אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים גמילות חסדים בענינים שונים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

גמילות חסדים בענינים שונים

שער חסד עם המתים והאבלים

א. כל העוסק בגמילות חסדים, זוכה לאריכות ימים, וניצול ממות בקיצור ימים, שנאמר: "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד, יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד" (משלי פרק כא). (1) וראוי לכל אחד להשתדל לעשות חסד כפי יכולתו ולא יתרשל ממצוה יקרה זו. (2)

לפיכך ראוי ונכון שיהיה לאדם כסף קטן כדי לפרוט למי שנצרך, או כדי לתת פרוטה לעני המזדמן בדרכו. וכן כאשר דופקים בדלת, יש לרוץ ולפתוח למי שדופק כדי שלא יצטרך להמתין זמן רב, ובפרט בימות החורף הקרים. (3)

וכמו כן, כשהטלפון מצלצל וחושבים לענות, יש להזדרז עד כמה שאפשר להרים את השפופרת ולשמוע מי מדבר, ולא לצער אותם זמן רב. וגם ראוי להמנע מלדבר בטלפון דרך 'רמקול', כי זה מכביד על השומע. (4)

(1). אמרו במסכת דרך ארץ (פרק ז הלכה טז): אהוב את גמילות חסדים, כדי שתנצל ממלאך המות. ובמסכת יבמות (קה.) דרשו על הפסוק בספר שמואל א': "לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם" אמר רבה: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בגמילות חסדים. רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה חי ארבעים שנה, אביי שעסק בתורה ובגמילות חסדים חי ששים שנה.

(2). ומסופר במסכת עבודה זרה (דף יז:): כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, אמר לו רבי אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. אמר לו רבי חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה [בלבד]; וכדרב הונא, דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד - דומה כמי שאין לו אלוה להגן עליו, שנאמר: "וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת", מאי ללא אלהי אמת? שכל העוסק בתורה בלבד - דומה כמי שאין לו אלוה. ואמרו שם, שאפילו אם עשה חסדים אך לא עשה כפי הראוי לו, ענוש יענש.

וכתב על זה רבינו אליעזר פאפו בספרו אורות אלים (עמוד פב): אי לזאת, כל אשר בכוחכם לעשות גמילות חסדים עשו, ולא טוב עשו אותם התלמידי חכמים שחוששים הרבה לביטול בית המדרש, ואינם רוצים לערב עצמם בעשיית גמילות חסדים, על כגון זה אמרו "אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו (ברכות יז.).

(3). כן כתב בספר אורות אלים (עמוד פא): והוסיף, שיתן קורטוב של אבקת טבק לכל אדם בלי שאלה, שלפעמים מזדמן אדם שמתאוה לטבק, ולמצוה תחשב לנותן לו.וכל היוצא מידכם לגמול חסד בגופכם ובממונכם אל תתרשלו, כי המעט הוא למצוה רבה תחשב ומצטרף לחשבון גדול, ואין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. ויגדל העונש למי שמתרשל מעשׂוֹת מצוה קלה שהיא קלה לעשותה, ועוברים על "ואהבת לרעך כמוך", ועל מצוה גדולה של גמילות חסדים בשאט נפש, אין זה כי אם רוע לב או מחמת חסרון ידיעה. ה' הטוב יכפר בעד. ע"כ דב"ק.

(4). כן העיר לנכון מהר"ח רבי שליט"א בתחילת ספר ואין למו מכשול חלק ד (עמוד ד).

חסד בבית

ב. ישנם אנשים המרבים לעשות חסדים עם כל העולם, אבל שוכחים לעשות חסד עם בני ביתם. וצריך לדעת שאת החסד הגדול ביותר, ניתן לעשות דווקא בביתו עם אשתו וילדיו, ואם אינו עושה כן, לא יזכירו לו בשמים מאומה מכל החסדים שעשה בחוץ. (5)

(5). כתב הגאון הצדיק הרב שלמה וולבה זצ"ל בחוברת הדרכה לחתנים: אדם העוסק בגמילות חסד עם אנשים - מלוה ונותן, מבקר חולים, ומנחם אבלים, מעודד שבורים ומשמח חתנים, בודאי ישחק ליום אחרון בבוא עת פקודתו, כי זכויותיו רבות הנה. אבל ידע נאמנה, כי בשמים בודקים גם איך התנהג עם אשתו, האם גם עמה גמל חסד, או שהתעלם ממנה ולא נשא בעול עמה. ולא די לו בהזנחת אשתו, אלא שהקפיד והקניט אותה. בעל חסד זה, לא יזכירו לו מאומה מכל חסדיו שפעל גדולות ונצורות עם הבריות!

וראיתי דבר נפלא בספר עולם חסד יבנה (עמוד שיג), דמבואר בגמרא (מגילה כג.) שביום טוב מעלים חמישה עולים לתורה [ולא שבעה כבשבת], כדי שלא יבואו מאוחר מבית הכנסת, כי צריך לטרוח בבוקר להכין סעודת יום טוב.

והקשה הגאון רבי יעקב עמדין; הרי אין זה מלאכת הגברים להכין סעודת החג, כי רק הנשים מבשלות, ואם כן למה צריכים הגברים להזדרז בתפילה כדי להכין את הסעודה? ותירץ; כי בעוד שהנשים עסוקות בצורכי הסעודה, צריכים בעליהן לשמור על הבית והילדים. ועוד, גם בעצם מלאכות המטבח, הבעלים נותנים סיוע לנשים. ודפח"ח.

אמירת שלום

ג. כאשר נפגש אדם עם שכן או ידיד ברחוב או במכולת וכדומה, יקדים לומר לו 'שלום' בסבר פנים יפות, [ולא יסתפק בנענוע הראש]. ואפילו אם אותו אדם שכנגדו הוא איש פשוט ממנו, לא ימנע עצמו מלהקדים לו שלום, וגם זה נכלל בגמילות חסדים. (6)

(6). במסכת כתובות (קיא:) אמר רבי יוחנן: טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר: "וּלְבֶן שינים מחלב", אל תקרי לבן שינים אלא לִבון שינים. כלומר, החסד שעושה האדם שמלבין שינים לחבירו, גדול יותר ממי שמשקה אדם צמא, חלב מרווה. וכתב בספר ראשית חכמה (שער הענוה פרק ו), מתנאי הענוה - לקבל את כל אדם בשמחה בסבר פנים יפות, ולהקדים בשלום כל אדם, ואם ידבר עם חבירו לא ידבר בפנים זועפות אלא בפנים שוחקות. ע"ש.

ובגמרא ברכות (יז.) אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי, שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק. ודייק מכך בשו''ת שלמת חיים (סימן תתקטז) שאפילו אם יודע שחבירו לא רגיל לומר לו שלום, מכל מקום ממידת חסידות יש להקדים לו, שהרי ר' יוחנן הקדים אפילו לגוי, שמן הסתם לא היה אומר שלום. ועיין בשו''ת ברוך ושמח (עמוד רפו), ובשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן מח).

לשמוע את השני

ד. אם חבירך רוצה לומר לך חידוש תורה, ושואל אותך: "האם כבר שמעת את הפירוש על פסוק פלוני", ובאמת כבר שמעת את הפירוש, מותר לך לומר "לא שמעתי", הואיל ויש לחברך הנאה בזה שהוא אומר לך חידוש שעדין לא שמעת, וגמלת חסד עמו כששמעת אותו שנית.(7)

(7). כן הורה הגאון רש''ז אויערבך זצוק"ל, והובאו דבריו בספר תתן אמת ליעקב (פרק ו אות עד).וראה בספר חסידים (אות טו), שכאשר שומע אדם שחבירו מדבר, והוא יודע את אותו הדבר, אל יכנס לדברי חבירו.

וכתב רבנו חיים פלאג'י בספרו הכתוב לחיים (דף כג): אמרו רבותינו ז"ל, אם אדם מטה אוזנו לשמוע תורה מאחרים, גם הוא שיאמר דברי תורה, זוכה שישמעו ממנו. והמסיר אוזנו משמוע תורה מאחרים, כשהו יפתח פיו, אזי אין האחרים שומעים אותו. (והו"ד בספר דרופתקי דאורייתא).

ה. אם חבירך מספר לך "בדיחה", יש להעמיד פנים שוחקות, אפילו שהבדיחה איננה מצחיקה אותך כל כך, ויש בזה גמילות חסד עם החבר. (8)

(8). ואין למו מכשול חלק ג (עמוד נז).

עידוד

ו. אדם שקנה חפץ מסוים, ובא לשאול את חבירו מה דעתו על החפץ ועל המחיר ששילם עבורו, מצוה לעודדו על החפץ שקנה, ולהבליט לו את המעלות שקיימות בו, אף שאין החפץ מוצא חן בעיניו באמת. (9)

ואפילו אם חבירו לא בא לשאול אותו מה דעתו על החפץ שקנה, יש לשבח את החפץ בפניו, כדי לתת לו הרגשה טובה ומשמחת. ומקיים בזה מצות גמילות חסדים. (10)

ומכל מקום אם יודע אותו אדם שרימו את חבירו, ולקחו לו מחיר מופרז, וישנה אפשרות להחזיר את החפץ ולקבל "זיכוי", רשאי לומר לו שאין החפץ שוה את הכסף ששילם, כדי להצילו מהפסד.(11)

(9). כן כתבנו בס"ד בחלק ג (עמוד פז) על פי הגמרא בכתובות (טז: יז.), דתנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה [מה אומרים בפניה. רש''י], בית הלל אומרים 'כלה נאה וחסודה' [חוט של חסד משוך עליה]. אמרו להן בית שמאי; הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה "מדבר שקר תרחק"? אמרו להן בית הלל: לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו - הוי אומר ישבחנו בעיניו.

וכתב התוספות רי''ד (שם), שצריך לומר לחבירו דבר המתקבל, אף על פי שאומר שקר. וכן מבואר בריטב''א (שם), שכל דבר שהוא משום דרכי שלום, אין בו משום מדבר שקר תרחק. ובאורחות חיים לרבינו אשר (אות צא) כתב: אל תגנה מקח חברך, ואל תחליש דעתו, כי זה מנהג לחסרי הדעת.

(10). כן כתב בספר הבית היהודי (חלק ז עמוד 56) בשם הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, ויבלח"ט הגרי''ש אלישיב שליט"א. וראה בגמרא תענית (כב.) שהגורם לשמח את חבירו, הרי הוא בן העולם הבא.

(11). כן כתב הרש''ש בחידושיו לכתובות (דף יז.). ע"ש.

ז. שליח ציבור שמתפלל, ומגיע לסיום ברכה, מצוה לענות "ברוך הוא וברוך שמו" ו"אמן" בקול רם, כדי לעודד אותו שלא ירגיש שאף אחד לא שם לב לתפילתו. וכמו כן, לאחר שירד מהתיבה, יאמרו לו "חזק וברך", ויש בזה מצות גמילות חסד. (12)

(12). פשוט. וכמובן שיש להיזהר שלא לומר לחזן שקרא את הזמירות "חזק וברוך", מפני שאסור לדבר בין "ברוך שאמר" ל"ישתבח", ורק לאחר התפילה יאמרו לו זאת.

תזכורת

ח. מצוה להזכיר למתפללים, לכבות את מכשיר הטלפון הסלולארי לפני התפילה, כדי למנוע מהציבור הפרע בשעת התפילה. (13)

(13). פשוט. ועל כל פנים, אם קרה שאחר המתפללים לא כיבה את הפלאפון, ופתאום התחיל הפלאפון לצלצל, אין להסתכל ולחפש מיהו זה ואיזהו שמלאו לבו לעשות כן, מפני שגורמים לו בכך בושה.

ט. מצוה להכריז בראש חודש לפני התפילה, שצריך לומר "יעלה ויבוא", כדי לגמול חסד עם המתפללים שלא ישכחו זאת. ואין ראוי להסתפק בנקישה על התיבה בלבד, מפני שישנם שאינם מבינים רמז זה. (14)

וכמו כן, ישנם שנוהגים שכאשר מגיע החזן או אחד המתפללים, לאמירת "יעלה ויבוא" בתפילת הלחש, מגביה קולו כדי להזכיר לציבור, וראוי לעשות כן. ומכל מקום לאחר שהכריזו על כך פעם אחת, אין ראוי לכל אחד מהקהל שיגביה קולו באמירת "יעלה ויבוא", מפני שגורם בלבול והפרעה למתפללים. (15)

(14). בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן רצג) נשאל: מה שנוהגים בליל ראש חודש, שהשליח ציבור מכריז בין קדיש לתפילת ערבית של ראש חודש - לומר 'יעלה ויבוא'. הודיענו אם יש בו משום הפסקה וראוי למחות, או לא? תשובה: אין ראוי למחות בזה כיון שהוא מענין התפילה, וכל דבר שצריך לתפילה אין בו משום הפסק. וכן נוהגים בכל מקום ולא מיחה אדם בדבר. ע"כ. וכן פסק בשלחן ערוך (סימן רלו ס"ב), ובמשנה ברורה (ס"ק ז).

(15). כף החיים סימן רלו (אות טוב), ושו"ת באר משה חלק ד (סימן י). ופשוט שדין זה נאמר לא רק בראש חודש, אלא גם בפורים וחנוכה ובתחילת החורף כשצריך להזכיר ברך עלינו, וכל כיוצא בזה.

מצות פריקה וטעינה

י. מכונית שנתקעה באמצע הדרך, והנהג עומד על אֵם הדרך כשהוא אובד עצות, מִצוה וחובה להגיש לו עזרה בכל מה שאפשר [כגון להזמין גרר וכיוצא בזה]. ואין הבדל אם אותו נהג שומר תורה ומצוות או לא. (16)

ואם על ידי שיעזור לנהג, יגרם לו הפסד [כגון שממהר לעבודה וכדומה], פטור מלעזור לו. (17) וכן כשעומדת אשה לא צנועה ומבקשת עזרה, פטור מלעזור לה. (18)

(16). כתוב שלחן ערוך (חושן משפט סימן ערב סעיף א): הרואה את חבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משא כבד, מִצוה לפרוק המשא מעליה, שנאמר: "כִּי תִרְאֶה חמור שֹוֹנְאֲךָ רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". ולאחר שפירק את המשא, יעזור לו להקים את הבהמה, ולחזור ולהטעין עליה את המשא, שנאמר: "הקם תקים עמו". ואם הניח את חבירו ולא פרק ולא טען, ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה.

ובשו''ת יחוה דעת (חלק ה סימן סד) הביא בשם הרמב''ם שטעם מצות פריקה, אינה בגלל צער בעלי חיים [דהיינו שהבהמה מצטערת כשהיא רבוצה והמשא עליה], אלא טעם המִצוה כדי שיעזור לחבירו היהודי בעת צרתו, ולא יניחנו כשהוא נבהל ואובד עצות וילך לו לדרכו. ולכן אין הבדל בין בהמתו של היהודי לבין מכוניתו שאירע בה תקלה, ומִצוה לעזור לנהג ככל שיוכל. עכ"ד. וראה בשו"ת שבט הלוי (חלק ז סימן יא) ובשו''ת אז נדברו (חי''ד סימן נא).

ודרך אגב, כתב החפץ חיים על התורה (פרשת משפטים), שאם לחמור נושא משא, חייבה התורה לעזור, על אחת כמה וכמה מחויבים לעזור לראשי ישיבות וראשי כוללים, להחזיק את הישיבה והכולל שלא יפלו תחת משאם, ומלבד המצוה הגדולה של החזקת התורה, הרי זה מקיים מצות "עזוב תעזוב עמו".

(17). שו''ת ויצבור יוסף (בר שלום חלק ב סימן פה) והוסיף, שאפילו אם אינו הפסד ממש אלא מניעת רויח, נמי אינו חייב לעזור, מפני שאבדתו ואבידת חבירו - אבידתו קודמת. ע"כ. וכן מוכח בשו"ת אבני ישפה (חלק ב סימן קי ענף א).

(18). כן כתב בשו"ת אבני ישפה חלק ב (סימן קי ענף ג), מטעם דהוי בגדר ''זקן ואינה לפי כבודו''. אמנם צריך ליזהר שבאמת אינה לפי כבודו, דאם היה רואה אשה שהוא מכירה היה מוותר על כבודו ועוזר לה, אם כן אף כאן הוא חייב לעזור לה [באופן שלא יבוא להיכשל באיסור]. ע''ש. וכן כתב בשו"ת ויצבור יוסף הנ"ל.

יא. רכב שנתקע, והנהג מבקש מהעוברים ושבים שידחפוהו, כדי שיוכל להתניע את רכבו, חייבים לעזור לו, אף על פי שהנהג יושב באוטו ואינו עוזר להם לדחוף. ורק מי שהוא זקן או תלמיד חכם וכדומה, פטור מלעזור, מכיון שאין זה מכבודו לעשות כן. (19)

(19). על פי מה שנתבאר בסעיף הקודם. וכן כתב בספר עלינו לשבח (חלק א עמוד תר). וראה עוד בהלכות השבת אבידה (עמוד ) האם רק זקן ותלמיד חכם פטורים כשאין הדבר לפי כבודם, או גם אדם נכבד ועשיר פטור, אף על פי שאינו זקן או תלמיד חכם. ועיין בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ג סימן ח).

וכתוב במדרש תהלים (צט, ג): אדם היוצא לדרך וראה חמורו של חבירו רובץ תחת משאו, הולך ונותן לו יד ומסייעו לטעון ולפרוק, והן נכנסים לפונדק והוא אומר: פלוני אוהב אותי, ואני הייתי סבור שהוא שונאי. מיד מדברים זה עם זה ונכנס השלום ביניהם, ומי גרם לזה שיעשו שלום ויֵעשו אוהבים, על ידי ששמר מה שכתוב בתורה, כי תראה חמור שנאך רובץ וכו', הדא הוא דכתיב "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

טרמפ

יב. בעל מכונית החפץ לגמול חסד ולהסיע אדם ברכבו, אך חושש שאם אותו אדם יֵדע שהוא נוסע במיוחד בשבילו, לא ירצה להטריחו, מותר לבעל הרכב לשנות בדיבורו ולומר: "אני נוסע בין כה וכה לכִּיווּן שאתה צריך", ואין בזה איסור שקר. (20)

(20). תתן אמת ליעקב (עמוד ס) בשם הגאון רש"ז אוירבך זצ"ל. וכתב בשו"ת אשר חנן (אפללו חלק א סימן קטז), שאף על פי שיש מצוה לעצור ולקחת טרמפיסטים, מכל מקום, אם הבעל והאשה נוסעים יחד ואינם חפצים לעלות טרמפיסטים מפני שזו השעה הנוחה ביותר לדבר האחד עם השני על ענינים אישים, ועוד סיבות כאלו והדומים להם, אין חובה לקחת טרמפיסט. ע"ש.

ובספר עלינו לשבח (חלק א עמוד תרה) מסופר על הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל שפעם אחת שכר מונית מיוחדת שתסיע אותו מירושלים לתל אביב, ותנאי התנה עם הנהג, שיאסוף כל טרמפיסט שיזדמן בדרך, ואף שבימים ההם היו מצויים טירוריסטים לא חשש להם. והיה טוען, שמי ששוכר מונית ואינו אוסף טרמפיסטים, הרי הוא מבזבז את המקומות הפנויים מבלי להנות את הצריכים להם.

וכמו כן, אדם היכול לנסוע בתחבורה ציבורית, והוא בא לבקש משכנו שיסיענו במכוניתו, ויש בזה טירדה לבעל הרכב, מסתבר שבעל הרכב חייב להסיעו כשהוא נוסע לאותו מקום ששכנו צריך להגיע, משום שבעל הרכב בין כך נוסע, ומה איכפת לו אם גם יסיע את שכנו (שם עמוד תקעו).

התחשבות בזולת

יג. קורה לפעמים, שיושבים באוטובוס ונוסעים נסיעה ארוכה, וישנם אנשים אחרים שאין להם מקומות ישיבה ולכן הם עומדים זמן רב, ומן הראוי שאותם שישבו זמן ממושך, יעשו חסד ויֵפנוּ את מקומם לאותם אנשים שהתעייפו מהעמידה [בפרט אם הם מבוגרים]. וכן ראוי לנהוג בכנסים ובעצרות וכיוצא בזה. (21)

(21). ספר עולם חסד יבנה (עמוד שכב). וכתב מרן החיד"א בספר נחל קדומים (פרשת קדושים) בשם רבינו אפרים, על הפסוק "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", כלומר, כשתראה אדם זקן מאוד עומד, והוא מיצר מאד בעמידתו, ואתה יושב, תקום ותושיבהו במקומך. והדרת פני זקן, שאם אינו זקן כל כך, תהדר אותו בדברים, ותאמר לו, אם תרצה לשבת במקומי שב.

יד. הנוסע באוטובוס ציבורי, ורואה אשה בהריון עולה לאוטובוס, ראוי ונכון לגמול עִמה חסד, ולתת לה את מקומו כשאין לה מקום אחר לשבת. (22)

(22). כתב בשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן עא), שאם היושב באוטובוס הוא אדם בריא, ראוי ונכון לנהוג לפנים משורת הדין, ולקום מפני אשה שהיא בהריון, כשאין לה מקום לשבת באוטובוס, שיש בזה מצות גמילות חסדים, ובפרט אם בן תורה הוא, שראוי לו לקיים דברי חז"ל במסכת יומא (דף פו.) על הפסוק ואהבת את ה' אלהיך, שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, שבזמן שאדם קורא ושונה ונוהג כבוד בתלמידי חכמים ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני זה שלמד תורה ראו מה נאים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו, ועליו נאמר "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

טו. היושב בבית הכנסת, ובא מתפלל חדש לשבת לידו, יש לו לקבלו בכבוד ובשמחה, ויראה לו שהוא שמח שהתיישב לידו, ויוכל להביע את שמחתו על ידי שיזוז מעט ויפנה לו מקום מרווח, וגם יתן לו סידור אם צריך. ויזהר שלא לעשות תנועות שמראות שלא נֹח לו שהתיישב לידו, כדי שלא לגרום לאותו אדם צער ואי נעימות. (23)

(23). ואין למו מכשול חלק ג (עמוד לב), וכתבנו שם, שאם אחד האורחים ישב לו על מקומו הקבוע בבית הכנסת, לא יתרעם על כך, אלא ישב במקום סמוך וישא ברכה מאת השם.

להציל מנזק

טז. הרואה את חבירו עושה דברים שגורמים לשיכחה, כגון שרגיל לאכול זיתים,(24) או ששותה ואוכל בכלי שבור, (25) או שמניח ספר פתוח ויוצא החוצה, (26) או שמנגב ידיו בבגדיו, (27) או שישן עם נעלים (28) וכדומה, יש להודיעו על כך, ובזה גומל עמו חסד. (29)

(24). מסכת הוריות (יג:), וכתוב שם, שהזית משכח תלמוד של שבעים שנה. וכתב רבינו בחיי (פ' וישלח פרק לד): ידוע שכל האילנות יש להן לב כשתחתוך אותן, אבל אילן זית אין לו לב, ואולי מפני זה טבע הפרי שהוא משכח התלמוד ומטמטם הלב, כמו שהזכירו רבותינו ז"ל בזית. ע"כ.

וכתב הגר"ח קניבסקי בספר הזכרון (אות יא), שדבר ברור הוא, שדווקא ברגיל יש קפידא [כלשון הגמרא "הרגיל בזתים"], מה שאין כן מי שאוכל לפרקים. וכן מצינו בש"ס שכמה חכמים אכלו זתים.ושיעור רגיל, אפשר ללמוד ממה שאמרו בברכות (מ.) הרגיל בעדשים אחת לשלושים יום וכו', הרגיל בחרדל אחת לשלושים יום וכו'. משמע דאחת ל-30 יום נקרא רגיל, אבל יותר מ- (30) לא מצינו דמקרי רגיל. ואין הבדל בין זית כבוש לזית חי. ע"ש. ועיין בשו"ת יביע אומר (חלק ב יו"ד סימן ח).

(25). כף החיים אורח חיים סימן ב (ס"ק ג).

(26). שפתי כהן יורה דעה (סימן רעז) בשם חכמי האמת.

(27). משנה ברורה (סימן קנח ס"ק מה) בשם המגן אברהם, ועיין ילקוט יוסף (חלק ג עמוד כו).

(28). שמירת הגוף והנפש סימן קטו (סעיף א) בשם ספר הזכירה.

(29). עיין בספר פתחי תשובה (אורח חיים סימן קנו), וכן כתב בפתיחה לספר משפט אבידה. ובמקום אחר הארכנו בס"ד בפרטי דינים אלו יותר, ועוד חזון למועד.

חסד עם המתים

יז. חסד גדול הוא, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמת אנשים גלמודים, שלא הניחו ילדים שיתפללו וילמדו לעילוי נשמתם, או שילדיהם אינם שומרים תורה ומצוות, ואינם עושים דברים לעילוי נשמתם. (30)

(30). סדרת תיקון המידות (חלק ז עמוד שכ), וכתב, שגדול החסד של אמת שעושה החי עם המתים, יותר מכל חסדים שעושים עם החיים, ומצוה גדולה מאוד לכל אדם, למעט דין מהמתים בעולם הבא.

וכתב בספר קב הישר (פרק ה), שמבואר בדברי תלמידי האר"י ז"ל, שתועלת גדול הוא תפלות צדיקים לנשמות הנדחות, ואין לך גמילות חסד גדול מזה, ואף כי אין אנו מאנשי הצדיקים הקודמים, והלוואי שתועיל תפלתינו לתועלת עצמינו לכפר על חטאתינו ופשעינו שהכעסנו לבורא יתברך, במרד ובמעל, אף על פי כן טוב לזכור בתפלתו לפני יודע מחשבות, גם לנשמות הנדחות, כי רב חסד הוא הבורא יתברך, וזהו יאות לכל בר ישראל להיות זוכה ומזכה לאחרים. ע"כ.

לומר קדיש על אשתו הראשונה לאחר שנשא אשה אחרת

גרסינן במסכת מועד קטן (כא:): המוצא את חבירו אבֵל כגון שמתה אשתו ונשא אשה אחרת - אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין. מצאו בשוק - אומר לו [תנחומין] בשפה רפה ובכובד ראש! ופירש רש"י: שאינו רשאי ליכנס לביתו לנחמו, משום חלישת דעת דאשה אחרונה. ע"כ. וכן פסק בשלחן ערוך (סימן שפה סעיף ב).

ומשמע שרבותינו ז"ל חששו לכך שהאשה השניה עלולה להצטער ולהפגע כשמזכירים לבעלה את אשתו הראשונה שמתה, ואם כן, בודאי ובודאי שיגרם לה צער וחלישות דעת, כשתראה שבעלה זוכר מעצמו את אשתו הראשונה, ועושה דברים לעילוי נשמתה. אולם באופן שקורא עליה קדיש שלא בפני אשתו השניה, לכאורה יש להתיר, מפני שאין חשש שאשתו תיפגע, מאחר ואינה יודעת על כך.

ואכן הלום ראיתי בשו"ת שרידי אש (חלק ב סימן קיג) שנשאל האם מותר לאדם שמתה עליו אשתו ונשא אשה אחרת, להיות נוכח בהעמדת מצבה לאשתו הראשונה ככלות שנה למיתתה ולדרוש דרשת הספד בשבחה. והביא דברי הכלבו להלכות אבילות (עמוד 404) שכתב בשם ספר 'דודאי השדה', שלא לעשות כן, משום שהוא גורם עגמת נפש לאשתו השניה. והגר"מ גינץ הורה, שלא נכון להדליק נר לאשתו הראשונה בפני אשתו השניה, שלא לצער אותה, אבל להזכירה בהזכרת נשמות מותר, לפי שאין האשה השניה שומעת ואין מקום להקפדה.

יוצא מדבריו, שאם הבעל מעמיד מצבה ודורש בשבח אשתו הראשונה שלא בפני השניה - מותר, שכיון שאיננה שם, אין מקום להקפדה. וכן מוכח מהגמרא במועד קטן (שם) מתה אשתו ונשא אשה אחרת, אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין. ובכל זאת נאמר שם, שאם מצאו בשוק, אומר לו תנחומין בשפה רפה ובכובד ראש. והטעם הוא, שבשוק הוא שלא בפני אשתו השניה.

וראיתי בספר כלבו (שם), שכותב: ופלא ראיתי בספר "תולדות רבנו הגאון דמונקאטש" שהגאון ז"ל גירש אשתו ראשונה ונשא אחרת, וכן אשתו הראשונה נישאה לאחר, והגאון ז"ל שמר היארצייט של אשתו הראשונה בכל הענינים, בהדלקת נרות ולימוד משניות וקרן קיימת על שמה.

ונראה שאין זה פלא על הגאון ז"ל, משום שהאיסור הוא רק לקבל תנחומין על אשתו הראשונה, שהוא סימן לאבילות, וכשהוא מתאבל הוא גורם צער לאשתו השניה, אבל הזכרת נשמות ולימוד משניות, וכן העמדת מצבה ודרשה בשבח המתה, אינו סימן לאבילות, אלא יש בהן משום עשיית זכר לאשתו הראשונה, שהיתה חברתו בחיים משך הרבה שנים, ואין כאן חשש של חלישות דעת של אשתו השניה, דכי עולה על דעתה שהבעל יעקור מלבו את זכרה של אשתו הראשונה לגמרי? והרי בלאו הכי היא יודעת שהיא, אשתו השניה, והבנים מאשתו הראשונה מזכירים לה זאת בכל שעה. וכל אשה נבונה וברת דעת, דעתה נוחה בכך שבעלה יכבד ויזכור את אשת נעוריו. ואדרבא, אם הבעל עוקר מלבו זכרון אשתו הראשונה, היא חושבת אותו לאדם גס ומחוסר רגש אנושי פשוט. ע"כ דברי השרידי אש.

ואחר המחילה הרבה מהד"ג, מה שכתב לחלק בין קבלת תנחומין שאסור, לבין הזכרת נשמות ולימוד משניות וכדומה שמותר, אין דבריו מוכרחים, שהרי אם רבותינו ראו שבקבלת תנחומים יש לאשתו חלישות דעת אף על פי שאין זה בא מצד בעלה אלא מצד אחרים, אם כן בודאי שאם בעלה יעשה מעצמו דברים לזכר אשתו, הרי יגרום לה בודאי לחלישות דעת ועוגמת נפש, שהרי הוכיח לה בפירוש שעדיין דעתו עליה, ומהיכא תיתי להתיר זאת.

ועוד בה, מה שכתב להתיר לומר דברי הספד וכדומה שלא בפני אשתו הראשונה, הנה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ח סימן לד) הביא סברא זו ושדא בה נרגא, וזה ת"ד: אף על פי שבגמרא אמרו שאם מצאו בשוק אומר לו בשפה רפה ובכובד ראש, ואם כן לכאורה ניתן ללמוד משם דשלא בפניה של האחרונה מותר. אבל זה ליתא, משום דהתם שאני שהוא בשב ולא תעשה ושומע רק מה שאחרים אומרים לו. מה שאין כן היכא שהוא בקום ועשה מצידו, בזה יש לומר דאזי גם שלא בפניה אסור, היות דעושה על ידי כך מעשה התעוררות לעורר נפשו לזכור את הראשונה, וזה כדי שלא יהא שתי דעות במטה, או מפני שעל ידי זה יבוא להזכיר לשניה אהבת אשתו הראשונה לקנטרה. וכיו"ב כתבו התוס' במועד קטן (כג. ד"ה עד שיעברו), וכן מסביר הגהת מיימונית (ה' שמחות סימן כ), ואם כן יש למונעו מאמירת קדיש על הראשונה גם שלא בפני השניה.

וטעם נוסף שיש לאסור זאת אפילו שלא בפניה, משום שיש לחוש פן יגיע לאֹזנה ותחלש דעתה, ומכיון שחכמינו קבעו שיש ליזהר מהחלשת דעתה של אשתו השניה, אם כן החובה מצידו להשמר מכל צד שלא להביא לידי כך שאשתו תיפגע, ולכן גם כשעושה דבר לעילוי נשמת אשתו הראשונה בסתר, עלול הדבר להגיע לאשתו ועוף השמים יוליך את הקול, ולכן אין להתיר זאת.

וכן תחזה בספר מנוחת משה (סימן קיד) שכתב לאסור לבעל שנשא שניה להספיד אשתו הראשונה כשהבנים העמידו מצבה לאמם, ואפילו שלא בפניה של השניה, ומטעם כיון דהבעל זכרונה בלבבו ימים רבים, נחלש מזה דעתה של השניה, שתאמר בלבבה כיון שעתה מעורר על אשתו הראשונה ולא נשכחה ממנו זמן רב, תו לא תהיה נחשבת בעיניו ע"ש. ומוכחשיש לו לחוש שהדבר יגיע לאזנה ותחלש דעתה, דחברך חברא אית ליה.

ועל פי זה נבין מה שמצינו בספר זכרון למשה (דף סה.) שמסופר שם על החתם סופר, שכידוע היתה אשתו השלישית אלמנתו של בעל טיב גיטין זצ"ל, ופעם אחת ראה רבינו החתם סופר שהדליקה נר נשמה לזכרון בעלה הראשון, ונרתע לאחורו כי היה גברא דקפדנא, אבל בצדקתו לא אמר לה שאין ראוי לה לעשות כן ובפרט בפניו, כדי שלא לצער אותה, אבל הוא לעצמו גנח על הדבר. ולדאבון כל בית ישראל נפטר אחר כך גם הוא באותו היום, ומזליה חזא. ע"כ.

ולכאורה מפשטות המעשה משמע שהיא היתה מדלקת הנר לזכרון בעלה הראשון שלא בפניו של החתם סופר, ורק פעם אחת איקלע שנכנס וראה זאת, ואם כן למה נרתע כל כך לאחוריו ומצא מקום קפידא בלבו עליה, וכל כך חלשה דעתו מזה. ובעל כורחך נהג כן מפני שהיה סבור שגם שלא בפניו לא היה ראוי לה לעשות זאת כנזכר לעיל. וראה מה שכתב החתם סופר בתשובותיו (יו"ד סימן שנה). וי"ל.

ואף שהגאון ממונקטש ז"ל היה קורא משניות וכדומה על אשתו הראשונה, יש לומר שהדבר נעשה בהסכמת אשתו הצדיקה בלב גמור ובנפש חפיצה, ובודאי שכל כונתו של הגאון ז"ל היתה לשם שמים ולכן לא חיישינן שמא יעלה על לבו זכרון אשתו הראשונה ואהבתה הגשמית כלל ועיקר. ומה גם שהגאון ז"ל נהג כן כלפי אשתו הגרושה, דבכהאי גוונא לא חיישינן שתחלש דעתה של השניה לחשוב שעדיין זוכר את הראשונה ושמורה אהבתה בלבו, שהרי גירשה מביתו ומדעתו, ועל כגון זה שכבר גירשה בחייה ועל אחת כמה שגם נשאת לאחר, לא מצינו בשום מקום שאסרו, והרי זה כמי שאומר קדיש על איזה אשה אחרת שרוצה לזכות נשמתה, שאין כל איסור בדבר. עכ"ד.

וכדברים האלה ממש ראיתי גם בשו"ת באר משה (חלק ד סימן קד), והעלה לדינא, שלא יאמר הבעל קדיש לעילוי נשמת אשתו הראשונה אפילו שלא בפני אשתו השניה, משום דחברא חברא אית ליה, ובלא ספק יגיע הדבר לאוזנה, והרי זה כאילו קורא קדיש בפניה, והרי הוא גורם לה חלישות דעת בראותה שאחר זמן זמנים טובא עדיין הוא זוכרה ולא אבד זכרה ממנו, ואיכא למיחש גם לקטטה ולשתי דעות במטה. ע"ש. ושני נביאים מתנבאים בסגנון אחד.

ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ח (יו"ד סימן לז אות ו) שכתב בשם שו"ת איתן אריה (סימן קט), שנוהגים שהבעל אומר קדיש על אשתו, ורק לאחר שנשא אשה שניה אחר פטירתה, אינו ראוי עוד שיאמר קדיש, כעין מה שאמרו במועד קטן (שם) מתה אשתו ונשא אחרת אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין. ע"ש.

לסיכום: אין לבעל לומר קדיש על אשתו הראשונה בין בפני אשתו השניה ובין שלא בפניה. וכמו כן לא יעשה לה הזכרות וכדומה ביום היארצייט. ואם רוצה לזכות את נשמתה, יכול לשכור איש אחר שיגיד עבורה קדיש או יעשה הזכרות. אומנם אם אשתו השניה מרשה לו בחפץ לב לעשות דברים לעילוי נשמת אשתו הראשונה, רשאי לעשות כן.

יח. ישנם אנשים שרוצים לעשות דברים לזכר הוריהם שנפטרו, ולכן מבזבזים ממון רב לצורך הקמת מצבה נאה ומקושטת, וחושבים שעושים בזה נחת רוח לנשמת הנפטר. ויש ללמדם שאין בזה שום תועלת לנפטר, ובמקום זה יעשו בכסף גמ"ח קבוע לזכר הוריהם, ויועיל הדבר לכפר על נפשם. (31)

(31). ספר אהבת חסד (פרק טו). וכבר צווח ככרוכיה בקונטרס היחיאלי (פרק טו סימן כט) על אותם שמוציאים הון עתק על הוצאות המצבה, שעתידים ליתן על כך את הדין ויש בזה עוון פלילי, שהרי העושר לא ניתן להם על מנת שיאבדוהו על אבנים גדולות, אלא כדי להחיות בהם נפשות יקרות.

מצות תוכחה

יט. הרואה את חבירו שחטא, או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להוכיחו ולהחזירו למוטב,(32) ויוכיחו בנעימות ובנחת כדי שיתקבלו דבריו. (33) ואין לך חסד גדול כהוכחת חבירו. (34)

(32). בגמרא ערכין (טז:) אמרו: מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו, שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך". וכן פסק הרמב"ם (ה' דעות פ"ו ה"ז), וסיים, שכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הרי הוא נתפש בעוון אותם החוטאים, כיון שאפשר לו למחות בהם. ועיין בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד סימן ג) שהאריך הרחיב בדין - עד כמה ומתי יש מצוה להוכיח. ע"ש. וראה בספר חשוקי חמד (שבת עמוד תלח).

(33). רמב"ם (שם), וכן כתב בספר יראים (סימן רכג), ולמד זאת מהגמרא שבת (לד.) שצריך לומר לבני ביתו "עשרתם ערבתם הדליקו את הנר" בנחת כדי שיקבלו ממנו. אומנם כתב בספר החינוך (מצוה רלט) שבתחילת התוכחה, ראוי לאדם להוכיח בסתר ובלשון רכה ודברי נחת, כדי שלא יתבייש חבירו. ואין ספק שאם לא חזר בו בכך, שמכלימים את החוטא ברבים ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו עד שיחזור למוטב.

(34). כן כתב הרוקח (ג, א). וכתב בספר ראשית חכמה (שער האהבה פרק יא): מענפי החסד שיוכיח את חבירו, וזה עוד גמילות חסדים שגומל חסד עם הנפש ההיא, ומי שמוכיחים אותו, יקבל תוכחת חבירו לשם שמים, ויחשוב התוכחת ההוא חסד אל עליו, שעל ידו ינצל מדינה של גיהנם, כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "יהלמני צדיק חסד ויוכיחני". (תהלים קמא, ה).

וידועים דברי רבינו בחיי בספר חובות הלבבות (שער י אהבת ה' פ"ו) שכתב: וראוי לך אחי לדעת, כי זכויות המאמין, אפילו יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתיקון נפשו לאלהים יתברך, ואִלו היה קרוב לנביאים במִדותם הטובות ומִנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא, ואהבתם הזכה בו, אינם כזכויות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה, ומישר הרשעים אל עבודת הבורא, שזכויותיו נכפלות בעבור זכויותם בכל הימים ובכל הזמנים. ועל כן ציוה הבורא להוכיח את המקצרים. ע"ש.

וכתוב במדרש יונה (הנדפס בספר ביהמ"ד חלק א דף קב): כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו או להחזירו בתשובה ואינו מחזירו, בא לידי צער.

כ. תלמיד חכם המוסר שיעור בהלכה לרבים, מצוה עליו להוכיח את העם על דברים שנכשלים בהם, ואפילו אם יודע בברור שאותם שנכשלים באיסור זה, ימשיכו בו גם לאחר מכן. ואין לומר "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים", כי הוא מחוּיב ללמד, והקהל מחוּיב לשמוע. (35)

(35). בתוספות שבת (נה. ד"ה ואע"ג) מבואר, שאין לומר מוטב שיהיו שוגגים אלא כשהדבר ידוע לנו בודאי שלא ישמעו לקול מורים, אבל אם יש ספק שמא יקבלו, צריכים למחות בידם.

וכן תחזה להרשב"ץ בתשובה (חלק ב סימן מז) שכתב, שאם אין אנו יודעים אם יקבלו או לו, חייבים על כל פנים למחות, ואילו הנחנו בני אדם על מה שהם שוגגים, מטעם שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, היו מוסיפים על חטאתם פשע בכל יום, והיתה התורה נופלת מעט מעט. ולפי זה יוצא, שאם ברור לחכם שרוב הציבור לא ישמעו את תוכחתו, יש לו להימנע מלהוכיחם.

ברם, כבר האריך בזה מרן הראש"ל שליט"א בשו"ת יחוה דעת (חלק ג עמוד קיב והלאה), וכתב, שהדבר ברור, שתלמיד חכם המוסר שיעור בהלכה לרבים, מצוה עליו להסביר לעם בתוך דבריו חומר האיסור שבנידון שלנו. ואפילו אם יודע בברור שאלו שהיו נכשלים באיסור זה ימשיכו בו גם מכאן ולהבא.

והביא דברי הגאון רבי יוסף משאש בשו"ת מים חיים, שכל מה שאמרו שעדיף שיהיו שוגגים, היינו דווקא אם הוא ניצב כמוכיח בשער, ואומר בלשון תוכחת - למה תעשו כך, והרי העושה כן עונשו כך וכך. אבל תלמיד חכם היושב ומלמד את דיני התורה לקהל, אין לחלק בזה שום חילוק בין אם הדבר ספק אם יקבלו, או בודאי לא יקבלו, כי הוא מחויב ללמד, והקהל מחויב לשמוע, השומע ישמע והחדל יחדל. והרי תיקן משה רבינו לישראל להקהיל קהילות וללמד לרבים הלכות חג בחג, מבלי לחקור ולדרוש אם חלק מהשומעים לא יקבלו דבריו. וכן מנהג החכמים שבכל דור ודור, להזהיר בתוך דברי התורה שמשמיעים לקהל, על הדינים שיש נכשלים בהם. ועל כגון זה כתיב: "ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". ע"ש.

וזה לשון השיטה מקובצת (ביצה ל.): והעיד הריטב"א בשם רב גדול מהאשכנזים, שלא אמרו מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, אלא בדורותם, אבל בדורנו שמקילים בכמה דברים, ראוי לעשות סייג לתורה, ואפילו בדרבנן יש למחות ולקנוס עוברי עבירה לבל יזידון עוד. וכן הוא בירושלמי. והדבר נראה לי נכון. ע"כ.

וראה עוד בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד סימן ג) שהעלה, שכל איש מישראל שרואה בחברו או בצבור דבר עבירה או שלא כשורה אם יש בידו למחות חייב הוא למחות בכל דרכי מחאה כדי למנוע חטא זה מהיחיד או מהצבור, ואפילו אם יודע שלא יקבלו דבריו, כי המחאה עצמה היא מצוה ומצלת את המוחה מאחריות מעשיו של היחיד או הצבור. במה דברים אמורים במי שבידו למחות כגון גדול המשפחה, או גדול העיר או הדור, אבל מי שאין בידו למחות, מצוה וחובה עליו להסתפק בתוכחה ולקיים, בעצמו: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה עליו שלא לומר דבר שאינו נשמע, או מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים. ע"ש.

כא. אדם שרואה את אביו או את אמו שעוברים עבירה, אף על פי שמחויב להוכיחם, מכל מקום צריך להוכיחם בדרך כבוד. ולכן לא יאמר להם "אסור לעשות מה שעשיתם", אלא יאמר: "למדנו שאסור לעשות כך וכך", והם יבינו לבד את טעותם. (36)

(36). כתוב בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רמ סעיף יא): ראה אביו עובר על דברי תורה, לא יאמר לו "עברת על דברי תורה", אלא יאמר לו: "אבא, כתוב בתורה כך וכך" כאילו הוא שואל ממנו ואינו מזהירו. ובשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן צ) הוכיח שלאו דווקא הרואה אביו, אלא גם אמו, וראיה מרשב"י שאמו היתה מדברת הרבה, אמר לה: "אמא שבת היום", ושתקה.

עוד כתב שם הרב בצל החכמה, שמה אמרו הרואה אביו עובר על דברי תורה, לאו דווקא הוא, אלא הוא הדין כשרואהו עובר על איסור דרבנן, ורק לרבותא נקט שראהו עובר על דברי תורה, לאשמעינן שגם באיסור חמור שאיסורו מהתורה, לא יאמר לו בפרוש, אלא ברמז, וסמכינן שיבין לבד שהוא טועה.

שלום בית

כב. מצוה גדולה להשכין שלום בין איש לאשתו, ומצוה זו היא מהמצוות המזכות את האדם לאכול משכר המצוה בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. (37)

אולם כל זה דווקא אם מקפיד לשמור על עיניו כפי הצורך ואינו בא לידי הרהורי עבירה, אבל אם כתוצאה מהשכנת שלום בית ניגרם לו הרהורי עבירה, יתן לאדם אחר לטפל באותו הזוג, ולא יכניס עצמו לזה. (38)

(37). כדתנן בריש מסכת פאה. וכתב רש"י בפירושו לאבות (פרק א מי"ב): אמרו על אהרן, שאמר אחד לאשתו, קונם שאין את נהנית לי עד שתרוקי בעינו של כהן גדול. היה אהרן שומע והולך אצל אותה אשה, והיה אומר: חשתי בעיני ורוק שלך רפואה יש בו, תרוקי לי בעין, והיתה רוקקת. וכתוב באבות דרבי נתן (פרק יב): כמה אלפים היו בישראל שנקראו שמם אהרן, שאלמלא אהרן, לא בא זה הילד לעולם, שהיה משים שלום בין איש לאשתו, ומזדווגים זה עם זו, והיו קוראים שם הילוד על שמו.

(38). כתב בספר חסידים (סימן שצג): כל מצוה הבאה עבירה על ידה, מוטב שלא יעשה המצוה. ולכן אף שמצוה לשמח החתן, אם יש פריצות, ויודע שבלא פריצות לא יהיה או אינו יכול להיות בלא הרהור, או אינו יכול להיות מלראות בנשים, אל יהיה שם. ע"כ.

וכיוצא בזה נשאל בשו"ת חתם סופר (חלק ה השמטות סימן קצ) על דבר בואו של הקיסר לבית הכנסת, ואותו קיסר אוהב תורה ותומך בה, ורוצים הקהל לכבדו בשירים וניגונים על ידי שישירו לו הנשים מהעזרת נשים והגברים יענו להן, האם מותר לעשות כן.

והשיב, שאמנם מחויבים אנחנו לאחוז במצוה הגדולה הזאת של כבוד המלך ביתר שאת ויתר עוז, וכן מצינו בתורתנו הקדושה שהקדוש ברוך הוא ציוה את משה רבינו ע"ה לנהוג כבוד בפרעה מלך מצרים אף שהרשיע לעשות עימנו רעה, ואליהו הנביא רץ לפני אחאב אף שעבר על כל התורה, משום שחייב לנהוג בו כבוד גדול. אומנם לעומת זה צריך להיזהר לבלתי יראה ולא ימצא בעת ההיא שום דבר המתנגד לדתנו, והיות שהשמעת קול הנשים בין האנשים תועבה היא וכערוה יחשב אצלנו, על כן לא יתכן לעשות כן לכבוד המלך, ופשיטא שכל המצות נדחות מפני חטא הרהור עבירה. ע"ש.

ולפי זה נראה, שמי שעלול לבוא לידי הרהור על אשת רעהו, ימנע ממלכת להשכין שם שלום בית, וישלח אדם אחר שיעשו כן [כשאין הדבר משפיע על אותו אדם], ושומר נפשו ירחק מזה. וכיוצא בזה כתב בשו"ת חתם סופר חלק א (או"ח סימן קמה): "אין אומרים לאדם חטא ופגֹם בנפשך, כדי לזכך נפש חברך". ע"ש.

ואנכי הרואה להרה"ג רבי מרדכי גרוס שליט"א בספרו הנפלא אום אני חומה (עמוד יג) שכתב בשם ספר חסידים, שיש דברים שאף על פי שהאדם חוטא קצת, מותר לו לעשותם כדי לקיים מצוה יתירה, כגון איש ואשתו שעשו קטטה בניהם, מותר לו להשלים בניהם אף על פי שיתכן שיגיע לידי הרהור, דאף שם הקודש נמחק כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. ע"כ.

והנה מלבד שיגעתי ולא מצאתי דברי הספר חסידים שהזכיר, עוד בה, דהנה כבר הזכרנו דברי החתם סופר, ששפתיו ברור מללו שכל המצוות נדחות מפני הרהור עבירה, ואם כן, מנין יצא לו ההיתר להשכין שלום בין איש לאשתו, כשעלול לבוא לידי הרהורי עבירה הקשים מעבירה.

ולך נא ראה להרב הגאון רבי שמעון חיררי שליט"א בשו"ת שמחת לבו (עמוד תקו) שסיפר על אשה אחת שצלצלה אליו בוכה בדמעות שליש ומבקשת תיקון לנפשה האומללה. היא ובעלה אינם חיים ביחד, והם בתהליכי גירושין, ויהי היום בא אליה איש מכובד עם תלבושת הדורה וקרא לה ויצאה אליו, והסביר לה שהוא בא לעשות שלום בית בינה לבין בעלה, וזה כדאי מכל הבחינות. היא אמרה לו שהיא מכירה את בעלה, ואם היה טוב, לא היתה מעוניינת בגירושין. ואותו האיש ניסה לשכנע אותה לעשות שלום בית, וכל אותו זמן שדיבר עמה, לא הרים עין להסתכל עליה.

לבסוף אמר לה שלא נעים לדבר כאן בחוץ, וביקש להיכנס בפנים להסביר לה את הנושא, ולהיות שהתרשמה ממנו שהוא אדם כשר, הכניסה אותו ופתחה את החלון כדי שלא יהיה יחוד, ואותו האיש המשיך בשיחתו לשכנע אותה לעשות שלום עם בעלה, ואחר כך שם את ידו על פניה וליטף אותה, כאילו הוא מרחם עליה ומשתתף בצערה, ומיד בערה בו אש תאותו ושכב עמה בקירוב בשר ממש, והיא התחננה אליו שיעזוב אותה מפני שהיא עדיין אשת איש, וגם הוא נשוי.

ויען ויאמר לה: פת בסלי אין לי, כי אשתי בשמירת הריון ואיני מתקרב אליה, ובענין איסור אשת איש, הרי הוא כבר עשה איסור במה שנגע בה... והיא מתחננת אליו ומסבירה לו שזה לא מתאים לו מה שהוא עושה, והצליחה להתגבר עליו שלא יגע בערותה, אבל הוא לא נח מזעפו עד ששפך זרעו (לא באותו מקום) ע"ש. ועיין סיפור מבהיל מזה בשו"ת בנין ציון (סימן קנד). לפיכך אין כל אחד ראוי וכשר להשכין שלום בית בין בני זוג, וכל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרֹשׂ אולת.

כג. מעיקר הדין מותר להשכין שלום בית גם בין בני זוג שאינם שומרים טהרת המשפחה, ומכל מקום יש להשתדל עד כמה שאפשר לדבר על ליבם של בני הזוג, שיקבלו על עצמם לשמור על הטהרה, ועל ידי זה יזכו שאהבה ואחוה ישכונו בביתם. (39)

(39). ראה בספר ואין למו מכשול חלק א (עמוד צ). וכעת ראיתי בשו"ת תשובות והנהגות חלק ב (סימן תרסד) שעמד גם כן בנידון זה, ובתחילה כתב שלכאורה אסור לעשות שלום בניהם, מפני שבמצב הנוכחי שהם נמצאים, לא יעברו על איסור נידה, ואם ייעשה בניהם שלום, ממילא יעברו על איסור נידה, ואם כן מה לו להתערב בריב של חופשיים.

אומנם הרב השואל רצה להתיר זאת, משום שאם לא יעשו שלום בניהם, יש לחשוש שהאשה לא תחזיק מעמד, ותלך ותעבור על איסור ניאוף דאשת איש. ועל כל פנים, אם יכולים לפעול שישמרו טהרת המשפחה, בודאי היא מצוה גדולה, ואולי דווקא עכשיו הוא זמן הכושר לשכנע אותם לזה. ע"ש. וראה עוד בשו"ת חדות יעקב חלק א (סימן כד אות יד), ובשו"ת מים ההלכה (חלק ד סימן סד) שצידדו להקל בנידון דידן.

ושוב ראיתי בשו"ת דברי בניהו חלק ו (סימן מ), שיש צד גדול להתיר לעשות שלום בית בין חילונים, כדי שחס ושלום לא יכשלו אחרים באותה אשה ויעברו על איסור אשת איש, כי אם לא תהיה עם בעלה בדור פרוץ כזה, ודאי שילכו לרעות בשדות זרים והנזק יהיה גדול יותר, ולכן אדרבה יעשה כל שביכולתו להחזירם לחיים תקינים, ובתוך דבריו ידבר עמהם על היופי והאושר שבטהרת המשפחה. ע"ש.

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עוצמה ירבה

סוף הספר

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה