שער האגדה
דברי פתיחה ומבוא
דברי פתיחה
במעמד הר סיני ציוה הקדוש ברוך הוא את עם ישראל (שמות פרק כ פסוקים ח - יא):
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם! (מסכת שבת דף י עמוד ב)
אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקדשנו במצוותיו, ונתן לנו באהבה ''חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים'' (נחמיה ט יג), למען ''אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם'' (ויקרא יח ה). ומכל מצוות אלו מתנוססת לה לתפארה מצות השבת, שהיא אחת משלוש אותות בינינו לבורא העולם, כמו שנאמר (שמות לא יג): ''אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כִּי אוֹת הִיא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם''.
חז''ל אמרו, כי השבת היא ''בת הזוג'' של עם ישראל, ואכן - השבת והיהודי - אחד הם. כל הווי החיים היהודי סופג את חיותו - מיום השבת, היום שבו עוזב היהודי את כל טרדות החולין שלו, ''מתענג על ה''', וזוכה להארה מיוחדת בנשמה.
ממה נובעת הארה מיוחדת זו? כיצד מצליח היהודי, מידי שבוע, להגיע למנוחת נפש כה איכותית ואמיתית? כיצד - מבלי לנדוד לאי שם, אלא בתוך ביתו פנימה - משיג היהודי השראה ומנוחה שכזו?
ברור, כי המתכון לכך איננו מתכון אנושי. איננו המצאה או רעיון של בן אנוש. השבת היהודית היא מתכון אלוקי, מעין ''סוד מקצועי'', ''מתנה טובה'' שנתן הבורא לבניו אהוביו. במתכון הזה כלולים הוראות מיוחדות, המנטרלות את האדם ממלאכת החולין - ומרוממות אותו אל ''עולם שכולו שבת ומנוחה''.
חוברת זו, באה לסייע בעדנו - בקיומו של אותו מתכון אלוקי מופלא.
בשער האגדה - הובא מבחר של רעיונות, הסברים וסיפורים, לרומם את המבט, ולהרחיב את האופקים - בהסתכלותנו על מצוות השבת.
בשער ההלכה - הובאו פרטי ההלכות למעשה, כיצד לשמור את השבת כדת וכדין, בפרטיה ובדקדוקיה, כפי שציוונו בורא עולם.
קריאה מהנה ומועילה
''מזמור שיר ליום השבת''
מי יוכל לחבר השיר, מי יוכל להלחין המזמור - ליום השבת?!
מי יוכל להעלות במילים על דף - מושגים של רוממות וקדושה, של ידידות ואהבת עולמים?!
מי יוכל לתאר או לשרטט קוים לדמותו של היום הקדוש, ''חמדת הימים'', יום שהוא אות אהבה נצחית בין הקב''ה לבניו אהוביו. יום המפגש, יום הידידות. יום בו עוזב היהודי את כל חיי החולין ומדבק נפשו בחי העולמים?!
דוד המלך, נעים זמירות ישראל, שורר את המזמור (תהילים פרק צב):
''מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת - ''
''טוֹב לְהוֹדוֹת לַה', וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן!''
''טוב להודות לה''' - תמיד.
בכל ימות השבוע, בכל שעות היממה, בכל מקום ובכל מצב, טוב להודות לה', להביט על חסדיו ונפלאותיו, על גדולתו ורוממותו, על הטבתו והשגחתו. טוב להודות, להלל ולשבח, לפאר ולרומם.
אבל בשבת - ההודאה מתרחבת ומתפשטת, ממלאת וגודשת את כל חדרי הלב ברגש עמוק של כיסופים וערגה, וכבר אין די במילים - וההודאה מתפרצת כזֶמֶר! ''וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן''!
ובבתי ישראל, סביב שולחנות השבת, נפתחים לבבות, ומשתפכים מתוכם זמירות:
''כי אשמרה שבת, אל ישמרני. אות היא לעולמי עד - בינו וביני...''
''יום זה לישראל אורה ושמחה...''
''מעין עולם הבא, יום שבת מנוחה. כל המתענגים בה, יזכו לרוב שמחה...''
''ידיד נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך. ירוץ עבדך כמו אייל, ישתחווה אל מול הדרך, כי יערב לו ידידותך, מנופת צוף וכל טעם''.
ביום השבת היהודי חווה ומרגיש את חוויית הידידות עם הקב''ה ביתר שאת. פתאום הוא מגלה כמה נפשו אוהבת את הקב''ה ומשתוקקת אליו - ''ידיד נפש... נפשי חולת אהבתך!''. גם אם במשך ימי המעשה האהבה הזאת מוסתרת וחבויה תחת טרדות החיים והזמן, ביום השבת היא מתגלה ומתפרצת. והיהודי מתחנן: אנא, ''משוך עבדך אל רצונך'', תעזור לנו להימשך תמיד אליך, לרצות לעשות את רצונך. לרוץ אליך ''כמו אייל'', כמו שאומר דוד המלך: ''כאייל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים''. כי הידידות שלי איתך - ריבונו של עולם, ערבה לי יותר מכל הטעמים וההנאות שבעולם.
''חמדת הלבבות - לאומה שבורה. לנפשות נכאבות - נשמה יתירה. לנפש מְצֵרָה - יסיר אנחה. שבת מנוחה. ...בו מצאו עגומים - השקט ובטחה...''
כן, במשך כל ימות השבוע - החיים שוחקים, מטלטלים. רבים עוגמות הנפש ומכאוביה. אבל בשבת מוצאת הנפש מרגוע, השקט ובטחה.
''מה ידידות מנוחתך, את שבת המלכה. בכן נרוץ לקראתך, בואי כלה נסוכה...''
אח... ''מה ידידות מנוחתך!'' אין זו סתם מנוחה, אלא ''מנוחת אהבה''. ''ירח דבש'' עם הקב''ה.
ממשיך מזמורו של דוד המלך ואומר:
''מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהוֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן, לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל, עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר. כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ, בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן. מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', מְאד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ!''
ביום השבת ליבו של האדם פנוי להתבונן בבריאה, לשמוח במעשי ה', לשבח ולזמר לשמו (מעם לועז).
ואולם - ''אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע, וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת''!
חמור לעולם לא יוכל להתענג על מנגינה קסומה או על חווית ידידות מרטיטה. תן לו את האוכל והתבן שלו ועזוב אותו.
כך אנו אומרים גם בזמירות השבת: ''נָגִיל וְנִשְׂמַח, כִּי טוֹב לְהוֹדוֹת, וּלְזַמֵּר עֶלְיוֹן עַל כָּל הוֹדוֹת, כִּי הַשַּׁבָּת לָנוּ חֲמוּדוֹת - אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָעֵהוּ''.
הכסיל והבער יכולים להסתכל מן הצד על השבת היהודית ולהכריז: נורא! איזו הגבלה, אי אפשר לזוז. מה עם הים? ומה עם המנגל?
מחליפים כתר של מלך תמורת נזיד עדשים. תבן וקש - תמורת סעודת מלכים.
מעשה באחד מגדולי ישראל, שהגיע לביתו עני, וביקש צדקה לו ולילדיו. למרבה צערו של הרב, בדיוק באותו יום הוציאה רעייתו הרבנית את כל כספם המזומן לקניית כמות של תכשיטים שונים, כדי למוכרם ולהתפרנס מהם.
הרב אשר נותר ללא מזומנים לתת מהם צדקה, ניגש ללא היסוס לקופסת התכשיטים העומדים למכירה, שלף טבעת נאה ונתן אותה לעני. ''הא לך!'' אמר באהבה, ''מכור טבעת זו והשתמש בתמורתה לקניית ארוחה לך ולילדיך''. יצא העני לדרכו שמח וטוב לב.
עם צאת העני פנתה אשת הרב מיד ואמרה לו בתמיהה: ''כדי שיוכל לקנות ארוחה למשפחתו, היה די בטבעת פשוטה עשויה דמוי זהב ומשובצת זרקוני זכוכית, ומדוע נתת לו טבעת זהב טהור משובצת אבני חן יקרות?!..''
מששמע זאת הרב, נטל את מעילו מעל הקולב ויצא במהירות אחרי העני. הוא כמעט הגיע אליו בפינת הרחוב, אך העני שהבחין בו, החיש את צעדיו מתוך חשש שהרב התחרט על שנתן לו טבעת במקום פרוטה. הרב נאלץ להזדרז יותר, והעני פתח במנוסה. ''המתן!'' קרא לעברו הרב. אך העני המשיך במנוסתו תוך שהוא משיב: ''הרב כבר נתן לי! אי אפשר להתחרט!''. ''לא! לא התחרטתי!'' הרגיעו הרב, ''המתן מעט!''. עצר העני ממרוצתו והמתין לרב שהגיע מתנשף. ''לא יצאתי אחריך כדי לקחת ממך את הטבעת, אלא רדפתי אחריך כדי להודיעך: הטבעת שבידך יקרה היא מאוד! מזהב טהור היא עשויה ומשובצת אבני חן יקרות! אל תחליף אותה תמורת פרוטות, הון רב היא שווה!!''
נבין מעתה היטב מדוע הוצרך בורא עולם להקדים ולומר למשה רבנו: ''מתנה טובה יש לי בבית גנזי - ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם!'' (שבת י ע''א)
כלומר, לך והודיעם שמתנה טובה היא. שידעו כמה טובה ויקרה היא ויזהרו לבל יחליפוה מתוך חוסר הכרתה בהנאות זולות שאינן כלום לעומתה! ומדוע הוצרך להזהירם? משום שלפני שמכירים אותה היטב, ולפני ששומרים אותה בשלמות עם כל פרטיה, לא מרגישים ולא יודעים עד כמה יקרה, מהנה ומענגת היא!
בעמודים שלפנינו ננסה ללמוד ולהבין מעט על מעלתה וחשיבותה של השבת, המתנה היקרה שניתנה לנו באהבה על ידי בורא עולם.
אין מתנה טובה מזו
''מכל המתנות הטובות שתורת ישראל העניקה למחזיקים בה, אין מתנה טובה המנחילה את אושר החיים בשפע רב כל כך, כמצוה הקדומה ביותר, היא מצות השבת.
טלו מיהודי את השבת, ואתם נוטלים ממנו את הפנינה היקרה לו ביותר, וכל מה שתתנו לו תמורתה לא ימלא את מקומה. כל מיני שמחה וגיל שתמציאו לו, לא ימצא בהם קורת רוח, כמו שהוא מוצא במנוחה הנעימה, בשלוות השקט של יום השבת''. (הרב הירש)
יום מנוחה וקדושה
מנוחת החמור
ישנם אנשים, שתמיד נראה אותם עסוקים. אצים ורצים, ממהרים, דחוקים ולחוצים. עוד עבודה, עוד עסקה, עוד פגישה, עוד טלפון, ריצות לפה וריצות לשם, ולעולם 'אין להם זמן'. אולם גם האנשים העסוקים והטרודים ביותר - הולכים לישון כמה שעות ביום, מי יותר ומי פחות. מדוע ישנים? בודאי לא מתוך עודף זמן - אם היו להם 48 שעות ביממה, גם הם היו מלאים עד מחנק. אלא מה? השינה הכרחית וחיונית היא, כדי להמשיך הלאה. מטרת המנוחה - היא העבודה שתבוא לאחריה. אם הם כאלה ש'מפרגנים' לעצמם - הם ירשו לעצמם מידי פעם גם ימים של מנוחה, אך שוב - מטרת המנוחה היא, כדי לצבור כוח להמשיך לעבוד.
אמרו חז''ל: כאשר רצה משה רבנו לבקש מפרעה שיתן לעם ישראל לשבות ביום השבת, פתח ואמר לו: אדוני המלך, קח נא שני חמורים, לאחד תתן לעבוד שבעה ימים בשבוע, ואילו לשני תתן יום אחד של מנוחה. מי מהם יפיק תפוקה מרובה יותר של עבודה? נסה וראה, שדווקא החמור השני - ההספק שלו לשבוע יהיה רב יותר! והנה, יש לך עבדים, ובודאי מעוניין אתה להפיק מהם את התפוקה המרבית, לכן תן להם יום אחד בשבוע של מנוחה, וכך תרויח עבדים מצוינים, עם הספק עבודה גדול יותר. שמע פרעה לעצת משה, ונתן לישראל לנוח בשבת.
זה מה שגוי מבין - אם המנוחה תביא להספק עבודה גבוה יותר, היא משתלמת! ואכן היום, כשכבר כל המחקרים הוכיחו שיום מנוחה שבועי, מעניק לאדם תפקוד טוב יותר בכמות ובאיכות, הפך הדבר לנורמה בכל העולם.
מנוחה זו, היא למעשה - ויתור לאדם, הכרה בחולשתו. הבנה שהוא אינו יכול לעבוד ללא הפסקה, הוא צריך מידי פעם 'לקחת אוויר' כדי לצבור כח להמשיך הלאה. הוא נח - כדי להיות חמור עבודה טוב יותר, להפיק מעצמו הספקים טובים יותר.
מנוחת אהבה
ועתה, נתבונן במנוחת השבת של היהודי. האם אף היא, כמנוחת החמור, באה לספק לאדם יכולת הספקים גבוהה יותר? האם אף היא - מעֵין חוק סוציאלי קדום, שנחקק למען רווחת הפועלים?
הבה נטה אוזן, למילות ההוד של תפילת השבת:
''אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד, וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ...
יוֹם מְנוּחָה וּקְדֻשָּׁה לְעַמְּךָ נָתַתָּ. אַבְרָהָם יָגֵל, יִצְחָק יְרַנֵּן, יַעֲקב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ.
מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה.
מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה.
מְנוּחַת שָׁלוֹם הַשְׁקֵט וָבֶטַח.
מְנוּחָה שְׁלֵמָה שֶׁאַתָּה הוּא רוֹצֶה בָהּ.
יַכִּירוּ בָנֶיךָ וְיֵדְעוּ כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם, וְעַל מְנוּחָתָם יַקְדִּישׁוּ אֶת שְׁמֶךָ''
(מתוך תפילת מנחה של שבת).
ניתן לחוש במילים אלו - כי מדובר במנוחה מסוג אחר לגמרי. מנוחה בעלת משמעות נשגבה ומרוממת, משמעות של קדושה וקרבת ה'.
מהו סודה של מנוחה זו?
שביתה, רבותי.
רבותי, שמעו נא חדשה מסעירה: חברת תוכנות המחשבים מייקרוסופט הכריזה על שביתה!
אתם ודאי שואלים: ''לכמה זמן?''
- ובכן, הקשיבו: אין זו שביתה זמנית, אלא שביתה קבועה, לצמיתות!
''מה זאת אומרת?'' אתם תמהים, ''קרה משהו? יש איזה משבר? קריסה?''
- לא ולא! תשמעו. להיפך - קרה דבר מדהים: הגיע לשם מישהו, גאון מחשבים אדיר, וחולל את הבלתי יאומן: הוא פיתח מחשב המתוכנת בצורה המשוכללת ביותר שיכולה להיות. המילה האחרונה, שאין כבר שום מילה אחרת אחריה. אז זהו, לחברה אין מה לעשות יותר, היא בשביתה.
אתם שואלים בתמהון: ''איך זה יתכן? הרי אין סוף לפיתוחים ולשכלולים! מה, האם החברה מתכוונת להיעצר כאן, מבלי להמשיך להתקדם ולהתפתח?!''.
- נו, רואים שלא הבנתם. כבר אמרנו. גאון המחשבים הזה פיתח את המחשב הכי משוכלל שיכול להיות. זהו מחשב מושלם בתכלית, לא יכול להיות טוב ממנו, ולכן החברה שבתה.
''לא יכול להיות!'', אתם קובעים בפסקנות, ''תמיד יש מושלם יותר, תמיד יש מה להתקדם''.
ואתם צודקים... מעולם לא נעצר עולם המחשבים מלהתקדם ולהשתכלל. תמיד הוא הולך וצועד לקראת חידושים נוספים, המצאות מדהימות ופיתוחים חדשניים. המילה האחרונה של אתמול, כבר לא עדכנית להיום, והצעקה האחרונה של היום, גם היא תהפוך ברבות הימים למוצג מוזיאוני עתיק...
מדוע זה קורה? האם הדבר מעיד על יתרון או על חיסרון?
יהיו שיענו ללא היסוס ''יתרון!''. עולם המחשבים הולך ומתקדם, הולך ומשתכלל, תמיד בתנועה קדימה - מה יכול להיות יותר טוב מכך?! אבל המתבונן, יֵדע לומר בבטחה, כי כאן בדיוק טמון דווקא החיסרון! מדוע עולם המחשבים תמיד צריך להתקדם? דווקא מפני שיש לו חסרונות והוא אינו מושלם. אילו אכן היו מצליחים לפתח מחשב מושלם בתכלית - היו חברות המחשבים צריכות לשבות...!
שלימות הבריאה
והנה, אודות בריאת העולם - אומרת התורה (בראשית פרק ב פסוקים א-ג):
''וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת''.
ברא הקב''ה עולם אדיר ועצום, מורכב ומתוחכם, נהדר ומרהיב, בעל אינספור פרטים שונים ומגוונים. הנה לנו מערכת אדירה ובלתי נתפסת של מאורות וכוכבים - אלו ממדים, אלו מרחבים, אלו מערכות מתואמות ומדויקות! ובתוך המערכת העצומה הזו - תלוי כדור הארץ. כמה קטן ומזערי הוא ביחס לכל הכוכבים סביבו - אך כמה מחושב ומתוכנן, באופן ובמיקום המאפשרים קיום לו ולכל אשר בו! ועל פני כדור הארץ - אלו פלאי פלאים! להתפעל, להשתומם ולהתרגש - מכל פרט ופרט! איזו צמחיה, אלו בעלי חיים. איזה גיוון, איזו ססגוניות, איזו התאמה נפלאה. כדאי ללמוד קצת מדעי טבע, רק כדי לעמוד נרעשים ונפעמים אל מול פלאי הבורא, ולזעוק: ''מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית''! והאדם - ''נזר הבריאה'' - איזו יצירה מדהימה! שילוב ייחודי של גוף ונשמה, רוח וחומר. והמוח האנושי - כלום יש בעולם איזו חברת מחשבים שתתיימר לפתח מחשב היכול להידמות אליו?!
והנה - כל מלאכת הבריאה המורכבת והעצומה הזו, הגיעה לסיומה ביום השבת. ''וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה''. זהו זה, כאשר הגיע יום השבת, היה העולם מושלם בתכלית. לא חסר כלום, ואין דבר מיותר; אין שום צורך לשפר, לשכלל, לחדש, להתקדם. הכל מאוזן, הכל מדויק, הכל נאה ומתוקן. הכל הכל מ-ו-ש-ל-ם!
מנוחת השבת של בורא עולם מבטאת היא את שלימות הבריאה ושלימות הבורא יתברך.
חלק אלוה ממעל
אף לנו, בניו אהוביו, הנחיל הקב''ה את מנוחת השבת, את הכח לשבות ממלאכה. שביתת היהודי בשבת מעידה על כך שיש בו צד של שלמות, של מנוחה. מי שרדוף כל הזמן להשיג עוד ועוד, זה מראה על כך שתמיד הוא חסר, תמיד יש לו מה להמשיך לחפש ולהשלים. אבל ליהודי יש את היכולת והכח - לשבות. להפסיק את המרוץ, כי יש בו כבר משהו שלם בתוכו, יש בו חלק נאצל - ''חלק אלוה ממעל'', שאינו מבקש להשיג דבר, שאינו זקוק להתקדמות, לשיפור, לתנועה. חלק של שלימות ומנוחה.
הדברים הם עמוקים ונפלאים - למתבונן בהם. וכך אומר המהר''ל מפראג זצ''ל (בספרו דרך החיים ה ט): ''הדבר שהוא שלם, ראוי אליו השביתה והמנוחה. ודבר זה דומה אל ישראל, כי מצד שלמותם יש להם השבת והמנוחה... כי כל מי שאין לו מנוחה, לא הגיע אל השלמות, ולכן הוא מתנועע. והנה תראה כי המנוחה שייך אל דבר שהושלם, ואז הוא בעל מנוחה... ודבר זה אין לבני נח [גויים] מפני שאין להם השלמות בפועל, לכך ראוי להם התנועה התמידית, ועליהם אמרו 'ויום ולילה לא ישבותו'...''
''לָאֵל אֲשֶׁר שָׁבַת מִכָּל הַמַּעֲשִׂים, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נִתְעַלָּה וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ.
תִּפְאֶרֶת עָטָה לְיוֹם הַמְּנוּחָה. ענֶג קָרָא לְיוֹם הַשַּׁבָּת.
זֶה שִׁיר שֶׁבַח שֶׁל יוֹם הַשְּׁבִיעִי. שֶׁבּוֹ שָׁבַת אֵל מִכָּל מְלַאכְתּוֹ.
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי מְשַׁבֵּחַ וְאוֹמֵר מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת.
לְפִיכָךְ יְפָאֲרוּ לָאֵל כָּל יְצוּרָיו, שֶׁבַח וִיקָר וּגְדֻלָּה וְכָבוֹד יִתְּנוּ לַמֶּלֶךְ יוֹצֵר כּל,
הַמַּנְחִיל מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּיוֹם שַׁבָּת קדֶשׁ''.
(מתוך תפילת שחרית לשבת)
ברית נצח
והנה, קבע הקב''ה את מנוחת השבת - כברית עולם, בינינו לבינו. יש כאן איזה סוד משותף, איזו אות וסימן נצח - ששמור רק בינינו לבינו. ביום שבת קודש, יושבים אנו היהודים, בניו אהוביו - ושובתים. נהנים מן הקיים, מן החלק הרוחני הטהור והשלם הקיים בנשמתנו. מפסיקים את המרוץ והרדיפה, ומתענגים על ה'. בכך אנו מעידים על הקשר האיתן שלנו עם בורא עולם, אשר אף הוא שבת ביום השבת מכל מלאכתו אשר עשה.
הנה, במילים אלו, קובעת התורה הקדושה את ברית הנצח הזו (שמות לא טז-יז):
''וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת,
לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם.
בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹת הִיא לְעֹלָם,
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ,
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ''.
הילוך 'שבת'
אכן ההלכה מנחה אותנו בשבת - ליהנות מן המוכן, מן הקיים. לא לנסות להשיג עוד ועוד. לפני השבת יש מצוה לטרוח ולהכין את כל צורכי השבת - ומשאך נכנסת השבת - זהו זה, כל העבודות מאחור. כעת הנפש היהודית עוברת להילוך אחר - שבתי, אצילי, מרומם, מלכותי. אין יותר להכין ולעשות, לפעול וליצור [כמובן שיש לכך גדרים הלכתיים ברורים, כמובא להלן ב''שער ההלכה'']. כעת יש לנו הכל, לא חסר לנו כלום.
הנחיה זו רמוזה בפסוק (שמות כ ט): ''שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה'...''. מה אומרות המילים ''ועשית כל מלאכתך''? וכי אדם יכול לעשות את כל מלאכתו בששה ימים? אלא אמרו חז''ל: ''כשתבוא שבת - יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, ולא תהרהר אחר מלאכה'' (רש''י). בשבת אתה שרוי במציאות אחרת, של שלימות ורוגע. ענייני החול אינם מטרידים אותך. מבחינתך הכל מסודר, הכל עשוי.
מאכלי השבת אף הם כבר מוכנים, ואין לך אלא ליהנות ולשמוח ולהתענג על ה'.
''שבת קודש יום מנוחה, בו נסו יגון ואנחה,
עם אל בהשקט ובבטחה - שבת עונג יקראוהו''.
''לא תחסר כל בו, ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלוקיך אשר אהבת''.
''אכול משמנים, שתה ממתקים.
כי אֵל יתן לְכֹל בו דְבֵקִים - בגד ללבוש, לחם חוקים.
בשר ודגים וכל מטעמים...''
(משירי השבת)
כי אינך חמור עבודה, ואף לא 'מכונת הספקים' מהלכת. אינך רדוף לעולם אחר הישגיך ומילוי חסרונותיך. כי ''חלק אלוה ממעל'' נמצא בתוכך, חלק שלם, שהמנוחה והשביתה יפה לו. ואתה מקשיב לו, לחלק הנאצל הזה אשר בקרבך, אינך מדכא אותו בשטף קצף מרוצת החיים, כי ''ברית עולם'' כרותה בינך ובין אלוקיך.
שמח תשמח רעים אהובים
ולמה הדבר דומה? לשני ידידים, האוהבים זה את זה בלב ונפש. אלא שמחמת ששניהם טרודים ועסוקים מאוד, כל אחד בענייניו, הם חששו שמא הקשר ביניהם ילך ויתרופף. לכן החליטו לכרות ביניהם ברית ידידות, כשהם קובעים לעצמם יום קבוע, בו יפגשו וישבו וישמחו כשבת אחים יחד, וכך תתחזק אהבתם. (רמב''ן)
כן הדבר בידידות האיתנה בינינו לבורא יתברך.
''ידיד נפש, אב הרחמן... נפשי חולת אהבתך!'' נשמתנו הטהורה, החצובה מתחת כסא הכבוד, משתוקקת היא מאוד מאוד אל ה' יתברך. אין לה תשוקה גדולה יותר, ואין לה שמחה גדולה יותר - מן הקִרבה המתוקה אליו. אבל - טרדות החיים שוחקות, תאוות העולם מושכות ומפתות, היצר הרע עושה את מלאכתו נאמנה - והאהבה הולכת ונחבאת, הידידות העמוקה מאֻיּמת להידחק לפינה קטנה בירכתי הלב.
והנה מזמין אותנו הבורא יתברך, אחת לשבוע, לשבת ולשמוח עימו. לעזוב את טרדות החיים, להניח לעמל והיגיעה הבלתי פוסקים - ולהתענג במחיצתו.
איזו הפגנת ידידות היא זו! ''אני לדודי [להקב''ה] - ודודי לי''. נוטל היהודי כוס יין בידו ומרימו בהצהרת עדות, כי ה' הוא האלוקים, אשר ברא את העולם בששה ימים, וביום השביעי שבת. הוא מציית לבוראו ושובת מכל מלאכה, מפנה את מחשבתו וליבו אליו. הוא עורך שולחנו בכבוד והדר, ומפיו קולחים זמירות ותשבחות לאל חי. והקב''ה - מחזיר לו הארת פנים בכפל כפליים. משרה עליו נועם מיוחד הממלא את חדרי הלב בשמחה ועונג, ואף מצווה עליו את ברכתו - שפע של טובה וברכה ברוחניות ובגשמיות, הנמשכים לכל ימות השבוע.
הכניסה לזרים אסורה!
מפעים לראות, כיצד השגיח הקב''ה במהלך ההיסטוריה, שאכן ברית הידידות הזו תישאר רק בינינו ובינו, מבלי שיכנסו זרים לשטח מקודש זה. וכמו שאומר המדרש (ילקוט שמעוני שמות לא): ''ברית עולם ביני ובין בני ישראל - ולא ביני ובין האומות''.
כידוע [- להבדיל בין הטהור לטמא!], בימיה הראשונים של הנצרות, בחרו הנוצרים את יום השבת ליום מנוחתם. אולם כאשר החלה הנצרות להתפשט בעולם, והמנוחה בשבת יכולה היתה להפוך לנחלת הכלל [מבחינה חיצונית, כמובן], סיבבה ההשגחה העליונה שהנוצרים עצמם הזיזו את ''שבתם'' יום אחד קדימה, ליום ראשון, והשבת נותרה נחלת עם ישראל לבדו. מעין זה קרה גם עם המוסלמים. הם בחרו להם כיום מנוחה את היום השישי, והותירו את השבת כאות לברית הייחודית בין ישראל לאלוקיו.
''וְלֹא נְתַתּוֹ ה' אֱלֹהֵינוּ לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא הִנְחַלְתּוֹ מַלְכֵּנוּ לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים.
גַּם בִּמְנוּחָתוֹ לֹא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים, כִּי לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נְתַתּוֹ בְּאַהֲבָה. לְזֶרַע יַעֲקב אֲשֶׁר בָּם בָּחָרְתָּ''.
(מתוך תפילת שחרית לשבת)
כמובן שאף יום השביתה שקבעו לעצמם הגויים, הינו חיקוי חיצוני חסר תוכן פנימי - לעומת השבת היהודית.
הנה, במוזיאון השעווה, ביקרתם פעם? ודאי פגשתם שם את ראש הממשלה ואת שר הביטחון, אולי אף נועדתם פנים מול פנים עם הנשיא הראשון... ובכן אמרו בבקשה, מה ההבדל בין אדם אמיתי לבין בובת שעווה, האין הם נראים זהים?
כמובן שהשאלה מגוחכת. למרות הדמיון החיצוני, הרי בקרב האדם, מתחת לשכבה החיצונית, ישנה מערכת מופלאה של גידים ונימים, מערכות מסובכות ושלובות של לב וריאות, כליות וטחול, קרביים ובני מעיים, עצמות וגידים, ומעבר לכך - מח וחושים, תודעה וזיכרון, חוויות ורגשות, שכל ונשמה - ודבר מכל אלו אינו מצוי בבובת השעוה הגולמית!
כזה הוא ההבדל - בין יום השבתון של הגויים, לבין - להבדיל בין קודש לחול - שבת קודש היהודית. אומות העולם אכן מחקים את יום השבת, אך החיקוי הוא חיצוני - לשביתה, לפולחן ולטקסיות. אין הם מסוגלים להקנות לשבת את המימד הפנימי, הרוחני והעמוק, הקדוש והמרומם - הקיים אצלנו היהודים.
''אמר החבר: לא יכלה כל אומה להידמות אלינו בשום דבר. הלוא תראה אותן האומות אשר קבעו לעצמן יום למנוחה במקום שבת - כלום יכלו לחקותנו, אם לא כאשר תחקינה צורות הצלמים את צורות בני האדם החיים?'' (רבי יהודה הלוי, ''הכוזרי'' פרק ג)
הצהרת אמונים
כאמור, מנוחת השבת היא אות וברית בינינו ובין הקב''ה. כעין ''חותמת'' המעידה עלינו מי הוא אלוקינו, אשר ברא את העולם בששה ימים וביום השביעי שבת. בשמירת השבת אנו מצהירים על אמונתנו בבורא עולם, ועל הקשר האיתן שיש לנו עימו.
ואמנם, דווקא מגודל החיבה והאהבה של בורא עולם אלינו, וממה שקרבנו אליו כל כך, יש ללמוד גם על חומרת המזלזל, שרומס בידיו את אות הנצח בינינו לבין הקב''ה, ומראה כי אינו חפץ בקשר עם חי העולמים, חס ושלום. וכמו שהקב''ה בכבודו ובעצמו כותב בתורה (שמות פרק לא פסוקים יב - יז):
''וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִיא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם, מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת, כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה', כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ''.
הוראינו לדעת, כי הקב''ה מייחס לברית זו חשיבות עליונה, עד כדי כך שהוא מצווה בתורה, שבית הדין יתן עונש מוות למפר את הברית במזיד, מתוך הכרה וידיעה, מפני שהוא ככופר בבורא עולם.
''מגיד הכתוב, שכל מי שמחלל את השבת, מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שלא ברא את עולמו בשישה ימים, ולא נח בשביעי''. ה' יצילנו. (מכילתא פרשת יתרו)
אות ושלט - אני יהודי
מסופר על הגאון החפץ חיים זצ''ל, שפעם נודע לו על בעל עסק יהודי שהתחיל לפתוח את חנותו בשבת. הרב, אשר הכיר את היהודי המסכן הלזה, אשר התחיל לתעות ולסטות מדרך ה', כאב על כך והצטער צער רב, וביקש שיקראו לו אליו. כשבא אצל הרב, פנה אליו הרב:
''ידידי וחביבי, ברצוני לשאול אותך שאלה. הנה מעל חנותך מתנוסס לו שלט לתפארה: ''נגריה''. אם ביום מן הימים לא תוכל להגיע לחנות לשרת את קהל לקוחותיך כבכל יום - האם תוריד את השלט?''
- ''לא, ודאי שלא'', ענה היהודי, כשהוא תמה לאן חותר הרב בדבריו.
הרב המשיך: ''ואם תרצה לצאת לאיזה טיול ארוך, ולקחת חופשה ארוכה - האם במקרה כזה תסיר את השלט?''
- לא, גם לא''.
- ''האם יש איזה מקרה שבו תחליט להסיר את השלט?''
- ''אהה... ובכן, רק במקרה שאחליט לסגור לגמרי את החנות. כשארצה לעסוק במקצוע אחר''.
הביט החפץ חיים ביהודי התועה ואמר לו בתוכחת אהבה: ''דע לך בני, יהודי באשר הוא, אף אם אינו מקיים את המצוות כדת וכדין - כל עוד ששומר את השבת, הרי הוא מוכיח, כי גאה הוא שזיכהו בורא עולם להיות יהודי, וכמרים דגל ומכריז - אני יהודי, אינני בוש בזה. לא כן יהודי שהתרחק כל כך עד שמזלזל בשמירת השבת - בזה הוא מראה כי מסיר מעליו את השלט 'אני יהודי', ואינו חפץ בהתקרבות להקדוש ברוך הוא, לעם ישראל, ולתורה הקדושה שהנחיל לנו בורא עולם''.
צפור הנפש של היהדות
התייחסותה החמורה של ההלכה כלפי אדם המחלל שבת בפרהסיא [בגלוי], ממחישה לנו עד כמה שמירת השבת הינה ציפור נפשה של היהדות.
הנה, קובעת ההלכה, שהמחלל שבת בפרהסיה:
פסול לעדות.
יינו - יין נסך.
חשוד על השבועה [אין משביעים אותו בבית דין, ואם קפץ ונשבע אינו נאמן].
אין מקבלים ממנו קורבן כלל.
שחיטתו נבלה.
אין מערבים עימו [עירובי חצרות בשבת].