן ערוך (חושן משפט סימן רכח ס''ו). ועיין בשו''ת ציץ אליעזר (חט''ו סימן יב) שכתב בשם ספר יראים, שגנבת דעת חמורה יותר מגניבת ממון ונפשות. ע''ש.
(21). ספר מאירת עינים (חו"מ שם ס''ק ח). וראה עוד בספר הקדוש בן איש חי (ש''א פרשת כי תצא אות יב).
תפילה
טו.אדם שנזדמנו לביתו אורחים, ואין בבית מי שידאג להם ויארח להם חברה, והוא עדיין לא יתפלל, ואם יניח את האורחים וילך להתפלל, עלולים האורחים להפגע מכך, יתפלל בביתו ולא ילך להתפלל בציבור. (22)
(22). הנה בשלחן ערוך (סימן צ סעיף ט) כתוב: ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת בציבור. וכתב בשו"ת אור לציון (חלק ב עמוד סג) שמשמע מהשלחן ערוך שאין זה חיוב גמור, אלא חובה להשתדל בכך. ע"ש. ואם כן, באופן שבאו לו אורחים ואין מי שידאג להם, פטור מתפילה בציבור.
ואף שבשו"ת אגרות משה (חלק ב או"ח סימן כז) הוכיח שגם לדעת השלחן ערוך חובה להתפל בציבור, ואין זה רק הידור ומעלה בעלמא. ואף שבשלחן ערוך כתוב: "ישתדל להתפלל עם הצבור", כוונתו, דמאחר שמבואר בשלחן ערוך (שם סעיף טז) שההולך בדרך מחויב לילך עד ד' מילין לפניו כדי להתפלל בציבור, ומחויב לחזור לאחוריו עד מיל, אבל יותר מזה לא הטריחוהו, לכן אמר לשון "ישתדל אדם", שהכוונה היא, שאף כשיש לו טירחא מסוימת ויתכן שעל פי הדין פטור מתפילה במנין, בכל זאת ישתדל להתפלל בציבור, אבל בלאו הכי חייב להתפלל במנין. ע"כ. מכל מקום בנידון דידן שהזדמנה לידו מצוה לעסוק בה, ואין לו אפשרות לקיימה על ידי אחרים, נראה שגם הוא מודה שרשאי להתפלל ביחידות.
וכיוצא בזה כתב בשו"ת אור לציון (חלק ב עמוד עב) שאשה שאינה בבית [כגון שהלכה ללדת], והבעל צריך לטפל בילדים ואינו מוצא זמן להתפלל, פטור מהתפילה, משום שעוסק כעת במצוה אחרת, ואף אינו חייב בתשלומין. ע"כ. ונראה ברור שהוא הדין בנידון דידן.
ושוב ראיתי בספר התפילה כהלכתה (פרק ח עמוד קמא) שכתב בשם הגרש"ז אויערבך, שאם האורח מפשוטי העם ועלול להפגע אם בעל הבית יעזוב אותו וילך, שפיר מסתבר שהכנסת אורחים חשובה יותר מתפילה בציבור [באופן שהוא באמת אורח, כי לא כל אחד נקרא אורח]. אך אם ברור לו שהאורח לא יפגע, יש לומר לו בדרך כבוד, שהוא צריך ללכת להתפלל, ויבקשנו להמתין עד שישוב. ע"כ.
ועיין בשו"ת מילי דחסידותא (סימן נז) שהסתפק האם מי שהפסיד תפילה בגלל שהיה עוסק במצות הכנסת אורחים, יכול להתפלל תשלומין כדין אנוס גם אם ידע בברור שעל ידי כך יעבור זמן תפילה, או לא. ע"ש. ולפי האמור יש לחלק בין אורח שעלול להיפגע, לבין אורח שלא יפגע.
סוג נוסף של הכנסת אורחים
טז. קיומה של מצות הכנסת אורחים בתקופתנו, יכולה להתקיים גם בהכנסת אורחים אל תוך הרכב, כגון שלוקח ברכבו חבר או טרמפיסט וכיוצא בזה. (23)
(23). כתב בספר עלינו לשבח (עמוד קכו): אתה נוהג ברכבך ביום שרב לוהט, ומביט מבעד לחלונות באנשים המיוזעים עמוסי-הסלים המהלכים ברחוב, ומסמנים לך לעצור, ואתה ממשיך בדרכך כאילו לא אירע דבר?! איזה גמילות חסד של ממש יש ביד הנהג לעשות, ואסור להחמיץ הזדמנות פז שכזו. והורו חכמי הדור שמי שלוקח אנשים ברכבו, מקיים בזה מצות הכנסת אורחים. בל נדוש את המצוה הזו בגלגלינו. ע"ש.