אור ברסלב

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

שער ביקור חולים

שער השבת אבידה

כתב בספר הקדוש שני לוחות הברית: מצות ביקור חולים היא בגוף, ונפש, וממון.

בגוף כיצד? ירוץ ויתעסק בכל צרכיו ולהמציא לו כל רפואתיו, וכן יטריח בגופו ביתר צרכיו.

בנפש כיצד? ישפוך נפשו בתחינות להתפלל להשם יתברך שישלח לחולה רפואה שלימה.

בממון כיצד? לראות אם אין לחולה ממון כל צרכו, להשתדל לעזור לו, כי צרכי החולה הם מרובים. (חלק ב מסכת פסחים).

פרק א - מצות ביקור חולים

א. מצוה על כל אדם לבקר חולים,(1) ואפילו אדם גדול ומכובד, ילך לבקר את הקטן ממנו, כמו שמצינו שהקדוש ברוך הוא ביקר את אברהם אבינו ביום השלישי למילתו. (2)

וכל המבקר את החולה, זוכה להינצל מהדין הקשה של גיהינום,(3) וכן המתעצל ואינו הולך לבקר את החולה, הרי זה כאילו שופך דמים. (4)

(1). כתב הרמב"ם (פרק יד מה' אבל): מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ואלו הן גמילות חסד שבגופו שאין להם שיעור. ואף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הם בכלל ואהבת לרעך כמוך, שכל דברים שאתה רוצה שיעשו לך, עשה אותם אתה לאחרים. ע"כ.

וראה בספר המצוות להרמב"ן (שורש א), שלדעתו מצות ביקור חולים היא מהתורה, וכן דעת בעל הלכות גדולות. ע"ש. וכן דעת הריא"ז בפסקיו (נדרים פרק ד ה"ג). ועיין עוד בשו"ת דברות אליהו (חלק ב סימן יא), ובשו"ת יביע אומר (חלק ג יורה דעה סימן כב אות כג).

מדוע צריך לבקר חולים

ראה ראיתי לתלמיד הרשב"א בספרו תורת המנחה (פ' וירא) שביאר, שטעם הדבר שצריך לבקר את החולה, משום שהקדוש ברוך הוא נותן יסורים לאדם כדי לכפר לו על עוונותיו, ורוצה להיפרע ממנו בעולם הזה החולף, כדי לזכותו לחיי העולם הבא הקיים לעד. וכשרואה המבקר את היסורים הבאים על חבירו לנקותו מעוונו, גם הוא יְרַא ויְחַת ויקח מוסר לשוב מדרכו הרעה, ולא יוסיף לחטוא עוד, כדי שלא יבואו גם עליו יסורים. ע"כ. ועוד טעמים יובאו בס"ד לקמן. (2)

(2). שלחן ערוך יורה דעה סימן שלה (סעיף ב).

האם חכם גדול חייב לבקר חולה פשוט

הנה מדברי מרן השלחן ערוך משמע, שגם זקן או תלמיד חכם שאין זה מכבודו לבקר את החולה, אינו נפטר ממצות ביקור חולים, ולא אמרינן בזה דזקן ואינה לפי כבודו פטור. וכן כתב להוכיח הגאון רבי יעקב סופר נר"ו בספר זרע חיים (סימן יג) שאפילו זקן ואינה לפי כבודו, חייב במצות ביקור חולים. ע"ש.

והקשה הגאון רבי אלכסנדר סענדר זצ"ל בספרו שלמי נדרים (עמוד קיט), מדוע במצות ביקור חולים, אפילו גדול מבקר את הקטן אף שאין זה לפי כבודו [כמו שכתב השיטה מקובצת שלא אומרים בביקור חולים דזקן ואינה לפי כבודו פטור מהמצוה]. ואילו במצות השבת אבידה, פטרה התורה זקן ואינה לפי כבודו.

ותירץ, שרק באופן שנוגע להיזק והפסד ממון של חברו, אמרה התורה "והתעלמת" פעמים שאתה מתעלם, ולכן פטרו זקן ואינה לפי כבודו מהשבת אבידה וכדומה. אבל בביקור חולים שנוגע לספק פיקוח נפש [כמו שאמרו בגמרא בנדרים, שכל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, ורבי עקיבא דרש "כל מי שאינו מבקר את החולה, כאילו שופך דמים"], בודאי לא שייך לפטור זקן ואינה לפי כבודו. ומצינו שהקדוש ברוך הוא ביקר את החולה ומי לנו גדול ממנו שביקר לילוד אשה, והִדבק במדותיו. עכ"ד. ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן פד).

ואנכי הרואה להרה"ג יונתן חן נר"ו בספרו כעת חיה (חלק א עמוד כד) שכתב, שזקן ואינה לפי כבודו, איונ חיב ללכת לבר חולה שהוא פחות ממנו, והביא ראיה לזה מדברי הגר"י ברלין זצ"ל בספרו שאילת שלום (אות קיג) שהקשה על המעשה ברבי עקיבא שנכנס לבקר את החולה, וניקה את ביתו והכין לו חמין בכבודו ובעצמו, דלכאורה כיצד זִלְזל כל כך רבי עקיבא בעצמו ובכבוד תורתו, והרי קיימא לן "והתעלמת" פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן לאינה לפי כבודו. ע"כ. ומשמע שגם במצות ביקור חולים אומרים "והתעלמת", וזקן ואינה לפי כבודו פטור. ע"כ.

וכשאני לעצמי נראה לי שגם הגר"י ברלין מודה שזקן ואינה לפי כבודו חייב בביקור חולים, אלא דקשיא ליה מדוע הוצרך רבי עקיבא לזלזל בתורתו, ולא קרא לאחד מתלמידיו שיבוא לכבד את הבית ולבשל לצורך החולה, אבל על עצם זה שניכנס רבי עקיבא לבקרו, אין בזה זלזול בכבוד תורתו, שהרי כבר נתבאר שחייב הגדול לבקר את הקטן כדי לראות מה חסר לו ולשאול בשלומו. ולכן נראה, שגם זקן ותלמיד חכם צריך לבקר אדם קטן ממנו וזהו כבודו, ומה שהעלה למסקנה בספר כעת חיה הנ"ל שפטור, אחר המחילה אין דבריו מוכרחים כאשר יראה המעיין שם. וראה בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן רכב), ועוד חזון למועד.

(3). . כדאמר רב במסכת נדרים (דף מ.), והביא ראיה לזה מהפסוק בתהלים: "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו השם" - אין דל אלא חולה, ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר: "וגם רשע ליום רעה". *)

*) במדרש ויקרא רבה (פר' ל"ד סימן א') ביארו פסוק זה בסגנון אחר, וז"ל: אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', אמר רב הונא זה המבקר את החולה, שכל המבקר את החולה פוחת לו אחד מששים בחוליו. אמרו לו, אם כן יעלו ששים לבקרו וירד עימהם לשוק, אמר להם, ששים ובלבד שיהיו אוהבים אותו כנפשם, ואף על פי כן מרויחין לו. ע"כ. ומה שאמרו ואף על פי כן מרויחין לו, רצונם לומר, שאפילו אינם אוהביו כנפשם, מכל מקום מרויחים לו מחוליו, כמו שצידד המתנות כהונה שם לפרש בראש דבריו, ע"ש].

וביאר המהר"ל בספר נתיבות עולם (עמוד קס), שזוכה להינצל מדינה של גיהנם, משום שכמו שהוא מבקר את החולה ורוצה להצילו מן המיתה, כך גם הוא ניצול מדין גיהנם, שעיקר המיתה היא הגיהנם [שזה מיתת הנפש]. ולא אמרו שהמבקר את החולה ניצול מן המיתה, מפני שאין אדם שניצול ממיתה. אבל מגיהנם אפשר שיהיה ניצול.

(4). כדאיתא בגמרא נדרים (מ.) מעשה באחד מתלמידיו של רבי עקיבא שחלה, ולא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכִּבֵּד ורִבץ לפניו החייהו. אמר לו: רבי, החייתני! יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאינו מבקר את החולה - כאילו שופך דמים.

וכתב הריא"ז בפסקיו (נדרים פרק ד ה"ג): ביקור חולים הוא מן התורה, ומצוה גדולה היא, שחיי החולה תלויין בו, שעל ידי הביקור, מיקל חוליו, ועוד שעל ידי הביקור, מייעצים אותו על רפואתו, ומחזקים אותו, ומיישבים דעתו, וגורמים לו שיחיה. ואם אין דורש ואין מבקר, פעמים שהוא משתעמם ומכביד בחוליו, וגורמים לו שימות, והרי הם כשופכי דמים. *)

*) הנה הגאון רבי אלכסנדר סענדר זצ"ל בספרו שלמי נדרים (עמוד קכ) הקשה, דהדבר תמוה איך לא נכנסו חכמים לבקר את תלמידו של רבי עקיבא, והרי אפילו אם היו גדולים ממנו, הא אמרינן דאפילו גדול צריך לבקר את הקטן, וכבר כתב השיטה מקובצת שלא אומרים בביקור חולים דזקן ואינה לפי כבודו פטור מהמצוה.

ותירץ, על פי מה שאמרו בגמרא (נדרים מא.): "אין מבקרים לא חולה מעיים, ולא חולי העין, ולא מי שיש לו מיחוש בראשו, משום שכל אלו הדיבור קשה להם. ואותם תלמידים שלא נכנסו לבקרו, סברי שעיקר ביקור חולים הוא כדי לנחמו ולדבר על לבו, להפיגו מדאגתו וצערו, ומחמת שבאותו החולי שחלה התלמיד היה הדיבור קשה לו, לכן נמנעו מללכת בכדי שלא יצטרך החולה להשיב אמרים גם כן למבקרים. אולם לאחר מכן נכנס רבי עקיבא לבקרו, וחידש להם שביקור חולים אינו דווקא לדבר עם החולה, אלא לפקח מה שנצרך לו, כגון נקיון וכדומה. ולכן אמרו בגמרא שבשביל שכיבד וריבץ את הבית, חי אותו חולה. ע"ש.

והלום ראיתי בספר זרע חיים (עמוד עז) שכתב לתרץ, שאותם חכמים סברו דמאחר שאינם בני גילו של אותו חולה, לא יועילו כלום בזה שיכנסו לבקרו, מכיון שאינם יכולים ליטול שום דבר מחוליו [כדאיתא התם בגמרא]. ועל זה חידש רבי עקיבא שאף על פי כן צריך לבקרו, משום שצריך לדאוג לו ולעשות כל צורכו. וסיים הזרע חיים: ואולי יש שייכות מעשה זה בתלמידי רבי עקיבא שלא נכנסו לבקרו, אם ההיא דיבמות (סג:) דתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה, ולכן מתו כולם. ע"כ. והדברים נוראים למתבונן.

בענין- המבקר חולה נוטל אחד מששים מחוליו

במסכת נדרים (דף מ.) אמרו, שאם המבקר את החולה הוא בן גילו של החולה, נוטל אחד משִשִים ממחלתו. וכתב המאירי בשם ספר הקנה, שעל ידי זה שהמבקר מדבר עם החולה ומחזק את לבו ואומר לו שלא ירא, הרי זה כאלו נוטל אחד מששים מחוליו. ובהסתלק המבקר, יחזור החולי אל מקומו. ע"כ. ומשמע מדבריו, שאין המבקר נוטל לעצמו אחד מששים מהמחלה, אלא רק משפר את מצבו של החולה במשך זמן הביקור.

וכמו כן מבואר בספר סדר היום (שחרית של שבת): מצות ביקור חולים היא גמילות חסדים גדולת הערך, כפי שאמרו חז"ל "ביקור חולים אין לו שיעור". והענין הוא, כי גומל חסד עם הגוף ועם הנפש, שלפעמים משיב נפשו של אותו חולה בטוב טעם ודעת אמריו ודבוריו, דברי פיוס וריצוי וחיזוק לסומכו על ערש דוי. ובעינינו אנו רואים הענין הזה, כי לפעמים אדם נכנס לבקר את החולה, ויושב עמו שעה אחת או שתיים, ואומר החולה עצמו - ניחמתני ניחמתני, החזרת נשמתי בי. ואנו רואים שהקל מעליו חוליו. וכן אמרו רבותינו ז"ל, הנכנס לבקר את החולה נוטל אחד מששים מחוליו, ונראה דפירושו שמשיב נפש החולה כשמבקר אותו. ע"כ.

וכן תחזה בספר בן יהוידע (שם דף לט) שביאר, שאין הכונה שהמבקר נדבק מאחד מששים ממחלת החולה, דזה אי אפשר שיהיה בטבע. ועוד שמצות ביקור חולים מצוה יקרה, והיא מהדברים שאדם אוכל מפרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואך יתכן שהמבקר ינזק. אך הכוונה היא, שמכיון שהמבקר מצער את עצמו בצערו של החולה, לכן יסלקו מהשמים אחד מששים ממחלת החולה, כי הצער שאחרים מצטערים עליו, מגן ומכפר, מכח האחדות שיש בישראל.

וראה זה חדש בספר חשוקי חמד (שבת עמוד צח) שכתב לפרש, שהמבקר נוטל ממש אחד מששים, כאילו היה נדבק במקצת ממחלת החולה, ואין זה עונש, כי אם שכר טוב, והוא בבחינת 'תרופת חיסון' שנוהגים הרופאים להדביק את הבריא במקצת מהמחלה, במטרה שיפתח נוגדנים שיתגברו על המחלה אם תבוא עליו חס ושלום, כך המבקר שגרם קורת רוח לחולה והשתתף עמו בצערו, זוכה ונוטל קצת מהמחלה כדי לפתח נוגדנים. והמעט הזה בטל בששים, כדוגמת המאכלות האסורות הבטלות בששים [ומכאן בא המספר ששים].

ב. מצוה לבקר גם תינוק חולה שהוא ומוטל בעריסה, וכן מצוה לבקר חולה שהוא מחוסר הכרה אף שאינו יודע ואינו מרגיש שמבקרים אותו. (5)

(5). כן נראה מדברי מרן הבית יוסף (סימן שלה) שכתב בשם הרמב"ן, שצריך לבקש רחמים על החולה, והמבקר את החולה ולא ביקש עליו רחמים, לא קיים מצוה זו. ומאחר שחלק ממצות ביקור חולים היא בקשת הרחמים על החולה, אם כן ברור, שגם כשמבקר חולה שהוא קטן או מחוסר הכרה, מקיים מצות ביקור חולים, על ידי שמבקש עליו רחמים. ויותר מתעורר האדם לבקש רחמים על החולה כשהולך לבקרו ורואה את מצבו, מאשר מתפלל עליו בלי לראותו, ולכן מצוה ללכת לבקרו.

וכתוב במדרש רות (רבה פרשה ג ס"א), שכאשר 'מיאשא' בנו של רבי יהושע בן לוי היה תינוק, נשתקע שלשה ימים בחוליו, ואחר ג' ימים נתיישבה דעתו [וסיפר שראה שאותם בני אדם שמכובדים כאן, בעולם העליון הם בביזיון]. כששמעו רבי יוחנן וריש לקיש שמיאשא חולה, הלכו לבקרו. אמר להם אביו של מיאשא; שמעתם מה שאמר זה התינוק וכו'. ע"כ. הרי לנו מעשה רב, שגדולים הלכו לבקר את הקטן. ומכאן הוכיח הרה"ג רבי יעקב סופר שליט"א בספרו זרע חיים (סימן יד), שמצות ביקור חולים נוהגת גם בקטן. וכן כתב בשו"ת אבני ישפה (חלק א סימן רל). ע"ש. ועיין בשו"ת באר משה (חלק ב סימן קו).

וראה בספר דרך שיחה (עמוד סה) שכתב כן בשם הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, שההולך לבקר חולה מחוסר הכרה, יוצא בזה ידי חובת מצות ביקור חולים, והביא ראיה לזה מדברי הרא"ש בפירושו על התורה (פרשת וירא) שכתב, שאם בא לבקר חולה, והחולה היה ישן, קיים מצות ביקור חולים, כי יאמרו לו (לחולה) אחר כך שהיה אצלו המבקר, ויהיה לחולה נחת רוח מזה, והוא הדין שמבקר חולה מחוסר הכרה.

ומכאן תשובה מוצאת למה שכתב הרה"ג רבי אפרים גרינבלט נר"ו בשו"ת רבבות אפרים חלק ח (סימן רצא), שנשאל האם יש מצוה לבקר חולה קטן, והשיב שתלוי אם הוא מבין שבאו לבקרו ולהתפלל עליו, שאז צריך לבקרו. ע"כ. ואחר המחילה הרבה מכת"ר, אין דבריו מוכרחים כנזכר לעיל.

לבקר חולה רשע

ג. מצוה לבקר אפילו חולה שהוא רשע. וישתדל בעת ביקורו לדבר על לבו ולדרבנו לשוב בתשובה ולעשות מעשים טובים, שבשעה כזו שהוא חולה ונמצא בצרה, יותר קל לחזקו ולהחזירו לדרך הישרה. (6)

(6). גרסינן באבות דרבי נתן (פרק מא): הוי עמל בדברי תורה ואל תתעסק בדברי בטלה. מעשה ברבי שמעון בן יוחאי שהיה מבקר את החולים ומצא אדם אחד שתפוח ומוטל בחולי מעים ואומר גידופין לפני הקדוש ברוך הוא. אמר לו: ריקה היה לך שתבקש רחמים על עצמך ואתה אומר גידופין? אמר לו: הקדוש ברוך הוא יסלקנו ממני ויניחנו עליך. אמר לו רשב"י: יפה עשה לך הקדוש ברוך הוא שהנחת דברי תורה והיית מתעסק בדברים בטלים. ע"כ. ומשמע שגם חולים רשעים היה מבקר רבי שמעון כדי להוכיחם ולהחזירם לדרך הישרה. וי"ל.

והן עתה ראיתי להגאון רבי משה שטרן זצ"ל בשו"ת באר משה חלק ה (סימן קנא) שעמד בנידון דידן, וכתב דלכאורה פטור מלבקר חולה רשע, משום שמבואר ברמב"ם שמצות ביקור חולים היא בכלל מצוות ואהבת "לרעך" כמוך, ואם כן אין מצוה לבקר חולה רשע שאינו בכלל "רעך".

אולם משיטה מקובצת מבואר, שכל מקום שכתוב "רעך", אפילו רשע במשמע, ואם כן מכלל ספק לא יצאנו, ומאחר שיש אומרים שמצות ביקור חולים היא מהתורה, יש להחמיר ולבקר חולה רשע. ועוד סיבה שיש מצוה לבקר חולה רשע, מפני שאפשר להשיבו לה' ולתורתו, כי עתה שעת הכושר להחזירו למוטב ולהחזירו לחיק אבותיו. ע"ש.

וראה ראיתי בספר שלמי נדרים (עמוד קכא) שהביא דברי הגמרא בנדרים, שהמבקר את החולה זוכה שה' ישמרהו מיצר הרע, ויחיֵהוּ מן היסורים, ויהיו הכל מכבדים אותו. ופירש בעל 'קרן אורה', שאלו השלושה דברים המה מדה כנגד מדה, דהנה המבקר את החולה, ראוי לו שיפקח בצרכי החולה בגוף ונפש, בגוף - בצורכי רפואה, ובנפש - לעורר אותו לתשובה שיפשפש במעשיו. ועל כן, בעבור שהביא את החולה שישוב בתשובה, ישמרהו ה' מיצר הרע. ובעבור שהביאו לבריאות הגוף, יחיֵהו ה' מן היסורים. ובעבור שהקל בכבודו ואף שהיה גדול מהחולה הלך אל החולה שקטן ממנו, על כן יזכה שהכל מכבדים אותו. ע"כ.

ועיין בהגהות חכמת שלמה (יו"ד סימן שלח) שנשאל אודות שני חולים, אחד צדיק או בינוני, ואחד רשע מפורסם, וקוראים לאדם אחד שיאמר עמהם וידוי קודם מותם, אצל מי ילך קודם? והשיב שילך אצל הרשע קודם. ע"ש.

ד. אין שיעור למצות ביקור חולים, ואפילו הולך מאה פעמים ביום כדי לבקרם, יש לו על כך שכר. (7)

וגם כאשר החולה נמצא בבית חולים, וישנם רופאים ואחיות שמטפלים בו במסירות ודואגים למחסורו, מצוה לבקרו ולעודדו ולבקש עליו רחמים שיבריא.(8*)

וכמובן צריך לברר באיזה שעות נֹח לחולה שיבקרוהו. וכשהולך לבקרו, אם רואה שקשה לחולה לדבר, ימעט בביקור ויזדרז לצאת, כדי שלא לגרום לחולה טורח וצער.(8)

(7). מסכת נדרים (דף לט:), וביאר שם השיטה מקובצת, שלא יאמר אדם "כבר ראיתי את החולה פעם אחת ביום", כי ברגע אחד יכבד עליו חוליו.

(8*) . הנה בספר דברי סופרים (עמוד ג) כתב, שבזמנינו שהחולים שמכביד חוֹלְיַם, נמצאים בבית חולים שיש שם רופאים שמטפלים בהם, אין צורך לבקרו כל כך הרבה פעמים, אם לא שצריך להשגיח עליו שיטפלו בו כראוי, ולא יזניחו אותו. והחולים שהם בבית, גם כן אין צריך לבקרם הרבה פעמים, אלא אם כן ידוע לו שגורם לחולה נחת רוח בכל פעם שבא לבקרו. ע"כ.

ברם, לקמן בתחילת פרק ב יתבאר בס"ד, שלדעת מרן הבית יוסף, עיקר מצות ביקור חולים היא לבקש רחמים על החולה שיבריא, ואם כן אין זה משנה אם יש מי שידאג לחולה או לא, שהרי בכל אופן קיימת החובה לבקרו כדי לברכו ולעורר עליו רחמי שמים, והלואי ויתפלל אדם כל היום כולו. (מסכת סופרים פרק י הלכה ו).

ושוב ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה קונ' רמת רחל פרק ג) שהביא דברי הערוך השלחן שכתב, שעיקר מצות ביקור חולים הוא לעיין בצרכי החולה ולעשות לו מה שצריך. ודייק דלפי זה יש מקום ללימוד היתר, לפטור מלבקר חולה במקום שבטוחים שנעשה על ידי אחרים כל מה שהחולה נצרך, ובפרט כשנמצא בבית חולים. ע"כ. ותמה על זה הרב ציץ אליעזר, שהרי מפורש יוצא מדברי הרמב"ן שעצם מטרת הביקור היא גם כדי שיבקש עליו רחמים, ועוד זאת, שמטרת מצות הביקור הוא גם בכדי שהחולה ימצא נחת רוח עם חבריו, ושני טעמים אלה קיימים גם כשיש מי שיטפל בצרכיו של החולה. ע"כ. וכן כתב בילקוט יוסף (יו"ד סימן שלה סעיף ב).

(8) . שלחן ערוך (סימן שלה סעיף ב). וראה בספר לקט יושר (חלק ב יו"ד עמוד פג) שכתב על רבו רבי ישראל איסרלן: וזכורני שלא רצה לבקר החולי כשהחולי אינו מיושב בדעתו. וכן מצאתי ביורה דעה בסימן של"ה וזו לשונו: הילכך כל חולי דתקיף ליה עלמא וקשה ליה דיבורא, אין מבקרין אותו בפניו. ע"כ.

וכתב בספר יוסף אומץ (ה' ביקור חולים עמוד רכד), דלפי זה, יש מקום גדול לפטור לבקר עשירים ונכבדים, שעל הרוב הוא בעיניהם לטורח כשבאים אליהם מי שאינו רגיל עימהם בזמן שהם בריאים, ובפרט מי שקטן בעיניהם, דמסתמא לא מייתבא דעתיה מינייהו. אולם לבקר בינוניים ועניים ומדוכאים, המצוה כפולה. ועיין בקונטרס רמת רחל (סימן יב).

ובספר בית מועד (עמוד כה) כתב לעורר, שאין נכנסים לבקר את החולה בפתאומיות ללא הודאה מוקדמת, שמה יתגנה החולה, שלפעמים החולה נאלץ מחמת חוליו ומכאוביו לשכב בצורה הנוחה לו, ואינו רוצה שאנשים יראו אותו כך. או שאינו רוצה שיראוהו לא מסודר וכדומה, ולכן כשיודיע מראש על ביקורו, לא יבוא החולה לידי גנאי. וכיוצא בזה אמרו במסכת דרך ארץ, שאין להיכנס לבית חבירו בפתאומיות, אלא יודיענו תחילה.

ה. אדם שהולך לבקר את החולה, מצוה שיקח את בניו עמו, כדי לחנכם במצות ביקור חולים. (9)

(9). נאמר בספר בראשית (פרק מב פסוק א): "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים". וכתב רבינו שמואל בן חופני בפירושו על התורה (שם) שיוסף לקח את בניו עמו לשתי סיבות, האחת, כדי לבקר את יעקב כי ביקור חולים חובה. והשנית, כדי להקנותם את הברכות. ע"כ. וכן כתב בספר עולם חסד יבנה (עמוד רעז) בשם המעבר יבוק, שמצוה לקחת עמו את בניו לבקר חולים.

איזה חולה מצוה לבקר

ו. מצות ביקור חולים, נאמרה בחולה ששוכב במיטה ואינו יכול לדאוג לעצמו, וזקוק שיבקרוהו בני אדם ויטפלו בו, אבל לא כל מי שיש לו כאב ראש או מִחוש קל, נחשב לחולה שמצוה לבקרו. (10)

(10). כתב הבית יוסף (סימן שלה): מצוה גדולה היא לבקר חולה, שמתוך כך יבקש עליו רחמים ונמצא כאילו מחיה אותו, וגם מתוך שרואהו ומעיין בענינו אם יצטרך לשום דבר, משתדל בו להמציאו לו ועושה שיכבדו וירבצו לפניו. וכתב הרמב"ן בתורת האדם, שמעינן מהכא דביקור חולים הוא כדי שיכבדו וירבצו לפניו ויעשו לו צרכים הצריכים לחוליו, וימצא נחת רוח עם חביריו. ע"כ.

ומוכח שביקור חולים הוא באופן שצריך לעשות לו צרכיו, מחמת שאינו יכול לעשות כן בעצמו, ולכן מי שיש לו מיחוש או חולי קל שיכול לתפקד לבד, אינו בגדר חולה שמצוה לבקרו. וכן כתב בספר זרע חיים (סימן כ). ע"ש.

מדוע ביקר הקדוש ברוך הוא את אברהם רק ביום השלישי

מענין לענין באותו ענין, ראה ראיתי בספר גור אריה למהר"ל מפראג (בראשית יח) שהקשה, מדוע ביקר הקדוש ברוך הוא את אברהם אבינו רק ביום השלישי למילתו, ולא ביקרו לפני כן?

וביאר, שביום הראשון, יש רק חולשת אבר אחד [המילה], ולא נקרא חולה, משום שסתם חולה הוא - שכל גופו חולה, ואותו מצוה לבקר. אבל בחולשת אבר אחד, לא נקרא חולה. לפיכך בא לבקרו רק ביום השלישי, שאז חולה כל הגוף. וכן דרך כל מכה, שמִתְחִילה אין כל הגוף מרגיש אלא עד לאחר איזה ימים. ובמילה עיקר ההרגש הוא ביום השלישי, כדכתיב: "ביום השלישי בהיותם כואבים", שאז הליחה מתעפשת והמכה מעלה שחין, והדם נִצרר, ואז כל הגוף מרגיש בכאב. לפיכך דווקא אז נקרא חולה ומצוה לבקרו.

ז. גם חולה שסובל ממחלה תמידית, כגון נכה, או עיור וכדומה, יש מצוה לבקרו כדי לעודדו, וכדי לראות אם יוכל לסייע לו בניכוי הבית ושאר צרכים הדרושים לו. (11)

(11). בירחון אור תורה (תשס"ז עמוד שיב) תלה דין זה בטעמים של מצות ביקור חולים, שלפי הטעם שצריך לבקר חולים כדי לעודדם, טעם זה שייך גם בחולה במחלה תמידית. ולטעם השני שהוא כדי להשתדל בצרכי החולה, אף טעם זה שייך גם בחולה במחלה תמידית, ואילו לטעם השלישי שהוא כדי להתפלל על החולה שיתרפא, טעם זה אינו שייך במחלה שאינה ניתנת לריפוי. ועל כן נראה שהמבקר חולה שחולה במחלה תמידית, מקיים מצות ביקור חולים באופן תמידי.

[הנה הרב העורך העיר שם על דברי הרב הכותב, שגם לפי הטעם השלישי, מקיים מצות ביקור חולים על ידי שמתפלל, שהרי אין להתייאש מן הרחמים, וכי יד ה' תקצר? ע"כ. וסיוע לדבריו תמצא ברבינו בחיי (פר' עקב יא) שכתב: וצריך אתה לדעת, כי כֹּח התפלה גדול אפילו לשנות הטבע ולהינצל מן הסכנה ולבטל הגזרה. ע"כ.

ועל כל פנים טוב עין יראה בספר דרכי חיים ושלום (סימן תתקעה) שכתב בשם הגאון רבי חיים מצאנז זיע"א, שחולה שהרופאים אמרו נואש לחייו על פי דרך הטבע, אין להתפלל עליו בפה, כדי שלא לתת מקום למקטרג, מכיון שמבקש על דבר שצריך לבוא רק בדרך נס, אלא צריך להתפלל במחשבה בלבד, והיודע מחשבות, ישלח דברו וירפאהו. ע"כ.].

ח. מי שמבקר חולה שמאושפז בבית חולים, עליו להתחשב בצרכים ובמגבלות של שאר החולים השוכבים בחדר, ולא לגרום להם נזק. ולכן עליו להימנע מלדבר בקול רם [אפילו בשעות היום]. וכמו כן, יש להימנע מלבקר בשעות המיועדות למנוחה. (12)

(12). פשוט. וכן העירו לנכון בספר משפטי התורה (חלק א סימן פח). וכבר כתב רבינו הרמב"ם (ה' אבל פי"ד ה"ד): "ביקור חולים מצוה על הכל, וכל המוסיף הרי זה משובח, ובלבד שלא יטריח". ע''כ.

פרק ב - כיצד מקיימים מצות ביקור חולים

לבקש רחמים על החולה

א. עיקר מצות ביקור חולים היא - לבקש רחמים על החולה שיבריא,(1) ואם ביקר את החולה ולא ביקש עליו רחמים, לא קיים את המצוה כראוי. (2)

(1). וביאר הלבוש (שם), שהטעם שהצריכו לבקש רחמים על החולה, מפני שאמרו רבותינו ז"ל; "לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם חלה, אומרים לו הבא זכות והפטר", וכיון שאדם שחלה קשה לו לעורר רחמים על עצמו, מצוה על כל אדם לסייע בידו לעורר עליו רחמים כדי לפוטרו מהחולי.

וכתב רבי יעקב סקילי תלמיד הרשב"א בספרו תורת המנחה (פ' וירא): אם אין אדם מתפלל על החולה בכוונה גמורה, אין לו לבקרו, כי המתפלל עליו ואין פיו ולבו שוים, הרי זה חנף ומרע, והוא בכלל האויבים שאמר דוד המלך ע"ה: "ואם בא לראות שוא ידבר", כלומר, כשהאויב בא לבקר ומתפלל, אין פיו ולבו שווים.

וראה בספר יקרא דחיי (עמוד 5) שכתב בשם מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שאם אומר לחולה "תהיה בריא", אין זה נחשב לברכה, אלא יאמר לו - יהי רצון שתזכה לרפואה שלימה במהרה וכו'.

(2). כתב מרן הבית יוסף (סימן שלה) בשם הרמב"ן: המבקר את החולה ולא ביקש עליו רחמים, לא קיים מצוה זו. ע"כ. ולכאורה משמע, שלא יצא כלל ידי חובת מצות ביקור חולים. וכן ראיתי שהבין בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן קפח) שכל שביקר את החולה ולא ביקש עליו רחמים, כמי שלא ביקר. ע"ש.

וכן ראתה עיני בספר באר מים חיים (פרשת וירא פי"ח) שכתב: הגם שימצא בבני אדם ששולחים שלוחיהם למקום החולה לראות מה צריך ולדרוש בשלומו, ושולחים לו די מחסורו, ובודאי דבר גדול הוא למאוד, כי משכיל אל דל הוא, ומקיים מצות עשה של צדקה, אך אין זה מצות ביקור חולים, כי מצוה זו דוקא לבקר את החולה בכבודו ובעצמו ולהתפלל בעדו, כמו שאיתא בשולחן ערוך יורה דעה (סימן שלה סעיף ד) שהמבקר החולה ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה. ע"ש.

אומנם בספר דברי סופרים (עמוד ו בעמק דבר) מבואר, שבמצות ביקור חולים יש שני חלקים. א. לבקש רחמים על החולה. ב. לטפל ולדאוג לצורכי החולה. ולכן אם טיפל בחולה ועודדו, ולא ביקש עליו רחמים, אכן קיים חלק אחד מהמצוה, אבל לא את כולה.

וכן מדוקדק מלשון מרן רבינו החפץ חיים בספרו אהבת חסד (חלק ג פרק ג) שכתב, שאם ביקר את החולה, ולא ביקש עליו רחמים, "לא קיים המצוה כדין". משמע שחלק מהמצוה קיים, אלא שלא קיימה בשלמות.

ונראה להביא לזה ראיה מדברי המדרש שכל טוב (פ' וארא) שכתב: אמרו רבותינו, אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואחד מהם הוא 'ביקור חולים', וביקור לשון פשפוש הוא, והיינו שאדם הולך ושואל את החולה מה הוא צריך, ולכן צריכים בני ברית לבקר חולי עמם ולהיזקק להם, ולהמציא עצמם לחולים כדי לסעדם ולסייעם בין בגופן בין בממונם בין בתפילתם. ע"כ.

ומוכח מהמדרש, שהתפילה על החולה היא חלק ממצות ביקור חולים, ולא כל המצוה. ולכן מי שביקר את החולה ולא בירכו, אף על פי שלא יצא ידי חובת כל המצוה בשלמות, על כל פנים יצא במקצתה. וראה בספר זרע חיים (סימן ח), שכתב בשם הגר"י ברלין, שמה שאמרו "כל שביקר את החולה ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה", אינו אלא מדרך המוסר, אומנם שיהיה חייב לבקש, ושהיה נקרא חוטא אם לא ביקש רחמים, לא מצאתי מבואר בדברי רבותינו. ע"ש. וי"ל.

לשמח את החולה

ב. העצבות והשעמום, מחמירים את מצבו הבריאותי של החולה, ולכן מצוה לספר לחולה סיפורים משמחים ומעודדים, כדי לשפר את מצבו ולרומם את רוחו. (3)

ומי שיש באפשרותו ללכת לבקר חולים, ולרקוד לפניהם ולשורר להם שירים ותשבחות המשמחים את הלבבות, אשריו ואשרי חלקו, ושכרו כפול מאת השם. (4)

(3). בספר בית מועד (עמוד לח), הביא דברי רבינו הרמב"ם בספרו הנהגות הבריאות וזו לשונו: לספר לחולים סיפורים משמחים שירחיבו את נפשו וירחיבו את לבבו, ולחדש חידושים שיסיחו את דעתו ויצחק עליהם מהם הוא וכל חבורתו, ויבחרו לשמשו ולעמוד לפניו מי שישמח בו [החולה], כל זה מחויב בכל חולי. ע"כ.

(4). במסכת סוכה (נג.) מסופר, שלוי היה משחק ומשתעשע לפני רבי, על ידי שהיה זורק שמונה סכינים באויר וטופסם. ופירש רש"י; שהיה עושה כן כדי לשמחו, מפני שרבי היה דואג תמיד בצרת ישראל ובחוליו. ומכאן הוכיח בספר זרע חיים (סימן כט), שיש מצוה לשמח את החולה. ע"ש.

ואשרי האיש שמשתדל ללכת לבתי חולים בחגים כגון חנוכה ופורים וכיוצא בזה, ולשמח את החולים בהדלקת נרות חנוכה ובקריאת המגילה וכדומה, שעל ידי כך מרומם את רוחם ומחיה את נפשם ואשריו בעולם הזה ובעולם הבא [עיין מסכת תענית (כב.) ובמהרש"א שם, בגודל שכרו של המשמח לב נדכאים].

וראה בספר בית מועד (עמוד כה) שהעיר, שלא יפה עושים אלו המבקרים אצל החולה, ונקהלים סביבו ומשוחחים ומפטפטים ביניהם בעליצות וקלות ראש, אלא צריכים לשוחח עמו ולהתעניין בשלומו, ולשאול אם נחוץ הוא לאיזה סיוע, ולבקש עליו רחמים ולצאת, ולא לנהל שיחות שאינן מענינות את החולה.

ג. לפעמים קורה, שהחולה שוכב במיטה תקופה ארוכה, ובימים הראשונים באים אנשים רבים לבקרו. אבל לאחר כמה ימים, מצפה החולה לקרוב או ידיד שיבואו כדי להפיג את שעמומו הגדול, ואין מי שבא לבקרו.

וצריך לדעת, שלפעמים החולה זקוק שיבקרוהו ויארחו לו חברה, יותר ממה שנזקק לטיפול הרפואי. ולכן אין לידידיו ולקרוביו להזניחו בימים קשים אלו, אלא יהיו בחברתו כפי יכולתם, עד שיבריא ויקום ממיטת חוליו. (5)

(5). כתב בספר יוסף אומץ (ה' ביקור חולים דף רכג) בשם ספר חרדים, שהדיבור יפה לחולה (שאינו חולה עיניים ומעיים), ולכן ידקדק המבקר לילך לחולה כשאין אִתו איש, שאז נפש החולה מרה עליו בהיותו יחידי, ואפשר לבוא לידי טרוף הדעת ח"ו. ועל ידי הדיבור, יפכח דאגתו וצערו. ע"כ. וכן כתב בספר יקרא דחיי (עמוד 7).

וכתב ספר חסידים (סימן שסא): עני ועשיר חולים, ורבים הולכים לבקר העשיר לכבודו, אתה תלך אצל העני, אפילו אם העשיר תלמיד חכם, כיון שרבים מצויים אצל העשיר, ואצל העני אין אדם הולך. ע"כ. ואמרו במסכת נדרים (מ.): "בן גילו נוטל אחד משִשִים בחוליו". ופירש המאירי שהכוונה בזה, שאם המבקר הוא אוהבו של החולה, וביקורו ערב על החולה מצד הנאתו ממנו, מיקל חוליו מעליו.

ביקור חולים בשבת

ד/א. ישנם אנשים שבמשך כל ימות השבוע, אינם הולכים לבקר את החולה, ורק בשבת הולכים לבקרו, ואין יפה לעשות כן, מפני שבשבת אינו יכול לעשות לחולה כל מה שנצרך לו, ולכן צריך למצוא זמן לבקרו בימות החול. (6)

ומכל מקום, אדם שהיה טרוד, ולא היתה לו אפשרות לבקר את החולה באמצע השבוע, רשאי לבקרו ביום שבת. (7) ובפרט אם כבר הלך לבקר את החולה ביום חול, ורוצה שוב ללכת לבקרו בשבת, שרשאי לעשות כן.(8)

(6). אמרו רבותינו במסכת שבת (יב:), בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת. ופירש רש"י; שמכיון שהוא רואה את האבל או החולה מצטערים, לפיכך חששו שמא יבוא להצטער עימהם. אומנם הרי"ף (שם) כתב, שהטעם לכך, מפני שחששו שיבוא לזעוק [ונפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן רפח ס"ט) שאין זועקים על שום צרה בשבת, אלא רק כשיש פיקוח נפש]. ונמשך אחריו המגן אברהם (אורח חיים סימן רפז).

ואף שלהלכה נפסק בשולחן ערוך (סימן רפז) שיכולים לבקר את החולה בשבת. מכל מקום כתב שם השערי תשובה בשם חכמי המוסר, שמי שיש לו אפשרות לבקר את החולה ביום חול, לא יפה עושה שהולך לבקרו בשבת. ואם הוא בעל נפש, ילך בחול לבקר עניים חולים, ויראה צֹרכם ועָנְיָם וירחם עליהם כפי אשר תשיג ידו, והיא מצות ביקור חולים כתקנה. ע"כ. ועיין בשו"ת יכין ובועז (חלק א סימן קיז).

(7). כתב השערי תשובה (שם), שמי שבימות החול טרוד, ובשבת שיש לו פנאי, הולך לחולה אוהבו שיודע בו שיש לו נחת רוח שהוא בא אליו לבקרו, מצוה קעביד, ואין לו להימנע מללכת בשבת ויום טוב. ע"כ.

(8) . ביאור הלכה (שם), וטעמו, מפני שאין למצות ביקור חולים שיעור, וכל מה שאמרו שבקושי התירו לבקר חולים בשבת, היינו למי שאינו הולך בחול ומתכוון ללכת דווקא בשבת [שאז יש מקום לחוש שמא יבוא לבכות או לזעוק. אבל אם כבר ביקרו בימות החול, אין לחוש לזה כל כך]. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה (רמת רחל סימן יד).

וכעת חיה ראיתי בשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן מד), שהביא בשם ספר סדר היום (קרבנות המוספין) שכתב: וכשיצא מבית הכנסת בשבת, קודם שילך לביתו, אם יש איזה חולה לבקר או איזה אבל לנחם או איזה חתן לשמח ילך אליהם אחרי צאתו. ונהגו בזה ביום שבת יותר מבימי החול לשני ענינים, האחד, מפני שאינו עוסק בשום מלאכה וענין שיתבטל מן המצוה מפני כן. השני, מפני שהוא מכובד היום מבשאר הימים, ויש לו מלבושים נקיים ונפש יתירה, והוא ראוי להתכבד, והלה יש לו נחת רוח עמו. ע"כ.

ודברי הסדר היום נראה מוכרחים, דכיון שבקושי התירו לבקר חולה בשבת, מוכח שהיה ראוי לאסור זאת, ואם כן מה הכריחם להתיר, ומאיזה טעם התירו? לפיכך כתב בסדר היום שני טעמים אלו כדי לבאר טעם ההיתר.

וראה בגמרא סוכה (מא:) שכך היה מנהגם של אנשי ירושלים לבקר חולים ולנחם אבלים ביום טוב, ומוכח דאף שאמר "בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת", מכל מקום אחר שכבר התירו, הרי הוא היתר גמור. ואפשר דלטעם השני שכתב בסדר היום, מותר גם לדחות המצוה ליום השבת, שאז מתכבדין בו ויש להם נחת רוח ממנו ונמצא מקיים המצוה ביתר שאת. ויש לתלות זאת בפלוגתת האחרונים אי מצוה מן המובחר עדיף, או זריזין מקדימין עדיף. ע"ש.

לבקר חולה בשבת כשעלול המבקר לבוא לידי צער ובכי

הנה השערי תשובה (סימן רפז) כתב, שמי שהוא רך הלבב, ומיצר על יסורי החולה, אין לו לילך בשבת לבקר את החולה, מפני שהשבת נתנה לעונג ולא לצער. ע"כ.

וכן כתב בשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן מד ד"ה והיותר תמוה), שמנהג הספרדים לבקר חולים בשבת, וכן מנהג רבים מבני אשכנז. ומה שאמרו בגמרא "בקושי התירו לבקר חולים בשבת", רצו רק להודיע שעל כל פנים אסור למבקרים ולמנחמים בשבת להצטער, ולכן יתאמצו המבקרים והמנחמים שלא להצטער, ומי שהוא רך לבב ואי אפשר לו להימנע מכך, לא ילך לבקר ולנחם בשבת כמבואר בשערי תשובה. ע"כ.

אולם לעת כזאת זכתה עיני לראות אור יקרות בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן לו) שכתב לדחות דברי השערי תשובה, על פי מה שמצא בשאילתות, שאפילו כשיהיה לו צער, צריך לבקר את החולה בשבת, מכיון שכל המבקר את החולה, דומה למי שנתן לו חיים, ואין לחוש שעוקר בכך מצות עונג שבת, מפני שמצות עונג שבת נדחת מפני המצוה הגדולה של ביקור חולים. וכן כתב הלבוש (שם), שלא חוששים שמא יצטער המבקר בשבת, כי גדולה גמילות חסדים שדוחה הצער הזה. ע"ש. {ועל כל פנים נראה שגם הוא מודה שאין לדחות את הביקור דווקא לשבת כשיש לו אפשרות לבקר בימות החול}. ועיין בשו"ת אבקת רוכל (סימן יא) ושו"ת יכין ובועז (חלק א סימן קיז).

ד/ב. אדם ההולך בשבת לבקר חולה בבית חולים, על מנת לסייע לו ולעודדו, ויש בכניסה 'מאבטח' שבודק את המבקרים על ידי מכשיר חשמלי, מותר לו לעבור דרכו, ואין בזה איסור לפני עור לא תתן מכשול.(8*)

(8*). ראה בספר ואין למו מכשול חלק א עמוד מט.

דיבור עם החולה בטלפון

ה. אדם שמדבר עם החולה דרך הטלפון, אינו מקיים מצות ביקור חולים בשלמותה, כי רק בהליכתו אליו יכול לעזור לו ולשרתו, וגם כשרואה את מצבו, מתמלא עליו רחמים יותר, ומתפלל בעבורו בכל לבו. ומכל מקום אם אין באפשרותו לבקרו, ידבר אתו בטלפון, ויש לו על כך שכר.(9)

(9). הנה מצות ביקור חולים הסמיכוה בבבא מציעא (ל:) על הפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה" - זו ביקור חולים. ובמסכת סוטה (יד.) אמרו על הפסוק: "אחרי ה' אלהיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא? אלא הלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הקדוש ברוך הוא ביקר חולים [את אברהם], אף אתה בקר חולים.

והמתבונן יראה שרבותינו הזכירו ענין 'הליכה' במצות ביקור חולים, כי על ידי הליכתו אצל החולה, עומד מקרוב על צרכי החולה להושיט לו כל עזרה אפשרית, אם חסר לו דבר מאכל או משקה או תרופות, או שעוזר לו בעצה נכונה ונבונה, או בנקיון הבית וכדומה. ואפילו אם החולה שוכב בבית חולים וישנם רופאים ואחיות המטפלים בו במסירות, בכל זאת מצוה להכנס אליו לבקרו ולעודדו ולחזקו.

ועוד, שעל ידי ביקורו באופן אישי את החולה, הוא מתרשם ומתפעל יותר ממצב החולה, שאינה דומה שמיעה לראיה, ומתעורר לבקש עליו רחמים בכל לבו, וכן אמרו בנדרים (מ.): כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל מי שאינו מבקרו אינו מבקש עליו רחמים. כלומר, שעל ידי ביקורו מתעורר לבקש עליו רחמים שה' יתברך ישלח דברו הטוב וירפאהו, ויתן בלב הרופאים חכמה בינה ודעת לכלכל דבריהם במשפט להחיש לו רפאות תעלה, ושלא תצא תקלה מתחת ידיהם. ואז בודאי שתפלתו קרובה להתקבל יותר.

ועל פי זה כתב בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן פג), שאם יכול ללכת לבקר החולה בעצמו, אינו יוצא ידי חובת המצוה בשלמותה על ידי הטלפון או על ידי מכתב. ואף שבקשת רחמים על החולה יכולה להיות אפילו שלא בפניו, כגון שעושה לו תפלת 'מי שבירך' במנין של עשרה אנשים, מכל מקום נראה שהתפלה בפני החולה יותר מקובלת.

וכן כתב החתם סופר בחידושיו לנדרים (מ.), לפרש בזה מה שאמרו בגמרא שם, "כל שנכנס לבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה", כלומר, שמכיון שאינו מזכיר שמו [מפני שהחולה נמצא לפניו], תפלתו רצויה ומקובלת, מה שאין כן כשאינו בא לבקרו אלא מתפלל עליו שלא בפניו, הרי צריך הוא להזכיר שמו בתפלתו, ולפעמים על ידי הזכרת שמו, מתעוררת עליו מדת הדין, כמו שכתבו המקובלים.

ולכן השואל לשלומו של החולה דרך טלפון, אינו יכול לקיים מצות ביקור חולים בשלמותה על ידי בקשת רחמים, מכיון שצריך לברכו ולהזכיר את שמו. ורק אם אינו יכול לבקר החולה בעצמו, מוטב לטלפן או לשלוח אליו מכתב לחזקו ולעודדו בדברים. ע"כ. וכן כתב בשו"ת באר משה (חלק ב סימן קד). ע"ש.

ו. אדם שהולך לבקר חולה, ואין החולה מבקש את עזרתו ואינו דורש ממנו להישאר בחברתו, אל יתעכב אצלו יותר מדאי, אלא ישב מעט ויעודד את רוחו של החולה, ויברכהו וילך לדרכו כדי לא להכביד עליו. (10)

(10). ספר בית מועד (עמוד לט), והביא שם דברי הרב פני ברוך (סימן א) שכתב: צריך להיזהר שלא להכביד על החולה כשמרגיש לא טוב, כי ישנם חולים המתאמצים לדבר ולהראות פנים צוחקות, ודבר זה מזיק לחולה אחר כך. ולפעמים דרושים לחולה דברים שבצינעא והוא מתבייש לבקש שיצאו מהחדר, ובמצב זה יתכן שעדיף שלא להיכנס לחדרו כלל אלא רק כדי לדאוג לצורכו, ואם נכנסים כדי לעודדו, לא ישהו אצלו זמן רב, אלא יאחלו לו רפואה שלימה ויבקשו עליו רחמים ויצאו. וכמו כן, יש להיזהר שלא להכביד על החולה בשאלות שונות, ובפרט לשם סקרנות כגון מה אומר הרופא, איך הכאבים, איזה תרופות הוא מקבל וכו'. וכן יש להיזהר שלא לומר לו שהוא נראה רע. ע"כ. וראה עוד בגשר החיים (פרק א ס"א). והדברים ברורים לכל בעל שכל.

לעמוד ביראה ובכבוד ליד החולה

ז. הנכנס לבקר את החולה, צריך להתלבש בבגדים מכובדים, כדרך שרגיל להתלבש כשהולך לבית הכנסת או כשנכנס לאדם מכובד, מפני כבוד השכינה השורה מעל מיטתו של החולה. (11)

ויש לשבת ליד החולה בהכנעה וביראת כבוד, משום כבוד השכינה הנמצאת שם, ולכן אין לשבת רגל על רגל ליד החולה.(12)

(11). בגמרא שבת (יב:) אמרו: הנכנס לבקר את החולה, מתעטף ויושב לפניו, מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה. ופירש רש"י; שמתעטף מאימת השכינה, כאדם היושב באימה ואין פונה לצדדים. וכן כתב בספר צדה לדרך (מאמר ה כלל ב פ"א), וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן שלה סעיף ג).

וראה בספר בית הבחירה למאירי (שבת שם) שכתב: מתעטף ויושב לפניו, ועומד בכניעה ויראת שמים, כאדם הנותן אל לבו להבין באחריתו, עד שאף החולה ירגיש וישוב לה' בכל לבבו.

וכתב בספר שני לחות הברית (חלק ב מסכת פסחים): צריך להתעטף כדרך שמתעטפים כשהולכים לבית הכנסת, מפני כבוד השכינה השורה מראשותיו. וכן כתב בספר מעם לועז (פ' וירא), שצריך המבקר ללבוש בגדי כבוד כאילו הולך לבית הכנסת. והו"ד בספר דברי סופרים (עמוד ה).

(12). כן מתבאר ממה שנכתב בהערה הקודמת. וביאר בספר החיים (מאחיו של המהר"ל מפראג חלק ב פרק ח) שטעם הדבר ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, מפני שכאשר יקרבו ימי האדם למות והכוחות הגופניות נחלשות, אזי השכל מתחיל להבהיק, וכאשר יחלה, יחליש עוד כוח הגוף ושכלו מבהיק יותר, ומפני טעם זה השכינה עצמה למעלה מראשותיו. ועוד טעם, מפני שאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ אֶשְׁכּוֹן, ואין דכא כמו החולה. ע"כ. והו"ד בשו"ת ציץ אליעזר (רמת רחל פרק י).

פרק ג - מתי חייבים לבקר ומתי פטורים

א. אדם נכבד שנפגע בתאונה, וכתוצאה מכך, איבד קצת את שכלו, ואשפזוהו בבית חולים לחולי נפש, ובני משפחתו מתביישים שיבואו לבקרו, אף על פי כן מצוה ללכת לבקרו, ואין לחוש לביזיונו ולביזיון משפחתו. (1)

(1). בגמרא נדרים (מא.) אמרו, שאין מבקרים חולי מעיים, משום הבושה [שלפעמים צריך לנקביו ויתבייש מהמבקרים]. ומשמע שצריך להימנע מלבקר חולה שעלול להתבייש מחמת הביקור. ואם כן, גם בנידון דידן לכאורה יש להימנע מלבקר.

אולם בספר עלינו לשבח (חלק ב עמוד תרל) כתב לחלק, שרק בחולי מעיים שהחולה עצמו עלול לבוא לידי בושה, אמרו חז"ל שאין מבקרים אותו. אבל בנידון דידן, לא ירגיש החולה בביזיונו, מפני שאינו שפוי בדעתו, ולכן מותר ואף חובה לבקרו. וכתב, שהסכים עמו הגאון רי"ש אלישיב שליט"א.

ועל כל פנים נראה ברור, שחולה שנראה לא טוב עקב המחלה שתקפה אותו רח"ל, ומתבייש שאנשים יראו כיצד הוא נראה, ואומר לבני משפחתו שהוא מתבייש מהמבקרים שרואים אותו במצבו הקשה, אין לבקרו, מפני שלא גורמים לו בכך שמחה, אלא עוגמת נפש, ודינו שוה לדין חולה מעיים.

ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן פא) שכתב, שיש מקום לאסור לרופא לאסוף מסביב למטת החולה סטודנטים מתלמדים, משום איסור הלבנת פני החולה, ובפרט כשמביאים גברים מסביב לאשה חולה, או להיפך. ומן הראוי איפוא, שהרופא ירצה את החולה שיסכים לכך, ואם החולה מביע התנגדות, יש לו למנוע אותם מלבוא מסביב למטת חולה זה. ע"ש.

הליכת חתן וכלה לבקר חולה

ב. מותר ומצוה לחתן ולכלה שנמצאים בתוך שבעת ימי המשתה, ללכת לבקר חולים, ואין בזה שום חשש איסור. (2)

(2). כן כתב בשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן מד). ועיין בשו"ת שבות יעקב (יו"ד חלק א סימן פו) שנגע בדין רופא שהוא אבל, האם מותר לו לצאת מביתו לבקר חולה. וכתב בזו הלשון: ראיתי מרבותי שהתירו לילך אל החולה כי יש חשש סכנה, ואפשר להתיר זאת אף כשיש רופא אחר, כי לאו מכל אדם זוכה לרפואה. ע"ש.

לבקר חולה במחלה מדבקת

ג. יש אומרים שאין לבקר חולים שיש להם מחלה מדבקת, אלא ידברו איתם דרך טלפון, וישאלו לשלומם ויברכו אותם, ובזה יצאו ידי חובתם.

ויש אומרים שיש מצוה ללכת לבקר חולים שיש להם מחלות מדבקות [ולא להסתפק בשיחת טלפון], וזכות מצות ביקור חולים, מגנה על המבקרים שלא ידבקו במחלה. והבוטח בה' חסד יסובבנו. (3)

(3). הנה בשו"ת הרמ"א (סימן כ) כתב שבמצוות ביקור חולים, לא מצינו בשום מקום שחילקו בין חולי מדבק לשאינו מדבק, כי השם יתעלה הוא המוחץ והרופא [חוץ מלענין 'בעלי ראתן' שיש להם חיידק מסוכן במוח ומדבק מאוד, שאסרו לישב אצלו]. ואם נפטור במחלה מדבקת ממצות ביקור חולים, אם כן נתבטל כל מצות ביקור חולים. ע"כ. ומדבריו אתה למד, שיש מצוה לבקר גם חולים במחלה מדבקת.

ברם, בספר נשמת כל חי לגאון רבי חיים פלאג'י (חלק ב סימן מט), כתב לדחות דברי הרמ"א, ופסק שאין לבקר חולה במחלה מדבקת. וכן העיר עליו בשו"ת דברי יציב (חו"מ סימן עט). ע"ש. וגם בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן רנא) יצא העיר'ה על דברי הרמ"א, וכתב, שמה שטען הרמ"א שאם נפטור במחלה מדבקת, אם כן נתבטל כל מצות ביקור חולים, אין זו טענה, דכבר מבואר בשלחן ערוך (סימן שלה ס"ח) שאפשר לבקר חולה בבית החיצון בלי להתקרב אליו, ומקיימים בזה מצות ביקור חולים. ע"כ. וכן כתב בשו"ת קנין תורה (חלק ד סימן קטז). ע"ש.

אומנם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן יז), יצא לישע דברי הרמ"א, וביאר, דסבירא ליה לרמ"א, דמאחר ובגמרא לא נזכר שהמחלות מדבקות, ורק על חולי ראתן אמרו שמדבק, לכן אין לנו לחוש למה שאומרים כיום שגם מחלות אחרות מדבקות. ואנו רואים באמת על כמה וכמה מחלות שלפנים אמרו הרופאים שזה מדבק, וכיום סוברים בהחלטיות שזה לא מדבק כלל, כגון מחלת הנכפה [נפילה], והצהבת, דעת הרופאים היום שאינה מדבקת. ואפילו על מחלות מדבקות, מקילים כהיום הרופאים להתיר לגשת אל הנגועים בהם, ובלבד להיזהר מלנשום מאויר פיהם וכדומה.

ואולי סבר עוד הרמ"א, שמחלה שלא אמרו חכמינו ז"ל ברוח קודשם שהיא מדבקת, לא נפטרנו ממצות ביקור חולים, ומכיון שיש מצוה בביקור חולים, אם כן המצוה בזמן שעוסק בה, מגינה ומצילה שלא ידבק מהחולה, ולא תאונה אליו כל רע, ולכן צריך לבקר גם חולים במחלה מדבקת. עכ"ד.*)

*). א"ה: בספר זרע חיים (סופר עמוד כט) הקשה, מדוע הנהו גאוני בתראי ז"ל שנחלקו אם צריך לבקר אף בחולי המדבק או שפטור, לא העירו מתלמוד ערוך בנדרים (מא:) "אמר רבי יוחנן, 'בורדם' אין מבקרים ואין מזכירים שמו, מאי טעמא, אמר רבי אלעזר מפני שהוא כמעיין הנובע". ובפירוש המיוחס לרש"י ז"ל כתב: מפני שהוא כמעיין הנובע, שקופץ מזה לזה ויש בו סכנה להזכירו. ע"כ. הרי לנו מפורש שבחולי המדבק שקופץ מזה לזה אין חובה לבקרו, ולא ידעתי מדוע לא הזכירו לראיה זו שאסור לבקר חולה במחלה מדבקת. ע"כ. וכבר הקדימו בקושיא זו בשו"ת דברי יציב (חו"מ סימן עט), כיעו"ש.

ולפי מה שביאר הרב ציץ אליעזר (הנ"ל) את דברי הרמ"א, נראה שאין זו קושיא, משום דשאני חולי 'בורדם' שנאמר לחז"ל ברוח קודשם שהיא מדבקת, ולכן מודים דרבנן שאין לבקרו. אבל שאר מחלות שלא הוזכרו בתלמוד שהם מדבקות, אין שום פטור ממצות ביקור חולים, מכיון שמצוה בזמן שעוסק בה, מגינה עליו שלא ידבק מהמחלה. ולכן לא הביאו ראיה מחולה בורדם לנידון דידן. ודו"ק.

ושוב ראיתי שבספר 'ספרי חיים' לרבינו חיים פלאג'י (פרשת ראה), ביאר את הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום", שצריך לבקר חולים ולקבור מתים ולא לפחד בזמן המגפה וחולי רע להימנע מזה, כי אדרבה צדיק ככפיר יבטח וישען באלוהיו, וחיים כולכם היום ולא ימות לשחת, ולולי אותם אנשים שלא נכנס מורך מלבבם, לא יתקיים העולם. ואין ספק שהם במחיצת הצדיקים. ע"ש. עין רואה דהדר תבריה לגזיזיה ממה שכתב בשו"ת נשמת כל חי (הנ"ל), ותפס כעיקר את דברי הרמ"א.

וכתב במדרש תלפיות (ע' אהרן): ואני קבלתי מרבותי, שהמבקר את חולי המגפה, לא ישב, רק יעמוד, וילך ויבוא בבית, עד שיצא משם, ובזה אין רשות למלאך המות לשלוט בו לנוגפו. ואפשר שכיון שעוסק במצות ביקור חולים, והוא עומד והולך ובא בכח המצוה, מבטל ריצות אלו, לריצת מלאך המות. ע"כ. וראה עוד בשו"ת צרור הכסף (יו"ד סימן נ), ובספר 'אסותא' (עמוד שצא). ועוד חזון למועד.

לבקר אשה

ד. יש אומרים שמותר לאיש לבקר אשה חולה, וכן מותר לאשה לבקר גבר חולה, כשיש במחלקה עוד אנשים ואין חשש של איסור יחוד. (4)

ויש אומרים שאין לאיש לבקר אשה וכן אשה לא תבקר איש, מפני שיש בזה חוסר צניעות, ורק אם הולכים לבקר קרובי משפחתה שמותרים ביחוד כגון אח ואחות וכיוצא בזה, יש להקל בדבר. (5)

ומאחר שבעניני צניעות תמיד ראוי לחוש לדברי המחמיר, לכן רצוי להימנע מלבקר ישירות את החולה, ובמקום זה ירימו טלפון, ויקיימו בזה מצות ביקור חולים ללא שום חשש איסור. (5)*

(4). כתב הערוך השולחן (יורה דעה סימן שלה): מבקר איש לאשה ואשה לאיש, ובלבד שלא יתייחדו הם לבדם. עכ"ל. וכן תחזה בשו"ת זקן אהרן (וואלקין חלק ב סימן עו) שנשאל האם מצות בקור חולים היא גם כשאיש מבקר אשה, והשיב בפשיטות, שאינו יודע מה מקום ספק יש בזה, ובודאי שיש מצוה וגם חיוב שהאיש יבקר את האשה, ולא רק לבקר בכדי לידע מה נצרך לחולה, אלא אפילו לשמש את החולה מותר. והביא ראיה לכך מדברי השולחן ערוך (שם סעיף י) שכתב שרק בחולי מעיים אין האיש משמש את האשה אבל האשה משמשת את האיש. ומכלל לאו זה, אתה שומע הן, שבחולי אחר גם האיש משמש את האשה. ע"ש. וכן כתב בשו"ת שאילת יצחק (חלק א סימן קל).

(5). בשו"ת ציץ אליעזר (רמת רחל פרק טז) הביא דברי הערוך השלחן והזקן אהרן הנזכרים בסעיף הקודם, ויצא העיר'ה על דבריהם, דמאין הוציאו דין זה שמצות ביקור חולים הוא גם בביקור איש לאשה ואשה לאיש, ואף שלגבי חולי מעיים אין האיש משמש את האשה אבל האשה משמשת את האיש, ומשמע שבחולי אחר גם האיש משמש את האשה, מכל מקום יש לדחות ולומר שלא מדובר שם בחיוב מצות ביקור חולים, אלא בדין היתר שימוש איש לאשה חולה או להיפך, וכגון שרוצים להתנדב בכך, או כגון שרוצה לשכור איש או אשה לכך, ועל זה אמרו שיש חילוק בין שאר חולי לחולי מעיים, אבל אין מזה שום הוכחה שיהא גם מצוה בכך שהאיש יבקר את האשה או להיפך, ויש לומר שאין לך אלא חידושו בלבד.

ומצינו ביורה דעה סימן שע"ח (סעיף ב) לגבי סעודת ההבראה, שנפסקה ההלכה שאשה שאירע לה אֵבל, אין לאנשים להברותה. והיינו משום הרגל עבירה כפי שביאר שם הבאר הגולה. ואם כן מנין לבוא ולהתיר לאיש לבקר אשה משום מצוה ביקור חולים גם באופן שיש לחולה די אנשים שדואגים ומשמשים אותו, ואינו זקוק לעזרה נוספת.

והביא סיוע לזה ממה שמצא בשו"ת ויען אברהם (חיו"ד סימן ה) שאף שחייבת האשה במצות ביקור חולים שהרי היא מצוה שלא הזמן גרמא, מכל מקום בודאי אין חיוב לאשה לעשות ביקור חולים לאיש, ואדרבה תמנע מכך, וכן האיש ימנע מלבקר האשה, ורק בקובים שהותר להתייחד עימהן יש להקל. ע"כ. ועל כן, בודאי שאין חיוב לאשה לעשות בקור חולים לאיש, ואדרבא תמנע מכך, ורק עם אותם שהותר היחוד הותר הביקור, משום שבהם אין התאוה שולטת כבשארי עריות, וממילא אין בהם חשש של קירוב דעת והרגל עבירה. ע"כ. וכן כתב להחמיר בספר זכרון יצחק (עמוד ד).

ועתה ראיתי בשו"ת באר משה (חלק ב סימן קז) שדרך קסת'ו בנידון זה, וכתב שהן אמת שהחובה לבקר חולים היא בין על האיש ובין על האשה, כדי להתפלל בעד החולה. מכל מקום בזמנינו שרוב הנשים שוכבות בגילוי בשר ובפרט זרועותיהן מגולות, וגם השמיכה שבה מכסות עצמן היא דקה, וכל צורת גופה נראה מתחת לשמיכה, וגם לפעמים שוכבות בחלוק בלבד בלי שום כיסוי עליהן, אם כן, המצוה מתהפכת לעבירה, ומהעונג נעשה נגע, ואין הצר שוה בנזק המלך.

ואם בעל כורחו מוכרח הוא לבקרה, באופן כזה לא ילך לבדו אלא רק אם אשתו או אמו, והן יבקרו את החולה והוא יהיה בחוץ, ורק רגעים אחדים ילך לפתח חדרה של החולה בצידוד פנים, כדי להתפלל עליה כמצוה ותו לא. ואם יאמרו לו שהחולה שוכבת בצניעות, אין לי דבר ברור בזה, ועל כן למעט בדבר טוב יותר.

(5*). כן נראה פשוט. ושוב ראיתי בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן רכג) שמאחר ועל פי רוב אין המבקר צריך לעשות לחולה כלום, מפני שהיא בבית חולים, וגם בביתה יש לה כל צורכה, והביקור נועד רק כדי לבקש עליה רחמים או לעשות לה נחת רוח בביקורו, בכהאי גוונא יכולים לקיים מצות ביקור חולים על ידי הטלפון. ע"ש.

לבקר גויים

ה. אדם שיש לו ידיד גוי שחלה ושוכב בבית חולים, וברצונו לבקרו משום דרכי שלום, מותר לו ללכת לבקרו. (6)

(6). כמבואר בשלחן ערוך (יורה דעה סימן שלה סעיף ט). ועיין בשו"ת חיים ביד (סימן לג).

ביקור חולים לכֹּהנים

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה