אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים שער הכנסת אורחים › פרק ב' - התנהגות עם אורחים בסעודה

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

שער הכנסת אורחים · פרק ב' - התנהגות עם אורחים בסעודה

פרק א - מעלת הכנסת אורחים

א. אדם שמכניס אורחים לביתו, יש לו לכבדם בשמחה ובסבר פנים יפות, ולא יצטער על כך שאורחיו אוכלים משלחנו, אלא ישמח על הזכות שנפלה בחלקו לקיים מצוה גדולה וחשובה שכזו.

ומי שהוא צר עין, וקשה לו לראות את אורחיו אוכלים משולחנו, עדיף יותר שלא יזמין אותם לביתו, מפני שאם יאכלו משולחנו, עלולים לבוא לידי נזק בגללו. (1)

(1). כתב בספר קב הישר (פרק כו): כתיב בספר משלי: "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו, כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא, אֱכֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ.

ומבואר בזוהר, שכל האוכל מאכל אצל אדם שהוא רע עין, אותה האכילה היא בנפשו של האוכל כמו סם המות. ולא יגיעו ימים מועטים שיבוא אליו איזה חולי, ולפעמים יגיע אף שיחלה בחולי שיש בו סכנה. ולכן לא רצה רבינו הקדוש לאכול משום אדם, כי היה מתיירא לנפשו שלא יהנה מאיזה צר עין, ואחר כך בהכרח יבוא לו איזה חולי. ואם כן, כל מי שהוא צר עין, גורם רעה לעצמו וגורם רעה לאחרים. ולפעמים כשימות האדם האוכל מאכל אצל הצר עין, אזי בגרמא דיליה הוא מת, וצריך לעשות תשובה על זה. כדאמרו חכמינו ז"ל: "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב".

על כן יראה האדם כשיש לו אורחים בביתו, יתן להם בעין יפה, או שלא יזמין כלל אורחים כדי שלא יבא ח"ו לידי עונש. ועל פי זה יש לפרש הפסוק במשלי: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" שפירושו, כי כל האוכל אצל צדיק שהוא טוב עין, יאכל לשובע נפשו אפילו אם אכל מעט מן המאכלים. אבל מי שהוא אוכל מן בטן של רשעים, הוא יחסר, שאפילו אם הוא אוכל הרבה, לא יהיה שבע האוכל מן מאכל של רע עין, כי זה הוא כלל גדול, מי שהוא רע עין, אינו יכול להשביע את נפשו, ומכל שכן שאינו יוכל ליתן לאחרים מטובו אשר חנן ה' אותו. עכ"ד. ודי בזה.

שתיה מכוס הקידוש

ב. אדם שמארח בביתו אורחים בשבת, ראוי ונכון למזוג את היין של הקידוש לכמה כוסות, ולהגישם לפני כל אחד מאורחיו, ולא יתן להם לשתות ישירות מהכוס שקידש עליה, מפני שישנם אנשים שנגעלים לטעום מפה לפה. (2)

(2). גרסינן במסכת דרך ארץ (רבה פ''ט): לא ישתה מן הכוס ויתננה לחבירו, מפני סכנת נפשות. ומעשה ברבי עקיבא שהתארח אצל אדם אחד, ואותו אדם שתה מהכוס ונתן לרבי עקיבא לשתות ממנה, ואמר לו רבי עקיבא שישתה הוא. ושוב שתה אותו אדם מכוס אחרת, ונתן לרבי עקיבא, וגם הפעם סירב הרב לשתות. אמר לו בן עזאי למארח: עד מתי אתה משקה את רבי עקיבא כוסות מוטעמים.

ופירש שם הנחלת יעקב בשם הלבוש, שיש ליזהר בזה, דשמא חבירו מן האניני הדעת, ולא יוכל לשתות ממה ששתה חבירו, או אפילו מהכלי ששתה חבירו, ומתוך הבושה שאינו רוצה לסרב לו הוא שותה, ויבוא לידי סכנה.

ופסק מרן בשלחן ערוך (סימן קע סעיף טז): לא ישתה מן הכוס ויתן לחבירו, מפני סכנת נפשות. ובסעיף כ"ב כתב: אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתיית חבירך, קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס. וכתב שם הכף החיים בשם הלבוש, שאפילו אם יודע בחבירו שאינו איסטניס כל כך, מכל מקום יקנח מקום נשיקת פיו בכוס, משום מיאוס. ע''ש.

וכתב בשו''ת נצח יוסף (חלק ב סימן כא), שכאשר יש אורחים וידידים שמשתתפים בסעודה, נוהגים ששופכים לתוך כמה כוסות מכוס הקידוש, וכל אחד מהאורחים מקבל כוסו. וזה נראה עדיף טפי, וראוי לעשות כן. ובזה אף אם הם איסטניסים, יכולים לשתות מכוס זה שלא שתו ממנו כלל. ע''ש. ועיין עוד בשו''ת רבבות אפרים (חלק א סימן קצד).

בציעת הפת

ג. אין לכבד את האורח לברך ברכת "המוציא" ולחלק את הלחם לבני הבית, מפני שהאורח מתבייש לחלק את הלחם בעין יפה וביד רחבה. לפיכך צריך בעל הבית לבצוע על הלחם, כדי שיחלק את הלחם בעין יפה. (3)

אומנם אם אביו או חמיו מתארחים אצלו, המיקל לכבדם לבצוע על הלחם, יש לו על מה שיסמוך. (3*)

(3). מקור דין זה הוא בגמרא בברכות (מו.), אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: בעל הבית בוצע ואורח מברך. בעל הבית בוצע - כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך ברכת המזון - כדי שיברך לבעל הבית. ע''כ.

ופסק מרן בשלחן ערוך (סימן קסז סעיף יד), שאם המסובים רבים [ואין שם בעל הבית, או שכולם בעלי בתים], גדול שבכולם בוצע. ואם בעל הביתאוכל עימהם, הוא בוצע אפילו אם האורח גדול. וכתב המשנה ברורה (ס"ק עג) שבעל הבית קודם אפילו לכהן ולתלמיד חכם, כדי שיבצע בעין יפה.

והוסיף המשנה ברורה (ס"ק עד), שהלחם חמודות כתב, שכיום נהגו לחלוק כבוד לגדול שיבצע, והמגן אברהם הסכים עמו. אך כמה אחרונים מפקפקים בזה. אמנם בסעודה שכל המסובים אוכלים כל אחד ואחד מככרו, ומברכים לעצמם, בודאי הנכון שבעל הבית יכבד את הגדול שיבצע תחילה, כיון שאין כאן טעם משום עין יפה. ע"כ.

וראה בשו"ת באר משה (חלק ג סוף סימן כה) שאם עורכים סעודה לכבוד החתן, רשאי החתן לבצוע אף שהוא אורח, מפני שבגללו מברכים שבע ברכות בסעודה, וגם יש בגללו עוד הוספות בברכת המזון, לכן נחשב כאילו הוא בעל הבית. ע"ש.

(3*). כן כתב בספר חשוקי חמד (שבת עמוד תרנג), וביאר שמאחר והטעם שבעל הבית בוצע הוא כדי שיבצע בעין יפה, והאב גם הוא כעֵין בעל הבית, ויחלק מנה יפה לכל בני המשפחה ויבצע להם בעין יפה, אפשר לכבדו בבציעת הפת, ואין זה דומה לאדם זר שמתבייש לחלק למסובים בעין יפה. ואפשר גם לצרף את שיטת הלחם חמודות הסובר שמאחר ובימינו נהוג לתת לכל אחד רק פרוסה קטנה לצורך הברכה, ואחר כך מחלקים שוב פעם לחם לכל אחד לצורך הסעודה, ממילא בטל הטעם שבעל הבית בוצע כדי שיחלק לכל אחד בעין יפה, ולכן אפשר לכבד אדם גדול לבצוע.

ומעשה בתלמיד חכם אחד שהתארח בשבת אצל בנו, וידע שבנו יפציר בו שיבצע על הפת, ולכן הביא עמו חלות משלו, ובצע עליהן, ונתן מהחלות שלו בעין יפה למסובים, ונחשב כאילו הוא הבעלים בנוגע לפת. ע"כ.

ד. אדם שיש לו תחבושת בידו או פצע מוגלתי ביד, לא יבצע על הלחם כשיש אורחים, מכיון שישנם אנשים שנגעלים לאכול מאותו הלחם לאחר שנגע בו בידיו, ולכן באופן כזה יתן לאדם אחר שיבצע על הלחם. (4)

(4). כן כתב להזהיר בספר כף החיים פלאג'י (סימן כד אות סג), וכיוצא בזה כתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן תתכט). ע"ש.

ה. לאחר שבעל הבית בצע וטעם מהפת, יתן מיד חתיכת פת לאשתו. וגם אם מסב על שולחנו אורח חשוב כגון אביו או חמיו וכדומה, יקדים לתת לאשתו. [ויש בזה טעם על פי הסוד]. ואם יש חשש שאותו אורח יפגע, יתן לו ולאשתו ביחד. (5)

(5). כן כתבנו בס"ד בחלק ה (עמוד פד) בשם הפוסקים, כיעו"ש. ושוב ראיתי שכן כתב גם בשו"ת ויזרע יצחק (חלק א סימן יג). ע"ש.

ו. ראוי ונכון שבעל הבית יקפיד לפרוס לאורח לחם שיספיק לו לכל הסעודה, וכמו כן ימזוג לו אוכל ושתייה ביד רחבה, מפני שלפעמיים האורח מתבייש לשלוח ידו למאכלים והמשקים שבשולחן, וגם מתבייש לבקש שיגישו לו מהם, ולכן צריך לפקוח עין שלא יחסר לו כלום. (6)

(6). אהבת חסד (חלק ג פ"ג), בשם הזוהר הקדוש (ויקהל דף קצח.). וישנם אנשים שאומרים לאורח "תרגיש כמו בבית", וצריכים לדעת שעדיין אין זה מספיק, מפני שהאורח מתבייש להרגיש כמו בבית, ולכן מוטל על בעל הבית לדאוג שלא יחסר לאורחיו כלום.

הסתכלות על האורח בסעודה

ז. יש ליזהר שלא להסתכל על האורחים בשעת הסעודה, וגם אין להסתכל על המנה שהוגשה לפניהם, כדי שלא יתביישו לאכול. (7)

(7). שלחן ערוך (סימן קע סעיף ד). וראה בכף החיים פלאג'י (סימן כד אות סג); שהמגיד אמר למרן הקדוש, שיַפֶה כִיוְנוּ המסתירים עצמם בשעת אכילה כמו בשעה שעושים צורכיהם. ולפי זה, הנכנס לבית חבירו, וראה מנגד שהוא אוכל, יהיה נסוג לאחור, או ישב באיזה צד שלא יראנו, עד שיסיים לאכול. ע"כ.

להתנהג באיפוק ובסבלנות

ח. יש להיזהר שלא להיות קפדן ורגזן בסעודה, בפרט כשנמצאים בביתו אורחים. וצריך להתנהג בסבלנות ובאיפוק רב, כדי שלא לגרום לאורחים אִי נעימות, ועל ידי כך יתביישו לאכול.

וכמו כן, כאשר אחד מבני הבית שבר איזה חפץ או גרם לנזק אחר, יתאפק בעל הבית ולא יגיב על כך ברוגז. וכן אם נעלם איזה חפץ מהבית, לא ישאל את בני הבית ''היכן החפץ'' בנוכחות האורחים, כדי שלא יחשבו האורחים שחושדים בהם. (8)

(8). מסכת דרך ארץ רבה (פרק ו). ומסופר שם על הלל הזקן שעשה סעודה לאדם אחד, והמתין שאשתו תגיש את הארוחה. והנה בא עני לביתו, ואמר לאשת הלל, שהוא צריך להתחתן היום, ואין לו שום דבר בידו. נטלה אשתו את כל הסעודה ונתנה בידו, והכינה סעודה אחרת עבור בעלה והאורח, והניחה לפניהם. אמר לה הלל: בתי מפני מה לא הבאת את האוכל מיד? ואז סיפרה לו את המקרה שקרה לה עם העני. אמר לה: בתי, אף אני דנתי אותך לכף זכות. ע''כ. ומכן נלמד שגם בזמנים של לחץ ואי נעימות מהאורחים, יש להתנהג באיפוק רב ובסבלנות, כפי שנהג הלל כלפי אשתו.

לאכול לאט

ט. כאשר בעל הבית סועד עם אורחיו, יש לו לאכול לאט, ולסיים את הארוחה אחרון, כדי שהאורחים לא יתביישו להמשיך לאכול כשיראו שבעל הבית סיים את ארוחתו.

וגם אם בעל הבית שבע ואינו תעב לאכול עוד, אין לו להפסיק לאכול בעוד שהאורחים סועדים, מפני שהאורחים עלולים להתבייש להמשיך בסעודה. ולכן יאכל בעל כורחו, ויפשוט ידו בקערה לקחת עוד מאכל, עד שיסיימו אורחיו לאכול. (9)

(9). ספר צדקה לחיים לגאון רבינו חיים פלאג'י זיע''א (אות קמד), והוסיף, שבודאי שצריך ליזהר שלא לקום מהשולחן וללכת אנה ואנה בעוד האורחים אוכלים, אלא ישב ויאכל עימהם עד גמר סעודתם.

לא לעשות הפליות

י. אדם שבאו לביתו כמה אורחים בבת אחת, יש לו להגיש לפניהם מנה שוה, ולא יתן לאחד יותר מהשני, כדי שלא לגרום לאחד מהם קינאה על חבירו.

ועל כל פנים, רשאי לכבד את הגדול שבהם יותר ממה שמכבד את האחרים, כגון להושיבו בראש השולחן, ולהגיש לו את מנתו לפני כולם, וכיוצא בזה. (10)

(10). כף החיים פלאג'י (פרק ה אות יז), והביא דברי רבינו בחיי על הפסוק "מהרִי שלֹש סאים", שאברהם נתכוין לכבוד שלשתן, ועשה חלקים שוים לכולם, כדי שלא להטיל קִנאה ביניהם.

אורח שאינו שומר מצוות

יא. מי שמארח בביתו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, לא יגיש לו לאכול ולשתות בלי ברכה, אלא יתן לו כיפה, ויאמר לו בנימוס שיברך, ויסביר לו את גודל ערכה של הברכה. (11)

ואם ברור לו שאותו אורח יסרב לחבוש כיפה ולברך, ויכול להיגרם שנאה וחילול ה' אם לא יגיש לו כיבוד קל, יניח לו את הכיבוד ואת הכיפה על השולחן, והאורח ינהג כפי שיחפוץ. (12)

וישנה עצה טובה, שלאחר שהגיש לפני אורחיו את הכיבוד, יאמר להם שהוא מברך "שהכל", ומכוין לפטור בזה את כל המסובים, [שברכת שהכל פוטרת בדיעבד את כל המאכלים]. (13)

(11). כן כתב מרן בשלחן ערוך (סימן קסט ס''ב). וכבר כתבנו בס''ד בענין זה וכיוצא בזה בס' ואין למו מכשול חלק א (עמוד מ, ועמוד צא). וראה עוד בחלק ג (עמוד קלד). ע''ש.

(12). בשו''ת שבט הלוי (חלק ד סימן יז) עמד על מדוכה זו, והעלה; שמי שיש אצלו אורח חשוב שאינו שומר מצוות, יש לצדד להקל לתת לו מאכל ומשתה, באופן שאם יבקש ממנו ליטול ידיו לברך, ירגיז אותו מאוד. ע''ש. וכן כתב בשו''ת מנחת שלמה (חלק א סימן לה) שאם יבקשו מהאורח ליטול ידים, יפגע מכך או שיתרגז, וישְׂנא את ההולכים בדרך ה', יש לכבדו באכילה ושתיה. וראה בשו''ת אגרות משה (אורח חיים חלק ה סימן יג).

(13). כןכתב מרן הסטייפלר זיע"א בספר קריינא דאגרתא (חלק א מכתב קמא), וביאר, שאף על פי שאותם אורחים אינם מתכונים לצאת ידי חובת הברכה, יכול להוציאם ידי חובתם בדיעבד, שיש לשער שהם חושבים שבעל הבית מברך במקומם, וזהו כעין כוונה לצאת. ואולי על דעת זה יש לסמוך ולתת לו לאכול. ע"כ. וכן כתב בשו"ת וישב יוסף (כהן חלק א סימן יג).

וכעת נדפס ספר חשוקי חמד (שבת עמוד רכא), וכתב גם כן את העצה הנ"ל, וצירף לזה את דעת הגרש"ז בשלחן ערוך הרב (סימן ריג סעיף ד) הסובר שלדעת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, אף על פי שלא נתכוין המברך להוציאו וגם הוא לא נתכון לצאת, יצא. ולכן יש לסמוך על זה גם אם אותו אורח יושב בגילוי ראש, וגם אינו עונה אמן על ברכתו. ע"ש.

יב. מי שרוצה לכבד את אורחו, לא ישאל אותו האם הוא רוצה לאכול או לשתות, מפני שהאורח ישיב לו שאינו רוצה לאכול ולשתות, מפני הבושה. ולכן יש להגיש לאורח מאכל ומשקה בלי לשאול אותו אם הוא רוצה. (14)

(14). ספר טעמי המנהגים עמוד תקנז.

יג. אדם שבאו לו אורחים בליל שבת, יש לו להזדרז בקידוש עד כמה שאפשר, כדי להקדים את הסעודה, על מנת שלא יצטערו האורחים. ולאחר הסעודה ישלים את מה שהחסיר. (15)

(15). ספר הבית (עמוד תסא), והביא שם את הסיפור המפורסם על רבינו החפץ חיים שפעם אחת התארח בביתו הגאון רבי ליב חסמן בליל שבת, והחפץ חיים התחיל מיד בקידוש ללא אמירת "שלום עליכם", וכששאל אותו רבי ליב מדוע מיהר כל כך בקידוש, אמר לו החפץ חיים: כבודו בודאי רעב, ורציתי שתסעד תחילה, ואילו המלאכים אינם רעבים, ויכולים להמתין קמעה עם ה"שלום עליכם". ע"כ. ועיין בשו"ת דבר אברהם (חלק ב סימן ב).

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה