אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים שער חסד עם המתים והאבלים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

שער חסד עם המתים והאבלים

שער ביקור חולים

פרק א' - הלוית המת

א. מצוה גדולה ללוות את המת עד שיקבר, ומצוה זו היא חסד של אמת,(1) וזוכה לאכול מפירות המצוה בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא.

וכל הרואה הלוית המת ויש לו אפשרות ללוותו ואינו מלוהו, הרי הוא לועג למת, ומחרף את השם יתברך,(2) וחייב נידוי. ועל כן גם אדם שממהר לעסקיו, ילוה את המת לפחות ד' אמות [כ- (2) מטר] וילך לדרכו. (3)

(1). כדאיתא במדרש שכל טוב (בראשית פרק מז) על הפסוק שאמר יעקב ליוסף לפני מותו - "ועשית עמדי חסד ואמת", וכי יש חסד של שקר? אלא כל חסד שהוא שלא בפני הנגמל, זה חסד של אמת. וחסד שבפני הנגמל, הוא חסד של חנופה.

ומה שכתבנו שמצוה ללוותו עד שיקבר, כן כתב בספר חרדים (פרק יח). וכתב בספר מעבר יבוק (עמוד שס בנד"מ), שמצות לויה, היא להנאתו ולהגנתו של הנפטר, ובזה תתחזק נפשו בצרור החיים.

(2). בגמרא ברכות (יח.) אמר רב יהודה: כל הרואה את המת ואינו מלוהו, עובר משום "לועג לרש חרף עושהו". וביאר המהרש"א, שהמת נחשב לרש (עני), מפני שאין לו אפשרות להחזיר טובה לבני אדם שגומלים עמו חסד, וזה שאינו מלוהו, הרי הוא לועג למת שהוא רש. ולא זו בלבד אלא שהוא מחרף לעושהו, כאילו גם עושהו [הקדוש ברוך הוא], לא יוכל לשלם לו על החסד שגומל עם המת.

(3). כן פסק בשלחן ערוך (יורה דעה סימן שסא סעיף ג). וכתב בשו"ת באר משה (חלק ד עמוד קנז) שעיקר החיוב ללוות את המת הוא דווקא כשרואה אותו יוצא, אבל אינו מחויב ללכת ולראות. ע"ש.

ב. אותם שליוו את המת ארבע אמות או יותר, ורוצים לחזור לביתם, צריכים להמתין עד שתעלם המטה מן העין, ורק לאחר מכן ילכו לדרכם. (4)

(4). כן כתב בשו"ת יביע אומר (חלק ד יורה דעה סימן לה), והביא סמך לזה ממה שכתב החזקוני על הפסוק "ועינינו לא ראו", מכאן למלוה את חבירו, שצריך לעמוד במקומו עד שיתעלם מעיניו. ובספר לקט יושר, העיד על רבו רבי ישראל איסרלן (בעל תרומת הדשן), שכשעשה הלויה למת, עמד במקומו עד שלא היה יכול לראות המטה של המת. ומאחר שיש סמוכין לדבר, יש להיזהר בזה. ע"ש.

ג. הנוסע באוטובוס ורואה דרך החלון הלוית המת, וקשה לו לרדת וללוות את המת, צריך להדר ולקום לכבוד המלוים, אפילו שהוא בתוך האוטובוס. (5)

(5). כן כתב בילקוט יוסף הלכות אבלות (עמוד רמג בנד"מ), בשם גשר החיים. וכתב בספר יד אליהו (מלובלין סימן נד), שצריך לקום משום כבוד המת, ולאו דווקא משום כבוד המלוים. וכן כתב בשו"ת פעולת צדיק (חלק ב סימן קפג), אלא שהוכיח שם, שהרואה הלוית תלמיד חכם שנפטר, צריך לקום משום כבודו ולא רק משום כבוד המלוים. ע"ש.

ד. היה יושב בביתו וראה הלויה עוברת ברחוב, ואין לו אפשרות לרדת ללויה, או שחושש שעד שירד, הלויה כבר תעבור, יעמוד בחלון הנוטה לרחוב ויאמר: "לך לשלום ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין". (6)

(6). ילקוט יוסף (שם עמוד רמד) בשם רבינו אברהם פלאג'י זיע"א. ע"כ. וכתב בשו"ת שבט הקהתי חלק ה (סימן ריד): מצאתי בספר אילני דחיי שמהרי"י בנבשתי [נכד הרב כנסת הגדולה] שהיה זקן ולא היה יכול ללכת להלויות, היה נוהג שכאשר עברו עם המת תחת הבית שלו, היה קם ממקומו והיה הולך ושב בביתו ד' אמות, ואמר שאפילו שלא ראה את המת, מקיימים בזה מצות לויה למי שאי אפשר לו ללות. וכתב על זה השבט הקהתי דאפשר שהרב בנבשתי החמיר על עצמו ולאו מדינא הוא. ע"כ.

הרואה הלויה מהחלון האם חייב לרדת ללותה

בשו"ת שבט הקהתי (חלק ד סימן רפד) פסק, שמי שרואה הלויה מחלות דירתו, אין חובה לרדת ללות את המת, וגם לא חייב לקום לכבוד המלוים, משום שהם נמצאים ברשות אחרת והוא נמצא ברשות אחרת. וכיוצא בזה כתב החיי אדם (ה' כיבוד אב ה"ז) שאם הבן הוא בעליה והאב למטה, אפילו הבן רואהו, אין צריך לעמוד בפניו, משום שעומד ברשות אחרת. ע"ש.

וכמו כן כתב הבן איש חי (ש"ב פ' כי תצא אות יג), שאם האדם יושב בביתו למעלה באכסדרה שהיא גבוה ורשות בפני עצמה, וזקן או חכם נכנסו לחצר וישבו למטה סמוך לאכסדרה ולא עלו למעלה לאכסדרה, אינו חייב לקום, כיון דהוא יושב ברשות בפני עצמה אין זו קימה שיש בה הידור. אבל אם הוא יושב בבימה אשר באמצע בית הכנסת, והם הולכים למטה בבית הכנסת וקרובים לבימה יקום מפניהם, יען כי דין בימה אשר בבית הכנסת קיימא לן דבטילה היא לגבי בית הכנסת, ואינה נחשבת רשות בפני עצמה. ע"כ.

ולפי זה, גם הרואה הלויה דרך חלון ביתו, מעיקר הדין אינו צריך לרדת מפני שנמצא ברשות אחרת. ואף שבספר מעשה איש (חלק ב עמוד קכב) מסופר על רבינו החזון איש, שכאשר היתה הלויה עוברת ליד ביתו, היה יוצא מביתו וממתין עד שתעבור ההלויה. וכשהיה חוזר היה נוטל ידיו בכיור שבחצר [לשיטת החזון איש, המלוה את המת אפילו אם לא היה בתוך ד' אמותיו, יש לו ליטול ידים]. ע"כ. מכל מקום נראה שאין זה מן הדין, אלא חומרא שהחמיר על עצמו האי גברא רבה וחסידא.

ועל כן מה שכתבנו בהלכה למעלה בשם הרב ילקוט יוסף, שהרואה הלויה ואינו יכול לרדת יאמר לך לשלום וכו', לאו דווקא אם אינו יכול לרדת, אלא הוא הדין אם יכול לרדת להלויה, אינו מחוייב לעשות כן, אלא שמהיות טוב, יאמר את המילים לך לשלום וכו'.

נשיאת המיטה

ה. כאשר מֵלוים את המת, יש להקפיד שמיטת המת תהיה ראשונה, והמלוים ילכו אחרי המיטה. (7)

(7). הנה מקרא מפורש הוא בספר שמואל ב (פרק ג פסוק לא): "והמלך דוד הולך אחרי המטה", דהיינו שלאחר שנהרג אבנר, והיו מוליכים אותו לקבורה, הלך דוד אחרי המטה כדי ללוותו, ולא לפניה. וכן כתב בספר יקרא דחיי (עמוד 77) בשם קונטרס היחיאלי. וכתב שם, שרק תינוקות של בית רבן הבאים ללויה לקריאת תהילים, מותר להם לצאת לפני המיטה, מפני שהבל פיהם הוא הבל שאין בו חטא. ועיין ברמב"ם (ה' אבל פרק יד ה"א).

ו. מצוה לשאת את מיטת המת בידים ולא בעגלה.(8) ומצוה על כל אחד מהמשתתפים בהלויה, להרים את המטה בידיו. (9)

(8) . רמב"ם (ה' אבל פרק יד ה"א), וכן מצאתי בדרשות רבי יהושע אבן שועיב תלמיד הרשב"א (פרשת ויחי) שצריך נשיאה על הכתף, דכתיב אצל יעקב "וישאו אותו בניו", ולא בבהמות, כי הנצרך לכך הוא עונש דכתיב "ומעת אשר סר אמציה מאחרי ה' ויקשרו עליו קשר בירושלם וינס לכישה, וישאו אותו על הסוסים", ולא נשאוהו בכתף כדי לבזותו עבור רשעתו. ע"כ.

(9). כן כתב בשו"ת שבט הקהתי (חלק א סימן שכג).

לבטל תורה לצורך הלויה

ז. מי שלומד תורה ונודע לו שיש הלויה, אינו מחויב להפסיק מלמודו, אם יודע שיש מספיק אנשים שילוו את המת. אולם אם היה הולך לבית המדרש כדי ללמוד, וראה בדרך הלויה, מחויב ללוות את המת, כיון שעדיין לא התחיל ללמוד. (10)

(10). כתב הרמב"ם בהלכות אבל (פרק יד הלכה ט): מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, במה דברים אמורים בשאין לו כל צרכו, אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין, וכל שאין מתעסקין בתורה, חייבין להתעסק עמו. ע"כ.

וכן בשולחן ערוך (יו"ד סימן שסא סעיף א) כתב: מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת, ואין מבטלין תלמוד תורה למת, כשיש מי שיתעסק עמו כל צרכו, אלא עוסק בתורה. ואינו צריך לצאת ולראות אם יש עמו כל צרכו אם לאו, אלא כיון שיש שם מי שיעשה מעשה, תלמוד תורה שלו קודם. ע"כ.

וכיוצא בזה כתב בספר נהר מצרים (ה' אבילות אות לה), שאם יש מת בעיר והוא אדם פשוט, אין בני העיר מתבטלים ממלאכתם להטפל בו, מפני שיש להם חברה מיוחדת ["חברא קדישא"] המטפלת בצרכי המתים ורחיצתם וקבורתם, ובאים על שכרם מקופת הקהל, ועל כן פקע מעליהם החיוב להתבטל ממלאכתם, דהרי הם שלוחי הקהל. ע"כ. והוא הדין שמי שלומד תורה, יכול לסמוך על כך שהחברא קדישא דואגים לכל צורכי המת, ואינו צריך להפסיק מלימודו.

וכן בקודש חזיתי בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה רמת רחל פרק נ), שכתב בשם השאילת דוד מקארלין, דמה שאמרו מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, היינו כשעדיין לא התחיל בלימודו, אלא היה בדרך לבית המדרש. אבל מי שלומד, אינו מחויב לבטל תלמודו ולצאת ללוות המת אם ידוע שיש שם מי שיעשה מעשה אף שאין עמו כל צורכו. ע"ש. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז אבן יעקב פרק ב).

השתתפות בניו של הנפטר בהלויה

ח. ראוי ונכון לנהוג שבניו ובנותיו וכל יוצאי חלציו של הנפטר, לא ילכו להלויתו, מכיון שאינם עושים לו בכך נחת רוח אלא גורמים לו צער גדול. (11)

ומכל מקום אם יוצאי חלציו אינם מעוניינים לשמוע על כך, וחפצים הם להשתתף בהלוית אבי המשפחה, אין למחות בהם בחוזקה, ואין לעורר מחלוקת בשביל כך. (12) וכדאי לייעץ להם שילכו לבית הקברות לפני שתבוא מיטת הנפטר, וימתינו לו ליד הקבר. (13)

(11). כתב בספר שני לוחות הברית (תחילת מסכת פסחים), כי מי שהוציא זרע לבטלה בחייו, נבראים מזה רוחות רעות, ואחרי מיתתו אינם נפרדים ממנו, ומלוים אותו, כי הם בניו, ואין לו צער גדול מזה רח"ל. ויותר טוב שיחרים בשופר עם עשרה תלמידי חכמים, ששום אחד מבניו לא ילווהו. ע"כ.

וכן כתב בשו"ת יביע אומר (חלק ד יורה דעה סימן כז) בשם שער הכוונות, שהמוציא זרע לבטלה אפילו באונס, נבראים מאותן טיפות מזיקים ומשחיתים רעים, וצריך להמיתם על ידי קריאת שמע שעל המיטה. והנה בפטירת מולידם של המזיקים הללו, אם יוצאים אחריו בניו ובנותיו, נִלוים אליהם המזיקים הללו ומלפפים אותו ומצערים אותו מאוד. ולכן מכריזים בחרם, ששום זרע מהנפטר לא ילך אחריו ללוותו, כדי למנוע מהנפטר הצער הגדול הזה. וכן מצינו בצוואות של כמה מהאחרונים שהזהירו את זרעם שלא יצאו אחר מטתם. עכ"ד.

וראה בשו"ת אגרות משה (אורח חיים ח"ה סימן כד) שכתב: ושמעתי דיש מקומות שנוהגים שלא להניח להבנים ללוות את אביהם. וטעמם משום שרוב האנשים מצוי שנכשלו קודם שנישאו בהוצאת זרע לבטלה, שנולדו מזה מזיקים ומקטרגים. וכשאין מניחים את הבנים ללוות, שייך שגם אלו המקטרגים שנולדו לא יבואו. אבל כשהבנים הולכים ללוותו, גם אלו המקטרגים שנולדו מהזרע שיצא לבטלה יבואו ללוותו, ויהיה עליו קיטרוג. ואף שוודאי יבא במשפט על זה אם לא עשה תשובה, ויהיו בשעת המשפט המקטרגים, מכל מקום איכא איזה תועלת להסיר אף רק אחד מהמקטרגים.

ואף שאין זה טעם גדול לפטור הבנים מחיובם במצווה גדולה זו, ויותר נכון מנהג מקומותינו ב"יוראפ" שהיו הולכים הבנים ללוות את אביהן ואימם לבית הקברות, דכן היו נוהגין אבותינו ורבותינו מחכמי הגמרא ובזמן הגאונים, וכל רבותינו הראשונים, ואומרים הבנים קדיש ועושים שורה, ומנחמים את האבלים כשעוברים. ואף שאין עושים כל המנהגים שעשו בזמן הגמרא והגאונים והראשונים, מכל מקום מה שנשאר אין לבטל. ועל כל פנים במקום שאין מניחים הבנים ללוות את אביהם, נכון שלא לשנות. ע"כ.

והלום ראיתי בשו"ת שרידי אש (חלק ב סימן צו) שנשאל אודות המנהג הנ"ל, וכתב בשם ספר כלבו על אבלות (עמוד 42) שהביא מנהג זה וכתב שאין לו מקור, והוא נגד האמור בשלחן ערוך (יו"ד סימן שנח), ועוד ערער נגד מנהג זה ממה שכתוב אצל יעקב (בראשית נ, יג): "וישאו אותו בניו ארצה כנען". ע"ש.

והנה מה שהביא ראיה מיעקב אבינו ע"ה, אחר המחילה מכת"ר אין זו ראיה, משום דשאני יעקב אבינו ע"ה שמעולם לא ראה קרי כידוע (עיין יבמות ע"ו), ולכן היה מותר לבניו ללוותו. [וראה במדרש תלפיות (ע' אברהם) שאברהם אבינו לא בעל לשרה עד שנימול, ויש אומרים עד שנתבשר לזרע, כדי שלא יוציא זרע לבטלה. ע"כ. ולפי זה ניחא מדוע קברוהו יצחק וישמעאל.].

ומה שכתב שבשלחן ערוך מבואר שמותר, כוונתו למה שכתב הרמ"א בהג"ה, שהאבלים יוצאים ללוות את המת. ע"ש. ודברי הרמ"א אמורים על פי הפשט, אבל כבר נתבאר שאיסור יציאה אחר מיתת האב, זהו על פי הקבלה, ולכן היכא דאפשר יש להמנע מכך בפרט במקום שנהגו להחמיר בזה. וגדול המנהג. וכבר כתב הריטב"א (כתובות ק:) שמנהג שפשט בישראל, זה עד לעצמו שנתייסד על פי חכמי ישראל.

עד היכן מותר לבנים ללוות את אביהם

בקונטרס רמת רחל (פרק נ) הסתפק, מתי נחשבת הלוית המת למצוה, האם משעה שמוליכים אותו מביתו לבית העלמין כדי לעשות לו טהרה, או רק לאחר הטהרה כשמוליכים אותו למקום מנוחתו האחרונה.

וכתב בשם ספר יוסף אומץ בזו הלשון: מיום עמדי על דעתי הקלושה נסתפקתי במה שפֹּה עַמְּנוּ מחלקים הוצאת המת לשנים, דהיינו מהבית עד בית הטהרה, והוא שקורים פה 'לויה'. ומבית הטהרה עד הקבר, והוא שקורין פה 'מצוה'. ולכן לא ידעתי איזה מהם עקרי, ואחרי שלא ידעתי דבר ברור, דאיכא פנים לכאן ולכאן, לקחתי סמך מן השם, שׁמה שקוראים קדמונינו בשם 'מצוה', הוא עיקר המצוה. עכ"ל.

ומזה נראה, שמקובל היה בידי קדמונינו, שעיקר מצות לויה היא הליווי בשעת הוצאת המת אל מקום מנוחתו האחרונה לבית הקברות. ולפי זה, מותר לבנים ללוות את אביהם עד לבית העלמין, ולהמתין עד שיטהרו אותו, ולאחר מכן כשמלוים הקהל את אביהם למקום הקבורה, לא ילכו הבנים אחריו.

אולם עין רואה בשו"ת מילי דאבות (דף רפט:) שכתב: אני מצוה באזהרה רבה את בני ובנותי שליט"א, שבעת שישאו אותי מפתח ביתי, אל יפסעו אף פסיעה אחת מחוץ לביתי ללוות אותי, עד שיהיו נושאי הארון מחוץ לכפר וכו'. ע"ש. ומשמע שתחילת הלויה היא משעת היציאה מבית הנפטר, ולא מבית העלמין.

ברם, במשי'ם חופשי מצאתי את שאהבה נפשי בספר יקרא דחיי (עמוד 79), וראיתי שעמד לדון ממתי מתחיל מסע הלוויה על מנת שהבנים לא ילכו אחרי המיטה. וכתב שיש לומר שהוא מזמן שיש קהל המלוים את הנפטר, ואם הקהל מגיעים לבית הנפטר, משם נחשב תחילת הלוויה, אפילו אם ממשיכים להספידו גם בבית העלמין. וכן היה בהלויתו של הגאון הצדיק רבי מנצור בן שמעון, שהכריזו ברמקול ליד ביתו בבני ברק, שאין ליוצאי חלציו ללכת אחר המיטה כלל, אף על פי שהמשיכו להספידו בירושלים. אומנם אם הקהל מגיעים ישר לבית העלמין, מותר לבנים להגיע עד בית העלמין, כיון שתחילת ההלויה היא מבית העלמין. וכמובן שמשם אין לבנים ללכת לקבר כלל ועיקר אלא רק לאחר סתימת הגולל. ע"כ.

(12). הנה בשו"ת יביע אומר (שם) הביא בשם העבר יבוק (פרק כח) שכתב, כי ממה שאמר הכתוב באברהם יצחק ויעקב שקברו אותם בניהם, נראה כי נחת רוח גדולה יהיה לאב בעת שבניו יעסקו בקבורתו, ובודאי שיהיה גם כן זכות והנאה לבן בחייו ובמותו, ולא לחנם הוא מנהגם של ישראל להקפיד על זה קפידא גדולה. ע"כ.

ועל כן נראה שאף שנהגו בירושלים ת"ו שאין הבנים והבנות יוצאים אחר מיטת אביהם, ביֵתר ערי הארץ אין מקפידים כל כך בזה, וכן המנהג פשוט בחוץ לארץ שכל האבלים משתתפים בלויה, ואדרבה מניעת ההשתתפות בלויה מצד הבנים והבנות נחשבת לזלזול בכבוד האב. ולכן אין למחות בחוזקה ביד אלה שרוצים בדווקא ללוות את אביהם למנוחת עולמים, והמוחה בידם גורם רק לריב ומדנים, בגלל שהאבלים מרי נפש ולבם בל עמם. ואם יש ביניהם בני תורה ומוקירי רבנן, טוב שייגש אליהם תלמיד חכם בפנים מסבירות, ויודיעם באמירה נעימה ממנהג ירושלים, ויסביר להם שזהו לטובת אביהם הנפטר ומנוחתו. ואם לא יאבו לשמוע, יש להניחם לעשות כמנהגם, ולא לגרום למחלוקת. וכן כתב בשו"ת משפטי עוזיאל (יו"ד סימן קכו), שאין למחות בילדים ההולכים להלוית אביהם, והמוחה אין רוח חכמים נוחה הימנו, שגורם למחלוקת בישראל. ע"ש. והדברים ברורים.

(13). ראה מה שכתבנו בס"ד בספר ואין למו מכשול חלק א (עמוד קנז). וכעת ראיתי בספר מנהגי ארץ ישראל (עמוד שו), שבאופן שהבן מוכרח להיות בבית הקברות לצורכי קבורתו, הוא יוצא קודם שמוציאים את המת, וממתין שם בבית הקברות עד שיובא המת לשם.

ט. אף שנתבאר שאין לבנים ולבנות ללוות את אביהם, מכל מקום מותר להם להשתתף בהלוויה של אימם. (14)

(14). שו"ת יביע אומר חלק ד (סימן כז), וזאת משום שאצל אשה אין את הבעיה הנ"ל שיש אצל האיש.

השתתפות חתן וכלה בהלויה

י. מותר לחתן וכלה לקיים מצות הלוית המת גם בתוך שבעת ימי המשתה שלהם, ואין בזה שום חשש. אולם כשיגיעו לבית הקברות, לא יכנסו פנימה, אלא ימתינו בחוץ. (15)

(15). בשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן מד) הביא ראיה להתיר להם להשתתף בלוויה, על פי המבואר בפרקי דרבי אליעזר (פרק טז), שהחתן דומה למלך בכמה דברים ואלו הם: מה המלך הכל מקלסין אותו שבעת ימי המשתה, כך חתן הכל מקלסין אותו שבעת ימי המשתה, מה המלך לובש בגדי כבוד, כך החתן לובש בגדי כבוד, מה המלך שמחה ומשתה לפניו כל הימים, כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימים, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך פניו מאירות כאור החמה, כך חתן פניו מאירות כאור החמה. ע"כ. ומשמע שדוקא בדברים אלו שהם משום כָּבוד, דומה חתן למלך, אבל לשאר דברים לא, ועל כורחך דכן הוא, כי בודאי אין שייכים בחתן כל הדינים הנוהגים במלך.

והנה מבואר ברמב"ם (פ"ז מה' אבל ה"ז), שהמלך שמת לו מת, אינו יוצא מפתח פלטרין שלו אחר מתו, ואין צריך לומר אחר מתים אחרים. ע"כ. ואם חתן גם כן אסור לצאת ללוית אביו וכל שכן ללוית אחרים, אם כן גם בזה חתן דומה למלך, ומדוע לא הזכירו זאת בפרקי דרבי אליעזר הנ"ל, אלא ודאי שמותר לחתן לצאת לכל הפחות להלוית קרוביו.

ועיין בפתחי תשובה (יו"ד סימן שמב ס"ק ב) שהביא מתשובת שבות יעקב, מעשה באחד שהיה חולה נוטה למות, וציוה לעשות נשואין לבתו, ומת אביה אחר בעילת מצוה, וכתב הרב, שלא תלך בתו ללויה, כיון ששבעת ימי המשתה הם חג שלה. ואף שבחג עצמו הולכים ללוות המת אפילו הרחוקים וכל שכן שאר קרובים, מכל מקום בכלה שהמנהג שלא לצאת מפתח ביתה עד שבת כי כל כבודה בת מלך פנימה, אם כן אם תלך אחר מטת אביה כאבלים, הוי כאבלות בפרהסיא ואסורה בחג. ע"ש.

וכתב על זה הפתחי תשובה, דמשמע שאם אביו של החתן נפטר, צריך לילך ללויתו. ע"כ.

ואף שהשדי חמד (אסיפת דינים מע' אבילות אות רטז) כתב, שנעלם מהם מה שכתב בדרשת מהרי"ל שגם החתן לא יצא לבית הקברות. מכל מקום כבר השיג עליו בספר גשר החיים (פרק יט סעיף ז) והעיר שבמהרי"ל מפורש "שלא ילך לבית הקברות", אבל ללוות את המת עד בית הקברות בודאי יכול. ע"כ.

וראה בספר יקרא דחיי (עמוד 57), שכתב לעורר על אותם עמי הארץ שחושבים שאסור לחתן וכלה ללכת לבית העלמין תוך שנה לחתונתם, דאם קראו לא שנו, ואם שנו לא פרשו להם שהאדם בעולם הזה צריך לפחד מעוונות ופשעים ולא ממתים. ע"ש. וכנראה כונת הרב יקרא דחיי, שמותר להם ללכת לאחר שבעת ימי המשתה, אבל בתוך שבעת ימי המשתה, מבואר במהרי"ל הנ"ל שאין להם ללכת לבית העלמין. וראה בספר נטעי גבריאל (ה' נישואין חלק ב עמוד קכח) שאסור לחתן וכלה לשמוע דברים של צער כגון הספדים, בתוך שבעת ימי המשתה.

השתתפות נשים בלוויה

יא. יש למנוע את הנשים מללכת להלוית המת, מפני שגורמות למלוים סכנה גדולה [ובפרט בזמנינו שיש נשים שבאות לבית הקברות ללא צניעות]. והרבה אנשים יראי השם ציוו לפני פטירתם, שלא יבואו להלויתם נשים כלל. וכזה ראה וקדש. (16)

(16). כתוב בזוהר הקדוש (ויקהל דף קצו): רוב בני העולם אינם מתים לפני זמנם, חוץ מאלו שאינם יודעים לשמור את עצמם, כי בשעה שמוציאים את המת מביתו לבית הקברות, נמצא מלאך המות בין הנשים, משום שכך הוא דרכו להיות בין הנשים מיום שפיתה את חוה, וגרם אז על ידה מיתה לעולם.

וכשמלוים את המת, הוא נכנס בין הנשים בדרך עד לבית הקברות, ויש לו אז רשות להמית בני אדם, והוא מסתכל בפניהם של הנראים לפניו בדרך לבית הקברות, משעה שמוציאים המת מביתו לבית הקברות, וכן בדרך חזרתם עד שחוזרים לביתם, ומשום זה גורם מות לכמה אנשים בעולם טרם שמגיע זמנם, שעולה ומשטין ומזכיר עוונותיו של האדם לפני הקדוש ברוך הוא, והוא נידון על אלו העוונות, ונסתלק טרם שמגיע זמנו. ע"כ.

ומרן הבית יוסף (סימן שנט) הביא דברי הזוהר להלכה, וכתב שיש למנוע את הנשים מלצאת לבית הקברות, מפני שאם יוצאות, גורמות מיתה לעולם. וכן פסק בשלחנו הטהור (שם סעיף ב).

אמנם מצאתי להרה"ג רבי שלום הלוי זצ"ל בשו"ת דברי חכמים (יורה דעה סימן לז), שנשאל על מה סמכו כיום הנשים ללכת לבית הקברות. והשיב, שמצא בספר לקט קמח שכתב בשם הרב בית יעקב, שמאחר שמהתלמוד שלנו לא מוכח שיש איסור לנשים ללכת לבית הקברות, ורק מדברי הזוהר ילפינן שאסור, לכן במקום שאי אפשר למחות סומכים על דין התלמוד שמותר. ע"כ.

ברם, הרואה יראה שכל דבריו הם רק בגדר לימוד זכות, אבל ודאי שעיקר הדין הוא כפסק השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, ואין לזוז מדבריו ימין ושמאל. ומה גם שאף שאין ראיה לזה מהתלמוד, זכר לדבר יש, דאיתא בברכות (נא.), אמר רבי יהושע בן לוי, שלשה דברים סח לי מלאך המות, ואחד מהם: אל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת, מפני שאני מרקד ובא לפניהן וחרבי בידי ויש לי רשות לחבל. ע"כ.

וביאר בספר בן יהוידע (ברכות נא.) שמאחר והנקבה הביאה מיתה לעולם, והיא גרמה שמלאכת המיתה תהיה ביד מלאך המות, לכן הנשים הן כמו שותפות של מלאך המות, וגורמות מיתה בעולם. ע"כ. ועיין שם במהרש"א. ומוכח מהתלמוד, שהנשים עלולות לגרום סכנה כשהולכות להלוית המת, ואם כן בודאי שיש למונען מכך.

וראה בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן ריב) שהביא דברי אגרת הגר"א שכתב: "ותשמור שלא תלך [הבנות] לבית הקברות כלל, שכל הצרות ועוונות באים מזה". ובזמנינו נתוסף עוד טעם לאסור הליכת נשים לבית הקברות, היות והנשים יוצאות וראשן פרוע וזרועותיהן חשופות, ונהרסו כל הגדרים, ועל כגון זה גם התלמוד יודה שיש לאסור זאת. ע"ש. ולכן נקטינן לדינא כדברי מרן השלחן ערוך, שהחמיר שלא יצאו הנשים לבית העלמין.

וראה בקונטרס היחיאלי (בית עולמים דף סא), שמנהג האשכנזים בירושלים, ליזהר מאוד שלא להניח שום אשה או גוי לראות המיטה של המת אפילו בראיה בעלמא, אם המת הוא תלמיד חכם וחסיד. והובאו דבריו בשו"ת יביע אומר (חלק ג יו"ד סימן טו אות ב). ועיין בשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן מב אות ב) שכתב בנותן טעם מדוע נשים נוהגות שלא לילך לבית הקברות בימי הריונן. ע"ש.

וכעת נדפס ירחון יתד המאיר (גליון 63), והביא שם שאלה שנשאל הגאון רבי מאיר מזוז שליט"א בזו הלשון: בזוהר הקדוש החמיר מאוד וכתב שזו סכנה בעירבוביה בין גברים לנשים בלויה, ולצערנו הרב עינינו הרואות שלא יתכן שלא יהיה ערבוביה בין נשים לגברים בעת הוצאת המיטה, ולפעמים גם בלויה ובפרט כשהולכים רגלי, השאלה האם כדאי להמנע מללכת ללויה באופן זה, ואם כן, נמצא שאי אפשר ללכת לשום לויה שכאמור תמיד ישנה תערובת ואי אפשר להשתלט על כך. תשובה: לא מבטלים מצות הלויה לנפטר מפני סיבות כאלה, אלא יש לצעוד בראש האנשים. עכ"ל.

שאילת שלום

יב. מצוי מאוד שבעת ההלויה נפגשים בבית הקברות עם קרובי משפחה שלא ראו אותם זמן רב, וכל אחד שואל בשלום השני, ויש להזהירם שאסור לעשות כן במשך כל מסע ההלויה. (17)

ואם בכל זאת שאלו לשלומו, ינענע בראשו וימנע מלומר שלום בפיו. וכן אם הושיטו לו יד, מותר ללחוץ להם יד ללא אמירת שלום. (18)

(17). כתב התרומת הדשן בפסקים וכתבים (סימן כה) בשם תוספות דאלפס פרק ואלו מגלחין, שאין שואלין בשלום בבית הקברות כשיש שם מת, ובשאין שם מת, שואלין ברחוק ארבע אמות מן הקברות. ע"כ. וכן פסק הרמ"א (יו"ד סימן שמג סעיף ב). וכן כתב הלבוש (שם).

(18). כן כתב בספר יקרא דחיי (עמוד 81) בשם הריטב"א. וכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ד יו"ד סימן לג) שלאחר שנקבר המת, מותר לומר שלום אחד לשני, והכי חזינן לרבנן קשישאי שלא היו מקפידים לשאול אחד בשלום חבירו בהפגשם בבית האבל. אלמא דסבירא להו שלא נאסר שאלת שלום לאחר קבורה אלא לאבל עצמו. ע"ש.

הספד

יג. מצוה גדולה להספיד על המת כראוי, ומצוה להרים קול ולומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכייה. וכל המוריד דמעות על אדם כשר שמת, הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו, וכל המתעצל בהספדו של חכם, אינו מאריך ימים וראוי לקוברו בחייו ב"מ.

ומזכירים שבחו של הנפטר, ואסור להפליג שבחו יותר מדאי, אלא מזכירים מדות טובות שבו, ומוסיפים קצת שבחים של היו בו, אך לא יוסיפו הרבה. ואם לא היו בו מדות טובות כלל, לא יזכיר עליו שבחים.

וכל המזכיר שבחים ותוארים על נפטר שלא היה בו דברים אלו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו, גורם רעה לעצמו ולמת. ולכן צריכים המספידים לשקול ולמדוד מה לומר ומה לא לומר. (19)

(19). עיין בבית יוסף ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן שמד סעיף א). וכבר אמרו בגמרא ברכות (סב.) כשם שנפרעין מן המתים - כך נפרעין מן הספדנין ומן העונין אחריהן. וביאר המהרש"א (שם) שכמו שנפרעין מהמת על דבר מצוה שלא היה בו, כך נפרעין מן הספדנים שמספרים עליו דבר טוב שלא היה בו, וכן מן העונין אחריהם, שעונין אמן ומודים בדבר.

וכן תחזה בספר חכמת אדם (כלל קנה) שביאר, שהטעם שאין להוסיף בשבחיו של הנפטר, מפני שהוא לו למזכרת עוון, שיאמרו - לא רק שזה לא היה בו, אלא אפילו כך וכך עשה [מעשים אסורים], ומתוך כך יבואו להזכיר חטאיו. ובכלל זה הכותבים שבחים ותוארים על המצבות, צריכים להתייעץ לפני כן עם חכם שיורה להם מה לכתוב ומה להשמיט. ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ד (יו"ד ס"ס כט).

נטילת ידים

יד. המלוה את המת, צריך לשטוף את ידיו לאחר ההלויה, אף על פי שלא נכנס לתוך בית הקברות, באופן שהיה בתוך ארבע אמות של המת, אבל אם לא נכנס לתוך ארבע אמותיו, אינו צריך לשטוף ידיו. (20)

(20). שלחן ערוך (או"ח סימן ד סעיף יח), וכף החיים שם (אות עז). ועיין בשו"ת המהרי"ל (סימן כג).

ברכה על ראיית קברות

טו. מי שהולך להלויה, ורואה קברי ישראל, מברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, והחיה אתכם בדין, ואסף אתכם בדין, ויודע מספר כולכם, ועתיד להחיותכם ולהקימכם בדין לחיי העולם הבא, ברוך אתה ה' מחיה המתים. (21)

ואם הגיע לבית הקברות ואינו יודע בעל פה את נוסח הברכה הנזכרת, יאמר: אתה גיבור לעולם ה', מחיה מתים אתה, רב להושיע, מכלכל חיים בחסד מחייה מתים ברחמים רבים וכו', ונאמן אתה להחיות מתים. ברוך אתה ה' מחיה המתים. (22)

(21). שלחן ערוך (או"ח סימן רכד סעיף יב) ובכף החיים שם (ס"ק מח). ועיין בשו"ת מנחת שלמה חלק א (סימן צא אות ו) שהמלוים את המת, כל זמן שלא יצאו מבית הקברות, הרי זה חשיב כראיה אחת, ומסתבר שצריכים שפיר לברך לאחר הקבורה. ע"ש.

וכתב בספר ברכת ה' (חלק ד עמוד שטו), שאין לברך על ראיית קברי האבות והאמהות ועל קברי צדיקים שאינם בתוך בית הקברות, מפני שאנו אומרים "ויודע מספר כולכם", כלומר שרק ה' יודע מספרם ולא אנחנו, אבל קברים שאינם בבית קברות, מספרם ידוע לכל רואה.

ומה שכתבנו שההולך להלויה יברך ברכה זו, לאו דווקא הוא, אלא כל שלא ראה את בית הקברות שלושים יום, צריך לברך אפילו כשרואה את בית הקברות מבחוץ, כגון שעובר דרך שם באוטובוס וכדומה, כפי שכתב בשו"ת עטרת פז (חלק א כ"א או"ח סימן ה) בשם מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א. ע"ש. וכתבנו לשון "ההולך", להשמיע שאפילו אם לא עבר שלושים יום מאז שראה את בית הקברות, המברך ברכה זו יש לו על מה שיסמוך, מכיון שבשעת ההלויה נוסף שם מת חדש, ובכהאי גוונא דעת רבים מן הפוסקים שצריך לברך אף אם לא עברו ל' יום, כמבואר בשו"ת יביע אומר חלק ה (יו"ד סימן ל). ע"ש.

(22). ספר הברכה והלכותיה (עמוד 292) בשם הרה"ג רבי דוד חיים הלוי זצ"ל בספרו מקור חיים. [א"ה: אם דבריו דברי קבלה נקבל, ואם לדין יש תשובה, דהנה כתב בספר בן איש חי (ש"א פר' עקב אות טו), שבעירו בגדאד לא נהגו לברך ברכה זו אפילו בלי שם ומלכות, הואיל ולא שגורה בפומייהו ולכך אין מברכים אותה. ע"ש. ולכאורה מדוע לא ברכו ברכת 'מחיה המתים' כדברי הרב מקור חיים, והרי ברכה זו בודאי היתה שגורה בפי המון העם. וי"ל].

פרק ב' - ניחום אבלים

א. מצוה לנחם אבלים(1) ולעודדם,(2) ואפילו אדם גדול ילך לנחם אדם קטן ממנו, וכן מצינו בתורה, שהקדוש ברוך הוא ניחם את יצחק לאחר פטירת אברהם אביו. (3)

(1). כתבו תלמידי רבינו יונה במסכת ברכות (דף יא מדפי הרי"ף), דתנחומי אבלים מדאורייתא, דבכלל גמילות חסד הוי, וגמילות חסד מן התורה, כדאמרינן "והודעת להם את הדרך", זו גמילות חסדים. אולם הרמב"ם (פי"ד מה' אבלות ה"א) כתב, שהיא מצות עשה של דבריהם.

וכתב בספר ראשית חכמה (פרק גידול בנים), כי ההולך לגמול חסדים, כגון ניחום אבלים והלוית המת וכדומה, יוליך בניו עמו, כי מחנכם לגמול חסד.

(2). כתב בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ה סימן כ) שהמצוה לנחם אבלים, אינו רק כשמברכים אותם "שהמקום ינחם אתכם" [או "תנוחמו מן השמים"], מפני שבזה לבד אין האדם מתנחם, אלא צריך להרבות בדברים המעודדים ומנחמים, עד שתשקוט רוחו עליו. ע"ש.

ועל כל פנים, בספר אהבת חסד (חלק ג פ"ה) מבואר, שבדיעבד יוצאים ידי חובת ניחום אבלים באמירת "המקום ינחם אתכם". וכתוב בספר תולדות יעקב (עמוד של) שהחזון איש והסטייפלר זצ"ל, היו נוהגים לנחם אבלים למחרת ההלויה, כדי להקל מהצער של האבלים.

וכתב בספר נטעי גבריאל (אבלות עמוד שסו), שבכלל ניחום אבלים - שהאבלים ינחמו זה את זה בדברי עידוד ונחמה, ולא רק שאחרים ינחמו אותם. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן ז) שביאר מדוע אומרים "המקום" ינחם אתכם.

(3). כדאיתא במסכת סוטה (יד.): לך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא מנחם אבלים דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים.

וצריך להבין מניין למדו רבותינו ז"ל שהקדוש ברוך הוא ניחם תנחומי אבלים את יצחק, והרי כתוב שברכו, ולא שניחמו.

אולם הדברים יובנו על פי מה שכתב הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק ד עמוד 342), שהנחמה שמנחמים את האבלים, אינה יכולה להועיל להם על פי הטבע, מפני שקשה לאבל לשכוח את קרובו, ואפילו אם יסבירו לו על פי השכל שאין לו להיות עצוב על קרובו, עדיין אין הרגש מקבל תנחומים. ומה שבכל זאת בני אדם מתנחמים, הוא רק מכֹּח מתנה מיוחדת מהקדוש ברוך הוא שהולך בעצמו ומנחם את האבלים. והניחום אבלים שאנו עושים, הם תרופה שעל ידה מברך הקדוש ברוך הוא את האבל שישכח את מתו, ולכן אומרים לאבלים "המקום ינחם אתכם", לרמוז שכל הנחמה היא מתנת שמים. ובזה מובן שהקדוש ברוך הוא בירך את יצחק שישכח את צערו על אביו, שזה בעצם המתרה של ניחום אבלים. ע"כ. והו"ד בדברי סופרים (עמוד שיב).

וכתב בספר אהבת חסד (חלק ג פרק ה), שבעוונות הרבים הרבה מקילין במצוה זו, ובפרט אצל עניים, מצוי הוא שאין איש פותח דלתו לנחמו. ובאמת נהפוך הוא, שאבלותו וצערו של העני, יותר מהעשיר, ואין לו רֵעים ואוהבים בעולם הזה, אבל ה' יתברך קרוב אליו יותר מאחרים, ועל כן גדול שכרו של המנחם אותם ומדבר על לבם.

מקום ישיבת המנחמים

ב. מעיקר הדין גם המנחמים היו צריכים לשבת על הרִצפה ביחד עם האבל, אבל כיום נהגו המנחמים לשבת על כיסאות, מפני שהאבלים מוחלים להם על כך. (4)

ומכל מקום אם רוצים המנחמים לשבת ליד האבלים על הקרקע, ולעודדם ולדבר על ליבם, רשאים לעשות כן, ואף רשאים לאכול ולשתות על הרצפה, ביחד עם האבלים., ואין בכך שום חשש איסור. (5)

(4). שפתי כהן (יורה דעה סימן שפז ס"ק א), וכן כתב הטורי זהב (שם).

(5). יקרא דחיי (עמוד 187), ואותם בעלי אמונות טפלות שנמנעים מכך, אמונותיהם מהבל ימעטו.

ניחום אבלים בשבת

ג. ישנם אנשים שבמשך כל ימות השבוע, אינם הולכים לנחם אבלים, ורק ביום שבת הולכים לנחמם, ואין ראוי לעשות כן, אלא צריכים למצוא זמן לנחם באמצע השבוע. (6)

ומכל מקום, אם לא היתה לו אפשרות לנחם באמצע השבוע, רשאי לנחם ביום שבת. וכן אם הלך כבר לנחמו ביום חול, רשאי אף לכתחילה לנחמו בשבת. (7)

(6). אמרו רבותינו במסכת שבת (יב:) בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת. ופירש רש"י; שחששו שמא יבוא להצטער עימהם. והמגן אברהם (אורח חיים סימן רפז) כתב, שהטעם לכך, מפני שחששו שיבוא לזעוק. ואף שנפסק בשלחן ערוך (אורח חיים סימן רפז ס"א) שמותר לנחם אבלים בשבת, כתב כף החיים (אות א) שלא יפה עושים אותם שכל השבוע לא באים, ובשבת באים.

(7). ראה בביאור הלכה (שם), שכל מה שאמרו לא ללכת בשבת, היינו למי שאינו הולך בחול ומתכוון ללכת בשבת, אבל אם אין לו אפשרות לנחם בימות החול, רשאי אף לכתחילה לנחם בשבת. וכתב בשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן מד), שאסור למנחמים בשבת להצטער, ולכן יתאמצו המנחמים שלא להצטער, ומי שהוא רך הלבב ואי אפשר לו להימנע מכך, לא ילך לנחם אבלים בשבת.

ועיין בשו"ת אגרות משה חלק ה (אורח חיים סימן כ) שאין לנחם אבלים בט' באב עד חצות, כיון שאין לדבר אז דברי תנחומין, ורק אם לא יתאפשר לו לנחם לאחר מכן, רשאי לנחם אף קודם חצות. ע"ש.

לחיצת יד

ד. אסור למנחמים לשאול בשלומו של האבל, אולם מותר ללחוץ יד לאבלים ולומר להם "תנוחמו מן השמים", ואין בזה איסור שאילת שלום, אלא רק עידוד ונחמה.(8) וכמו כן, מותר לעשות לאבלים ברכת "מי שבירך", ולאחל להם חיים טובים וארוכים. (9)

(8) . בשלחן ערוך (יו"ד סימן שפה) נפסק שהאבל אסור בשאלת שלום. ושו"ת יביע אומר (חלק ד יו"ד סימן לה) כתב, שנהגו במצרים שהמנחמים מושיטים יד לאבל, ובלחיצת ידים אומרים לו: תנוחם מן השמים, ונראה שאין בזה משום שאלת שלום לאבל, רק עידוד ונחמה. ע"כ.

וראיתי מעשה רב אצל מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שכאשר ישב שבעה על אחיו ז"ל, באו אנשים רבים לנחמו ונשקו לו את ידו, ולא מיחה בהם, ואף אמר לבנו [שישב לצידו] שמותר לעשות כן. וראה בהערה הבאה.

(9). הגאון רבי צבי פסח פרנק בשו"ת הר צבי (יורה דעה סימן רצ) כתב, שיש מנחמים שנוהגים להושיט יד לאבל ולאחל לו חיים ארוכים, ואין בזה חשש איסור, כיון שאין זה נכלל באיסור 'שאילת שלום', אלא רק ברכה מהמנחם לאבל. ע"כ.

וכן כתב בשו"ת יביע אומר (שם), שכל מידי דברכה שרי לברך לאבל, דשלום לחוד וברכה לחוד. ולכן מה שאומרים היום בברכה "כל טוב", נראה דשפיר דמי. וכן נוהגים הספדנים שבסוף דבריהם, מתפללים בעד השארית הנמצאה, ומעתירים בעדם בדברי ברכה ונחמה, ואין פוצה פה ומצפצף.

וגם הלום ראיתי לגאון רבי יחיאל יעקב וינברג זצ"ל בשו"ת שרידי אש (חלק ב עמוד תרצז), שנשאל אודות מה שנוהגים באיזה עיר לתת יד לאבלים ולברכם בחיים ארוכים, והרב השואל תמה על מנהג זה, ורצה לאוסרו, משום שזהו בכלל שאילת שלום, שאסור באבל. ותמה כיצד מנהג זה נתפשט באשכנז אף בין היראים, ולא ראינו מי שמיחה נגד מנהג זה.

והשיב הרב המחבר, שהרבנים החרדים לא נהגו כן, וגם הוא לא נהג כן בבואו לנחם אבלים. ואף שבספר כל בו על הלכות אבלות, הביא בשם ספרי האחרונים, שמותר לברך ברכת 'מי שברך' לאבלים בשעת קריאת התורה, ואין זה בגדר שאילת שלום. אולי יש לחלק בין המברכים ברכת מי שברך, שאין פונים לאבל עצמו, אלא החזן עושה מי שברך לכולם בכלליות, לבין אם נותנים לו יד ומברכים אותו בפניו.

אולם ראיתי בספר עזר מקודש להגאון הצדיק מבוטשאש (אבה"ע סימן כא) שכתב, שאף על פי שאסור לשאול בשלום אשה, אבל לברכה וכן להתפלל עבורה מותר אפילו בפניה. ויסודו, שאין זה שאילת שלום אלא תפילה וברכה בעלמא, שרק שאילת שלום אסרו, משום שעל ידי כך מראה חיבה לאשה, מה שאין כן בברכה ובתפילה. והביא ראיה מאליהו הנביא ומאלישע הנביא, שהתפללו עבור הצרפית והשונמית. וכן נהגו לברך ברכת מזל טוב ליולדת, וכן לאשה בשעת נשואיה. ע"כ.

ומכאן תשובה מוצאת למה שכתב בשו"ת באר משה חלק ד (סימן קז) שאותם שמושיטים יד לאבל, זה מעשה בורות וחלילה לעשות כמותם, ושומר נפשו ירחק מזה ומהמונם, ואם בידו למחות ואינו מוחה נתפס בעוונם, ואם מוחה, שכרו אתו ופעולתו לפניו ושכרו הרבה מאלקי מעונה. ע"ש. ואחר המחילה הרבה מכת"ר הפריז יתר על המידה, ולא זכר שר מכל האמור לעיל, והנח להם לישראל במנהגם.

להתפלל בבית האבל

ה. מצוה להתפלל בבית האבל, וכל המתפלל שם, מקיים מצות ניחום אבלים. (10) וגם עושה בכך נחת רוח לנפטר. (11)

ואם אין לאבל מנין בביתו, ובבית הכנסת יש מנין מצומצם, ואם יתפללו בבית האבל תתבטל התפילה בבית הכנסת, אף על פי כן מצוה ללכת להתפלל בבית האבל. (11*)

(10). כתב הרמב"ן, שעיקר הניחום למת הוא שיתפללו בבית האבל, אך גם הניחום שמנחמים את האבל מועיל למת. והובאו דבריו בשלטי גיבורים (מו"ק דף יח מדפי הרי"ף). וכן כתב הפתחי תשובה יורה דעה סימן שצג (ס"ק ב), שמצוה להתפלל בבית האבל.

ובספר אורחות חיים (ה' אבל אות יא) כתב, שהמנהג ברוב המקומות להתפלל בכל יום בבית האבל. וכן כתב האבודרהם (ברכת המזון לאבל), שנוהגים להתפלל בבית האבל מפני שאינו יוצא מפתח ביתו כל שבעה.

(11). כתב הרמ"א בהגה (סימן שפד סעיף ג), שמצוה להתפלל בבוקר ובערב במקום שמת שם אפילו אין שם אבל, כי יש בזה נחת רוח לנשמה.

(11*). בשו"ת מכתם לדוד פרדו (או"ח סימן יד), נשאל אודות כפר קטן שהיו בו אחד עשר ישראלים, ואתרע מילתא כי מת אביו של אחד מהם, ומעתה לא נשאר שם אלא מנין מצומצם, מה עדיף יותר שיתפללו בבית האבל כמנהג בתפוצות ישראל, ועוד על כי האבל שבוע ראשון אינו יוצא מפתח ביתו. או עדיף טפי שלא לבטל אמירת התפילה בבית הכנסת, ויבא גם האבל להשלים מנין עמהם בבית הכנסת.

והביא דברי תלמידו החכם השלם כמה"ר שבתי וינטורה שפסק, שמכיון שלהתפלל בבית האבל אינו אלא מנהג למצוה בעלמא לעשות נחת רוח למת, אין לבטל התפלה בבית הכנסת, כדי להתפלל בבית האבל, שהרי יש בזה משום זילותא דבי כנישתא, ולכן ילך האבל לבית הכנסת, ואין בזה חשש איסור. ולית דין צריך בשש. עכ"ד.

אולם הגאון רבי דוד פרדו (שם סימן טו) לא הסכים בזה עם תלמידו הנ"ל, שהרי במועד קטן (כ"ב) אמרו: נשיא שמת כל בתי מדרשות בטלים, ופירש הרא"ש, שכל בני העיר מתפללים בבית אבלים בין בחול בין בשבת ואין מתפללים כלל בבית הכנסת, חוץ מקריאת התורה בשני וחמישי ובשבת. ע"ש. הרי לפניך דלא שייך בזה זילותא דבי כנישתא, הואיל ואינו אלא לפי שעה באקראי, ולכן גם בנידוננו אין שום נדנוד איסור להתפלל בבית האבל, ואדרבא יש בזה גמילות חסד עם החיים ועם המתים, וחסד שעושים עם המתים זהו חסד של אמת ובעל הגמול ישלם להם גמול הטוב. ומכל מקום, בודאי שאין האבל יכול להכריחם להתפלל אצלו, אלא אדרבא הם יכולים להכריח את האבל היחיד לצאת לבית הכנסת, שהרבים כופים את היחיד ולא היחיד את הרבים. ע"ש.

וכן פסק בספר חיים וחסד (עמוד קמ), וכן כתב בשו"ת דודאי השדה (סימן מז), שמותר לבטל תפילה בבית הכנסת, כדי להתפלל בבית האבל. והובאו דבריו בשלחן ערוך המקוצר (חלק ה עמוד תלד), וכתב שעל כל פנים אם יש בבית הכנסת כמה מניינים, ישתדלו שלא לבטל התפילה בבית הכנסת, אלא מקצת אנשים ילכו להתפלל בבית האבל, ומקצתם ישארו בבית הכנסת. ע"כ. ועיין בשו"ת שער שמעון אחד חלק ד (יו"ד סימן לה).

כיצד באים לנחם

ו. כאשר באים לנחם את האבל, עדיף לבוא קבוצה אחת גדולה ביחד, מאשר לבוא כל אחד לבד, מפני שהאבל מתכבד יותר כאשר באים אליו הרבה אנשים בבת אחת, ועל ידי זה מתנחם יותר. (12)

(12). בגמרא מועד קטן (כא:) מסופר על רבי עקיבא שמתו בניו, ונכנסו כל ישראל לנחמו. בשעת פטירתן, עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: "אחינו בית ישראל, אפילו שני בנים חתנים, מנוחם הוא (ר' עקיבא) בשביל כבוד שעשיתם. ופירש רש"י; אפילו שני בנים חתנים קברתי, מנוחם אני מרוב כבוד שעשיתם לי.

נמצאנו למדים, שהכבוד שעושים לאבלים, גורם להם נחמה, ולכן יש למצוא את הדרכים שיגרמו לאבלים ליותר כבוד. וכאשר באים כמות גדולה של אנשים ביחד, זה משאיר יותר רושם בלבו של האבל, ועל ידי זה מתנחם יותר.

מתי מנחמים

ז. ישנם שחושבים שעדיף לבוא לבית האבלים על מנת להתפלל שם מנחה וערבית, ולאחר מכן עוברים דרך האבלים ואומרים להם "תנוחמו מן השמים" והולכים לדרכם.

וכן ישנם כאלה שדוחים את ניחום האבלים ליום האחרון של השבעה, ואינם באים לנחם את האבלים, בימים הראשונים של האֵבֶל.

ויש ללמדם, שעיקר מצות ניחום אבלים היא - לדבר עם האבלים ולעודד את רוחם. ולכן עדיף לבוא לנחמם בשעות היום כשאין שם אנשים, שאז אפשר לשוחח עימהם דברי אמונה וחיזוק, ולעודד את רוחם ואת נפשם. (13).

(13). כתב בשו"ת אגרות משה (אורח חיים ח"ה סימן כ), דפשוט שהמצווה לנחם אבלים, אינו רק זה שמברכים אותו "שהמקום ינחם אותו" דהיינו שיתן לו חיזוק להתנחם, דבזה לבד אין האדם מתנחם ונעשה שקט ברוחו, אלא צריך לנחמו כפי שמצינו בחבריו של איוב שבאו אליו לנחמו, והרבו לדבר אליו, וכן עשה הקדוש ברוך הוא בעצמו, עד שנשקט רוחו עליו. ע"ש.

עין רואה, שעיקר הניחום נעשה על ידי שמרבה לדבר ולעודד את רוחם של האבלים. אבל כשבאים לתפילה ולאחר מכן אומרים "תנוחמו מן השמים" והולכים לדרכם, אף שיצאו ידי חובת ניחום אבלים, מכל מקום עיקר המצוה חסרה להם. וכן העיר לנכון בספר יקרא דחיי (עמוד 123). ע"ש.

לנחם דרך טלפון

ח. המטלפן לאבל ומנחמו דרך הטלפון, אינו מקיים מצות ניחום אבלים בשלמותה, מפני שלא עשה שום דבר לכבוד הנפטר. ומכל מקום, אם אין לו אפשרות ללכת לבית האבל, ינחם אתו דרך הטלפון או דרך מכתב, ובנוסף לכך יקרא איזו משנה לעילוי נשמת הנפטר, ויצא בזה ידי חובתו. (14)

(14). כתב הרמב"ם (הלכות אבל פרק יד' ה"ז): יראה לי שנחמת אבלים קודם לביקור חולים, שביקור חולים הוא גמילות חסד עם החיים, וניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים. ע"כ.

למדנו מדברות קודשו, שיש שתי מצוות בניחום אבלים. א). לעשות חסד עםהחיים - לדבר על לבם של האבלים ולנחמם ולעודד את רוחם. ב). עשיית חסד עם המתים - שמתפללים בביתם וגורמים לנפטר נחת רוח. לפיכך כשמנחם דרך טלפון, אינו מקיים מצות ניחום אבלים בשלמותה, מכיון שבדיבור בטלפון, אינו גומל חסד עם המת, אלא רק עם החי.

וכן תחזה בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן מ) שכתב, שאם אפשר לו לילך לבית האבלים שהוא קיום מצוה שלמה, לא שייך שיפטר בניחום דרך הטלפון. אך אם אי אפשר לו לילך לנחם, כגון מחמת חולי או שהוא טרוד בטירדא דמצוה, יש עליו חיוב לקיים מה שאפשר לו, וינחם דרך הטלפון, ולא יאמר שמאחר ואינו יכול לילך לבית האבלים, אין עליו שום חיוב כלל.

וכן ראתה עיני בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן תקפז) שכתב, שניחום אבלים במכתב מועיל רק לנחם את האבלים, אבל את החלק השני שהוא תיקון למת, אינו מקיים במכתב. ועל כן, כאשר אינו יכול לבוא לנחם בעצמו, לפחות ישלח מכתב כדי לנחם האבלים, אבל כשיכול לבוא, יש בזה מצוה מן המובחר יותר, מפני שמכבד בכך גם את הנפטר, וגם האבלים מתכבדים ומתנחמים בזה יותר. ע"כ.

וגם בשו"ת שערי יושר להרה"ג רבי אשר חנניא נר"ו (חלק ג סימן כג) כתב, דאף שהמנחם באמצעות טלפון יש לו מצוה, מכל מקום חסר לו במצות ניחום אבלים. ע"ש. וכן העלה גיסי הרב חנן אפללו נר"ו בשו"ת אשר חנן (חלק א סימן עז), והוסיף שיקרא לעילוי נשמת הנפטר איזו משנה, ובזה יעשה חסד גם עם הנפטר. ע"ש. וכן כתב בספר עלינו לשבח (חלק ה עמוד תרצב), דאף שאפשר לנחם אבלים דרך טלפון, עדיף יותר להתאמץ ולנחם אבלים בביתם.

ובספר דרך שיחה להגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א (עמוד קכה) כתב, שהנשמה נמצאת בבית האבלים וגם היא מתנחמת כשבאים לנחם את האבל, אבל היא לא שומעת טלפון! ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן פד), ובשו"ת וישב יוסף (סימן מג).

ואף שמרן הראש"ל שליט"א כתב בשו"ת יביע אומר חלק י (יורה דעה סימן מח) שיוצאים ידי חובת ניחום אבלים דרך הטלפון. וכן מוכח ממה שכתב בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן פד). ע"ש. וכן כתב בשו"ת דברי בניהו (חלק ז סימן כט). כיעו"ש. צריך לומר דמיירי דווקא כשאין לו אפשרות ללכת לנחם בעצמו, אבל מודים דרבנן שעיקר המצוה היא ללכת לבית אבלים.

ועתה ראיתי בספר ילקוט יוסף (הנד"מ ה' אבלות עמוד תלד), שסיפר על מרן שליט"א, שכאשר הגיע לנחם את הגאון הרב אלישיב על פטירת רעייתו, באותה שעה הגיע שיחת טלפון מהרב וואזנר, ושאל את הרב אלישיב אם יוצאים ידי חובת ניחום אבלים דרך טלפון, והרב אלישיב ביקש לשמוע חוות דעתו של מרן שליט"א. והשיב לו, שזה תלוי אם ניחום אבלים הוא משום כבוד החיים או משום כבוד המתים, שאם זה כבוד החיים, מועיל לנחם בטלפון, כיון שהחיים מתכבדים בכך. אבל אם הניחום הוא כבוד המתים, הרי אינו מכבדו כשאינו בא לביתו להתפלל וכדומה. ומאחר שנפסק ברמב"ם שהניחום הוא כבוד המתים, לכן אין לנחם לכתחילה דרך טלפון, ורק כשאין לו ברירה אחרת רשאי להקל בזה, כדי לקיים חלק מהמצוה.

להתכונן לפני הניחום

ט. אדם שהולך לנחם אבלים, צריך לסדר ולהכין את עצמו כיצד לדבר, ומה לדבר כדי לנחם את האבלים. (15) ולפעמים קורה שאדם לא מכין את עצמו כראוי, ובמקום לנחם, גורם לאבלים יותר צער. (16)

(15). כתב בזוהר הקדוש (פ' קרח חלק ג דף קעו:): מי שנכנס לנחם אבלים, צריך לסדר לעצמו דברים בתחילה, כדי שיאמר לאבל דברים שיקבל אותם, ויקבל על עצמו את הדין, ויודה למלך הקדוש על מה שגזר עליו. ע"כ. וכן הביא דבריו בשו"ת שבט הלוי חלק ב (סימן ריג בהערות לסימן שע"ו).

(16). כמו שמסופר באבות דרבי נתן (פרק יד ה"ו), שכשמת בנו של רבן יוחנן, נכנסו תלמידיו לנחמו. קם רבי אליעזר ואמר לרבו: אדם הראשון היה לו בן ומת, וקיבל עליו תנחומין שנאמר: "וידע אדם עוד את אשתו", אף אתה קבל תנחומין. אמר לו רבן יוחנן: לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרת לי צערו של אדם הראשון.

נכנס רבי יהושע ואמר: איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד וקיבל תנחומין, שנאמר: "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך". אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרת לי צערו של איוב.

עד שנכנס רבי אלעזר בן עזריה ואמר: אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאדם שהפקיד אצלו המלך פיקדון, בכל יום ויום היה בוכה ואומר: אוי לי, אימתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום. אף אתה רבי, היה לך בן ונפטר מן העולם בלא חטא, ויש לך לקבל עליו תנחומים בגלל שהחזרת פיקדונך שלם. אמר לו רבי יוחנן: בני, נחמתני כדרך שבני אדם מנחמים.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה