שער האגדה · מבחר סיפורים לשבת
''אז תתענג על ה'...''
מוטל, היה סוחר יהודי העמל במשך ימות השבוע לפרנסתו. ביום שישי היה עובד עד שעה הסמוכה לשבת, ולאחר מכן סוגר את חנותו, מתכונן בחופזה לשבת, ומעביר את השבת - בעיקר בשינה מרובה, ''להשלים'' את כל השינה של ימות השבוע. את הסעודות היה עורך כלאחר יד, כמעט בלי זמירות ודברי תורה, כי היה ממהר לישון. תפילות השבת נאמרו אף הן בחטף, רק כדי ''לצאת ידי חובה''.
מידי שנה היה נוהג מוטל לנסוע ליריד שוורים שהתקיים בעיר צ'רנוביץ. שנה אחת, כשנסע מוטל ליריד, הרוויח סכום נאה של 5,000 רובל. כאשר הסתיים היריד, היה זה סמוך לשבת, והוא הוצרך לשבות בעיר. התלבט מוטל היכן לשמור את צרור הכסף שלו, ואנשי המקום המליצו לו להפקידו אצל רב העיר, הצדיק רבי חיים, מחבר הספר ''באר מים חיים''.
ניגש מוטל אל בית הרב, והנה בעומדו לנקוש על הדלת, שומע הוא מבפנים את קולו של הרב הקורא ומנגן בפרשת השבוע ''שניים מקרא ואחד תרגום'' במתיקות נפלאה. הניגון משך את ליבו, והוא נעמד להטות אוזן. צר היה לו להפריע ולקטוע את הצדיק מן הלימוד המתוק. בעומדו כך ליד הדלת, שומע הוא לפתע קול נקישות מדלת אחרת של הבית. מישהו נכנס, ואחר כך - קולות בכי חרישי. הטה אוזנו והנה הוא שומע אשה המספרת לרב בקול בוכים כי אלמנה היא, ובת בוגרת יש לה. לצורך שידוכיה נטלה על עצמה התחייבות כספית גבוהה, ועתה מתקרב מועד החתונה ואין בידה את הסכום שהתחייבה. היא חוששת מאוד שתאלץ לבטל את השידוך. בעודה בוכה מרות, שאל אותה הרב מהו הסכום שהיא זקוקה לו, והיא ענתה: ''חמשת אלפים רובל''. ענה הרב בצער שאין לו סכום כזה, אלא רק כמה עשרות רובלים. הוא ניסה לעודדה בדברים, ומקולו ניכר היה כי הוא מצטער מאוד על צערה ועל כך שאינו יכול לעזור לה.
מוטל הרגיש כי צרור הכסף שבידו בוער. בדיוק חמשת אלפים רובל יש לו - סכום הכסף שהרוויח בעמל בימי היריד! אולם כאן מעבר לדלת ישנה אשה אומללה המבכה את מר גורלה, והכסף הזה יכול להאיר את כל חייה! מתוך התגברות פנימית עצומה, החליט שהוא מוסר את כל צרור כספו, כמות שהוא, לידי האלמנה!
כעת נקש מוטל בדלת, וביקש לדבר בצד עם הרב. בלב שלם ובנפש חפצה מסר לידי הרב את צרור הכסף שימסרהו לאלמנה. עיני הרב אורו. הוא שמח שמחה רבה שיזכה עכשיו להרנין את לב האלמנה ולא להשיב פניה ריקם. מסר לה הרב את הכסף והיא יצאה מן הבית מאושרת עד אין קץ.
עתה, פנה הרב אל מוטל וביקש ממנו שיואיל להתארח בביתו בשבת קודש. מוטל הופתע והתרגש מן ההזמנה. להיות במחיצתו של הרב במשך השבת - לזאת לא ציפה ולא מילל. מבלי שהיתה שהות בידו להרהר בדבר - כבר הוכנס פנימה. למרות שהיתה זו שעת צהריים מוקדמת, זרח הבית באור השבת. מפה לבנה היתה פרוסה על השולחן, פמוטות השבת ניצבו בוהקים במקומם, וניחוח התבשילים נישא באוויר. מוטל זכה לחזות כיצד הרבי מתכונן לשבת קודש ברגש עמוק של קדושה וגעגוע וציפייה. השבת כולה עברה על הרבי בהתרוממות הרוח. הרבי היה כולו שלהבת קודש, ניכר היה שהשבת שוכנת עמוק בנשמתו, ומלהטת את כל ישותו. הסעודות, הזמירות, דברי התורה, תפילות השבת - הכל נעשה ברגש ובשמחה עצומה. מוטל חש שהוא נישא אל על. רגש מתוק, שכמותו לא חווה מעולם, של רוממות וקרבת ה', הציף את ליבו. טעם גן עדן, ''מעין עולם הבא''.
בצאת השבת, לאחר ההבדלה, כאשר פנה מוטל לשוב לדרכו, פנה אליו הרבי ואמר: ''מוטל, זכית לקיים מצוה עצומה, להרנין לב אלמנה ולהכניס כלה יתומה לחופה. עשית זאת במסירות נפש, מסרת את כל כספך לשם כך. לכן כעת זוהי ''עת רצון'' עבורך, ואוכל לבקש ולהתפלל בשבילך ביתר שאת, ובעזרת ה' התפילה תתקבל. אמור נא לי מה משאלתך ובקשתך''.
מוטל הרהר - מה ישאל ומה יבקש. בחסדי ה', יש לו אשה וילדים הגונים, אף פרנסה יש לו ברוך ה' ברווח. לאחר מחשבה נענה ואמר: ''מבקש אני לזכות להרגיש בכל שבת קדושה ושמחה וקרבת ה' כמו שהרבי הרגיש בשבת זו! נוכחתי לראות שזהו התענוג הגדול ביותר מכל התענוגים וההנאות!''
הרהר הרב ואמר: ''אוכל לבקש זאת עבורך. אולם חוששני שהדבר אינו טוב בשבילך''. ''מדוע?'' לא הבין מוטל. והרב הסביר: ''במשך כל ימות השבוע אתה עובד לפרנסתך, ראשך טרוד רבות בענייני החולין ולא בעסק התורה, לכן יהיה קשה עבורך לשאת קדושה והתרוממות כה רבה. זהו דבר גדול מכפי מידותיך''.
אבל מוטל לא השתכנע, ''בכל זאת, כבוד הרב, אני רוצה בכל לבבי את הברכה הזאת''. הסכים הרב, בירכו, ומוטל פנה לדרכו.
בהגיעו לביתו, חזר לשגרת יומו הרגילה, כשראשו ורובו מונחים בפרנסה ובמסחר, וזמן מועט ביותר מוקדש לתורה ולתפילה. כך חלפו הימים - ראשון, שני ושלישי. והנה ביום שלישי בערב - חש לפתע מוטל כי ליבו נמלא ציפייה והתרגשות וגעגוע לקראת השבת ההולכת ומתקרבת. כי הרי בעוד שלושה ימים יהיה מוזמן להסב לשולחנו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא! הוא לא היה מסוגל לכלוא את התרגשותו, ושיתף אף את בני ביתו בציפייה העמוקה לשבת המתקרבת. בבוקר יום הרביעי ארכה תפילתו זמן רב מהרגיל. הוא חש דבקות ותשוקה לקב''ה, ושפך כמים ליבו נוכח פני ה'. ענייני המסחר נעשו תפלים בעיניו, והוא עסק בהם כלאחר יד, כשראשו נתון אל השבת המתקרבת. ככל שחלפו השעות, הלכה התרגשותו וגברה. ביום חמישי כבר לא היה מסוגל לעסוק כלל בענייני החולין והמסחר. תפילתו ארכה זמן ממושך מאוד, ולאחריה מיהר בהתרגשות להתכונן לכבוד השבת. הוא שטף וניקה את הבית, הבריק וקרצף, הכין מאכלי שבת, כשכל כולו ציפייה והתלהבות. עד שעה מאוחרת בלילה לא עלה על יצועו, אלא המשיך להכין את עצמו לכבוד השבת. ביום שישי כבר האירה כל דמותו של מוטל באור השבת. הוא ישב ועסק בתורה בהתרוממות הרוח, קרא במתיקות ''שניים מקרא ואחד תרגום'', והכין חידושים לשולחן השבת.
כאשר נכנסה השבת - היה מוטל כלפיד אש. כאילו לא מצא מקום לעצמו מרוב התרגשות ושמחה. התפילות נאמרו בהתלהבות עצומה, סעודות השבת ארכו שעות ארוכות, כשמתוך לבבו פורצים ומשתפכים שירי שבת ודברי תורה. הוא כלל לא היה מסוגל לישון, כי בער כל כולו בשלהבת קודש. כך עברה כל השבת - ובמוצאי השבת, עם סיום ההבדלה, נפל ארצה והתעלף! תשוש היה עד כלות כוחותיו.
בני ביתו העירוהו מעלפונו, והוא עלה על יצועו לשנת לילה ארוכה. וביום ראשון - חזר הכל להיות כרגיל! תפילות חפוזות וקלושות, וכל כולו שקוע במסחר ובטרדות החיים והזמן. חולפים יום ראשון, יום שני, יום שלישי... ושמגיע ליל רביעי שוב אוחזת אותו ציפייה והתרגשות לקראת השבת המתקרבת, ושוב חוזר הכל על עצמו...
לאחר שחלפו כמה שבתות כאלו, הבין מוטל כי צדקו דבריו של הרבי. התרוממות עצומה זו, כמו של הרבי, אינה לפי כוחותיו, אינה תואמת את מידותיו הרוחניות. הוא חש אל ביתו של הגאון רבי חיים וביקש שיקח ממנו את הברכה. הסכים הרב לדבריו, ואולם בירך אותו כי בזכות מצוות הצדקה שקיים, יזכה כל ימיו לחוש עונג ומתיקות וערבות מיוחדת בשבת קודש.
''משחק אותה!''
היום בעולם העממי משתמשים במליצה: ''משחק אותה'', ''שחקת אותה''. עתה נספר ונשתמש במליצה זו, לא בתורת מליצה בלבד, אלא ממש כפשוטו: ''משחק אותה''. ומעשה שהיה כך היה:
התארחתי בחודש אייר בשנה זו באשקלון ביום השבת אצל משפחת בעלי תשובה, כדי לתת כמה דרשות בעיר זו. שאלתי את מארחי, הכיצד היה מהלך חזרתך בתשובה? וסיפר לי סיפור מדהים, וכה היו דבריו:
שמי רמי חליס. עד לפני שנתיים הייתי שחקן כדורגל באשקלון. יום אחד, איני יודע אפילו למה ומדוע, גמלה בליבי החלטה: ''די! לא בשבילי לגרום חילול שבת המוני לתושבי אשקלון והסביבה על ידי משחק הכדורגל!'', והתעוררות זו נקרה במוחי ובליבי על אף היותי חילוני, וכנראה היה זה משום שלא יכולתי לסבול בראותי המונים באים לחלל שבת - ואני אחד מהגורמים.
אמרתי זאת לאשתי, וייאמר לזכותה, כי תשובתה היתה: אתה מחליט! ובאשר תחליט - אלך!
פניתי להנהלה, והודעתי על התפטרותי בזמן האפשרי הקרוב ביותר, שהיה לעוד כחודשיים.
ומה אומר? היצר הרע ''שיחק לי אותה'', פשוטו כמשמעו. במשך חודשיים אלו שנותרו לי בעל כורחי להמשיך במשחק הכדורגל, כאילו השטן נכנס ברגלי ושיחק עבורי את המשחק. ''הצלחה'' לאין שיעור, בעיטות כדור לגובה 20-30 מטר, הפקעות שערים וכדומה. כפי שאני הכרתי את עצמי - זה לא היה אני.
כל בני הקבוצה התרשמו והתפלאו: רמי, איפה אתה מתאמן? מאיפה התקדמת בצורה כזו? זה לא אתה! רמי, תגלה לנו את הסוד. ובאמת לא היה כאן שום סוד לגלות. לא התאמנתי אצל אף אחד!
היצר הרע ''שיחק לי אותה''. פשוט שיחק לי בין הרגליים את משחק הכדורגל. הוא שיחק - לא אני. הוא ששיחק לי בבעיטות המדויקות ובהכנסת ה''גולים''. מאמן הקבוצה פנה להנהלה: לתת לרמי ככל אשר יבקש, נצחון הקבוצה תלוי בו, הוא המוביל!
תאר לך, כבוד הרב, מה עברתי במשך חודשיים אלו, איזו מלחמה פנימית!
לא עוד, אלא שאף פנו אלי מהנהלת האצטדיון בהצעות תוספות של משכורת, דירה במתנה, נסיעות לחו''ל. ובאותה תקופה הייתי בתהליך של קניית דירה, כך שהכסף היה נחוץ לי מאוד. ובנוסף לכך התחילו לחצים מצד אשתי והורי לשכנעני לחזור בי.
והמלחמה מתעצמת כחודשיים תמימים - מיום ליום, וככל שמתקדם זמן חתימת הפיטורין - הנסיונות הולכים ומתגברים. בהגיע היום האחרון, ואני בעוצמת המלחמה הפנימית - ברגע האחרון גברתי על יצרי וחתמתי על התפטרות!
חזרתי לביתי ושמחה בליבי על שניצחתי את יצרי ולא התפתיתי, אולם דאגתי בפני - מה יהיה? מה עושים עם פרנסה?
הלכתי ללשכת העבודה באשקלון וביקשתי מהם להציע לי עבודה, כיון שחתמתי על התפטרות מטעמי דת. כמובן שחשבוני למחליף פרה בחמור, וברחמנות שריחמו עלי הציעו לי להיות גנן ולשתול פרחים... ולא די בכך, אלא גם מקום הצעת העבודה היה לא אחר מאשר - האצטדיון שבו הייתי משחק כדורגל...
ובכן, מעתה - אני וחברי למשחק היינו מגיעים מדי יום לאצטדיון. חברי למגרש הכדורגל - ואני לשתול פרחים ולעשות ערוגות לגפנים.
ממשיך רמי לספר: כבוד הרב, מעתה משכורתי כגנן היתה למשך חודש שלם כערך משכורת שעה וחצי של זמן היותי שחקן כדורגל. אולם - מצהיר רמי - אני לא מתחרט! חס וחלילה. אני גאה ושמח, זכיתי להקים משפחה יהודית כשרה. עד כאן סיפורו של רמי.
ובאמת אומר, התארחתי אצלו וראיתי שכינה ממש בביתו, וקויים בו הפסוק: ''אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך''. איזו הארת שבת! איזו שמחת שבת שורה בביתם! שמחה מיוחדת שקשה לתארה!
וזכה רמי בגבורתו זו ליידע את השבת לא רק אצלו - אלא אצל חמיו וחמותו, גיסותיו, הוריו, אחיו. כולם כולם נעשו שומרי שבת בהשפעתו. כי רמי לא היה צריך כאן להשפיע, עצם גבורתו ואומץ ליבו ובטחונו בה' - היו ההשפעה הטובה ביותר מכל מילה אחרת! (הרב יעקב ישראל לוגסי שליט''א, ''מקור הברכה'' עמוד 76)
אוהב את הבריות - ומקרבן לתורה!
רבי אריה לוין זצ''ל כונה בפי כל: ''רבם של האסירים''. מתוך אהבת ישראל העצומה שיקדה בו לכל יהודי ויהודי באשר הוא, מצא מסילות ללבבם של האסירים והיה מלמדם אורחות חיים ודרך מוסר.
באחת השבתות כאשר שהה הצדיק בבית הכלא עם האסירים, ניגש אליו אחד האסירים ואמר לו: ''רבי, תדע לך שבזכותך אני לא מעשן בשבת''. שאל אותו רבי אריה: ''כיצד בזכותי?'' והלה השיב: ''בשבת שעברה, כשהגעת לבקר אותנו, ראיתי אותך מתקרב, ובאותו רגע היתה לי ביד סיגריה דלוקה. אבל כשהבחנת בי, הסתרתי את הסיגריה מאחרי גבי. ברכת אותי ב'שבת שלום' ולחצת את ידי, מבלי שתדע שבידי השנייה מאחורי גבי ישנה סגריה בוערת. ככל שלחצת את ידי בחמימות ובאהבה, הרגשתי איך הסיגריה צורבת לי את כל האצבעות, ומצפוני לא הניחני - כיצד אני לוחץ יד לרב, אומר 'שבת שלום', ובידי השניה מעשן בשבת?! לכן מיד לאחר שהרב הלך, הרהרתי בדבר ונשבעתי לעצמי שאני לא אעשן בשבת לעולם!! (שבת כהלכה)
להציל מחילול שבת
סיפר הרב באקשט זצ''ל, כי בעת ביקורו של ה''חפץ חיים'' בעיירתו, זכה הוא להתלוות אליו ולחזות במעשיו ופעולותיו בקודש. נודע לחפץ חיים כי בעיירה ישנו יהודי, בעל בית חרושת ללבנים, המפעיל את המפעל גם בשבתות, כשהוא מנמק זאת בכך שאי אפשר לכבות את הכבשן, כי אם מכבים אותו לשבת, לא יוכלו לעבוד שם גם בימי ראשון ושני, עד שיתחמם כראוי.
פנה החפץ חיים לאותו יהודי ואמר לו: ''הכרתי את אביך, הייתי בחתונתו, וגם הייתי בברית המילה שלך. אני איש זקן מאוד, וכשאבוא לעולם האמת, בודאי יבוא אביך לשאול אותי לשלומך. ומה אמסור לו? תגיד לי אתה'' - שאל החפץ חיים כשהוא מתייפח בבכי - ''האם אספר לו שאתה עובד בשבת? האם אוכל לגרום צער נורא כל כך לאביך?!''
היהודי לא היה מסוגל לעמוד מול בכיו של החפץ חיים, ומיד הבטיח לפרוש מאותו עסק ולמכור אותו. אבל החפץ חיים עוד לא נרגע, והאיץ בו: ''אל תדחה זאת למחר, שמא לא תיפנה, אלא עכשיו מיד תעשה את כל הסידורים הנצרכים!''
מספר זאת הרב באקשט ומוסיף: ''עד עכשיו רועדות כל עצמותי בהיזכרי בבכיו של החפץ חיים!''
''הוכח תוכיח את עמיתך''
מעשה שאירע בעיר חולון. בערב שבת בין השמשות יצא יהודי בשם הרב סלובטיצקי לפקח על סגירת החנויות, והגיע לחנות אחת שהיתה פתוחה, ולקוחות רבים גדשו את מבואותיה. הרב סלובטיצקי ניגש אל בעל החנות וניסה לשכנעו שינעל את חנותו, אך זה סירב בעקשנות. בשלב מסוים ניגש הרב אל המזוזה שהיתה בפתח החנות, ואמר בקול רם לעיני כל הנוכחים: ''אני פונה אלייך המזוזה, כדי שתהיי עדה לאחר מאה ועשרים שנותי, שקיימתי את מצוות התוכחה שלי, וניסיתי בכל כוחי לשכנע את בעל הבית שיסגור את החנות, ואת גם תמשיכי להעיד לפני ריבון העולמים שהוא, החנווני, לא סגר את החנות''. המחאה נעשתה בתקיפות רבה, ומיד לאחר מכן יצא מהחנות. ומה היה הסוף? מיד בתום דבריו של הרב הפך המוכר את עורו וציוה על כל הלקוחות שהיו בחנות לעזוב את המקום וסגר את החנות. ללמדך שלעולם אסור להתייאש מנשמה של יהודי, שנחצבה ממרומים, ותשוקתה לקיים את רצון בוראה.
פלא והפלא: הגמלים מאנו למוש ממקומם, לא נעו ולא זעו...
כאשר רבנו יוסף חיים עלה מעירו בגדאד לביקור בארץ ישראל, היתנה עם ראש השיירה המוסלמי שביום השבת תשבות השיירה כולה. הלה הסכים תמורת תשלום נכבד. שיירת הגמלים עשתה דרכה בדרך לא דרך, במדבר השומם והצחיח. בהגיע ערב שבת החל רבנו לפרוק את המטלטלים מעל הגמל. מנהיג השיירה פנה אל הרב ונתן עליו בקולו: ''מה, כלום מתכוננים אתם לעכב את השיירה בלב המדבר?'' הלוא המקום שורץ חיות רעות ושודדי דרכים, אתם מסכנים את חיי כולנו!'' דבריו אמת היו, כפי שהתברר מאוחר יותר, אבל רבינו לא חת. הוא ענהו שהשיירה רשאית להמשיך בדרכה. הוא ופמלייתו ישבתו כאן - ובצאת השבת יאיצו פעמיהם להשיגם. ואכן, ראש השיירה פנה להאיץ בגמליו - אך הנה פלא והפלא: הגמלים מאנו למוש ממקומם, לא נעו ולא זעו... לנוכח התעקשותם של הגמלים, הוכרחו הכל לחנות שם, בלב הישימון, אבל הערבים שחששו מהתנפלות שודדים התפזרו סביב, לחסות בצל נקיקי הסלעים. רבנו ובני פמלייתו לא שתו ליבם לסכנה, לבשו בגדי שבת ועמדו לקבל את פני שבת המלכה במישורי המדבר. ממקום מסתורם עקבו נוסעי השיירה הנוכרים בתמהון ביהודים השרים ומזמרים כאילו מצויים הם בבית הכנסת, במקום ישוב. התפילה הסתיימה, רבינו קידש על היין והיסב עם בני פמלייתו לסעודת השבת, כאילו היה מיסב ליד שלחנו, בביתו... הלבנה עמדה במרומי הרקיע, והאירה את שלחן השבת. קולות השירה הדהדו ברחבי המדבר, והערבים רואים ושומעים. לפתע נחרדו: הם הבחינו בכנופיית שודדים שהגיחה מעבר להרים ושעטה לעבר היהודים המזמרים. ''הם אבודים!'' חלפה במוחם המחשבה הנוראה. ואז ארע הפלא. השודדים התקרבו, ירדו מעל סוסיהם, והתקדמו לעבר היהודים. ולפתע נסוגו במהירות ובהלה. עלו על סוסיהם והתרחקו בדהרה... הערבים הנדהמים הגיחו ממחבואם, סיפרו לרבנו על נס ההצלה המופלא, נישקו בהערצה לשולי גלימתו ואמרו: ''עתה ידענו כי אין כאלוקי היהודים!'' (מעיין השבוע שמות תקנג)
שבת קדושה משרה ברכה מיוחדת בעבודה
הגאון רבי רחמים חורי זצ''ל מג'רבא [מלפני כ-200 שנה]. הוא היה ''גדול, הנהנה מיגיע כפיו''. בכל בוקר היה עוסק בתורה מיד לאחר התפילה. ובשעות הצהריים היה עוסק במקצועו, עבודת הצורפות שהצטיין בה. לפנות ערב עלה שוב לבית המדרש לעסוק בתורה. כך שרוב שעותיו הוקדשו לתורה ותפילה, ומעט מזעיר עסק במלאכה. ימי שני וחמישי היו ימי השוק בג'רבא, והרב היה מביא לשוק את הכלים שייצר בימי השבוע. יחד עימו בא גם אחד הצורפים, שהיה עוסק במלאכתו כל היום כולו. מן הבוקר עד הערב צרף באש והיכה בקורנס, יגע ועמל. ובימי השוק, כשהביא את תוצרתו, ראה והנה בידי הרב כלים רבים יותר ויפים יותר, והכל קונים את כליו ומשלמים בעין יפה. והוא, שעוסק בכל השבוע במלאכתו, מהזריחה ועד השקיעה, אינו מגיע לפדיונו. חלשה דעתו. פנה אל הרב, ושאל לפשר דבר. ענה הרב: ''הכל בזכות השבת!'' הלה תמה לתשובה, והסביר הרב: ''הכתוב אומר (שמות כג יב): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת''. ''אבל גם אני שובת בשבת'', קרא הצורף. ''אמנם כן'', הסביר הרב. ''אבל בפרשת ויקהל נאמר: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, תיעשה מעצמה כביכול, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'. כלומר, אם השבת תהיה כביכול כפולה ומכופלת, בתוספת קדושה ולימוד תורה, תשרה ברכה מיוחדת במלאכה, שכאילו תיעשה מאליה!''... (מעיין השבוע שמות תקנ)