אור ברסלב
השבת בהלכה ובאגדה שער האגדה › מקור הברכה

השבת בהלכה ובאגדה

שער האגדה · מקור הברכה

הבערה ללא טרחה

שאלה: במפעל שבו אני עובד, נותנים תעריף שכר גבוה במיוחד עבור עבודה בשבת, וכך אני מוצא את עצמי בפני התלבטות קשה מאוד, כי למעשה רוב המשכורת שלי מבוססת על עבודה זו.

תשובה:

ניתן להבין את הניסיון הקשה העומד בפניך, שהרי ''קשים מזונותיו [פרנסתו] של אדם כקריעת ים סוף'' (פסחים קיח ע''א), פרנסה איננה דבר קל. לכן חשוב שתשים לב לנקודות החשובות הבאות, אשר יסייעו לך בעזרת ה' לעמוד בניסיון.

א. הבורא יתברך ציוה לשמור את השבת גם במחיר של הפסד ממון.

ב. שיקול המצב הנצחי לעד, מול המצב הזמני.

ג. שבת קודש היא ''מקור הברכה'', ובסופו של דבר לעולם לא מפסידים משמירתה.

ונרחיב:

א. החיוב לשמירת השבת - אף במחיר הפסד ממון

התורה מצווה לכל יהודי ויהודי (דברים ו ה): ''וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ, וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶךָ''. אמרו חז''ל: בכל מאודך - בכל ממונך, דהיינו שיהודי צריך לאהוב את ה' כל כך, עד שיהיה מוכן למסור ולהפסיד את כל ממונו, כדי שלא לעבור על מצוותיו.

כמובן שדרושים לכך כוחות נפש גדולים - שאדם יפסיד את כל ממונו בעבור קיום המצוות. אולם אם התורה ציוותה על כך, סימן שכוחות הנפש הללו קיימים אצל כל יהודי!

כעת עומד בפניך נסיון. למילה ''נסיון'' יש משמעות של ''נס'' [הרמת דגל כאות ניצחון], וכפי שנאמר (תהלים ס ו): ''נָתַתָּ לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס'', דהיינו שכאשר רוצה הקב''ה לרומם את האדם ולקרבו אליו, הוא מציב בפניו ''נסיון'', המהווה קרש קפיצה עבורו להתקדם ולעלות בדרגה. אם יעמוד בו, יזכה להוכיח בזה את נאמנותו הגדולה לקב''ה, ויהיה זה עבורו ''נס - להתנוסס'', להתעלות.

לעיתים מגיע לאדם ניסיון, והוא אינו יודע שזוהי בעצם הזדמנות עבורו לגדול ולהתעלות ולהוכיח את אהבתו לקב''ה. יתכן שהזדמנות זו היא חד פעמית, ולא תחזור עוד. לא בכל יום מזדמן לאדם לקיים ''ואהבת את ה'... בכל מאודך''.

''מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ,

אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה - בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ''. (שיר השירים ח ז)

ב. שיקול המצב הנצחי לעד, מול המצב הזמני.

נתאר לעצמנו: חתן וכלה עומדים להינשא, והם רוצים לרכוש לעצמם דירה למגורים. יחד עם זאת הם מתכננים גם לצאת לנפוש בבית מלון למשך שבוע. כשהם בודקים את האפשרויות העומדות בפניהם, הם נוכחים לראות כי עומדים בפניהם שתי אפשרויות: האחת - להשקיע את מירב ומיטב כספם ברכישת דירה, ואז יוכלו למצוא דירה יפה מאוד, מרווחת, ממוקמת במקום מעולה וכו' - דירה ממש אידיאלית. אולם אז יצטרכו להסתפק בנופש במלון פשוט למדי. והאפשרות השניה - להשקיע את הכסף בחופשה חלומית וקסומה, הם ישהו במלון יוקרתי בעל שם עולמי, יתענגו על מאכלים מיוחדים, אולם אז לא ישאר בידם די כסף לרכישת הדירה, והם יצטרכו לקחת משכנתא נכבדה ולהסתפק בדירה קטנה ועלובה. באיזו אפשרות יבחרו (נניח שאין להם אפשרות לבחור באפשרות ביניים)?

כל אחד אשר יש מעט שכל בקודקודו, מבין מה עדיף על מה... ודאי שעדיף להשקיע יותר על דירת קבע, ולחיות חיי רווחה ונוחות, ללא עול של חובות ומשכנתא, גם אם יצטרכו עבור זה ''לוותר'' על חופשה קסומה וחלומית בת שבוע.

והנה אומרים חז''ל (מסכת אבות פרק ד משנה טז): ''הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין''.

התורה מלמדת אותנו שהעולם הזה הינו זמני ובר חלוף, ולעומת זאת העולם הבא הוא נצחי. אנו החיים פה בעולם הזה מבינים וחושבים במושגים של זמן, איננו מסוגלים לתפוס כלל את המושג 'נצח'. אולם לשם המחשה נצייר לעצמנו את ההר הגבוה בעולם - הר ה'אֵוֵורֶסְט' - כשהוא מלא כולו בגרגירי חול, וכל גרגיר הוא אלף שנה... זהו דימוי שיכול לקרב אל שכלנו מעט את המושג ''נצח''.

וכשהאדם יוצא מן העולם הזה הזמני, ממשיכה נשמתו לחיות חיי נצח, כלומר: התופעה הקרויה בפינו ''מוות'' אינה אלא מעין לידה שניה, כְּעֻבָּר הַמַּשִּׁיל את השליה העוטפת אותו ומשמשת לו כלבוש, ויוצא מעולם חשוך וגדוש מים אל עולם שונה לחלוטין - ענק, מואר, צבעוני ורועש, אשר בו הוא חי בצורת חיים שונה לגמרי מחייו הקודמים. כך גם אנו בעוזבנו את העולם הזה, מסירים אנו מעלינו את הלבוש החיצוני שהוא הגוף, ויוצאים אל עולם הנשמות וממשיכים לחיות שם חיים נצחיים, כמו שנאמר (קהלת פרק יב פסוק ז): ''וְיָשׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ''.

טענה זו טוענת תורתנו הקדושה, כבר למעלה משלושת אלפים שנה. והנה היום המדע המודרני ''גילה'' זאת אף הוא. מחקרים רבים ונרחבים נערכו על ידי אנשי מדע ידועי שם כגון:

פרופ' יאן סטיבנסון

פרופ' קנת רינג

ד''ר ריימונד מודי

ד''ר אליזבט קובלר-רוס

ד''ר ג'ורג' ריצ'י

ד''ר מוריס ראולונגס, ועוד רבים אחרים.

התברר בודאות גם לאנשי המחקר כי ה''אני'' האמיתי של כל אחד מאתנו הוא האדם הרוחני הפנימי העטוף בלבוש גוף הארוג מבשר ועצמות, ו''אני'' רוחני זה, הוא הוא החש, השמח, הכואב, האוהב, המתכנן והמשתוקק.

(המחקרים נערכו בנושאים: א. דיווחי מתים במוות קליני שחזרו לחיים. ב. גלגולי נשמות. ג. דיבוקים. ד. הופעת נשמות כבחייהם. ה. רגרסיה [החזרה לחיים קודמים באמצעות היפנוזה] ו. סיאנסים. ניתן לקרוא על כך בהרחבה בחוברת ''תשע תשובות ושאלה'' מסדרת ''תורה מן השמים'', ובמחקרים הרבים המופיעים ברשימת הספרים שם).

התוצאה המעניינת והמרעישה מכל, המתקבלת ממחקרים אלה, היא כי ה''אני'' האמיתי שלנו, כלומר אנו עצמנו, ממשיכים לחיות לנצח גם לאחר עוזבנו את הגוף הגשמי!

דבר חשוב לא פחות הוא הנתון הברור, כי מצבנו בעולם הרוחני תלוי במעשינו בעולם הגשמי. ככתוב בתורת ישראל וכעדות רבים הנמצאים כבר ''שם''.

ומעתה, חישוב פשוט יוביל למסקנה הברורה כי עשרות השנים בהם חיים אנו כאן בעולם הזה, אינם כלום ביחס לחיינו התמידיים והנצחיים בעולם האמת. ואם כן בודאי שכאשר מדובר בסיכון חיי הנצח [שהרי התורה הזהירה על עונשים קשים מאוד ביחס לחילול שבת, ומנגד - שכר עצום לשומר את השבת כהלכתה], כדאי לעזוב מקום עבודה בחיים זמניים אלה, ולחפש עבודה אחרת עם כל הקושי הכרוך בכך, למען עתידנו הנצחי.

וכגודל הקושי והצער כן גודל השכר. כלשון המשנה במסכת אבות (פרק ה משנה כג): ''לפום צערא, אגרא'' [=לפי הצער, השכר]. ועוד נאמר שם (אבות פרק ב משנה יד): ''ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך''.

מקור הברכה

נעבור לנקודה השלישית: שבת קודש היא ''מקור הברכה'', ואין מפסידים משמירתה. וכמו שאומר הזוהר הקדוש: ''כל שתין יומין, מיניה מתברכין'' [כל הששה ימים, מיום השבת מתברכים]!

סיפר אחד המרצים: יום אחד יצא לי לנסוע עם נהג מונית. במהלך השיחה התפתחה בינינו שיחה לבבית, ובין הדברים שאלתיו: הגד לי, כמה שעות ביום הינך 'מתגלגל' בכביש...? השיב לי: בין 12-16 שעות. מיד העמדתי פנים מתמיהים: 16 שעות? ובכן, בודאי עשית מהמונית כבר שלוש דירות... פרץ הנהג בצחוק, התכופף על ההגה ואמר: שלוש דירות... אדוני! את המשכנתא על דירת השלושה חדרים שיש לי איני מצליח לחסל בכל חודש, אם לא עם הלוואות ומינוסים, ואתה מדבר על שלוש דירות?! לא ציפיתי לתשובה אחרת, אך שוב העמדתי פנים מתמיהות: מה, 16 שעות אתה מתגלגל בכביש ואינך מצליח לכסות משכנתא בסוף החודש...?! אני אב לעשרה ילדים, לומד בישיבה, נותן הרצאות פה ושם, מרוויח עשירית ממך ואולי פחות, וברוך ה' אין לי שום חוב על דירתי. חיתנתי את ילדי ועזרתי אף להם לרכוש דירות, וברוך ה' אני חי בהרחבה! תמה אותו הנהג ובפליאה אמיתית הגיב: אתה אומר אמת...?! השבתי לו: למה לא תאמין לי שאני אומר אמת, הלוא אני בהחלט האמנתי לך על אף שה''נס'' שלך לא פחות גדול מהנס שלי...?!

הרצינו פניו של אותו נהג ובקשתו בפיו: ובכן, בבקשה תן לי הסבר לתופעה מוזרה זו.

וכך השבתי לו: אמשול לך משל. דיירים דרים בבנין אחד, ''טנק'' של מים מונח על גב בתיהם המספק מים לכל אחד מהם דרך צינור התקוע בו, וממנו זורמים המים לבתים. במשך הזמן התיישנו הצינורות, העלו סדקים, צברו חלודה, לכלוך ואבן. חלק מהדיירים החליפו את הצינורות לחדשים, וכמובן שהמים שזרמו לבתיהם שבו להיות זכים ונקיים. אולם חלק מן הדיירים נשארו עם הצינורות הישנים, וברור שהתוצאות היו בהתאם: מים רבים התבזבזו בכך שברחו מן החורים ומן הסדקים שבצינורות, וגם מה שירד לביתם היה מלוכלך בשברירי חלודה, אבן ולכלוך. הפתרון היחיד שנותר להם - להזדרז להחליף את הצינורות הישנים לחדשים.

כך - הקב''ה הוא טוב, וכנאמר (תהלים קמה ט): ''טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו'', והוא זן את העולם כולו, נותן לחם לכל בשר, בחן בחסד ברווח וברחמים רבים. אולם לא תמיד רואים בני האדם את הטוב של הקב''ה כמו שהוא באמת, והסיבה לכך פשוטה: תלוי איזה צינור מכין האדם כדי להוביל את הטוב של הקב''ה עד לביתו. מאת הקב''ה יוצא רק טוב, מים זכים וטובים, אך הדבר תלוי במקבלים. אם המקבל מכין צינור טוב, נקי וחדש, הרי שישנה ברכה גדולה בכל טיפה וטיפה שיורדת אליו מאת ה'. אולם אם המקבל משתמש בצינור חרור וסדוק, ישן ומעופש, הרי שהשפע היורד אליו מתקלקל ואין בו ברכה.

ובכן, דע לך ידידי, שהצינור הוא ''שבת''!

שבת - מקור הברכה! מקור - היינו סיבת כל ההשפעות. יהודי השומר שבת מכין בכך צינור נקי המאפשר זרימה להמשכת השפע, אולם זה אשר איננו שומר שבת, הרי שעם כל הטוב שהכין לו הבורא - היאך ירד אליו טוב זה?! הרי הצינור שהכין - חרור, סדוק, ומלוכלך?!

ואז המשכתי לומר לו: דע לך, שכלל לא הפתעת אותי בכך שאמרת לי שאינך מכסה את המשכנתא בסוף החודש. וכמו כן מעתה אל תופתע מסיפורי שחיתנתי את ילדי ברווח. שכן ההבדל ביני לבינך הוא ''הצינור'' להורדת השפע. אני שהנני שומר שבת כהלכה, צינור השפע שלי שלם, נקי וחדש. כל שקל ושקל שיורד אצלי יש בו ברכה. ואילו אצלך הצינור חלוד ומקולקל, כך שגם אם הינך פותח ברזים רבים, מה יתן לך ומה יוסיף לך, אחר שהצינור המוביל את המים לביתך מקולקל?! אולם אם תתקן את הצינור, די לך לפתוח ברז אחד, והשפע היורד ממנו יהיה מבורך! (מקור הברכה 9-11)

''לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה, כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה!'' (פיוט ''לכה דודי'')

ולחיזוק נביא להלן מספר עובדות וסיפורים אמיתיים, בענין הברכה משמירת השבת.

השבתת חברת התעופה אל-על

כזכור לכולנו, כאשר נדרשה הנהלת חברה התעופה ''אל-על'' להשבית את מטוסיה בשבת, זעקו חברי ההנהלה בכלי התקשורת: ''הרי גם כך החברה צוברת הפסדים הגדלים והולכים משנה לשנה, ואם נשבות בשבת עלולה החברה להתמוטט לגמרי!''.

והנה למרבה הפלא, מיד לאחר שהחלה החברה להשבית את מטוסיה בשבת, הפסיקה להפסיד. ובשנים הבאות החלה לדווח על רווחים, עד אשר פורסם כי החברה חילקה נתח מרווחיה בין העובדים! (מקור הברכה עמוד 29)

מוכן להפסיד את כל כספו למען השבת!

בעת העליה הגדולה לארץ בתקופת הכרזת המדינה, כאשר תנופת בניית מקומות יישוב חדשים היתה בעיצומה, בנה קבלן שומר מצוות שכונה בעיר חדשה, כאשר את השכונה הסמוכה לו בנתה חברת ''סולל-בונה''. העלות הכספית הגבוהה ביותר בענף הבניה היתה אז רכישת המלט, כי הוצרכו לקנותו ולהביאו מחוץ לארץ תמורת הון רב. הקבלן הזמין כמות גדולה של מלט, וההזמנה הגיעה באחד מימי שישי שבתחילת הקיץ, בחביות מגולות. והנה אחר הצהרים של יום שישי, כשהמלט היה מונח באתר הבניה, והקבלן והפועלים חזרו לעירם יפו, נתקדרו השמים בעבים ובכל רגע היה עלול לרדת גשם זלעפות.

הופיעו הפועלים בבית הקבלן בבהלה והזהירוהו אודות כמות המלט הגדולה הנמצאת בחביות מגולות באתר הבניה, ואם ירד גשם והמלט יירטב הוא יתקלקל לגמרי וההפסד הכספי יהיה אדיר. אין ברירה אחרת, הם אמרו, אלא שהם יסעו לשם עם עגלות טעונות קרשים, כדי לכסות את החביות היטב. אולם בדיקה מהירה של הזמן שנותר עד שבת, העלתה כי פועליו עתידים בנסיעה זו לחלל את השבת עבורו.

הוא היה איש ירא אלוקים, וענה להם בנחרצות: ''אני אינני מוכר את השבת תמורת כל הון שבעולם! וכן אני מזהיר, ששום יהודי לא יחלל את השבת עבורי, גם לא בכדי להציל את כל רכושי שעלול לרדת לטמיון''.

ואמנם בליל שבת ירדו גשמים עזים בארץ, כך שהדבר היה ברור שכל הרכוש הגדול נאבד ונפסד. אולם יהודי יקר זה, ערך את שולחן השבת שלו בפנים מאירות, שר את הזמירות כרגיל, למד חומש ורש''י, ועסק באמירת תהילים כהרגלו כאילו שום דבר לא קרה ולא יקרה, כפי שאכן הורו חז''ל, שבשבת על האדם להרגיש כאילו ''כל מלאכתך עשויה''.

רק בצאת השבת, לאחר שהבדיל על היין, החל לבו נוקפו על ההפסד הגדול באיבוד הכמות הגדולה של מלט שעלתה לו בדמים ויגיעה רבה ועכשיו ירד הכל לטמיון. מיד נטל עגלה לנסוע למקום הבניה. אולם, כשהגיע לשם הופתע ונדהם ממראה עיניו: כל חביות המלט שלו היו מכוסות היטב בקרשים ופחים ואבנים כראוי וכיאות, ומאומה לא התקלקל!! הוא לא האמין למראה עיניו, ורצה למשש את הנס בידיו. הוא תחב ידו לתוך המלט והנה הוא יבש וטוב לשימוש. מחשבה עלתה בדעתו, מי יודע אולי נשלחו מלאכי עליון לשמור על השקעתו הגדולה, ולכסות את החביות השייכות לו שלא ינזקו במטר...

רק למחרת נודע מה שקרה. חברי הנהלת ''סולל בונה'' שלחו פועלים לכסות את חביות המלט שלהם, אך בחשכת הלילה הגיעו הפועלים בטעות לאתר הבניה של מיודענו הקבלן, וכיסו את החביות שלו במקום לכסות את החביות של סולל בונה... וכך ניצל רכושו. (אות ישראל עמוד 262)

הכל - לאדון הכל!

והרי עובדה מתוך הספר ''הכל לאדון הכל'' לתולדות חיי הצדיק ר' יעקב הרמן זצ''ל:

אבא ואמא החלו את מסעם לארץ ישראל בששה עשר באוגוסט. הם היו אמורים לעגון בנמל חיפה ביום רביעי, השלושים באוגוסט. נעשו עבורם סידורים לשהות מספר ימים בביתם של הרב אלפא ורעיתו בחיפה.

בהיותם בלב ים, קיבל רב החובל הוראות להפליג בנתיב עוקף מחשש שמא מוקשו מימי הים התיכון מפאת המלחמה העומדת בפתח. במקום להגיע, כמתוכנן, ביום רביעי, עגנה האניה בנמל ביום שישי, הראשון לספטמבר, שעה אחת לפני השקיעה. שעות אחדות קודם לכן, פרצה מלחמת העולם השניה, עם פלישת גרמניה לפולין.

מגבירי קול האיצו בנוסעים לעזוב מיד את האניה. כל המטענים יפורקו על הרציף, והנוסעים אחראים לפנותם במהירות האפשרית. מהומה שלטה בכל. אבא ואמא היו מודאגים ביותר. איך יוכלו לטפל במטענם, כשעליהם לעזוב מיד את הנמל, כדי להגיע בעוד מועד לביתו של הרב אלפא?

אבא תפש במזוודה שהכילה את ספר התורה ואת הטלית והתפילין שלו, ואמא לקחה רק את תיק היד. הם פלסו דרכם ברציף ובקשו לראות את הקצין האחראי. קצין אנגלי גבה קומה האזין להסברו של אבא: ''מעולם לא חיללתי שבת. להגיע לארץ הקודש ולחלל את השבת כאן - לא בא בחשבון''. דמעות שטפו את לחייו של אבא. הקצין ענה בקיצור נמרץ: ''רבי, פרצה מלחמה! עליך לקחת בחשבון''.

''רק חתום על דרכונינו והרשה לנו ללכת, ניקח את מטעננו עם צאת השבת''. בקש אבא. ''זה בלתי אפשרי'', אמר הקצין, ''אנו מפנים את האנייה ומשאירים את החבילות על הרציף. כשעוזבת האנייה את הנמל, חייב גם הרציף להיות מפונה''.

''לא איכפת לנו מחפצינו'', אמר אבא, ''רק החתם את דרכונינו כדי שנוכל לעזוב''. הקצין הסתכל באבא במבט מוזר: ''כמה מזוודות יש לך?''

-''ששה עשר ארגזים בתא המטען ותשע מזוודות בתאנו''.

-''האם אתה מבין, שברגע שאתה עוזב, יישאר מטענך על הרציף מבלי שמישהו יהיה אחראי עליו? עד מחר בערב לא יישאר זכר לחפציך. הערבים ישדדו את הכל'', אמר הקצין בהדגשה.

-''אין לי כל ברירה. השבת כמעט נכנסת. עלינו להגיע העירה בזמן. אנא, אנא, רק החתם את דרכונינו והנח לנו ללכת'', קולו של אבא עלה נואשות.

הקצין, בהשתאות, קרא לקצין אנגלי אחר. ''החתם את דרכוניהם והרשה להם ללכת. הרב הזה מוכן לאבד את כל חפציו ובלבד שיגיע העירה עם כניסת השבת שלהם''. הקצין השני הביט באבא בתדהמה, כשהחתים את דרכוניהם ואישר את ניירותיהם.

אבא, אוחז במזוודה שהכילה את ספר התורה ואמא מחזיקה בתיקה, תפשו מונית והגיעו לבית הרב אלפא בדיוק בזמן שעמדו להדליק את נרות שבת.

במשך כל השבת היתה רוחו של אבא מרוממת. שוב ושוב אמר לאמא: ''ה'בוס' עושה כל דבר למעני. מה אוכל אני אי פעם לעשות עבורו? סוף סוף נפלה לידי הזכות לקיים את מצות ''ובכל מאודך'' [=בכל ממונך, לאהוב את הקב''ה גם כשזה דורש מאתנו להקריב את כל הממון], ולקדש את שמו''. לאמא קשה היה להשתתף בהתרוממות רוח זו במלואה. היא היתה תשושה פיזית ובודדה נפשית. הגעגועים אל ילדיה העיקו על לבה ומוחה. אבדן כל רכושה בנוסף על כך, היה[היתה] גלולה קשה לבליעה, אך היא לא התלוננה.

במוצאי השבת, עם תום שבעים ושתים דקות לאחר השקיעה, לאחר שעשה אבא הבדלה, אמר אליו הרב אלפא: ''הבה נלך לנמל. יתכן שעדיין נמצא שם כמה מארגזיך''. אבא ואמא לא היו שותפים לאופטימיות זו שלו, אך הצטרפו אליו. משקרבו לאזור המואר, הצטלצל קול במבטא אנגלי: ''מי הולך שם?'' אבא קרא: ''מישהו מהנוסעים מהאנייה שעגנה אתמול בשעת אחר הצהרים המאוחרות''. השומר האנגלי קרב אליהם. ''מה שמך?'' שאל קצרות. ''יעקב י. הרמן,'' ענה אבא. ''אכן, אכן, הגיע הזמן שתופיע כאן. הובטח לי שתבוא ברגע שתשקע השמש, אחרת בכמה שעות. הייתי אחראי על מטענך למעלה מעשרים וארבע שעות. מפקדי הקצין איים לכרות את ראשי, אם יחסר כהוא זה מחפציך. הואל נא לבדוק אם הכל בסדר וחתום על ניירות אלה. בבקשה סלק מכאן את הכל במהירות האפשרית, אני תשוש לגמרי''...

הפריץ וסוחר השטיחים

מעשה בסוחר שטיחים ישר דרך וירא אלוקים ושמו משה, אשר למזלו הרב, התגורר באחוזתו של פריץ טוב לב שהיה אוהב מאד את הסוחר היהודי, ומוקירו על ישרותו ונאמנותו. כך חלפו השנים בטוב ובנעימים ומסחרו של היהודי פרח ושגשג. הפריץ היה מתגאה תמיד בפני ידידיו וחבריו ביהודי ''שלו'' אשר כל משאו ומתנו בנאמנות שאי אפשר למצוא כמותה. כתוצאה מכך שמו הטוב של הסוחר היהודי נישא למרחקים, ומעגל הקונים הלך והתרחב.

והנה, בבקר יום שבת אחד, כאשר גביע הקידוש כבר היה בידו וכל בני ביתו יושבים במקומותיהם סביב השולחן, נשמעו דפיקות רמות בדלת. ''פיתחו את הדלת! כאן איוון, מנהל האחוזה של הפריץ!'' הדלת נפתחה ואיוון נכנס ופנה אל בעל הבית: ''כידוע לך, מושקה, בערב מתקיימת מסיבה בארמון הפריץ בהשתתפות כל פריצי הסביבה. ברגע האחרון החליט הפריץ להחליף את כל שטיחי האולם הענק של הארמון והוא מבקש שתבוא בדחיפות עם דוגמאות של שטיחים שונים והוא ירכוש את אשר ייראה לו ביותר. מדובר בעסקה הגדולה ביותר שעשית בחייך!'' סיים מנהל האחוזה בקריצת עין שובבה.

אך משה היהודי, בשלווה ובמאור פנים השיב לאיוון: אמור לאדוני הפריץ כי מאד אשמח לעמוד תמיד לשירותו. אך כידוע לו היום הוא יום שבת קדשנו, ועלינו לשבות ממלאכה ביום קדוש זה''. מנהל האחוזה הנדהם יצא למסור לפריץ את תשובתו של היהודי, ומשה פתח בברכת הקידוש כאילו לא אירע דבר. בשעת הסעודה שוב נשמעו הדפיקות המוכרות. איוון נכנס בפנים זועפות ואמר כי הפריץ כועס מאד. הוא אמר שאם לא תביא כעת את אשר ביקש, הוא ינתק אתך כל קשר, וגם לחבריו הוא יגרום שינהגו כמוהו!''. ומשה היהודי בשלו: ''אמור לפריץ שהקשר אתו חשוב לי מאוד. אך הקשר עם בוראי שכל פרנסתי וחיי בידו, חשובים לי יותר. לא אבגוד במצות דתנו''. מנהל האחוזה לא ויתר, וניסה לשדל את היהודי בפיתויים ובאיומים שונים לעיני אשתו וילדיו. אשתו שלא היתה חזקה כמוהו. קראה לו לחדר צדדי וניסתה לשכנעו כי מדובר במקרה חריג ויוצא דופן, ואולי אפשר להתפשר באופן שהתשלום יתבצע לאחר השבת. אך משה ממאן לשמוע. ''כל זה עצת היצר'', הוא אמר. ''אין שום היתר בהלכה לעשות זאת, והפרנסה בידיו של אלוקים''. איוון מפציר לוחץ ומאיים, ומשה בשלו חוזר שוב ושוב על דבריו: ''לא אוותר על נאמנותי לדתי עבור כל הון שבעולם''. עד שמנהל האחוזה התייאש ויצא כשהוא מאוכזב.

למחרת, בשעת הצהרים, עצרה כרכרתו המהודרת של הפריץ לפני פתח ביתו של משה היהודי, והפריץ בכבודו ובעצמו נכנס אל הבית כשהוא מלווה בעזריו ובשומריו. למרבה הפלא היו פניו מחייכות, והוא חיבק את משה היהודי בחום, תוך שהוא מושיט לו צרור מלא זהובים. ''קח! זה חלקך מזכייתי בהתערבות בזכותך!''. למראה פניו המשתאות של משה, התיישב הפריץ וסיפר: אתמול בבוקר הגיעו חלק מהאורחים - ידידי הפריצים - האמורים להשתתף במסיבה. ישבנו יחד ושוחחנו, והנה כרגיל עלה נושא היהודים לדיון. ''הם גנבים'' פלט האחד. ''כולם נוכלים מוצצי דם!'' הוסיף אחר. ''אין בהם נאמנות לאף אדם ולשום ערך'', תרם גם השלישי את חלקו כשכולם מהנהנים בראשיהם בהסכמה. ואני, שמכיר אותך, ידידי משה, העזתי לחלוק על כולם ואמרתי ''דוקא היהודי שלי, אדם אמין וישר דרך. הוא נאמן לערכים הנפלאים שלו ולדתו היהודית ושום דבר לא יזיז אותו מנאמנותו''. הם פרצו בצחוק, לגלגו על תמימותי והתווכחו, אך אני עמדתי על שלי. עד שבסופו של דבר הוחלט להעמידך במבחן, ואנו התערבנו בינינו על סכום כסף עצום. האם תבגוד בדתך עבור רווח כספי, או שמא אכן נאמן אתה לערכיך ולעקרונותיך. שלחנו אליך את מנהל האחוזה, ואת ההמשך אתה כבר יודע. בזכות נאמנותך למצות דתך, זכיתי בהתערבות!! הנני גאה ושמח בקשר שיש לי אתך. הנה חלקך מזכייתי בהתערבות!'' עם צאת הפריץ, פנה משה לרעייתו בפנים מאירות ואמר בחיוך עדין ''הרואה את? כי משמירת שבת לא מפסידים!''. (מקור הברכה)

השבת תתן לך ברכה!

ועוד מעשה. מסופר על עשיר גדול שחי בזמנו של ה''חפץ חיים'' זצ''ל, וכפי גודל עשרו וממונו, כך גודל צרותיו שהתבטאו במחלתו הקשה ומחלות בני ביתו, אשר כל הרופאים אמרו נואש ולא יכלו להעלות ארוכה ומרפא למחלותיהם. יהודי זה היה רחוק מאד מתורה ומצוות, והפעיל את עסקיו אף בשבתות כבימי חול רגילים.

לימים נזדמן לו לעשיר זה להיפגש עם סוחר גדול שהיה ירא שמים ומדקדק במצוות, ובאותה הזדמנות תינה לפניו את צערו, כי מצבו בכי רע, וכי כל הממון הרב שיש לו אינו שווה מאומה, בו בזמן שכל משפחתו סובלת ייסורים קשים ומרים ומיני מחלות שונות שאין להם תרופה. הסוחר הציע לעשיר לגשת אל ה''חפץ חיים'' ולבקש את ברכתו, אולם העשיר, שהיה רחוק מחיי תורה ומצוות, דחה כלאחר יד הצעה זו באומרו: וכי הרב הוא מלאך שתהיה באפשרותו לשנות את הטבע? אך הסוחר הפציר בו מאוד עד ששכנעו לגשת לצדיק.

כשנכנס הלה לבית הרב פרץ בבכי מר, ובתוך כך ספר על הייסורים והמחלות שלו ושל בני ביתו, ובקש והתחנן מהרב שיואיל בטובו לברכו. אך הרב במקום לברכו, אמר לו: תן לי את ידך, ואז לחץ הרב את ידי העשיר ואמר: ''לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה'' - אם ברצונך ברכה, תתחיל לשמור שבת, ואז הברכה תבוא מאליה.

התנצל העשיר בפני הרב ואמר: ''אדוני הרב! וכי סבור אתה שיכול אני בקלות לשמור שבת? והרי יש תחת ידי עשרות מפעלים וסגירתם ביום שבת תגרום לי הפסד של הון עצום!'' כשמוע הרב את דברי העשיר, שוב לחץ את ידו באומרו: ''לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה, והרי כבר אמרתי לך שהשבת היא - ורק היא - הברכה, ואם תשמור את השבת - הברכה תבוא מאליה''.

העשיר לא ידע נפשו מרוב צער ולא היה מענה בפיו, אך לאחר זמן מה התעורר כאילו ממחשבתו ואמר: אדוני הרב, חשבתי ברגע זה על פתרון נפלא, הרי בעוד כעשרים יום תסתיים השנה הנוכחית, ואז אסכם את ההכנסות וההוצאות של כל המפעלים והחנויות, ולאחר מכן אתחיל לשמור את השבת, ואם כן, תרשה לי, אדוני הרב, לחלל רק עוד שלוש שבתות…

כששמע הצדיק דברים אלו, התפרץ בבכי ואמר: ''בני, בני, וכי חושב אתה שהשבת היא שלי, שאוכל להרשות לך לחלל אותה?! אילו השבת היתה שלי באופן פרטי לא היה אכפת לי להרשות לך לחלל כמה וכמה שבתות, אולם השבת היא של הקדוש ברוך הוא בורא כל העולמות, ואם כן איך אוכל להעיז להרשות לך לחלל שלוש שבתות?'' התרגש העשיר מדבריו של החפץ חיים האמיתיים והמאלפים, ובקול חנוק מדמעות אמר: ''אדוני הרב, אילו הייתי יודע שהשבת היא כל כך חמורה, לא הייתי מעז לחלל אפילו שבת אחת, ומקבל אני בלב שלם להתחיל לשמור שבת''. ואז ברכו הצדיק בברכת רפואה שלימה לו ולכל בני משפחתו. ואכן לא עברו ימים מועטים, וכולם התרפאו רפואה שלימה, ומני אז שקד על שמירת השבת והתחיל להתחזק אף בשאר מצוות.

שותף נאמן

הרבי מאלכסנדר היה מקבל קהל במשך שעות רבות. המונים נהרו אליו מכל רחבי המדינה והוא היה מאזין לבעיותיהם, משתתף בצערם ומברך אותם. בחכמתו הגדולה אף ידע לתת עצה לכל דורש ולהנחותו בדרך הישרה.

איש אחד שבא אל הרבי, התלונן בפניו שיש לו חנות ואין לו פרנסה ממנה. הפדיון מועט ובקושי הוא מספיק לכסות את ההוצאות. הבין הרבי מתוך דבריו שהוא פותח את חנותו גם בשבת, ואמר לו: ''אם אתה מסכים לקחת אותי לשותף בחנותך בלי שאשקיע בה סכום כלשהו, בחלק של חמשה עשר אחוזים ממנה, אני מבטיח לך שתהיה לך פרנסה''.

הסכים האיש ברצון להצעת הרבי, ומיד ישבו שניהם וכתבו שטר שותפות כדין.

אחר כך אמר הרבי: ''כיון שעכשיו שביעית מן העסק היא שלי, הרי אני בוחר לעצמי את יום השבת. הרווח של יום זה יהיה שייך לי, ושל ששת ימי החול יהיה שלך. ואם כן, אני מצווה עליך שתסגור את החנות ביום השבת, שהוא שלי''.

עתה ירד האיש לסוף דעתו של הרבי, ומאז סגר את חנותו ביום השבת, ואכן שרתה הברכה והצליח במסחרו.

השבת תובעת את עלבונה

ולסיום, אי אפשר להתעלם ממקרים כאובים כאשר הלקח נלמד רק כאשר היה כבר מאוחר. הנה אחדים מהם:

מספר הרב יעקב ניימן זצ''ל, מעשה ששמע בעצמו מפי ה''חפץ חיים'' זצ''ל: פעם אחת הגיע ה''חפץ חיים'' לעיר צ'רניקוב, ושמע שיש שם בעיר יהודי בעל בית חרושת המעסיק פועלים יהודים בשבת. נכנס אליו ה''חפץ חיים'' ודיבר עמו שיפסיק את העבודה בשבת. ענה לו בעל בית החרושת: ''אני מרויח בכל יום ארבעת אלפים רובל, וכי רוצה אתה שאפסיד כתוצאה מן השביתה בשבת סכום כל כך גבוה?'' אמר לו ה''חפץ חיים'' שאינו צודק כלל בחשבונו, ואם ימשיך לחלל את השבת הוא עלול להפסיד את כל בית החרושת.

ה''חפץ חיים'' נימק את דבריו בעובדה שכאשר התורה באה להזהיר את האדם על שמירת השבת, היא מצווה עליו: ''ששת ימים תעשה מלאכה'' - ציווי שאינו נוגע לעצם העניין, שהרי מה זה משנה מה יעשה בששת ימי החול? אלא בודאי שהתכוונה התורה לומר לאדם: אם רצונך שתהיה לך פרנסה במשך ששת ימי המעשה, עליך לשבות ביום השביעי! אבל אם לא תשמור על קדושת היום השביעי, אז גם בימי השבוע לא יהיה לך מה לעשות! לשמע הדברים ענה לו האיש בלעג: ''מה הרבי חושב, וכי פסוק בחומש יעמיד את בית החרושת שלי ללא עבודה עשרים וארבע שעות בכל שבוע?!''

זמן קצר אחרי השיחה שהיתה בין ה''חפץ חיים'' לבין בעל בית החרושת נכנסו הבולשביקים לרוסיה, ובין שאר פעולותיהם שם החרימו את כל בתי החרושת שהיו בבעלותו של אותו האיש. הוא עצמו הצליח בדרך נס לברוח בעירום ובחוסר כל ולהינצל ממוות. בראותו את אשר עבר עליו, נזכר בדברי ה''חפץ חיים'' ומיד הריץ לו מכתב בו הודה ואמר: ''עכשיו אני רואה שדבריו צודקים ואמיתיים. אכן, יש בכוחו של פסוק בחומש לשתק את בית החרושת, לא רק ליום בשבוע, אלא לכל השבוע!''

ניסיונו של סוחר העצים

והרי מעשה נוסף ובו לקח כפול (מובא בספר ''הלמד-וו ועוד'' עמוד 152): בזמן הצר ניקולאי חי ברוסיה סוחר יהודי מצליח בשם אברהם. הוא עסק בסחר עצים, שהיה קונה מבעלי האחוזות בסביבה ומוכרם בסיטונות לסוחרים יותר קטנים. היו לו שני בנים וארבע בנות שהתחנכו בדרכי האבות, ואשתו רחל היתה לעזר כנגדו בהליכות הבית.

ויהי היום וההצלחה חדלה להאיר לו את פניה, והוא החל לרדת מנכסיו בהדרגה. כמובן, היו לו עודפי נכסים, והשקעותיו פוזרו במקומות שונים, אבל אם ה' חפץ לנסות את האדם, לא יועילו כל התחכמויות שבעולם, וכך הגיע היום שאברהם מכר את כל בתיו ואף חיסל את עסקו, שילם את כל חובותיו ופתח חנות קטנה לממכר דגים מלוחים. ''השם נתן והשם לקח - יהי שם ה' מבורך'', היה אומר והרגיל את עצמו ואת בני משפחתו לחיים יותר צנועים בדירה קטנה ורעועה.

הגיע הזמן שצריך היה להכניס את בניו הבוגרים לחופה, וגם בנותיו הגיעו לפירקן, וכדי להשיג לכולם בני זוג טובים, זקוק היה אברהם לממון רב. באותה עת נודע שהפריץ, בעל מרבית האחוזות שבסביבה, מעוניין למכור את היער שליד העיירה אשר עבר אליו בירושה מאבותיו. בחושו המסחרי הרגיש אברהם באפשרויות הטמונות בקניית יער זה ובמכירת עציו לסוחרי העצים, והפריץ הסכים בתנאי שיואיל אברהם להמתין עד לסוף הקיץ. חשבונו של הפריץ היה, אולי יחפוץ גיסו הנמצא בצרפת לרכוש את היער. הלה אמור היה לבוא אליו עד סוף הקיץ כדי להסדיר כמה עניינים משפחתיים, והפריץ הבטיחו במכתבו האחרון, שלא יעשה שום עסקה ברכוש המשפחה עד למועד בואו. נתן אברהם לפריץ סכום קטן וסמלי, בתורת דמי קדימה, והסכים לתנאי.

על סמך עסקה עתידית זו, שהיו לה כמעט כל הסיכויים להתקיים, מצא אברהם שידוכים טובים לבניו ולבנותיו, לווה כספים ועשה הכנות לקראת החתונות. בינתיים חלפו חודשים אחדים והגיעו ימי הסליחות. אברהם התפלל וביקש מאלוקיו שישלח הצלחה במעשה ידיו, והתחנן שעסק קניית היער מן הפריץ יצליח במהרה. והנה הגיעו הימים הנוראים והוא עמד בראש השנה בבית הכנסת, בעת ששליח הציבור חזר בקול על תפילת המוסף והגיע אל ''ונתנה תוקף קדושת היום'', והמשיך: ''מי יעני ומי יעשיר - מי ישפל ומי ירום'', חשב אברהם בלבו: ''הוי, ריבונו של עולם, עשה נא שיצליח העסק עם הפריץ, אבל מהר - מיד! אין זמן, כי משפחות בני הזוגות לוחצים ודורשים את קיום החתונות בהקדם. מיד, ריבונו של עולם מיד!''

תוך כדי כך חש במישהו שמשך את טליתו. הוא הביט וראה את בן זקוניו. ''אבא'', לחש, ''אמא נמצאת בחוץ וחפצה להודיעך כי הפריץ רוצה למכור את היער היום, והיא מבקשת שתצא החוצה''. רגשי גיל מילאו את לבו והוא היה כבר מוכן למהר החוצה, כשנזכר פתאום שאסור לדבר. ''נו - או'', השיב אברהם לילדו ורמז לו שאינו יכול לצאת. בלית ברירה חזר הילד אל אמו והודיעה כי האב אינו יכול לצאת החוצה באמצע התפילה. האשה חזרה הביתה והמתינה בקוצר רוח לשוב בעלה מבית הכנסת.

לאחר מכן, בשעת הסעודה, סיפרה לו כי הפריץ הופיע בבוקר בעצמו ושאל עליו. הוא אמר כי קרובו אינו מתנגד למכירת היער, ולכן יש בדעתו לבצע את העסקה מיד. אם לא יבוא אברהם אליו עוד היום עם סכום נוסף של כסף, ולא יחתום על המסמכים, לא ימתין הפריץ עד מחר והוא ימכור את היער לאחר. משהו הרתיע את אברהם. ''כיצד'', אמר, ''עושים עסקה ביום טוב? מדוע דווקא בראש השנה?''

אשתו ניסתה לשדלו בדברים ואמרה כי במקרה זה יש משום פיקוח נפש, וכידוע פיקוח נפש דוחה שבת ויום טוב, אולם אברהם התעקש וטען שב''שולחן-ערוך'' כתוב שאסור לעשות עסק בראש השנה, והוא לא יעבור על איסור זה! וכי היכן יש כאן פיקוח נפש? בינתיים נכנסו לבית קרובים ומכרים וכאשר שמעו את הענין, ניסו גם הם לשדלו שיגש אל הפריץ ויגמור את העסק. אבל הוא עמד כצור נגד כולם והוסיף כי אם חפץ ה' יתברך, ישלח לו ישועה ממקום אחר וחלילה לו לעבור איסור ביום קדוש זה.

הוא ויתר על ביצוע העסקה ובינתיים נודע הדבר ליהודי אחר, שהניח ליצר הרע להשלותו כי אין בכך משום איסור גדול. הוא הלך אל הפריץ ובו ביום קנה ממנו את היער למורת רוחם של אשת אברהם וכמה ממכריו. כשראו מחותניו שתוחלתו היחידה של מחותנם לעתיד, היער, נמכר לאחר, ביטלו את השידוכים. אשתו מיררה את חייו, אך הוא חזר וטען כי ה' יתברך ישלח לו ישועה ממקום אחר.

עבר כחודש ימים, וזמן קצר לאחר חג הסוכות, בשעות הערב, הוארה כל הסביבה באור אדום שהדהים את התושבים. התברר שאיכרי העיירות הסמוכות, אשר רגילים היו מאז ומתמיד לגנוב עצים מן היער, שמעו על דבר מכירתו לסוחר יהודי שעמד לכרות את כל עציו ולמכרם. בראותם כי בעתיד לא תהיה להם אפשרות להמשיך בגניבות, עמדו והציתו את היער, שהפך למאכולת אש, וכך התרושש היהודי שהזדרז לקנותו מהפריץ בעצם ראש השנה, וירד מנכסיו באופן פתאומי. הוא לא עצר כוח לעמוד נגד הרעה, ומחוסר ביטחון מלא בקדוש ברוך הוא עמד ושלח יד בנפשו. טרם מותו כתב צוואה ובה הודה כי לפני זמן מה, בהיות אברהם עשיר, גנב ממנו חמשת אלפים רובלים, סכום עתק בימים ההם, ששמרם במקום סתר. הוא תיאר את המקום וביקש להחזיר את כסף הגניבה לבעליו תוך בקשת סליחה ומחילה.

בכסף זה, שקיבל אברהם באופן בלתי צפוי, פתח חנות חדשה למסחר בעצים. ה' שלח הצלחה במעשה ידיו ותוך תקופה קצרה שגשג מסחרו והוא החל לעלות מעלה מעלה, ועד פורים היה לעשיר גדול - יותר מאשר היה אי פעם. מחותניו חזרו בהם מביטולי השידוכים, הכל הוכן - בעזרת הכסף הרב, במהירות, ועד לפני חג הפסח השיא את בניו ובנותיו הבוגרים. ביום השמחה הגדולה הרים אברהם את ידיו למרום ואמר: ''אודך ה' אלוקי שסייעת לי לעמוד בניסיון, והראית כי טוב לחסות בך, מבטוח בפריצים''.

ומדוע בכל זאת ישנם אנשים שמחללים שבת - ומצליחים בעסקיהם?

על שאלה זו ענה ה''חפץ חיים'' זצ''ל כך: ''ואל יפלא בעיני האדם ממה שראינו שיש כמה מחללי שבת בשאט נפש, בעוונותינו הרבים, ומצליחים בנכסיהם והשעה משחקת להם... כי כאשר יתבונן היטב, יראה שלבסוף תשולח מארה בנכסיהם. ואפילו אם ראה שהיו מצליחים כל ימיהם - גם כן לא יהיה לפלא.

ומשל למה הדבר דומה? שר אחד מרד במלך, ופסקו את דינו למות במיתה קשה ביותר, למען יראו וייראו: יושיבו אותו בהיכל מפואר לפי כבודו, אך ימנעו ממנו מאכל, עד שיגווע שם ברעב. להיכל זה עשו חלונות רבים, כדי שיוכלו כולם לבוא ולחזות בעונשו הקשה של המורד במלך.

ביום הראשון לישיבתו שם לא היה ניכר צערו, אולם ביום השני והשלישי כשגבר עליו צער הרעבון, ראו האנשים איך כל גופו נאנח ודואב מפני הרעב. ביום החמישי ראו, שהגיע לידי זלעפות רעב, והתחיל לנשוך בשיניו את עור בשרו מעליו כדי להשיב מעט את נפשו.

בתוך כך, בא איש אחד אשר עדיין לא שמע מכל הנעשה, ושאל את האנשים העומדים סביב החלונות לפשר ההמולה הגדולה. ענו ואמרו לו, כי אחד משרי המלך נענש בעונש קשה, וזה כבר היום החמישי שלא טעם מאומה. נדחק האיש לראות את המחזה, ופנה בשאלה אל הסובבים אותו: וכי לזה תקראו רעבון? הלוא אני רואה דרך החלונות שהוא לועס בשר בשיניו! ענו לו ואמרו: אוי ואבוי על אכילת בשר כזו, הלוא את בשרו הוא אוכל מגודל מרירות רעבונו וצערו!

כן הדבר ממש בענייננו: כשה' יתברך נותן השפעה לכלל ישראל לכלכלם ולפרנסם - הוא רק מן הפירות, אבל בקרן של המצוות - בשכר השמור להם לעולם הבא, אינו נוגע כלל. לא כן האנשים האלו שסרו מדרך ה' לגמרי, וממילא הם מסולקים מן העולם הבא, אם יש להם זכות מאיזו מצוה שעשו אי פעם בחייהם, משלם להם ה' על פניהם גם על הקרן, ועל ידי כך יהיו אבודים שם בעולם הבא לגמרי, שלא תהיה להם שום זכות.

אותם אנשים המחללים את השבת בשאט נפש, שהשעה משחקת להם כל ימיהם, שוב לא יהיה להם חלק שם. אנשים כאלה הם בבחינת שיכור שבזבז את כל כספו ומכר את כל בגדיו וחפציו כדי לקנות עוד כמה בקבוקי יין, והוא מונח באשפתות ושמח ומשורר על ''אושרו'' ו''עושרו'' מגודל שכרותו. ואינו מכיר ויודע את גודל עניותו, ושהוא ערום ויחף ומוטל באשפתות. אך כאשר ייקץ משכרותו, הוא מתמה על נפשו ובוכה ומתאונן. כן הוא ממש בזה''. עד כאן תשובת הגאון החפץ חיים.

על כן, אל יטעה אותנו היצר הרע להרוויח משהו מחילול שבת חס ושלום, כי פח הוא מנסה לטמון לנו, ועלינו להיזהר לבל ניפול ברשתו חס ושלום.

לא משתלם

הפרוטה שהרווחת בעבודתך בשבת - האם תוכל להביא ברכה, ברכת אמת, לתוך ביתך? והלוא היא צמחה רק מתוך היפך הברכה. שכן כדי לחוטפה, הוכרחת להמית את הנאצל והנשגב אשר בקרבך! (הרב הירש)

תוכן העניינים

השבת בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה