ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים
גמילות חסדים בענינים שונים · חסד עם המתים
יז. חסד גדול הוא, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמת אנשים גלמודים, שלא הניחו ילדים שיתפללו וילמדו לעילוי נשמתם, או שילדיהם אינם שומרים תורה ומצוות, ואינם עושים דברים לעילוי נשמתם. (30)
(30). סדרת תיקון המידות (חלק ז עמוד שכ), וכתב, שגדול החסד של אמת שעושה החי עם המתים, יותר מכל חסדים שעושים עם החיים, ומצוה גדולה מאוד לכל אדם, למעט דין מהמתים בעולם הבא.
וכתב בספר קב הישר (פרק ה), שמבואר בדברי תלמידי האר"י ז"ל, שתועלת גדול הוא תפלות צדיקים לנשמות הנדחות, ואין לך גמילות חסד גדול מזה, ואף כי אין אנו מאנשי הצדיקים הקודמים, והלוואי שתועיל תפלתינו לתועלת עצמינו לכפר על חטאתינו ופשעינו שהכעסנו לבורא יתברך, במרד ובמעל, אף על פי כן טוב לזכור בתפלתו לפני יודע מחשבות, גם לנשמות הנדחות, כי רב חסד הוא הבורא יתברך, וזהו יאות לכל בר ישראל להיות זוכה ומזכה לאחרים. ע"כ.
לומר קדיש על אשתו הראשונה לאחר שנשא אשה אחרת
גרסינן במסכת מועד קטן (כא:): המוצא את חבירו אבֵל כגון שמתה אשתו ונשא אשה אחרת - אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין. מצאו בשוק - אומר לו [תנחומין] בשפה רפה ובכובד ראש! ופירש רש"י: שאינו רשאי ליכנס לביתו לנחמו, משום חלישת דעת דאשה אחרונה. ע"כ. וכן פסק בשלחן ערוך (סימן שפה סעיף ב).
ומשמע שרבותינו ז"ל חששו לכך שהאשה השניה עלולה להצטער ולהפגע כשמזכירים לבעלה את אשתו הראשונה שמתה, ואם כן, בודאי ובודאי שיגרם לה צער וחלישות דעת, כשתראה שבעלה זוכר מעצמו את אשתו הראשונה, ועושה דברים לעילוי נשמתה. אולם באופן שקורא עליה קדיש שלא בפני אשתו השניה, לכאורה יש להתיר, מפני שאין חשש שאשתו תיפגע, מאחר ואינה יודעת על כך.
ואכן הלום ראיתי בשו"ת שרידי אש (חלק ב סימן קיג) שנשאל האם מותר לאדם שמתה עליו אשתו ונשא אשה אחרת, להיות נוכח בהעמדת מצבה לאשתו הראשונה ככלות שנה למיתתה ולדרוש דרשת הספד בשבחה. והביא דברי הכלבו להלכות אבילות (עמוד 404) שכתב בשם ספר 'דודאי השדה', שלא לעשות כן, משום שהוא גורם עגמת נפש לאשתו השניה. והגר"מ גינץ הורה, שלא נכון להדליק נר לאשתו הראשונה בפני אשתו השניה, שלא לצער אותה, אבל להזכירה בהזכרת נשמות מותר, לפי שאין האשה השניה שומעת ואין מקום להקפדה.
יוצא מדבריו, שאם הבעל מעמיד מצבה ודורש בשבח אשתו הראשונה שלא בפני השניה - מותר, שכיון שאיננה שם, אין מקום להקפדה. וכן מוכח מהגמרא במועד קטן (שם) מתה אשתו ונשא אשה אחרת, אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין. ובכל זאת נאמר שם, שאם מצאו בשוק, אומר לו תנחומין בשפה רפה ובכובד ראש. והטעם הוא, שבשוק הוא שלא בפני אשתו השניה.
וראיתי בספר כלבו (שם), שכותב: ופלא ראיתי בספר "תולדות רבנו הגאון דמונקאטש" שהגאון ז"ל גירש אשתו ראשונה ונשא אחרת, וכן אשתו הראשונה נישאה לאחר, והגאון ז"ל שמר היארצייט של אשתו הראשונה בכל הענינים, בהדלקת נרות ולימוד משניות וקרן קיימת על שמה.
ונראה שאין זה פלא על הגאון ז"ל, משום שהאיסור הוא רק לקבל תנחומין על אשתו הראשונה, שהוא סימן לאבילות, וכשהוא מתאבל הוא גורם צער לאשתו השניה, אבל הזכרת נשמות ולימוד משניות, וכן העמדת מצבה ודרשה בשבח המתה, אינו סימן לאבילות, אלא יש בהן משום עשיית זכר לאשתו הראשונה, שהיתה חברתו בחיים משך הרבה שנים, ואין כאן חשש של חלישות דעת של אשתו השניה, דכי עולה על דעתה שהבעל יעקור מלבו את זכרה של אשתו הראשונה לגמרי? והרי בלאו הכי היא יודעת שהיא, אשתו השניה, והבנים מאשתו הראשונה מזכירים לה זאת בכל שעה. וכל אשה נבונה וברת דעת, דעתה נוחה בכך שבעלה יכבד ויזכור את אשת נעוריו. ואדרבא, אם הבעל עוקר מלבו זכרון אשתו הראשונה, היא חושבת אותו לאדם גס ומחוסר רגש אנושי פשוט. ע"כ דברי השרידי אש.
ואחר המחילה הרבה מהד"ג, מה שכתב לחלק בין קבלת תנחומין שאסור, לבין הזכרת נשמות ולימוד משניות וכדומה שמותר, אין דבריו מוכרחים, שהרי אם רבותינו ראו שבקבלת תנחומים יש לאשתו חלישות דעת אף על פי שאין זה בא מצד בעלה אלא מצד אחרים, אם כן בודאי שאם בעלה יעשה מעצמו דברים לזכר אשתו, הרי יגרום לה בודאי לחלישות דעת ועוגמת נפש, שהרי הוכיח לה בפירוש שעדיין דעתו עליה, ומהיכא תיתי להתיר זאת.
ועוד בה, מה שכתב להתיר לומר דברי הספד וכדומה שלא בפני אשתו הראשונה, הנה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ח סימן לד) הביא סברא זו ושדא בה נרגא, וזה ת"ד: אף על פי שבגמרא אמרו שאם מצאו בשוק אומר לו בשפה רפה ובכובד ראש, ואם כן לכאורה ניתן ללמוד משם דשלא בפניה של האחרונה מותר. אבל זה ליתא, משום דהתם שאני שהוא בשב ולא תעשה ושומע רק מה שאחרים אומרים לו. מה שאין כן היכא שהוא בקום ועשה מצידו, בזה יש לומר דאזי גם שלא בפניה אסור, היות דעושה על ידי כך מעשה התעוררות לעורר נפשו לזכור את הראשונה, וזה כדי שלא יהא שתי דעות במטה, או מפני שעל ידי זה יבוא להזכיר לשניה אהבת אשתו הראשונה לקנטרה. וכיו"ב כתבו התוס' במועד קטן (כג. ד"ה עד שיעברו), וכן מסביר הגהת מיימונית (ה' שמחות סימן כ), ואם כן יש למונעו מאמירת קדיש על הראשונה גם שלא בפני השניה.
וטעם נוסף שיש לאסור זאת אפילו שלא בפניה, משום שיש לחוש פן יגיע לאֹזנה ותחלש דעתה, ומכיון שחכמינו קבעו שיש ליזהר מהחלשת דעתה של אשתו השניה, אם כן החובה מצידו להשמר מכל צד שלא להביא לידי כך שאשתו תיפגע, ולכן גם כשעושה דבר לעילוי נשמת אשתו הראשונה בסתר, עלול הדבר להגיע לאשתו ועוף השמים יוליך את הקול, ולכן אין להתיר זאת.
וכן תחזה בספר מנוחת משה (סימן קיד) שכתב לאסור לבעל שנשא שניה להספיד אשתו הראשונה כשהבנים העמידו מצבה לאמם, ואפילו שלא בפניה של השניה, ומטעם כיון דהבעל זכרונה בלבבו ימים רבים, נחלש מזה דעתה של השניה, שתאמר בלבבה כיון שעתה מעורר על אשתו הראשונה ולא נשכחה ממנו זמן רב, תו לא תהיה נחשבת בעיניו ע"ש. ומוכחשיש לו לחוש שהדבר יגיע לאזנה ותחלש דעתה, דחברך חברא אית ליה.
ועל פי זה נבין מה שמצינו בספר זכרון למשה (דף סה.) שמסופר שם על החתם סופר, שכידוע היתה אשתו השלישית אלמנתו של בעל טיב גיטין זצ"ל, ופעם אחת ראה רבינו החתם סופר שהדליקה נר נשמה לזכרון בעלה הראשון, ונרתע לאחורו כי היה גברא דקפדנא, אבל בצדקתו לא אמר לה שאין ראוי לה לעשות כן ובפרט בפניו, כדי שלא לצער אותה, אבל הוא לעצמו גנח על הדבר. ולדאבון כל בית ישראל נפטר אחר כך גם הוא באותו היום, ומזליה חזא. ע"כ.
ולכאורה מפשטות המעשה משמע שהיא היתה מדלקת הנר לזכרון בעלה הראשון שלא בפניו של החתם סופר, ורק פעם אחת איקלע שנכנס וראה זאת, ואם כן למה נרתע כל כך לאחוריו ומצא מקום קפידא בלבו עליה, וכל כך חלשה דעתו מזה. ובעל כורחך נהג כן מפני שהיה סבור שגם שלא בפניו לא היה ראוי לה לעשות זאת כנזכר לעיל. וראה מה שכתב החתם סופר בתשובותיו (יו"ד סימן שנה). וי"ל.
ואף שהגאון ממונקטש ז"ל היה קורא משניות וכדומה על אשתו הראשונה, יש לומר שהדבר נעשה בהסכמת אשתו הצדיקה בלב גמור ובנפש חפיצה, ובודאי שכל כונתו של הגאון ז"ל היתה לשם שמים ולכן לא חיישינן שמא יעלה על לבו זכרון אשתו הראשונה ואהבתה הגשמית כלל ועיקר. ומה גם שהגאון ז"ל נהג כן כלפי אשתו הגרושה, דבכהאי גוונא לא חיישינן שתחלש דעתה של השניה לחשוב שעדיין זוכר את הראשונה ושמורה אהבתה בלבו, שהרי גירשה מביתו ומדעתו, ועל כגון זה שכבר גירשה בחייה ועל אחת כמה שגם נשאת לאחר, לא מצינו בשום מקום שאסרו, והרי זה כמי שאומר קדיש על איזה אשה אחרת שרוצה לזכות נשמתה, שאין כל איסור בדבר. עכ"ד.
וכדברים האלה ממש ראיתי גם בשו"ת באר משה (חלק ד סימן קד), והעלה לדינא, שלא יאמר הבעל קדיש לעילוי נשמת אשתו הראשונה אפילו שלא בפני אשתו השניה, משום דחברא חברא אית ליה, ובלא ספק יגיע הדבר לאוזנה, והרי זה כאילו קורא קדיש בפניה, והרי הוא גורם לה חלישות דעת בראותה שאחר זמן זמנים טובא עדיין הוא זוכרה ולא אבד זכרה ממנו, ואיכא למיחש גם לקטטה ולשתי דעות במטה. ע"ש. ושני נביאים מתנבאים בסגנון אחד.
ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ח (יו"ד סימן לז אות ו) שכתב בשם שו"ת איתן אריה (סימן קט), שנוהגים שהבעל אומר קדיש על אשתו, ורק לאחר שנשא אשה שניה אחר פטירתה, אינו ראוי עוד שיאמר קדיש, כעין מה שאמרו במועד קטן (שם) מתה אשתו ונשא אחרת אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין. ע"ש.
לסיכום: אין לבעל לומר קדיש על אשתו הראשונה בין בפני אשתו השניה ובין שלא בפניה. וכמו כן לא יעשה לה הזכרות וכדומה ביום היארצייט. ואם רוצה לזכות את נשמתה, יכול לשכור איש אחר שיגיד עבורה קדיש או יעשה הזכרות. אומנם אם אשתו השניה מרשה לו בחפץ לב לעשות דברים לעילוי נשמת אשתו הראשונה, רשאי לעשות כן.
יח. ישנם אנשים שרוצים לעשות דברים לזכר הוריהם שנפטרו, ולכן מבזבזים ממון רב לצורך הקמת מצבה נאה ומקושטת, וחושבים שעושים בזה נחת רוח לנשמת הנפטר. ויש ללמדם שאין בזה שום תועלת לנפטר, ובמקום זה יעשו בכסף גמ"ח קבוע לזכר הוריהם, ויועיל הדבר לכפר על נפשם. (31)
(31). ספר אהבת חסד (פרק טו). וכבר צווח ככרוכיה בקונטרס היחיאלי (פרק טו סימן כט) על אותם שמוציאים הון עתק על הוצאות המצבה, שעתידים ליתן על כך את הדין ויש בזה עוון פלילי, שהרי העושר לא ניתן להם על מנת שיאבדוהו על אבנים גדולות, אלא כדי להחיות בהם נפשות יקרות.