אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים שער ביקור חולים › פרק ד - לבקש רחמים על החולים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

שער ביקור חולים · פרק ד - לבקש רחמים על החולים

פרק ג - מתי חייבים לבקר ומתי פטורים

להתפלל על החולים

א. מצוה להתפלל בכל יום, על כל חולי ישראל שיתרפאו, ועל הבריאים שלא יחלו. ומי שמכיר חולה שזקוק לרחמי שמים, מצוה להתפלל עליו שיבריא, ובזה מקיים מצות ואהבת לרעך כמוך. (1).

ואמרו רבותינו בתלמוד: כל מי שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש, הרי זה נקרא חוטא. (2)

לפיכך הרואה מודעה ובה בקשה להתפלל על חולה מסוים, צריך להתפלל עליו בברכת רפאינו, או בשומע תפילה. או שיעמוד מיד, ויאמר פרק תהילים לרפואתו, ולאחר מכן יברך את החולה, ויל לדרכו. (3)

(1). כן כתב רבינו יונה בספר היראה (דף קפד). ובספר זרע חיים (עמוד סז) סיפר על הגאון רבי שאול בראך זצ"ל, שפעם הזכירו לפניו איזה חולה מסוכן, לפני תפילת מנחה, כדי שיתפלל עליו, וכשנכנס לבית המדרש, אמר לבחורים שיתפללו כולם בתפילת שמונה עשרה בברכת רפאינו, על החולה ההוא בשמו ובשם אמו, מפני שכל אדם צריך תמיד להזכיר ב"רפאינו", את החולים הידועים לו.

(2). מסכת ברכות (יב:). וכן כתב בספר חסידים (סימן תשנג): מפני שישראל ערבים זה לזה, לכך כשצער בא על אחד, חייבים כולם להצטער ולהתפלל, ואם לא מתפלל, נקרא חוטא. וכן פסק הראבי"ה (חלק א ברכות שם).

ודרך אגב, ראיתי בסדרת תיקון המידות (ח"ז עמוד רצ) שהחזון איש זצ"ל, נהג להתפלל על כל מי שביקש ממנו להעתיר בעדו או לברך אותו. חוץ ממקרים דלהלן שנמנע לברך: א). בעל דין שחפץ לזְכות בדינו [מפני שזה תלוי בדין תורה אם הוא חייב או זכאי]. ב). רווק המחפש שידוך, וספק אם ישמור טהרת המשפחה, שנישואיו היו בעיני הרב כנישואי כרת של אח ואחות. ג). נמנע לברך אדם שהיה קורא בזדון ספרים חיצוניים.

(3). על פי המבואר בהערה הקודמת. והנה ראה ראיתי למורינו ראש הישיבה שליט"א בספרו היקר ילקוט יוסף (ח"ז עמוד ס בנד"מ) שכתב: הרואה מודעה ובה בקשה להתפלל על חולה מסויים, יש מי שאומר שצריך להתפלל עליו בברכת רפאינו, או בשומע תפילה. אולם אין זה חיוב מן הדין, אלא מצד חסד עם הבריות. ע"כ.

ולא ידעתי מדוע כתב שאין זה חיוב מן הדין, והרי מהגמרא בברכות ומספר חסידים והראבי"ה הנזכרים לעיל, משמע שזה חיוב, ואם לא עשה כן, נקרא חוטא. וכן הבין בשו"ת בצל החכמה חלק א (סימן סז אות ג) שמחויב לבקש עליו רחמים, והניף ידו שנית בחלק ג (סימן לג אות ב). ע"ש ודו"ק. ועל כן נראה, שחובה על כל מי שרואה מודעה ובה בקשה לבקש רחמים על חולה מסוים, להתפלל על אותו חולה שיבריא.

וראה בשו"ת משנה הלכות (חלק יג סו"ס ריא), שכתב שצריך להתפלל על מי שזקוק לרחמי שמים, וכן מצינו במשה רבנו, שנאמר: "ויחל משה", מלמד שאחזו חלחולת והחלה עצמו על ישראל, ואם לא התפלל והיה בידו להתפלל עליו, נראה דהוי בכלל לא תעמוד על דם רעך. ובגמרא בבא בתרא (צ') אמרו, שאלימלך ובניו נענשו על שהיה להם לבקש רחמים על בני דורם ולא בקשו.ע"ש.

והן אמת שקשה לומר שמי שאינו מתפלל על חולה שיבריא, הרי הוא עובר על איסור "לא תעמוד על דם רעך", מפני שרק באופן שיש חולה מסוכן לפנינו, ובידינו להצילו על ידי תרופות וכדומה, וכן הרואה את חבירו טובע בנהר, ויכול להצילו, בזה הנמנע מלהצילו עובר על לאו דלא תעמוד על דם רעך, אבל הנמנע מלהתפלל על חבירו שיבריא, לא שייך בזה לאו דלא תעמוד על דם רעך, כפי שביאר הרב ילקוט יוסף (שם). וכן תחזה בספר חשוקי חמד (פסחים עמוד קנו). אבל מכל מקום נקרא חוטא על שלא יתפלל על חבירו. ועיין בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חלק ב חו"מ סימן כא ד"ה וע"ד).

אם מותר לגר להתפלל לרפואת אביו הגוי

הנה הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סימן לג) נשאל אודות מי שיש לו גוי שהוא סוחר שלו ומרויח עמו ועושה לו טובה, ואותו הגוי חולה, האם מותר להתפלל עליו שיחיה, וגם לתת צדקה בעדו לתלמידי חכמים שילמדו לרפואתו, או לא.

תשובה: נראה לי דמותר גמור הוא, וכמו שכתב בספר חסידים (סימן תשמו), שיהודי שעשה לו גוי טובות, כשזוכרו צריך לומר עליו "זכרו לברכה". ועוד כתב: יהודי ששלח נכרי למרחקים, יכול לבקש עליו שישוב לשלום, שאם לא ישוב חי, שמא יעלילו על היהודים. וכתוב במגן אברהם, שכששומע שמת אחד, אומר "ברוך דיין האמת" בלי שם ומלכות, ויאמר כן אפילו בגוי שמת ויש לו צער במיתתו.

וכן תחזה להרב רוב דגן (אות מה) שנשאל אם מותר לעשות לחישה וברכה לגוי החולה שיתרפא, וגם אם הוא גוי קטן ולא יודעים מה הוא יהיה, ושמא יהיה מחסידי אומות העולם, האם מותר גם כן לברכו ולעשות לו לחישה שיתרפא מחוליו.

והשיב, אם כשבא אליו הגוי יכול להשתמט ממנו, למד לשונך לומר איני יודע. אבל אם היה המציאות שהוא מכירו שיודע ללחוש ולא יוכל להשתמט, אז מפני דרכי שלום ואיבה, מיבעי ליה ללחוש ולהתפלל עליו שיחזור למוטב ויתרפא, והיינו דומיא דמפרנסים עניי כותים הבאים לשאול, עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום. וגם שאם תהיה שעת רצון ודבריו נשמעים ויתרפא, יהיה קידוש ה' בדבר, וגם אפשר שעל ידי זה יהיה גר צדק.

והחכם השלם והכולל רבינו אליהו קצין, הביא ראיה לזה ממעשה רב גבי אלישע הנביא, שריפא לנעמן מצרעתו, ובזה נעשה גר צדק, והוי ליה רפואת הנפש והגוף בבת אחת, והיא ראיה חותכת. וגם אמר שאביו הקדוש הרב יאודה קצין ז"ל היה יודע ללחוש, ובא אליו גוי אחד עם תינוק שהיה מוטל על ערש דוי כפגר מת, ועשה לו לחישה וברכה ומיד נתרפא, ויצא ממות לחיים, ונעשה קידוש ה'.

ואף שמרן ביורה דעה (סימן קנח ס"א) כתב שאין לרפותם אפילו בשכר אם לא היכא דאיכא משום איבה, דאז אפילו בחנם שרי אם לא יוכל להשמט. ע"ש. מכל מקום בודאי דזהו דווקא לעובדי עבודה זרה ממש, ולאו על כולם הוא אומר. ודון מינה דבזמן הזה שאינם עובדי עבודה זרה וגם יש איבה, דודאי מיבעי ליה ללחוש ולברך ולהתפלל, ובפרט אם הוא בדוק ומנוסה דהוי קידוש שם שמים בדבר, והא דאלישע תוכיח, ולפי הנראה אין מי שיחלוק בדבר זה. ולכן מותר להתפלל על אותו הגוי שעשה לו טובה ויש לו ממנו טובת הנאה.

ובעודני כותב זה בעת ההיא, בא אלי הרב העצום כמוהר"ר יעקב נר"ו לשאול ממני אודות גוי אחד שהוא מחסידי אומות העולם, והוא זקן ומכבד תמיד לתורה ולומדיה, וביקש ממנו שיכתוב לו קמיע אחד לכאב לב שיש לו שיתרפא, ולא יכל להשמט ממנו, ושאלתו מה לעשות, וזו הלכה העליתי שיכתוב על נייר חלק כסדר הזה: הנני כותב קמיע זאת לשם הנושא אותה לשמירת גופו מן המזיקין, ומכל חולי ומחלה ומכאב הלב וכו', בלתי שום שם קדוש, וגם הכתיבה יהיה בכתיבת רש"י. ואירע מעשה בגוי אחד שחלה ונטה למות, ושלח אלי שיתפלל בעדו שיחיה ונתרפא, ואותו הגוי חלם חלום כי תפילתי עשתה פירות, והיה קידוש ה' גדול. ע"כ דב"ק. היוצא מדבריו שמותר להתפלל על גוי שיחלים, וכל שכן כשהוא אביו.

ושוב נגלו לעיני דברי מרן הראש"ל שליט"א בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן ס) שנשאל האם מותר לגר צדק להתפלל על אביו הנכרי השוכב על ערש דוי, שה' ישלח דברו וירפאהו, והאם לאחר מותו יוכל לומר קדיש לעילוי נשמתו?

והשיב, שבשלחן ערוך יורה דעה (סימן קנח סעיף א') כתוב שעובדי עבודה זרה אסור להצילם אם נטו למות, ואין לרפאותם אפילו בשכר, אם לא במקום איבה. וכתב בספר דינא דחיי (לאוין מה, דף נא), שנראה לו שהרמב"ם היה רופא לישמעאלים בארץ מצרים, מפני שאין הישמעאלים עובדי עבודה זרה, וכל שאינו עובד עבודה זרה מותר לרפאותו אפילו בחנם, אף על פי שאין לחוש לו משום איבה.

ולפי זה הדבר ברור שאם הוריו של הגר צדק ישמעאלים, והם חולים, מותר להתפלל עליהם לרפואה שלימה, כיון שאינם עובדי עבודה זרה.

ולכאורה יש מקום לומר שאפילו אם הוריו נוצרים שמשתפים שם שמים ודבר אחר, אין דינם כעובדי עבודה זרה, לפי מה שכתבו התוספות סנהדרין (סג:), שבני נח לא הוזהרו על השיתוף. וכן כתבו עוד רבים מן הפוסקים. ולכן גר שרוצה להתפלל על אביו הגוי שיתרפא מחוליו, רשאי לעשות כן, ואפשר דמצוה נמי איכא, שהרי הוא הביאו לעולם וגידלו עד שנעשה חי נושא את עצמו.

ואף על פי שאמרו חכמים גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, (יבמות מח:), ומטעם זה אמרו (בקידושין יז:) שאין הגר יורש את אביו מן התורה. מכל מקום יש זיקה כל שהיא כלפי אביו, שגוי שנתגייר, והיו לו בנים בגיותו, ונתגיירו, קיים פריה ורביה, כדברי רבי יוחנן ביבמות (סב). וכן פסקו הטור והשלחן ערוך אבן העזר (סימן א סעיף ז).

וגם בשו"ת בית שערים (חלק יורה דעה סימן רכט), העלה שמותר להתפלל על חולים גויים שיחיו, על פי דברי הכסף משנה (ריש פרק י' מהלכות עבודה זרה), שכל שאינו עובד עבודה זרה מותר לרפאותו ולהצילו ממיתה, ונכרים בזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה הם. ומכל שכן כשמבקשים להתפלל עליהם, שנראה שמאמינים באלקי ישראל. והרי בן נח אינו מוזהר על השיתוף. ועוד שאפילו נאמר שאסור לרפאותם, מכל מקום להתפלל עבורם מותר, כי השם יתברך יודע כל מעשה אדם ומחשבותיו, וכל רז לא אניס ליה, ואם יודע שאין החולה הזה מקיים שבע מצות, לא ישמע תפילתנו על החולה הזה. ואם יודע שהוא מקיימן ותועיל תפילתנו עליו, הרי אז באמת מותר להצילו מרדת שחת.

ולכאורה יש להביא ראיה לזה ממה שהתפלל אברהם אבינו על אבימלך. אך יש לומר שאין למדים מקודם מתן תורה. וגם מאלישע שריפא צרעת לנעמן אין ראיה, ששם עשה משום איבה. אבל יש ראיה ממרדכי שהציל את אחשורוש מבגתן ותרש שזממו להמיתו, אלמא שדוקא להצילו בידים אסור, אבל לסבב הצלתו מותר. והכא נמי להתפלל בעדו שפיר דמי. עכת"ד.

ועל כן נראה שמותר להתפלל על גוי חולה שיחיה ויחזור למוטב, וכל שכן בנידון דידן שמותר לגר להתפלל לרפואת אביו, כיון שהוא הביאו לחיי העולם הזה, ועל ידי כך זכה להיכנס תחת כנפי השכינה ולחיי הנצח.

ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת, נראה שאחר מות אביו של הגר, וכן לאחר מות אמו, נכון שיאמר עליהם קדיש לעילוי נשמתם, ואף על פי שאין הגר מתייחס אל אביו, שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, מכל מקום כיון שהוא הולידו והביאו לחיי העולם הזה, וגרם שיזכה להסתפח בנחלת ה' ולהכיר האמת, ראוי הוא להתפלל בעדו להצילו מבאר שחת ולהכניסו לעולם הבא, ולא גרע מאיש זר שאינו קרוב לנפטר, שיש תועלת בקדיש שאומר לעילוי נשמת הנפטר, וכמו שכתב בשו"ת מהר"י קולון (שורש מד).

והן אמת שבספר חסידים (סימן תשצ) כתב, שגר המבקש על אביו ואמו לא יועיל להקל מדינם. וכתב בהגהות מקור חסד שם בשם הרמ"א, דהיינו טעמא לפי שאין הבן מתייחס אליהם, שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. נראה שהכוונה שאינו מועיל כל כך כמו הבן, אבל על כל פנים יש תועלת בתפלתו ובקדיש שאומר, לא פחות מאיש זר שאיננו קרוב וגואל. וכמו שכתב בספר חסידים עצמו (שם), שנכרי שעשה טובות לישראל, יכולים לבקש מהקדוש ברוך הוא ולהתפלל עבורו שיקל בדינו. וכן אמרו בירושלמי (פ"ג דמגילה), אמר רבי יוחנן, צריך לומר בפורים וגם חרבונא זכור לטוב, לפי שדיבר על המן. ע"ש.

ובנידון דידן אין לך טובה גדולה מזו שהביאו לעולם הזה, כדי שיזכה לחיי העולם הבא. ובודאי ראוי ונכון שיאמר עליו קדיש. ואפילו המאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעולם הבא, בניו אומרים עליו קדיש, וכמו שכתב החתם סופר (אבן העזר סימן סט). והביא ראיה ממעשה דוד עם אבשלום בנו הנ"ל, וכן מרבי מאיר שהעלה מגיהנם את רבו אלישע בן אבויה שכפר בעיקר, ורבי יוחנן הכניסו לחיי העולם הבא, כמו שאמרו בחגיגה (טו:). ע"ש.

ועיין עוד בפתח הדביר חלק ג' (סימן רפד סק"י) שבנו של מאבד עצמו לדעת לא ימנע מקדיש והפטרה בצבור לעילוי נשמת אביו, וכמו שכתב הרב מעבר יבוק (מאמר ג' פרק כא), שטוב להתפלל גם על רשע ולעשות צדקה לכפרת עוונתיו. ואדרבה ראוי לבן שיתאמץ ביתר שאת ולעשות כל דבר שיש בו לעילוי ותיקון נפש המת.

בסיכום: גר צדק רשאי להתפלל לרפואת אביו הנכרי בחוליו. וגם רשאי לומר קדיש עליו לאחר פטירתו לעילוי נשמתו. והוא הדין לאֵם הגר צדק.

כיצד להתפלל על החולה

ב. כשמבקש רחמים על החולה, יכלול אותו בתוך שאר חולי ישראל, ויאמר: "המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל", שכאשר כוללו עם חולים אחרים, התפילה נשמעת יותר. (4)

(4). שלחן ערוך יורה דעה שם (סעיף ו), שפתי כהן (ס"ק ד). ודרך אגב, כתב בספר עלינו לשבח (ח"ה עמוד תשלב), שאסור לומר לחולה "שתחיה עד מאה ועשרים שנה", משום שיש בזה איסור של קללה, שהרי החולה יכול לחיות יותר.

ג. אדם שרוצה לברך את החולה, צריך לשבח תחילה את השם יתברך, ולאחר מכן יברך את החולה. ואם לא עשה כן, אין ברכותיו מתקבלות.

לפיכך, לפני שמברך את החולה, יאמר שבח לבורא עולם, כגון "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם" או "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" וכיוצא בזה, ואחר כך יברכו. (5)

(5). פלא יועץ (ערך ברכות) בשם הזוהר הקדוש. והוסיף, שכן היה מנהגו של מהר"י חזן זצ"ל, שכשבא אליו אדם כדי שיברכו, היה משים ידו על ראשו ואומר: "יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא", ואחר כך מברכו. ע"ש. וראה בספר ואין למו מכשול (ח"ה עמוד רמט).

ד. כשרוצים לברך את החולה, עדיף לומר לחכם שיברכו לאחר שיעור תורה שמסר ברבים, ולא לפני השיעור, מפני שלאחר השיעור יש יותר עת רצון, והברכה מסוגלת להתקבל. (6)

(6). כן שמעתי מהרה"ג רבי בן ציון מוצפי שליט"א, שכן היה מורה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, וכמו כן נוהגים שלאחר ברכת המזון אומרים "הרחמן" ומבקשים בקשות, שאז יש יותר זכות שיתקבלו הברכות.

להזכיר שם החולה

ה. אדם שמבקש רחמים על החולה, והחולה נמצא לפניו, אינו צריך להזכיר את שמו כשמברכו [ויש אומרים שאם מזכיר את שמו, עלול הדבר להזיק לחולה]. (7)

אומנם כשהחולה אינו נמצא לפניו, יש להזכיר את שמו בשעה שמברכו.(8) וכן כשמברך את החולה דרך הטלפון, צריך להזכיר את שמו, מפני שאין זה נחשב שמברכו בפניו. (9)

(7). איתא בגמרא ברכות (לד.): המבקש רחמים על חבירו, אם הוא בפניו אינו צריך להזכיר שמו, שנאמר: "אל נא רפא נא לה". ולא הזכיר משה את שמה של מרים. וכן פסק האליה רבה (סימן קטז), וראה בספר טעמי המנהגים (אות תתרו). *)

*) בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן כב) הקשה, דמנין לגמרא שתפלת משה היתה בפני מרים, ואדרבה משמע מהפסוק להפך מדכתיב: "ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם", ומוכח שמשה נשאר לבדו. ע"ש. אולם בשו"ת יביע אומר (חלק ב סימן יא) כתב דלא קשיא מידי, שהרי אחר שכתוב "ויחר אף ה' בם וילך, ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת". כתיב: "ויאמר אהרן אל משה בי אדוני אל נא תשת עלינו חטאת". ומשמע שיצא משה מאהל מועד אליהם, ואם כן בפניה היה, ומשום הכי אין צריך להזכיר שמה. ע"ש.

וכתב בחידושי החתם סופר (נדרים מ.), בשם המקובלים, כי יש בהזכרת שמו של החולה קצת התעוררות הדין עליו, ולפעמים יש קצת הפסד על ידי הזכרת שמו. ולכן כשמברכו בפניו, לא יזכיר שמו, ואז טוב לו. ע"כ.

וכן תחזה לגאון החסיד רבי אליהו הכהן בספרו אזור אליהו (סימן קכז), שכתב שאין צריך להזכיר שמו של החולה כשמברכו, משום שאמרו במסכת נדרים (מא.) "אין החולה עומד מחוליו עד שנמחלים לו כל עוונותיו". ואיתא בגמרא ראש השנה (ח:) "בכסא ליום חגינו", שמכסים החודש ואין מזכירים אותו כדי שלא ידע השטן ויבא לקטרג. הכא נמי כדי שלא ידע השטן על מי מתפללים ויבוא לבטל תפלתו מפני שאינו ראוי לרפאו שעדיין לא נמחלו עוונותיו של חולה זה. לפיכך אין מזכירים שם החולה, שאז אין השטן יודע על מי מתפללים, ובין הכי והכי תפלתו עושה פירות, שאף על פי שהיה החולה בן מוות, הקדוש ברוך הוא שומע תפילת המתפללים עליו, וגוזר עליו חיים, ומטה כלפי חסד אולי יחזור החולה בתשובה. ע"כ.

וכן כתב הגאון מהריק"ש בהגהותיו (סימן תקעו) שאין להזכיר שם החולה בתפלתו. והטעם מבואר בספר עיון יעקב (ברכות לד.), שאולי השם גרם החולי, שהרי מפני כך משנים שם החולה, כמו שאמרו בראש השנה (טז:). וכן כתב בספר חסידים (סימן רמד - רמה), ששם האדם גורם לטובה או לרעה. ע"ש.

והן עתה ראיתי בספר קב הישר (פרק עא) שכתב: צריך האדם ליזהר שלא להזכיר שמו [של החולה] בתפלתו, דכיון דמזכיר שמו, אז משגיחים לעיין עליו במעשיו, וכן ימצאו מקטרגים דינזקי ליה ח"ו. והביא הזוהר ראייה לכך ממה שאמר אלישע הנביא לשונמית, "היש לך לדבר אל המלך" דא הקדוש ברוך הוא, דההוא יומא ראש השנה הוי, דכדין איקרי הקדוש ברוך הוא מלך הקדוש ומלך המשפט, "ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת" לא בעינא דידכרון שמי שישגיחון בי, אלא בתוך עמי אני יושבת. תא חזי בשעתא דרוגזא הוי בעלמא, לא הוזכר שמו של נח. כיון דדינא אתעבר, כתיב "ויזכור אלהים את נח" השתא הוזכר שם נח.

ועל כל פנים כתב הגאון רבנו יוסף חיים בספרו בן יהוידע (ברכות ל"ד), שכשאדם מתפלל על חבירו להמשיך לו טובה [כגון שחבירו אינו חולה, ומברכו להצלחה וליראת שמים וכדומה], אז טוב שיזכיר שמו. ורק כשמתפלל על חולה להסיר החולי ממנו, טוב יותר שלא יזכיר שמו, כפי שהתפלל משה על מרים. ע"ש.

(8) . כתב בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן פד), שאף על פי שאפשר לבקש רחמים על החולה גם שלא בפניו, כגון שעושה לו "מי שבירך" במנין של עשרה ומזכיר את שמו, מכל מקום, התפילה בפני החולה יותר מקובלת, מפני שהמתפלל בפניו, אינו צריך להזכיר את שם החולה, ואם מברכו שלא בפניו, צריך להזכיר את שמו. ע"כ. ומוכח שאכן מזכירים את שם החולה כשמתפללים עליו שלא בפניו. ובר מן דין ראה לגאון רבנו חיים פלאג'י בספרו רוח חיים (או"ח סימן תקסט) שהביא דברי האזור אליהו הנ"ל שאין צריך להזכיר שמו של החולה כשמברכו, וכתב שלא נוהגים האידנא הכי. ע"ש.

(9). כתב בשו"ת יחוה דעת (שם) שמאחר וכתבו המקובלים, שבהזכרת שמו של החולה יכולים לפעמים לעורר עליו מדת הדין, לכן השואל לשלומו של החולה דרך טלפון, אינו יכול לקיים מצות ביקור חולים בשלמותה, כי אינו יכול לבקש רחמים בלי להזכיר את שמו. ע"ש. ומשמע שהמברכו דרך טלפון, נחשב למברכו שלא בפניו, ולכן צריך להזכיר את שם החולה, כנזכר בהערה הקודמת.

לברכו בכל לשון

ו. המברך את החולה, והחולה נמצא לפניו, יכול לברכו בכל שפה שרוצה, ולאו דווקא בלשון הקודש. אבל כשהחולה לא נמצא לפניו, יש לברכו דווקא בלשון הקודש. (10)

אומנם אם מברך אותו בפני עשרה אנשים ששומעים את ברכתו, רשאי לברכו בכל לשון אף על פי שאין החולה נמצא באותו מקום. (11)

(10). מסופר במסכת שבת (דף יב:), שכאשר רבי אלעזר היה הולך לבקר את החולה, היה אומר לו "רחמנא ידכרינך לשלם" [המקום יזכורך לשלום]. ומקשה הגמרא, והכי עביד הכי, והאמר רב יהודה, לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי? ותירצו, שאני חולה ששכינה עמו, ופירש רש"י; שכיון ששכינה עמו, לכן אין המתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי השרת להכניס תפילתו לפנים מן הפרגוד.

וכן פסק בשלחן ערוך (יורה דעה סימן שלה סעיף ה) וזו לשונו: כשמבקש עליו רחמים, אם מבקש לפניו, יכול לבקש בכל לשון שירצה. ואם מבקש שלא בפניו, לא יבקש אלא בלשון הקדש. וביאר השפתי כהן (ס"ק ג), שכאשר נמצא ליד החולה, הרי הוא מבקש כביכול מהשכינה עצמה, שהרי היא מראשותיו של חולה. מה שאין כן כשמבקש שלא בפניו, המלאכים מעבירים את התפילה, ואין מלאכי השרת מכירים כל לשון.

ואף שבשו"ת מהרי"ל דיסקין (אות קפד) כתב שראוי להחמיר להתפלל על החולה בלשון הקודש גם כשמברכו בפניו, מפני שכולל אותו עם שאר כל חולי ישראל, ולהם אולי לא יעזור התפילה כשמתפלל בלע"ז.

מכל מקום כבר העיר בקונטרס רמת רחל (פרק יג) שדבריו אינם מוכרחים, דהרי הטעם שבפני החולה יכול לבקש בכל לשון שירצה, הוא מפני שמבקש כביכול מהשכינה עצמה שנמצאת מראשותיו של החולה, ואם כן מאחר שמזכיר את שאר החולים בפני השכינה, מדוע לא יוכל להזכירם בכל לשון שירצה. ע"ש.

(11). שהרי כל בי עשרה שכינתא שריא כדאיתא בסנהדרין (לט.), וכיון שהשכינה שם, הרי זה כאילו מתפלל בפני החולה.

והנה בגמרא שבת (דף יב:): אמר רב יהודה, לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, ואמר רבי יוחנן, כל השואל צרכיו בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירים ארמי.

והקשה שם בספר הקדוש 'בן יהוידע'; יש פלא על כמה תפילות ותחינות שיש בידינו שהם בלשון תרגום, דקשה, למה תיקן רשב"י תפילת "בריך שמיה" בעת הוצאת ספר תורה בלשון ארמי, וכן יש להתפלאות על נוסח "רחמנא" ונוסח "מארנא דבשמייא" שתיקנו לומר בסליחות בלשון ארמי. ע"ש.

ואחר נפילת אפיים וההשתחויה מול הדרת גאון עוזנו ונישוק עפרות כפות רגליו הקדושות, לא זכיתי להבין כלל מאי קושייתו, דהנה כבר נתבאר, שדווקא כשמתפלל ביחיד, צריך להתפלל בלשון הקודש, כדי שהמלאכים יעלו את תפילתו לפני ה' יתברך. אבל כשמתפלל בציבור, הרי השכינה נמצאת שם, ולכן אין צורך שמלאכי השרת יבינו את התפילה, כיון שאינם צריכים להעביר את התפילה לבורא עולם. ואם כן מובן מדוע סדרו לנו תפילת בריך שמיה, ורחמנא וכו' בלשון ארמית, שהרי תקנו לאומרם בבית הכנסת במִנין, ואין הכי נמי אם הוא יחיד, לא תקנו לאומרם. ועיין בשו"ת יביע אומר (חלק א סימן לה) ובשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן מג).

ז. אף שנתבאר שמותר להתפלל על חולה בפניו בכל לשון, מכל מקום, יש להתפלל עליו בשפה שהחולה יבין מה מתפללים עליו.(12)

(12). כן כתב בהגהות הרא"מ הורביץ על מסכת שבת (יב:), ועיין בשו"ת מהרי"ל דסקין (קו"א אות קפב).

להזכיר שם האם

ח. כשעושים "מי שברך" לחולה, או לאדם בריא שזקוק לישועה, עדיף להזכיר את שם אמו, ולא את שם אביו, ויאמר: "ראובן בן לאה", ויש לכן כמה סיבות. (עיין בהערה 13)

(13). כן כתב בשו"ת תורה לשמה (סימן שצט), וביאר שיש שני טעמים לדבר; א. משום שעל האיש יש יותר קטרוגים מהאשה, מפני שהאשה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא, ופטורה ממצות תלמוד תורה. והאיש לא נפלט מעוון ביטול תורה. ועוד, האשה מוצלת מעוון קרי, אשר הוא דבר המצוי בזכרים הרבה. ומאחר שהמקטרגים של האשה, הם מועטים משל האיש, לכן עדיף להזכיר את שמה. טעם ב. מפני שיותר ברור שהאם היא אמו. מה שאין כן אביו, הוא חזקת אב מכח רובא. ע"כ. *) וכן כתב בשו"ת דעת כהן (יו"ד סימן קלב) בשם הזוהר הקדוש. ועיין בשו"ת אפרקסתא דעניא (ענינים שונים סימן שפה) ובשו"ת יביע אומר (חלק ב אורח חיים סימן יא).

*). א"ה: גרסינן בגמרא ברכות (נה:): האי דעייל למתא ודחיל מעינא בישא, לנקוט זקפה דידא וכו', ולימא "אני פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא". ובעין יעקב הגירסא "בר פלניתא". וכתב שם הגאון רי"ח הטוב זיע"א בספרו בן יהוידע, שהטעם שאומרים שם אמו ולא שם אביו, אומרים העולם כי אמו ודאית יותר מאביו. ולא ניחא לי בזה, ואדרבה יש בזה חילול כבוד שמזלזל באביו שעושהו בתורת ספק. אמנם נראה לי בס"ד הטעם, מפני שאין על האשה קטרוגים כל כך כמו האיש, שהרי פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, ומעון ביטול תורה וכו'. ע"כ.

ולכאורה מכאן ראיה שמחבר שו"ת תורה לשמה אינו הגאון רבי יוסף חיים, דאם כן הרי יש סתירה ממה שכתב בחיבורו תורה לשמה לחיבורו בן יהוידע. וראה מה שכתב בזה בשו"ת יביע אומר חלק ט. ואולי יש לומר דהדר תבריה לגזיזיה ממה שכתב בשו"ת תורה לשמה. וי"ל.

ועל כל פנים כבר העירו על דברי הבן יהוידע שנעלם ממנו דברי הזוהר הקדוש, כפי שתראה בשו"ת יביע אומר (חלק ב סימן יא) שכתב: ואני תמה על הרב ז"ל שהיה ארי במסתרים ושר בית הזוהר, שנעלם ממנו לפי שעה דברי הזוהר הקדוש (פ' לך לך פד.), שכתב בזה הלשון: והושיעה לבן אמתך, וכי לא הוה בריה דישי עד דאיהו אמר בשמא דאמיה ולא בשמא דאבוי, אלא הא אוקימנא דכד ייתי ברנש לקבל מלה עלאה לאדכרא בעי למהך במלה דאיהו ודאי, ועל דא אידכר לאמיה ולא לאבוי. ע"כ.

וכן איתא בשבת (סו:), אמר אביי אמרה לי אם, כל לחישות בשמא דאמא, "פלוני בן פלונית". ע"כ. וכתב על זה בחכמת שלמה, דדוקא נקט פלוני בן פלונית, שבני אדם מכירים האשה שהיא אם הולד יותר מאביו.

להזכיר בהשכבה את האב

כתב בשו"ת יביע אומר (חלק ב סימן יא), שלענין הזכרת השמות בהשכבה ישנם מנהגים שונים. יש שמזכירים את שם האב, 'פלוני בן פלוני', ויש שמזכירים את שם האם, 'פלוני בן פלונית', וישנם שמזכירים את שני השמות, 'פלוני בן פלוני ופלונית'.

ובספר סוכת שלום כתב, שדווקא כשמתפללים על החיים כגון על חולה וכדומה, הכל הולך אחר האם. אבל שכעושים השכבה לאיש, הולכים אחר האב, כי נשמת האב והבן נקשרים יחד.

ולכאורה יש לסייעו מדברי הספר חסידים (סימן רמב) שכתב: הנהנה מן המעות שהניחו לזכר נשמת המת בתוך שנה לפטירתו, צריכים הנהנים ממנו לומר: והוא רחום יכפר עון כו' אודות פלוני ב"ר פלוני, שחטאתו תכופר ונפשו בטוב תנוח. ע"ש. הרי דנקיט פלוני בן פלוני, ולא בן פלונית. ומיהו לנקבה נראה שיאמר "פלונית בת פלונית" שהבת אצל האם לעולם. ועל כל פנים אין הדברים הללו לעיכובא, ונהרא נהרא ופשטיה, ואין לשנות מן המנהג. ע"כ.

ועיין בשו"ת מלמד להועיל (חלק א אורח חיים סימן כג) שכתב, שהמנהג להזכיר על המצבה, שם אביו של הנפטר, וכן ראיתי במצבות גדולי ישראל. אומנם אם יש להם מנהג להזכיר גם במצבה שם האם, הנח להם במנהגם. ע"כ. ועיין עוד בשו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן צא). ואכמ"ל.

ט. מי שרוצה להתפלל על החולה ואינו יודע את שם אמו, יזכיר את שם החולה בלבד, והקדוש ברוך הוא שלפניו נגלו כל תעלומות, ישלח רפואה שלימה לאותו חולה שהתכוון אליו. (14)

(14). שו"ת שאילת יצחק חלק ג (סימן קג), וכן כתב בשו"ת יביע אומר חלק ב (סימן יא), שאם אין יודעים את שם האם, שפיר דמי לומר שם האב, או שמו בלבד. וכמו שמצינו בתענית (כג:) שרבי מני בא לפני ר' יצחק בן אלישיב, ואמר לו שאין אשתו מקובלת עליו מפני שאינה יפה. שאל רבי יצחק מה שמה, והשיבו - 'חנה', ואמר רבי יצחק "תתייפי חנה", ונתייפת. ולא הזכיר שם אמה או אביה.

להזכיר שם מדויק

יש לעורר, שצריך להקפיד בתפילה על החולה, להזכיר את שמו המדויק, כדי שהתפילה תעשה פירות. ומעשה בגאון רבי שלמה איגר זצ"ל שהבטיח לנדיב שהיה חסוך בנים, ותרם סכום גדול לישיבה, שיבקש מאביו הגאון רבי עקיבא איגר, שיתפלל עבורו שיפקד בזרע של קיימא. רבי שלמה כתב לאביו במכתב את שם הנדיב ובקשו שיתפלל עבורו. ענה לו אביו בגערה על שהבטיח לנדיב תפילה זו, אולם מאחר שכבר הבטיח לו, מוכן הוא להתפלל. ואכן התפלל ולא נענה, ושוב שלח לבנו שיבדוק האם השם שהביא לו הוא מדויק. בדק רבי שלמה ומצא שאכן השם לא היה מדויק, וכתב שנית את השם הנכון, והעשיר נושע בבן. (עלינו לשבח חלק א עמוד תרי).

כיצד לבקש רחמים על הוריו

י. אדם שרוצה לבקש רחמים על הוריו או על רבו החולים, אין לו להזכירם בתוארי כבוד, כגון שמזכיר את אביו בתואר "אדוני אבי", ואת רבו בתואר "מורי ורבי עטרת ראשי", אלא יאמר: תשלח רפואה שלמה לאבי פלוני, או לאמי פלונית, או לרבי פלוני, ללא שום תואר נוסף. (15)

(15). הנה בשלחן ערוך (יו"ד סימן רמ סעיף ב) מבואר שאסור לקרוא לאביו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר "אדוני אבי". ולכאורה גם כאשר רוצה לבקש עליו רחמים, צריך להתפלל עליו ולהזכירו בתואר כבוד, כגון 'אדוני אבי' או 'אבי מורי' וכדומה.

אולם עין רואה בספר מעבר יבוק (מאמר שפתי צדק פ"ח) שכתב: המתפלל על אביו או על רבו, נראה כי אין לומר בתחנתו "רפא נא לאדוני אבי" או "אבא מרי" או "רבי ואלופי", כי שלמה אמר בדַברו עם השם - "דוד אבי", וכן אלישע אמר "אלֹקי אליהו" ולא אמר אלֹקי אדוני אליהו, שאין גבהות לפני המקום, ואוריה נתחייב הריגה למלכות על שאמר לפני דוד ואדוני יואב. ועל כל פנים מותר לומר "אבי" או "רבי", אך לא יוסיף על זה. ע"כ.

ובשו"ת ציץ אליעזר (רמת רחל פרק יג) כתב שכן מבואר בהגהות הגאון רבי עקיבא איגר (או"ח סימן קיט ס"א) בשם ספר חסידים (סימן ת"ת) שכשמתפלל על אביו חולה, לא יאמר "תרפא לאבא מארי" אלא מזכירו בשמו, דהא שלמה אמר דוד אבי. ולכן נלמד מכל זה הלכה ברורה שכשמתפלל על אב או אם, או על רבו, יש לו להזכירם בשמם, ובלשון זה: רפא נא לאבי פלוני, או לאמי פלונית, או רבי פלוני, בלי שום תואר נוסף על זה. ע"ש.

ובספר עלינו לשבח (חלק ב עמוד תרכד) גם כן נשאל אודות המתפלל לרפואת אביו, האם יכול לומר שה' יתברך ישלח רפואה שלימה לאבי מורי, או שגם זה נחשב לגבהות לפני המקום, ולכן אסור להזכיר את התואר "מורי". והשיב שראוי למחות באמירת התוארים שאומרים ב"מי שבירך" ובהשכבות, שהרי אין גבהות לפני המקום. ובהגהות הגרי"ז שטרן על מסכת ברכות, מסביר שמטעם זה אנו מזכירים את שמות בניו של רב פפא, משום שנהרגו על קידוש השם, והיא כעין תפילת "אל מלא רחמים", ואין מזכירים אותם בתואר 'רבי', כי אין גבהות לפני המקום. ע"ש.

דרך אגב, ראה לגאון רבי דוד שפרבר בשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק א סימן קד) שעלה ונסתפק בענין מי שלומד משניות לעילוי נשמת אביו או רבו, ואומר קודם הלימוד - הנני לומד לעילוי נשמת אבי וכו', האם מותר לומר "אדונִי אבי" או "אדוני רבי", או שנחשב הדבר לגבהות לפני המקום. והעלה למסקנה, שנראה לומר שאין זה דרך תפילה לפני הקדוש ברוך הוא, אלא שמקדיש למודו לטובת נשמת אביו או רבו, ולכן מותר. ע"ש.

לא לפתוח פה לשטן

יא. כאשר עושים לחולה 'מי שברך', ראוי ונכון שלא לומר "יברך את החולה", אלא ישמיטו את המילה 'חולה' ויאמרו "יברך את פלוני", כדי שלא לעורר עליו קטרוג.

וכמו כן, אם שואלים אדם מה שלום פלוני, ראוי שלא יאמר "פלוני חולה", אלא יאמר שאינו מרגיש טוב. ומכל מקום אותם שאינם מקפידים על כך, ומזכירים שפלוני חולה, יש להם על מה לסמוך. (16)

(16). כתב בספר זרע חיים (סימן י), שהגאון רבי שאול בראך, מאוד היה מקפיד שלא לומר על איש ישראל שהוא חולה, אלא לומר שאינו בריא, וכך היו נוהגים אצלו כשהיו אומרים בקריאת התורה "מי שברך" לרפואה, היו אומרים - 'הוא יברך את פלוני בן פלונית', בלי להזכיר את המילה "חולה". פעם אחת היה אחד שלא ידע מזה ואמר - 'ירפא את החולה', והרב גער בו ואמר: מי התיר לך לומר על יהודי שהוא חולה! והוסיף לומר; ידוע שהמקטרגים חוטפים כל מילה שאינה הגונה היוצאת מפי איש הישראלי, וזה יכול להזיק למי שמתפללים בעבורו ח"ו. ועל כן צריך מאוד להיזהר על כל מוצא פיו. ע"כ.

וכן הזהיר האדמו"ר ממונקאטש זצ"ל, שלא יאמרו בנוסח מי שבירך, את המילה 'חולה', והטעם לזה משום שאמרו בגמרא ברכות (לב.) "לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה, אומרים לו הבא זכות והפטר. וכיון שמזכירים את המילה "החולה", הרי מקיימים ומודים שהוא בחזקת חולה, והרי צריכים להביא זכות, ומי יאמר זכיתי ליבי, ובפרט לפני מלך הכבוד יתברך שמו. ונמצא זה שמברכו, מעורר דין כשאומר לשון 'חולה'. ועל כל פנים, כתב שם הזרע חיים, ללמד זכות על המקילים בזה. כיעו"ש.

יב. יש להעיר לציבור הרחב, שכאשר עושים "מי שבירך" לחולים, אין להזכיר כל מי שמשתעל או כואב לו מעט הראש, אלא יש להזכיר רק את אותם חולים שאינם יכולים לתפקד כשאר בני אדם, וזקוקים לעזרת אחרים.

ואותם שמזכירים באמירת "מי שבירך" לחולים, כל מיני שמות של אנשים שיש להם מיחוש קל, צריכים לדעת, שבמקום להביא להם תועלת, עלולים לגרום להם נזק חס ושלום. (17)

(17). ראה בספר יקרא דחיי (עמוד 12), והוסיף, שמלבד כל זה, גם גורם לטורח ציבור, ויצא שכרו בהפסדו.

תפילת החולה על עצמו

יג. אף שנתבאר שצריך לבקש רחמים על החולה, מכל מקום תפילת החולה על עצמו, ראויה להתקבל יותר מתפילת אחרים עליו. ולכן אל ימנע החולה את עצמו מלהתפלל לה' יתברך שיקים אותו ממיטת חוליו, וישוב במהרה לאיתנו. (18)

בענין - יפה תפילת החולה על עצמו

(18) . מסופר בתורה (בראשית פרק כא), שכאשר ישמעאל היה חולה, אמו ביקשה עליו רחמים שנאמר: "וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ". ולאחר מכן נאמר: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר". וכתב רש"י; מכאן שיפה תפלת החולה על עצמו, מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל, שהרי שמע אלהים לקול הנער ולא לקול אמו.

וכן מצינו אצל חזקיהו המלך, שנגזר עליו שימות מחוליו, ואמרו בגמרא ברכות (י.): אמר חזקיהו, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. ומיד נאמר: "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל השם", ואכן נרפא מחוליו. ומוכח שתפילת החולה על עצמו מסוגלת להתקבל לפני ה'.

וכן תחזה באבות דרבי נתן (פרק מא): מעשה ברבי שמעון בן יוחאי שהיה מבקר את החולים, ומצא אדם אחד שתפוח ומוטל בחולי מעים, ואומר גידופין לפני הקדוש ברוך הוא. אמר לו רשב"י: ריקה היה לך לבקש רחמים על עצמך ואתה אומר גידופין. ע"כ. הא קמן שמועילה תפילת החולה על עצמו.

ולכאורה קשה, דהנה במסכת ברכות (ה:) מסופר על רבי יוחנן שחלה, ובא רבי חנינא לבקרו, וכשראה אותו סובל שאלוֹ: חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן. אמר לו: תן לי ידך! נתן לו ר' יוחנן את ידו והקימו מחוליו ונעשה בריא. והקשו בגמרא; מדוע לא הקים ר' יוחנן את עצמו מחוליו? ותירצו: ''אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים''. ומשמע שאחרים יכולים לעזור לחולה, אבל החולה אינו יכול לעזור לעצמו, כפי שאין החבוש יכול להתיר עצמו מבית האסורים. ואם כן, כיצד אמרו שגדולה תפילת החולה על עצמו, יותר מתפילת אחרים עליו?

ואולי אפשר לבאר על פי מה שפירש רש"י בסנהדרין (צה.), דמה שאמרו אין חבוש מתיר עצמו, "היינו שאין דעתו מכוונת". כלומר, שקשה לחולה לכוון בתפילתו, ולכן אין כח בתפילתו להקימו ממטת חוליו. ומשמע שאם אכן החולה יכוון דעתו ויתפלל מעומק לבו, תפילתו תתקבל יותר מתפילת אחרים עליו.

ולכן אמרו בגמרא שחזקיהו התפלל מקירות לבו ונענה, ויתכן שגם ישמעאל יתפלל מקירות לבו ולכן נענה. אבל חולה שאין דעתו מיושבת עליו ואינו יכול להתפלל מקירות לבו, עליו נאמר "אין חבוש מתיר עצמו", וכנראה רבי יוחנן חלה מאוד, עד שלא היתה לו אפשרות לכוון לבו כראוי בתפילה, ולכן הוזקק לתפילתם של אחרים.

ושוב ראיתי בספר זרע חיים (סימן ז) שדרך קסת'ו בענין זה, והקשה מהגמרא עירובין (כט:) דתנו רבנן, לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו [ארס שרף הבצל. רש"י. ורבינו חננאל פירש כי העמוד שבתוך הבצל שמתעגל בו כמין גבעול, והוא מסובב כולו בתוכו כנחש, אותו עמוד נקרא נחש של בצל].

ומעשה ברבי חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו וחלה ונטה למות, ובקשו חכמים רחמים עליו וחי, מפני שהשעה צריכה לו. וכתב שם המהרש"א, שרבי חנינא שהוזכר כאן הוא רבי חנינא בן דוסא שהיה רגיל להתפלל על חביריו, וכאן לא ביקש רחמי שמים על עצמו, מפני שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין. עכ"ד.

והקשה על זה בזרע חיים ממה שכתב רש"י: "יפה תפילת החולה על עצמו יותר מתפילת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל", ואם כן בודאי תפילת רבי חנינא בן דוסא דנפיש זכותיה טובא, היתה מועילה לו. וקשיא מדוע אמרו שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.

וכתב בשם רבינו עובדיה מברטנורא בביאורו לתורה, שעמד בסתירת המאמרים הללו, ותירץ דאכן לעולם יפה תפילת החולה על עצמו מתפילת אחרים, במה דברים אמורים כשמתפלל בכוונה וכדת וכדין, אבל בהיות שהחולה המוטרד בחוליו לא מצי להתפלל כן, לכך אמרו אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.

ולפי זה אתי שפיר מדוע התפללו חכמים על רבי חנינא, משום שכאן הדגישו חז"ל ואמרו דרבי חנינא חלה ונטה למות, ובכהאי גוונא יש לומר דאכן לא הוי מצי להתפלל על עצמו כדבעי ליה למעבד, ולכן חבריו התפללו עליו שיבריא. עכ"ד. ותעלוזנה כליותי. *)

*) א"ה: הנה רבינו המהרש"א בעירובין (שם) כתב שאותו רבי חנינא המוזכר בגמרא, הוא רבי חנינא בן דוסא. והקשה עליו בספר זרע חיים (שם), דמנין לו שכאן מיירי ברבי חנינא בן דוסא, והרי תמיד מוזכר הוא בשמו ובשם אביו "רבי חנינא בן דוסא", והכא אמרו "רבי חנינא" בסתם.

ותו, דאי הכא מיירי ברבי חנינא בן דוסא, תקשי לך, האחד כמותו ימות כמות האדם בשביל שאכל חצי בצל וארס בו, והלא גדולה מזו עשה לנו רבי חנינא בן דוסא שנתן עקבו במאורת הנחש [הערוד], והכישו הנחש ומת הנחש (ברכות לג.), והטעם שניצול הוא משום שאין הנחש ממית אלא החטא ממית, וכאן משרף של בצל מת, אתמהא. ומכח קושיות אלו דחה דברי המהרש"א, וכתב שאין זה רבי חנינא בן דוסא, כיעו"ש.

וכשאני לעצמי נראה לי בס"ד ליישב קושיותיו, דמה שאמר שרבי חנינא מוזכר תמיד עם שם אביו בן דוסא, לאו דווקא הוא, דהנה אמרו בגמרא תענית (כד:) בת קול יוצאת בכל יום מהר חורב ואומרת כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. הא קמן שמן שמיא קראו לו חנינא בלי להזכיר שם אביו.

ומה שהקשה כיצד יתכן שימות מארס של בצל, במחילה מכת"ר אין זו קושיא, דהנה כתב שם הריטב"א, שאף על פי שכדאי היה רבי חנינא לחוב בעצמו על שעבר על דברי חכמים שאמרו לא לאכול בצל, בקשו עליו רחמים כי השעה צריכה לו. ע"כ. ולפי זה אתי שפיר מדוע ארס של בצל יכל לגרום לו מיתה, דכבר אמרו בגמרא ברכות (ד:) כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, וזה גופא היה החטא שגרם לו להתחייב מיתה. ואם כן דברי רבינו המהרש"א שרירים וקיימים. ודו"ק.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה