ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים
שער ביקור חולים · פרק ו' - ענינים שונים
שמירה על החולה
א. אמרו רבותינו בתלמוד: חולה, צריך שימור מן המזיקין. ולכן רצוי מאוד שהחולה לא יישאר לבדו בבית, אלא יהיה עמו עוד מישהו נוסף. (1)
(1). גרסינן בגמרא ברכות (נד:): שלושה צריכים שימור, חולה [שהורה מזלו לפיכך השד מתגרה בו. רש''י], חתן וכלה [מקנאתו מתגרה בהם. רש''י]. במתניתא תנא חולה חיה חתן וכלה, ויש אומרים אף אבל, ויש אומרים אף תלמידי חכמים בלילה. ע"כ.וראה בספר זרע חיים (סימן כג) שביאר, שכל אותם שצריכים שמירה, הורה מזלם משום דלכולהו מוחלין להם עוונותיהם, ועל זה מתקנא בהם השטן, דמאחר שכל עוונותיהם נמחלו, נמצא שכל מה שטרח עמהם להחטיאם היה לחינם, ויגיעתו איתם היתה לתוהו ולריק, ולכן צריכים שמור. ע"ש.
וכתב בספר אמרי יושר (אות קיח) בשם מרן החזון איש, שיולדת צריכה שימור רק שבעה ימים, וחולה עד שיקום על רגליו. והובאו דבריו בספר שמירת הגוף והנפש (עמוד תקלג). ומה שכתבנו כן בלשון "רצוי", עיין מה שבארנו בס"ד בס' ואין למו מכשול חלק ד (עמוד קז והלאה), ועיין עוד בשו"ת מעשה נסים (כהן חלק ד סימן קלה). ואכמ"ל.
גילוי המחלה לחולה
ב. חולה שהרופאים גילו אצלו מחלה קשה ואנושה, אין לקרוביו לגלות לו על כך, מפני שעלולים לגרום לו לחלישות הדעת, ועלול להתייאש מן הרחמים. (2)
(2). כבר כתבנו בס"ד בדין זה בספר ואין למו מכשול חלק ה (עמוד קסח), והבאנו שבספר לב אברהם (חלק א פרק יז) כתב, שאין לגלות לחולה על סכנת מחלתו, ועל מצבו האנוש, כדי שלא יתייאש וידכא את נפשו, ועלול להחמיר את מצבו, ולכן קיימת חובה לעודדו ולהבטיח לו שיחיה.
וגם בשו"ת משנה הלכות (חלק ט סימן ריח), העלה שאין לגלות לחולה על מחלתו המסוכנת, והביא ראיה מהגמרא ברכות (י.) שכאשר חלה חזקיהו מלך יהודה, בא אליו ישעיהו הנביא ואמר לו "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה". ואמרו במדרש (קה"ר פ"ה) אמר לו חזקיהו לישעיה: בנוהג שבעולם אדם שהולך לבקר את החולה, אומר לו 'מן השמים ירחמו עליך'. והרופא הולך אצלו ואומר לו: דבר פלוני אכול ודבר פלוני אל תאכל, את זה תשתה ואת זה אל תשתה. ואפילו שיראה אותו נטוי למות, אינו אומר לו 'צו לביתך', כדי שלא יחלש דעתו, ואתה אומר לי צו לביתך. ומוכח שאין לספר לחולה על מחלתו. ע"ש. וכן כתבו בספר חיים וחסד (עמוד לא), ובילקוט יוסף (יורה דעה סימן שלז). כיעו"ש.
וכתב בספר אמרי שמאי (חלק ב דף קפז) בשם המהרש"ל, שהיסח הדעת מן המחלה, פועלת כסגולה לריפוי. ע"כ.ובספר יקרא דחיי (עמוד 8) מסופר, שבאחד מבתי הדין, לקה אחד הדיינים בהתקף לב באמצע הדיון, וכאשר הגיע למיון ונבדק על ידי רופא שומר תורה ומצוות, הודיעו הרופא שאין לו שום דבר ואין לו מה לדאוג כלל. מיד חיברו אותו למכשירים וצינורות ולקחו אותו לטיפול נמרץ. כשראה הדיין כך, שאל את הרופא מדוע לוקחים אותו לטיפול נמרץ? השיב הרופא, שרוצים שיהיה במעקב לתקופה מסוימת, אבל באמת אין לו כלום. וכך במשך שלושה שבועות המשיכו לשקר עליו שאין לו כלום, ובזכות זה ניצל, ואם היו מספרים לו את האמת, ספק גדול אם היה מצליח להתגבר על מחלתו.
ואנכי הרואה שבספר שמושה של תורה כתוב, ששאלו את הגאון הרב שך זצ"ל אודות אדם שלקה במחלה הנוראה ר"ל, האם כדאי לגלות לו או להסתירו ממנו. והשיב הרב, שפעם היו הרופאים אומרים שלא לגלות, אך בזמנינו דעתם היא שמוטב לגלות, מכמה טעמים, ובפרט שאם יוודע לו באקראי, הדבר יצער אותו שבעתיים.
והוסיף לומר, כי הוא רואה צורך לגלות ממבט אחר. הנה תכלית כל היסורים, היא כדי לעורר את האדם לחזור בתשובה, ואם מסתירים מהחולה את מצבו, אזי מונעים ממנו למלא את חובתו כלפי שמיא. ואם ישאל השואל: אם כן, אפשר רק לגלות לו שיש לו מחלה שכרוכה בתופעות ובכאבים, אך אין צורך לומר בדווקא כי חולה הוא במחלה אנושה. השיב לו הרב: אם לא יֵדע את מצבו האמיתי, אזי ההתעוררות לתשובה והתפילה לא תהיה כל כך עזה וחזקה כמו שמצפים ממי שנשלחה לו מחלה זו! והו"ד באוצרות התורה (חנוכה עמוד פח).
והנה לפי האמור לעיל, אדרבה על ידי שיגלו לחולה את חומרת מחלתו, אזי תשבר רוחו ולא יהיה מיושב בדעתו להתפלל כראוי, וחכמי ישראל ידעו את נפשו של האדם, והם אמרו במדרש (הנ"ל) שאפילו שיראה את החולה נוטה למות, לא יאמר לו "צו לביתך" כדי שלא יחלש דעתו. אם כן, כדבריהם אז, דבריהם עתה. ואף שדעת הרופאים אחרת, מכל מקום אין לנו לזוז מדעת רבותינו הקדושים אשר מפיהם אנו חיים, ומי כמוהם יודע את תכונות נפש האדם.
וכן כתב בשו"ת מים ההלכה (חלק ב סימן כו) שאף שדעת הרופאים נוטה לגלות לחולה על מחלתו, מכל מקום העיקר כדעת הפוסקים שכתבו שלא לגלות. וכן כתבו בשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן נה), ובספר עלינו לשבח (חלק ד עמוד תרו), והניף ידו שנית בספרו חשוקי חמד (שבת עמוד קב), וכתב שאם חולה סרטן דורש מהרופא שישבע לו שאין לו את המחלה, יהיה מותר לו להשבע על כך, ויחשוב בדעתו שאין לו בגופו בעל חי הנקרא 'סרטן', עיין שם פירוט הדברים.
חולה שמבקש מבנו להגיד לו מה מחלתו האם יציית לו
בשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן נה) נשאל אודות חולה הסובל מזה זמן יסורין איומים, וכפי שקבע הרופא, הִינוֹ נגוף במחלת הסרטן ר"ל, וכמובן העלימו זאת מהחולה. אבל כעת כנראה פקעה סבלנותו, והוא מבקש ומצוה את בנו להגיד לו האמת על דבר מחלתו, האם בנו מחויב לציית לו משום מצות כבוד אב או לא.
והשיב, דהנה אמרו במדרש: "יפה תפלת החולה על עצמו מתפלת אחרים עליו". לכן גם החולה הנ"ל צריך שלא לייאש עצמו מן הרחמים, ואל יחשוב שכבר אין תפלתו מועלת והיא תפלת שוא. וכבר כתב רבינו בחיי (פר' עקב יא): וצריך אתה לדעת כי כֹּח התפלה גדול אפילו לשנות הטבע ולהינצל מן הסכנה ולבטל הגזרה. ע"ש.
וכיון שגם במחלה שעל פי דרך הטבע אין לה תעלה תוכל להועיל תפלה, יש למנוע מן החולה ידיעה כזו שתוכל לגרום שיחשוב כי כבר אין תפלה מועלת לו, ויתייאש מן הרחמים. אבל אם יעלימו ממנו ידיעה זו והוא יצפה לישועה ולרפואה, אזי כיון שייסוריו האיומים מספיקים להכניע את יצרו, בודאי יתפלל מתוך עומק הלב, ויבקש רחמים על עצמו ממי שרפואת כל בשר בידו, ואולי תועיל תפלתו לשנות הטבע כמו שכתב רבינו בחיי.
אומנם לא נכון כלל להטעות את החולה, ולהגיד לו שאין מחלתו אנושה ובעוד זמן קצר יחלים ויתרפא, ועוד דברים כאלה שרגילים לדבר על לב החולה להרגיעו ולהניח את דעתו. כי מאחר ובאמת אין למחלה זו תעלה בדרך הטבע, מי יודע אם יזכה להינצל, על כן אם כי יש להעלים מן החולה הידיעה שאין למחלתו תעלה בדרך הטבע, מכל מקום אין להטעותו, כדי שעל ידי כך יתאמץ יותר בתפלתו ויעשה את חשבון עולמו, ויחשב עם קונהו מקירות הלב. ואז גם אם לא יזכה להחלים ולהתרפאות, ימות זכאי ואל ימות חייב ח"ו.
וממילא נראה כי גם הבן אינו חייב לקיים בזה צווי אביו, ולא יגיד לו דעת הרופאים על דבר מחלתו. כי לא שייך בכגון זו מצות כבוד אב, ולא מצות מורא, דהנה מבואר בשאילתות (סוף שאילתא ס) האב שמחל על כבודו, כבודו מחול, הני מילי כבודו אבל הכאתו וקללתו לא. ע"כ. ומרן החיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סימן רמ אות ח) הביא נוסחא בשאילתות, דגם צערו אינו מחול. ולא צערא דגופא שעל ידי חבורה והכאה בלבד, אלה הוא הדין לצער הנפש, ואדרבה צער הנפש חמיר טפי, ומכיון שעל ידי גילוי המחלה יגרום לו צער בנפשו, אין לו לגלות לו.
לסיכום: מאחר שאם יגיד הבן לאביו את האמת המרה על דבר חוליו, בודאי יצטער אביו הרבה, על כן אסור לבנו לציית לו בזה אף שאביו מצוהו לגלות, שהרי אין צערו של האב מחול, ונמצא שאביו מצוהו לעשות עבירה, ולכן לא ישמע לו.
לבקר חולה בסבר פנים יפות
ג. קרובי החולה שנודע להם על ידי רופאים, שמצב בריאותו של החולה מחמיר, יזהרו שכאשר נכנסים לבקר את קרובם, יכנסו אליו בסבר פנים יפות ולא בעצבות, מפני שהחולה מתבונן על פניהם ותנועותיהם של המבקרים, כדי להבין על ידי זה מה מצב בריאותו. (3)
(3). ספר עולם חסד יבנה (עמוד רעג), על פי מה שכתב בצוואת רבי אליעזר הגדול. וכתב בספר עלינו לשבח (במדבר עמוד תרו): מעשה בחולה מסוכן שגופו מלא גרורות ממהירות רח"ל, ששאל את בניו האם הטיפולים שעשו לו עזרו, והשיבו לו שעזרו כדי להסתיר ממנו את מצבו ושלא ישבר ברוחו. שאל אותם האב, האם הוא יכול לברך "הגומל"? והשיבו לו הבנים שבעוד שבועיים יוכל לברך. וכעת הסתפקו האם צריכים לגלות לו את האמת כדי למנוע אותו מברכה לבטלה או לא. והשיב, שיש להעלים ממנו את האמת כדי למנוע את החולה מדיכאון ומרה שחורה, ולכן מותר לתת לו לברך הגומל.
גילוי המחלה לאחרים
ד. אדם שחלה במחלה מסוכנת [כגון במחלה הידועה וכדומה], אין לו לספר על כך לאנשים, וגם אותם שיודעים מכך, לא יספרו זאת לאחרים, אלא יאמרו שהוא זקוק לרחמי שמים, בלי לפרט את מחלתו, מפני שאם יפרסם את מחלתו, יצטרכו לעשות לו נס גלוי, ולא כל אחד ראוי לכך. (4)
(4). בגמרא נדרים (מ.) מסופר על רבא שביום הראשון למחלתו, אמר לבני ביתו, שלא יגלו לאנשים שהוא חולה, כדי שלא יורע מזלו. מכאן ואילך, אמר להם: צאו והכריזו בשוק שאני חולה, שכל מי ששונא אותי ישמח, וכתיב בספר משלי: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו, וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ". ומי שאוהב אותי יבקש עלי רחמים.
וביאר בספר נחלת משה (נדרים שם), שביום ראשון שלא הרגיש טוב, יכול להיות שזה רק חולשה עוברת, ואם יפרסמו שהוא חולה, יכול להיות שעל ידי זה הוא יהיה באמת חולה, כדאיתא בברכות (יט.) "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן". אבל ביום השני כשראה רבא שהחולשה לא עברה והוא באמת חולה, אם כן לא יפסיד כלום על ידי שיפרסמו שהוא חולה, ולכן אמר שיכריזו על כך בשוק, שעל ידי זה ירויח שאוהביו יבקשו עליו רחמים, ושונאיו ישמחו, ועל ידי כך, ישיב הקדוש ברוך הוא מעליו אפו.*)
*) בספר שלמי נדרים בהקדמה הביא דברי הגמרא הנ"ל, ומה שאמרו שם על הפסוק: "אשרי משכיל אל דל" אין דל אלא חולה. וביאר דזה מה שאמר דוד: "ארוממך ה' כי דליתני" - שנחלתי, "ולא ששמחת אויבי לי", שלא נצרכתי להכריז בשוקא ולהשיג ישועה ורפואה על ידי מה שישמחו אויבי לי, כי אינני חפץ בכך שיענשו על ידי [כמאמר הכתוב "גם ענוש לצדיק לא טוב" עיין ברכות ז.], לכן אני משבח ומרומם אותך כי לא באתי ונצרכתי לישועה בגלל שמחת האוייב, אלא בגלל ששִוְעתי אליך ה' ותרפאני. ודפח"ח.
ומבואר מזה, שלאחר שנתגלתה המחלה לחולה, מותר לו לספר על מחלתו לאחרים, כדי שיבקשו עליו רחמי שמים. וכן מצאתי בספר חסידים (סימן תתב) שכתב: אין משיבין על הקלקלה דוקא כשאין נפקא לן מזה, אבל כשיש דברים שאם יגיד הקלקלה יכול להיות תקנה לדבר, כגון אם יגיד על החולה לאוהבו, יחקור אוהבו אחר רפואה, כמו "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" כדי שיביא את בניו עמו. וכן רבן יוחנן בן זכאי אמר לרבי חנינא בן דוסא שיתפלל על בנו, הרי לתקנתו יכול להגיד. ע"כ.
וכעת ראיתי בספר אורות אלים לרבין חסידא רבי אליעזר פאפו זיע"א, שהביא שם (בעמוד כב) את הגמרא בברכות (נה:) שמי שחולה, לא יגלה ביום הראשון על מחלתו. וכתב על זה: ישמע חכם שלא להודיע צערו ללא תועלת ולאשר אין בידו לתקן, ומה גם לבני ביתו, אם לא למי שמתפלל עליו ומבקש טובתו ותקנתו. עכ"ל. אם כן יוצא, שלספר לתועלת מותר.
אולם ראיתי בספר יקרא דחיי שכתב בשם רבינו הסטייפלר זיע"א, שהיה מקפיד שלא יודיעו על אדם שחלה במחלה הידועה, שיש לו את המחלה, אלא יאמרו שסתם חלה בלי לפרט את המחלה, כיון שכשחלה במחלה הידועה, צריך נס על מנת להתרפאות, ולמי יש כוח לחולל ניסים.
ובספר ויצבור יוסף (שעשוע חלק ב סימן א אות קעא) הביא מעשה באדם שחלה במחלה קשה, והאדמו"ר רבי אלעזר אבוחצירא שליט"א אמר לו שישמיד את כל הצילומים של מחלתו, ויבקש מהרופא שלא יגלה לאף אחד על מחלתו, ויתרפא. וכך עשה והתרפא, אך לפעמים היה חש כאבים באותו מקום, ואמר לו הרב, שמכיון שהרופא יודע מהמחלה שהיתה לו, לכן יש לו כאבים, ולאחר מיתת הרופא, ייפסקו הכאבים. וכן היה. וזאת משום שלא עושים נס גלוי, וכשהשמיד את הצילומים ובטח בה' התרפא. ע"כ.
עין רואה שגם כשמספר על המחלה למי שיש באפשרותו לסייע לו, עלול הדבר לגרום לחולה נזק, ואם כן כיצד הכריז רבה בשהוא חולה. וצריך לומר, שאף על פי שרבא היה מודיע ברבים שהוא חולה, אבל מכל מקום לא היה מגלה את מחלתו, ובזה ליכא שום חשש. ודו"ק.
לספר לאב שבתו חולה
כתב הגר"י זילברשטיין שליט"א בספר חשוקי חמד (יומא עמוד מח): שאלה: אשה בת 35 חלתה במחלה קשה ב"מ, וביקשה מהרופא ומבעלה שלא יספרו לאיש על דבר מחלתה, והבעל מסתפק האם לספר זאת לאביה כדי שיתפלל על בתו או לא.
תשובה: נראה שאם הדבר ישפיע על האב בצורה לא טובה, ומצב בריאותו ידרדר, פשוט הוא שאסור לגלות לו, ויש לעשות הכל כדי להעלים ממנו את מחלתה. [ומספרים על הגאון רבי חיים זליבנסקי זצ"ל, שחלה ומאוד רזה, ולבש שתי חליפות זו על גבי זו, כדי להעלים מאביו החולה את דבר מחלתו].
אולם אם אין מצבו של האב כל כל חמור, נראה שיש לספר לו את מצב בתו, כי תפילת אב מתקבלת יותר מאשר תפילת אחרים, ואילו היתה הבת יודעת את מעלת תפילת האב, היתה מתרצה שיודיעוהו.
ומספרים על יתום אחד שהתקבל לישיבה, ולאחר שנה חלה במחלה ממארת. ראש הישיבה טיפל בו אישית על ידי רופאים ותרופות, והחליט להעלים את הדבר מאמו משום שבין כך לא תוכל לעזור. התלמיד נפטר והודיעו זאת לאמו. היא ביקשה להספידו, וכך אמרה: אני מאוד מודה לראש הישיבה על הטיפול המסור, אולם ההחלטה שלא לגלות לי על כך שבני היה חולה אומנם חסכה ממני צער, אבל הפסדתם לבני תפילה של אמא...
להיזהר בדיבורו
ה. אדם מכובד שנכנס לבקר את החולה, והחולה רוצה לקום לכבודו,(5) אין למבקר לומר לחולה "שב", מפני שנשמע כאילו אומר לו "שב בחולי שלך", ולכן יאמר לו: "אל תטרח". (6)
(5). עיין בשו"ת יביע אומר (חלק ג יורה דעה סימן כז), שמעיקר הדין אין החולה צריך לעמוד לכבוד תלמיד חכם או זקן, אך אם ירצה לקום הרשות בידו, ולא חוששים שמא יאמרו לו "שב".
(6). כתוב בשלחן ערוך (יורה דעה סימן שעו סעיף ב), הבא לכבד את חבירו ולקום מפניו, אומר לו "שב", אלא אם כן אותו אחד שרוצה לקום הוא אבל או חולה, שאז לא יאמר לו "שב", דמשמע: שב באבלות שלך, שב בחולי שלך. ע"כ.
ובהיותי בזה הוקשה לי, דבפרשת וירא מסופר על אברהם אבינו שהיה יושב בפתח האוהל, שנאמר: "והוא יֹשב פתח האוהל", וכתב רש"י בשם המדרש; 'ישב' כתיב (בלי ואו), ביקש לעמוד, אמר לו הקדוש ברוך הוא; שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינים, והם יושבים. ע"כ. ולכאורה קשה, כיצד אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם 'שב', והרי אברהם היה חולה, והקדוש ברוך הוא בא לבקרו, ואסור למבקר לומר לחולה שקם לכבודו - שב?
ומצאתי בספר צידה לדרך (פרשת וירא), שעמד על קושיה זו, ותירץ, דלפיכך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם "ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינים", כדי לתת טעם למה אמר לו שב, שהישיבה שישב אברהם, היא סימן לבניו אחריו שיהיו הדַינים יושבים וה' עומד עליהם, שנאמר: "אלהים ניצב בעדת אל", ובאופן כזה אין זה נחשב כאילו אומר לו שב בחולי שלך. ע"כ. [ולפי זה אם אומר לחולה "שב מפני שאיני רוצה להטריחך" מותר].
ובספר משכיל לדוד (שם), פירש, דלפיכך כתב רש"י שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם "שב ואני אעמוד", דלכאורה היה מספיק לומר "שב", ומדוע המשיך לומר "ואני אעמוד", אלא בא להורות, שלא התכוון לומר לו "שב בחוליך", אלא שב ישיבה רגילה, ואני אעמוד. עכ"ד. ובשו"ת הלל אומר (לרבי הלל פוסק סימן רלו) תירץ בפשטות, כי מפי העליון לא תצא הרעות. ע"ש.
ו. אין לספר על התקפות לב ושאר מחלות, ליד אנשים שעברו מחלות אלו. ולא יספר שפלוני נפטר ממחלה מסוימת, ליד אדם שסובל מאותה מחלה, כדי לא לגרום צער לאותם אנשים.(7)
ספר תיקון המידות (חלק ה עמוד קמב). וכתב הגאון יעב"ץ בספר מגדל עוז (עמוד עט): כתוב בספרים; בא לאיש חולה בין המבקרים, איש כבד [שאוהב להכביד על אחרים], ושאל את החולה מה מחלתו? ויען החולה; כך וכך כאבי ומחלתי. אמר לו הכבד; מחולי זה מת אבי...
ז. כאשר מבקרים חולה, ורואים שמצבו השתפר מעט, אין להודיע על כך לרבים, מפני שכאשר ישמעו הציבור שהוטב מצבו, יפסיקו לבקש עליו רחמים, והחולה עלול לחזור למצבו הקודם.(8)
(8) . ספר יקרא דחיי (עמוד 5), וכתב בשם הרב מבריסק זצ"ל, שמי שמפרסם שהחולה מרגיש טוב יותר, הרי זה שופך דמים, כיון שעדיין זקוק לרחמי שמים, וכשהציבור ישמעו שהוקל מצבו, יפסיקו להעתיר בעבורו.
ליטול ידים כשיוצא מבית חולים
ח. הנכנס לבית החולים כדי לבקר חולים, ראוי ונכון להחמיר וליטול את ידיו כשיוצא משם, מפני שבדרך כלל יש שם מתים, ויש לחוש שהטומאה מתפשטת בכל בית החולים. ומכל מקום המקילים שלא ליטול את ידיהם, אין בכך איסור. (9)
(9). כן כתב הגאון רבי יוסף גרינוולד זצ"ל בשו"ת ויען יוסף (או"ח סימן ג) וזה לשונו: על דבר אם צריך ליטול ידיו בצאת מבית החולים שיש שם מסתמא מתים, הנה בדברים שהם משום רוח רעה, אין אתנו יודע עד היכן מתפשט, ואין ראיה מדין טומאת כֹּהנים דכל שיש פתח פתוח לאוהל המת מתפשט הטומאה. אבל לענין חיוב נטילת ידים אפשר דכל שהוא בחדר אחר, לא הוי בכלל חיוב נטילת ידים. אבל איני מחליט בזה, כי יש לצדד לחומרא, ועל כל פנים אין להרעיש על המקילין, והמחמיר תבוא עליו ברכה. ע"כ. וכן כתב בשו"ת שבט הקהתי (ח"ה סימן לז). ועיין עוד בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן רז), ובספר יקרא דחיי (עמוד 93).
ביקור חולים או ניחום אבלים
ט. מי שיש לפניו שתי מצוות - ביקור חולים וניחום אבלים, אם אפשר לו לקיים שניהם, יקדים לקיים מצוות ביקור חולים, כדי לבקש רחמים על החולה שיבריא. ואם אינו יכול לקיים שניהם, ניחום אבלים קודם, מפני שהוא גמילות חסד עם המתים ואם החיים. (10)
(10). הרמ"א (יורה דעה סימן שלה סעיף י), ושפתי כהן (אות יא), וקיצור שלחן ערוך (סימן קצג סעיף יא). ועיין בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ד סימן מ אות יא), ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה רמת רחל פרק יט).
סגולה לחולה
י. סגולה נפלאה למי שיש לו איזה מחלה או איזה צרה, שימכור את המחלה או הצרה לגוי, ועל ידי זה הגוי יקבל את המחלה או הצרה במקומו, ואותו חולה יצא בעזרת השם מהמחלה, ויכנס לחיים טובים ולשלום. (11)
(11). כתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן תמה): מעשה באחד שהיה חולה עד מות, והיה אחד מתלוצץ עליו, ואמר לו שהוא מוכן לקנות את מחלתו, בתנאי שישלם לו החולה סכום כך וכך. הסכים החולה ונתן לו את הסכום, ומיד עמד מחוליו והבריא, והשני חלה ומת. ע''כ.
וכן העיד בגודלו מרן החיד''א בפרושו על ספר חסידים (שם), שגם הוא שמע מאדם גדול שראה בעיניו גוי שמכר את חוליו לאדם אחר, והמוכר נתרפא, והקונה תיכף נלכד בחולי רח''ל. ע''ש. ועיין בשו''ת משנה הלכות (מהדו''ת ח''ב סימן תעא).
וראה עוד בשו''ת חתם סופר (חו'''מ סימן קיא), שיש נוהגים שהורי הילד החולה (במצב מסוכן), מוכרים אותו לידיד למשך כמה שנים או עד יום חתונתו, כיון שחוששים שמא נגזר חלילה על האב הזה שימות בנו, ולכן מוכרו לאחר, לומר שהאחר יהיה אביו מעתה, והילד יהיה בנו, ולא יקרא עוד שמו של אביו עליו. ע''ש.
תהלים מתחת לראש החולה
יא. מותר להניח ספר תהילים או ספר 'רזיאל המלאך', תחת הכר של החולה. וכן יש נוהגים להניח ספר 'נועם אלימלך' תחת הכר של היולדת, לשמירה ולהצלחה והנח להם לישראל.
ועל כל פנים יש להקפיד שלא להניח את הספר ממש מתחת לראשו של החולה, אלא סמוך לו, משום שאין זה כבוד הספרים להניח את הראש עליהם. (12)
(12). בשו''ת באר משה (ח''ג סימן קעז) העלה להתיר הנחת ספר מתחת לראש החולה, ויפה עושים אותם שנוהגים כן, ומצוה להאמין בכֹּח הצדיקים ובקדושת סיפרם. וכן נימצא בשו''ת דברי מלכיאל (ח''ה סימן קסו) שמתיר להניח ספר 'רזיאל המלאך' תחת כר היולדת, אך לא יניחו כנגד הראש. עכ''ד. וכן כתב בס' אוצר הברית (חלק א עמוד עט), שמקובל אצל החסידים להניח ספר "נועם אלימלך" תחת ראשה של היולדת, כסגולה שתלד בקלות, והוא בדוק ומנוסה. ע"כ. וראה במדרש תלפיות (ע' אדם הראשון) מה שכתב בשם ספר הפליאה.
ואסיים בסיפור שכתוב בספר "ארי עלה מבבל": סיפר הגאון רבי יעקב מוצפי זצ"ל; משפחה אחת בירושלים, בנם הקטן היה בוכה יומם ולילה, הוריו פנו לרופאים מומחים ביותר, ולאחר בדיקות שונות ומשונות, לא מצאו תרופה למכתו. החלו ההורים לפנות לחכמים בעלי קמיעים וסגולות, וגם זה לא עזר מאומה, עד שהגיעו מים עד נפש וקצו בחייהם.
באחד הימים הלכה האם לשוק, ובדרכה מצאה על הארץ דף של חומש, לקחה אותו והתפללה לה' יתברך וכך אמרה: "רבונו של עולם! אני איני יודעת קרוא וכתוב, אך יודעת אני שדף זה שמצאתי דף קדוש הוא, יהי רצון שיהיה דף זה עלה לתרופה עבור בני". והניחה את הדף מתחת הכרית של בנה. ומאת ה' היתה זאת, שאותו ערב, פעם ראשונה בחייו, ישן הבן בשלוה, ללא צעקות ויללות.
כאשר הרגיש הבעל בשינוי שחל אצל בנו, פנה לאשתו ושאלה האם היא יודעת מה פשר הדבר?! האשה ניגשה למיטת הבן, והוציאה מתחת הכר את דף החומש והראתה לו, ואמרה: האם יש לך קמיע טוב יותר מחומש, הבט וראה מה גודל כוחה של תורתינו הקדושה! אך כאשר ראה הבעל את הדף, אחזתו בהלה, ואמר לאשתו: מה עשית, הלא דף זה מפרשת כי תבוא העוסקת בקללות וכתוב בו: יככה ה' בשגעון ובעיורון... ופחדת לילה ויומם וכו'... אמרה האשה: וכי מאין לי לדעת מה כתוב בדף, ידעתי שדף זה מהתורה הקדושה, והתפללתי לה' שיעזור לבני בזכות התורה...
וידוי לחולה
יב. צריך האדם לחזור בתשובה ולהתוודות לפני מותו. ולכם אם רואים שהחולה נוטה למות, אומרים לו: הִתְודה, שהרבה הִתְודו ולא מתו, והרבה שלא התודו, מתו, ובשכר שאתה מתודה אתה חי, וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. ואם אינו יכול להתודות בפיו, יתודה בלבו.
ואם אינו יודע להתודות, אומרים לו: אמור "מיתתי תהא כפרה על כל עונותי". וכל אלו הדברים אין אומרים לו בפני עם הארץ, ולא בפני נשים, ולא בפני קטנים, שמא יבכו וישברו את לבו של החולה. (13)
(13). שלחן ערוך (יו"ד סימן שלח סעיף א). ובשיירי כנסת הגדולה (שם) כתב: מצוה גדולה להעיר לחולה על ענין הוידוי בזמן שיהיה מיושב בדעתו ונכון בעניינו, בלי שימתינו לשעה דתקיף עליה עלמא. והחולה הזריז מקדים למצוה ומתודה ומתחנן בעוד כוחו בו ודעתו מיושבת עליו. ע"כ.
וראה בספר טעמי המנהגים (עמוד תכה) שביאר, שהטעם שנקטו חכמים לשון "ביקור" חולים, כדי להורות לאדם דעת שיֵלַמד לחולה שיפשפש ויבקר את מעשיו אם טובים הם או לא, כי בסור הסיבה יסור המסובב.
וכתב בספר שני לוחות הברית (חלק ב פסחים): אם גמילות חסד בביקור חולים הוא גדול במאוד כשמבקרו בצרכי גופו ובריאותו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר אם מבקרו בצרכי נשמתו, דהיינו לראות שהחולה יתודה היטב בשברון לב, ובחרטה גמורה, ובבקשת מחילה וסליחה מהשם יתברך. וגם יצוה עניניו שלא יהיה נשאר חייב. ולא כמו שעושי המון העם שממתינים עד דכדוכה של נפש, שאז החולה בלי דעת, ואינו מהרהר בתשובה גמורה, כי מהות התשובה היא החרטה ועזיבת החטא והוידוי על כל פרט ופרט מעוונותיו, ובקשת המחילה בלב נשבר ובבכייה, וצריך לזה ישוב הדעת.
על כן זריזין מקדימין כשמבחינין בו שהוא מסוכן, יאמרו לו כי טוב להודות לה' ולהתפלל לו, שהוא הרופא האמיתי, ולומר לפניו וידוי כמו שאנו עושים בכל יום תמיד בבית הכנסת.
וקודם כל יאמר לו שישאל מחילה מכל מי שחטא כנגדו בין בדיבור ובין במעשה, ואם יש בידו באיזה אופן ממון חבירו, יסדר שישיבוהו לו, כי הרבה הקפיד הקדוש ברוך הוא על דברים שבינו לבין חבירו. וכן שימחול לכל מי שחטא כנגדו בין בדיבור בין בפועל בין בגזילה בין בכבודו, כי אלמלא כן לא ימחול לו השם יתברך על עונותיו, שישאל עתה מחילה מהן, שכן אמרו רבותינו ז"ל "נושא עון ועובר על פשע" למי נושא עון, למי שעובר על פשע. ויודיע לו שעתה יקרא לפניו הוידוי הנהוג מלה במלה. וכל המרבה בוידוים הרי זה משובח. ע"כ.
יג. סדר הוידוי הנאמר בסעיף הקודם, יכול החולה לאומרו אפילו בשבת ויום טוב, ואם לא עכשיו אמתי. (14)
(14). כן כתב הרב שדי חמד (אסיפת דינים מע' ו אות ג) בשם הפתח הדביר, שאף שאסור להתוודות בשבת, מכל מקום חולה שיש בו סכנה, וירא שמא ימות ביום שבת קודש, מותר לו לומר הוידוי בשבת בפה מלא, כיון שהשעה דחוקה ואם לא עכשיו אמתי, כי מי יודע אם יחיה עד מוצאי שבת, ואפילו אם יחיה, מי יודע אם יהיה שפוי בדעתו ויוכל להתוודות בישוב הדעת.
יד. אותם האנשים שנמצאים ליד החולה בשעת יציאת נשמתו, צריכים ליזהר שלא לצעוק מרוב צער ובהלה, כדי שלא יגרמו לו צער, אלא יקראו קריאת שמע עד שתצא נשמתו. (15)
(15). כתב בספר חסידים (סימן רלד): אין צועקים עליו בשעת יציאת הנשמה, כדי שלא תחזור הנשמה ויסבול יסורים קשים. נאמר בקהלת (פרק ג' פ"ב) "עת למות", למה הוצרך קהלת לומר כן, אלא כשאדם גוסס כשנפש אדם יוצאה, אין צועקים עליו שתשוב נפשו, כי אינו יכול לחיות כי אם מעט ימים, ואותן ימים יסבול יסורים. ולמה לא אמר 'עת לחיות', לפי שאין זה תלוי באדם, כי אין שלטון ביום המות. השם יזכנו לאורך ימים טובים ושנות חיים. אמן.