הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן קיח · ה
(סעיף ט' אבל אם לותה וכו') נראה דמיירי שכתב לה בע"ח דאקני דאף דבעל לוקח הוי ה"ל כלוה וקנה ומכר דטורף ממנו אף דהמכירה הוא מיד בשע' נשואין כשנתן לה וכבר כתבנו בסי' צ"א דאין ראי' משבח דאם כתב למלוה דאקני ולא ללוקח גובה ממנו כל השבח אף דקנין והמכירה בא בפעם אחת דהתם שאני שיש למלוה כח בשדה קודם המכירה לענין שבח מ"מ הכא המלוה קודם דזוכה משעה שהיא קנתה החוב קודם הנשואין ואח"כ זוכה הוא בפירות דהא מטעם זה לא דמי לנותן מתנה לאשתו אך קשה דנהי דשטר אקרי נכסי עכ"פ הוי מטלטלין וקי"ל דאין בע"ח טורף ממטלטלין שמכר וצ"ל כסברת הש"ך בח"מ סי' קל"ב דמלוה בשטר גובה ממטלטלין נכסי מלוג דלענין מטלטלין לא הוי כלוקח ממש א"נ דמיירי באמת שכתב לו מטלטלין אגב קרקע וכבר כתבתי בסי' פ"ה דבזה מיושב נמי מה שהקשה הב"ש לקמן ס"ק י"ב דלמה יגבה המלוה מן המתנה שנתן לה הבעל הא משועבד לבעל לפירי פירות דכיון דהבעל אינו קונה את הפירות אלא משבאו לעולם כבר קדם המלוה וה"ל כמו דאקני קנה ומכר דטורף המלוה חן הלוקח ואפשר דס"ל להב"ש דכיון דיש לו לבעל קנין לפ"פ בשדה עצמו ה"ל כבא ביחד וא"י להוציא וכן משמע ממ"ש התוס' בב"ב דף נ"א ע"ב דיש לו קנין בשדה לפ"פ ולא הוי חצירה והרא"ש שם בפרק חזקת הביא ג"כ סברא זו מיהו י"ל דהרא"ש ל"ל סברא זו כדמשמע מלשון הרא"ש בתשובה זו דבעין יפה נותן ולא שייר כלום ר"ל דאפילו אם יש לו פ"פ היינו כשבאים הפירות לעולם ה"ל כנכסים שנפלו לה אבל בגוף השדה לא שייר גם י"ל אפילו נימא דיש לו כח לפ"פ מ"מ בע"ח שיש לו גוף השדה לפירות עצמם הוא קודם דחל שיעבודו עליהם אפילו לפ"פ שיוציאו דסוף סוף הוא בא אחר שיעבוד הפירות ואין להקשות על הרא"ש ז"ל מיהו אם מחה בחייו הבעל מוציא ממנו כדאי' בסי' פ"ה ע"ש:
והנה הח"מ בס"ק י"ב נראה מדבריו דקשה לי' קושיא זו דהא משועבד לבעל לפידו' נראה דס"ל דה"ל כבא ביחד כנ"ל. אלא שהוסיף בקושייתו דאדעתא דהכי לא נתן לה המתנה שתפרע חובותיה והב"ש ס"ק יו"ד כתב ולמ"ש בסי' צ' בשם מהרי"ק לק"מ נרא' כוונתו לח"ש ברס"י צ' דבהודאה לא אזלי' בתר אומדנא וס"ל דחיוב זה ה"ל כהודאה כן נר' מדבריו ברס"י צ' אבל כבר הקשתי עליו שם. אך לא ידעתי מאי אומדנא זו והלא במתנה שנותן לה אח"כ ודאי בעל חוב גובה ומה"ת נימא אומדנא שיאכל פירות והרי אפילו בנדוניא שכשמתה בתו י"א שאומדנא שלא נתן אלא שתהנה בתו ואפ"ה בע"ח גובה מנדוניא ולא אמרינן דלא נתן האב אדעתא דהכי והנה הח"מ שם כתב דדברי הרא"ש הי' אפשר לפרש דנותני' השט"ח לבע"ח וצריך להמתין עד שתתאלמן או תתגרש אלא דקשה ליה על הטוש"ע דמחלקים בין אם השט"ח עומד לגבות מיד ובין אם אין עומד לגבות אלא כשתתאלמן או תתגרש וכו' ע"ש ולענ"ד נראה דיש לפרש לפי שיטתו על נכון. דהנה הקשה עוד הח"מ על ח"ש הרמ"א בהג"ה דכל לגבי בעלה ודאי מחלה דהא משועבד מדר"נ ובאמת הר"ן ז"ל תירץ קושיא זו דבכתובה כיון דלא ניתנה לגבות מחיים לא שייך דר"נ (ועיין בחידושינו דף י"ט ע"א) ולפ"ז יש לפרש דברי הטוש"ע היינו דמחלקים דאם הזמן לגבות בכל עת נותנים השט"ח לבע"ח כפי מה ששווה בטובת הנאה ולא הוי טירחא בכדי שאינה יכולה למחול משום שמשועבד מדר"נ אבל כשהזמן לגבות כשתתאלמן או תתגרש יכולה למחול והוי טירחא בכדי. מ"מ מ"ש לעיל לפרש בפשטות נראה נכון: