אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים גמילות חסדים בענינים שונים › מצות תוכחה

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

גמילות חסדים בענינים שונים · מצות תוכחה

חסד עם המתים

יט. הרואה את חבירו שחטא, או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להוכיחו ולהחזירו למוטב,(32) ויוכיחו בנעימות ובנחת כדי שיתקבלו דבריו. (33) ואין לך חסד גדול כהוכחת חבירו. (34)

(32). בגמרא ערכין (טז:) אמרו: מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו, שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך". וכן פסק הרמב"ם (ה' דעות פ"ו ה"ז), וסיים, שכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הרי הוא נתפש בעוון אותם החוטאים, כיון שאפשר לו למחות בהם. ועיין בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד סימן ג) שהאריך הרחיב בדין - עד כמה ומתי יש מצוה להוכיח. ע"ש. וראה בספר חשוקי חמד (שבת עמוד תלח).

(33). רמב"ם (שם), וכן כתב בספר יראים (סימן רכג), ולמד זאת מהגמרא שבת (לד.) שצריך לומר לבני ביתו "עשרתם ערבתם הדליקו את הנר" בנחת כדי שיקבלו ממנו. אומנם כתב בספר החינוך (מצוה רלט) שבתחילת התוכחה, ראוי לאדם להוכיח בסתר ובלשון רכה ודברי נחת, כדי שלא יתבייש חבירו. ואין ספק שאם לא חזר בו בכך, שמכלימים את החוטא ברבים ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו עד שיחזור למוטב.

(34). כן כתב הרוקח (ג, א). וכתב בספר ראשית חכמה (שער האהבה פרק יא): מענפי החסד שיוכיח את חבירו, וזה עוד גמילות חסדים שגומל חסד עם הנפש ההיא, ומי שמוכיחים אותו, יקבל תוכחת חבירו לשם שמים, ויחשוב התוכחת ההוא חסד אל עליו, שעל ידו ינצל מדינה של גיהנם, כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "יהלמני צדיק חסד ויוכיחני". (תהלים קמא, ה).

וידועים דברי רבינו בחיי בספר חובות הלבבות (שער י אהבת ה' פ"ו) שכתב: וראוי לך אחי לדעת, כי זכויות המאמין, אפילו יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתיקון נפשו לאלהים יתברך, ואִלו היה קרוב לנביאים במִדותם הטובות ומִנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא, ואהבתם הזכה בו, אינם כזכויות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה, ומישר הרשעים אל עבודת הבורא, שזכויותיו נכפלות בעבור זכויותם בכל הימים ובכל הזמנים. ועל כן ציוה הבורא להוכיח את המקצרים. ע"ש.

וכתוב במדרש יונה (הנדפס בספר ביהמ"ד חלק א דף קב): כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו או להחזירו בתשובה ואינו מחזירו, בא לידי צער.

כ. תלמיד חכם המוסר שיעור בהלכה לרבים, מצוה עליו להוכיח את העם על דברים שנכשלים בהם, ואפילו אם יודע בברור שאותם שנכשלים באיסור זה, ימשיכו בו גם לאחר מכן. ואין לומר "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים", כי הוא מחוּיב ללמד, והקהל מחוּיב לשמוע. (35)

(35). בתוספות שבת (נה. ד"ה ואע"ג) מבואר, שאין לומר מוטב שיהיו שוגגים אלא כשהדבר ידוע לנו בודאי שלא ישמעו לקול מורים, אבל אם יש ספק שמא יקבלו, צריכים למחות בידם.

וכן תחזה להרשב"ץ בתשובה (חלק ב סימן מז) שכתב, שאם אין אנו יודעים אם יקבלו או לו, חייבים על כל פנים למחות, ואילו הנחנו בני אדם על מה שהם שוגגים, מטעם שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, היו מוסיפים על חטאתם פשע בכל יום, והיתה התורה נופלת מעט מעט. ולפי זה יוצא, שאם ברור לחכם שרוב הציבור לא ישמעו את תוכחתו, יש לו להימנע מלהוכיחם.

ברם, כבר האריך בזה מרן הראש"ל שליט"א בשו"ת יחוה דעת (חלק ג עמוד קיב והלאה), וכתב, שהדבר ברור, שתלמיד חכם המוסר שיעור בהלכה לרבים, מצוה עליו להסביר לעם בתוך דבריו חומר האיסור שבנידון שלנו. ואפילו אם יודע בברור שאלו שהיו נכשלים באיסור זה ימשיכו בו גם מכאן ולהבא.

והביא דברי הגאון רבי יוסף משאש בשו"ת מים חיים, שכל מה שאמרו שעדיף שיהיו שוגגים, היינו דווקא אם הוא ניצב כמוכיח בשער, ואומר בלשון תוכחת - למה תעשו כך, והרי העושה כן עונשו כך וכך. אבל תלמיד חכם היושב ומלמד את דיני התורה לקהל, אין לחלק בזה שום חילוק בין אם הדבר ספק אם יקבלו, או בודאי לא יקבלו, כי הוא מחויב ללמד, והקהל מחויב לשמוע, השומע ישמע והחדל יחדל. והרי תיקן משה רבינו לישראל להקהיל קהילות וללמד לרבים הלכות חג בחג, מבלי לחקור ולדרוש אם חלק מהשומעים לא יקבלו דבריו. וכן מנהג החכמים שבכל דור ודור, להזהיר בתוך דברי התורה שמשמיעים לקהל, על הדינים שיש נכשלים בהם. ועל כגון זה כתיב: "ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". ע"ש.

וזה לשון השיטה מקובצת (ביצה ל.): והעיד הריטב"א בשם רב גדול מהאשכנזים, שלא אמרו מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, אלא בדורותם, אבל בדורנו שמקילים בכמה דברים, ראוי לעשות סייג לתורה, ואפילו בדרבנן יש למחות ולקנוס עוברי עבירה לבל יזידון עוד. וכן הוא בירושלמי. והדבר נראה לי נכון. ע"כ.

וראה עוד בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד סימן ג) שהעלה, שכל איש מישראל שרואה בחברו או בצבור דבר עבירה או שלא כשורה אם יש בידו למחות חייב הוא למחות בכל דרכי מחאה כדי למנוע חטא זה מהיחיד או מהצבור, ואפילו אם יודע שלא יקבלו דבריו, כי המחאה עצמה היא מצוה ומצלת את המוחה מאחריות מעשיו של היחיד או הצבור. במה דברים אמורים במי שבידו למחות כגון גדול המשפחה, או גדול העיר או הדור, אבל מי שאין בידו למחות, מצוה וחובה עליו להסתפק בתוכחה ולקיים, בעצמו: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה עליו שלא לומר דבר שאינו נשמע, או מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים. ע"ש.

כא. אדם שרואה את אביו או את אמו שעוברים עבירה, אף על פי שמחויב להוכיחם, מכל מקום צריך להוכיחם בדרך כבוד. ולכן לא יאמר להם "אסור לעשות מה שעשיתם", אלא יאמר: "למדנו שאסור לעשות כך וכך", והם יבינו לבד את טעותם. (36)

(36). כתוב בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רמ סעיף יא): ראה אביו עובר על דברי תורה, לא יאמר לו "עברת על דברי תורה", אלא יאמר לו: "אבא, כתוב בתורה כך וכך" כאילו הוא שואל ממנו ואינו מזהירו. ובשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן צ) הוכיח שלאו דווקא הרואה אביו, אלא גם אמו, וראיה מרשב"י שאמו היתה מדברת הרבה, אמר לה: "אמא שבת היום", ושתקה.

עוד כתב שם הרב בצל החכמה, שמה אמרו הרואה אביו עובר על דברי תורה, לאו דווקא הוא, אלא הוא הדין כשרואהו עובר על איסור דרבנן, ורק לרבותא נקט שראהו עובר על דברי תורה, לאשמעינן שגם באיסור חמור שאיסורו מהתורה, לא יאמר לו בפרוש, אלא ברמז, וסמכינן שיבין לבד שהוא טועה.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה