אור ברסלב

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

סימן קיח

סימן קיז

א

(סעיף א' לא בגדי חול) ז"ל תשובת הרא"ש הדין עם אלמנה שכתוב בתקנה כל אשר ימצא לו ובגדים לא היה מצוים לו כי לא היה לבעל בהם כלום ועוד דחלוקה זו במקום גביית כתובתה גם עתה לא יעלו לה בחשבון עכ"ל ותמהו האחרונים דהא קי"ל לעיל סי' ל"ט דאפי' בגדי חול שמין בכתובה ולענ"ד נראה כוונתו דמ"ש ועוד דחלוקה וכו' הוא טעם מוסף שאינו בכלל כל אשר ימצא לו כיון דקי"ל גבי כתובה שמי' מה שעליה היינו שעולים בחשבון אבל גוף הבגדים א"ב להחזיר כמ"ש לעיל סי' צ"ט א"כ כיון דחלוקה וו במקום גביית כתובה היא אין ליטול גוף הבגדי' ממנה ואינו בכלל אשר ימצא לו כיון שעכ"פ גוף הבגדים הם שלה לכך גם עתה לא יעלו לה במשכון אלא דלפ"ז משמע דס"ל דבגדי שבת צריכה להחזר גוף הבגדים דלא כמ"ש הרמ"א לעיל שם מיהו י"ל דבגדי שבת כיון דלא שייך טעם הראשון דבע"ח גובה מהם לא סמך על הטעם השני לחוד:

ב

(סעיף ב' בהג"ה אינה נאמנת וכו') לכאורה לפי לשון התשובה שהובא בב"י שנתגרשה קודם מיתתו הרבה ואח"כ ישבה תחתיו ומשמשתו לא גרע מהמגר' אשתו ולנה עמו בפונדק דאמרי' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביא' וצריכה גט דא"א עושה בב"ז וכ"ש הכא שישבה זמן הרבה תחתיו דה"ל נשואין גמורים וקי"ל דהמגרש אשתו ומחזירה ע"ד כתובה ראשונה מחזירה וכיון דמנהג זה נתפשט שם במדינ' והיא ידעה בהם ה"ל כאילו נכתב כדאי' לעיל סי' נ' לענין תקנת שו"ם וא"כ אפילו אם באמת נתגרשה והחזירה צריכה לקיים התקנה וצ"ל דה"א כיון שגרשה וישבה תחתיו ע"כ היתה כוונתו באמת להפקיע הירושה מחמת גירושין ולא אמרי' בזה דהחזירה אדעתא דמנהגא דא"כ למה גירשה כלל ובזה א"ש דמזה הטעם כיון דע"כ היו הגירושין בשביל כתובתה אמרי' יותר שלא גירשה כלל אלא שנתן ביד' בשביל הברחה ואם היתה מביאה עידי גירושין באמת אמרי' כן דמסתמא לא החזירה ע"ד התקנה:

ג

(סעיף ד' אלמנה שפרעה וכו') כתב הב"ש דלפי מה שפסק בח"מ סי' קכ"ח דפורע לעובד כוכבי' אינו בכלל פורע חובו של חבירו צ"ל דהכא ביתומים שאני ע"ש ובאמת ה"ל להקשו' טפי דהכא אין שייך כלל לדמות לפורע חוב של חברו כיון שלא פרעה משלה כלום אלא משל בעלה כדאיתא בח"מ שם וזה בודאי מהני אפי' ביתומים אפי' חוב בחוב ישראל כיון דהיה בידה מעות היתומים יכולה לשלם לבע"ח מיהו י"ל דבחוב עובד כוכבי' גרע טפי דלפי הטעם שם שהי' משועבד מדר' נתן נראה דבעובד כוכבי' לא שייך זה אבל לפמ"ש הש"ך שם דכל שלא נתן משל עצמו לא ה"ל מבריח ארי קשה וצ"ל דס"ל כאידך טעמא דמצי אמר דהוי מפייסינא ליה ומחיל לי:

ד

(סעיף ח' אבל אם מחלה וכו') בטור כתב בסיום תשובה זו אבל אם נתנה לו מעכשיו ולאחר מיתה אין מתנתה כלום לכאורה קשה דמשמע דוקא מצד התקנה פסק כן כמבואר באריכות בתשובת הרא"ש כלל נ"ה הלא גם מצד הדין הא קיי"ל מעכשיו ולאחר מיתה גבי גירושין מגורש' ואינה מגורשת משום דהוי ספק אם תנאי או חזרה רק אם כותב כל נכסים לבנו אמרינן דכוונתו דנותן גוף מהיום ופירות לאחר מיתה כדאיתא בח"מ סי' רנ"ז ומה"ט כתב שם בהג"ה דהמקדיש קרקע מהיום ולאחר מותו כיון דא"א לומר גוף מהיום ופירות לאחר מיתה לא קדיש כלל אם כן הכי נמי כיון שכתבה לו מעכשיו ולאחר מיתה הא לא שייך לומר גוף מהיום ופירות לאחר מיתה דהא הפירות בל"ז הם שלו ולענין מאי כתבה ולאחר מיתה אם כן אפילו מדינא אינו מתנה משום דיש לומר דהוי חזרה ואין מתנה לאחר מיתה ודוחק לומר דשייך בי' גוף מהיום ופירות לאחר מיתה כגון אם יגרשנה יהיה הפירות שלה או אם ימות הוא קודם ואפ"ה יש כאן עקירת התקנה משום דזה תעשה שתתן הגוף לגמרי אפילו לאחר גירושין ומיתת הבעל כיון שאין אחר אוכל הפירות בחיי ועמ"ש הב"ש ס"ק ז' והיה נראה דלאו דוקא קאמר מעכשיו ולאחר מיתה אלא מהיו' אם תמות בחייו ובזה הוי ודאי תנאי ואפשר דאפילו במהיו' ולאחר מיתה י"ל דהוי ספק תנאי אם תחות בחיי' וכיון דמן התורה הבעל יורש א"כ הוי כחו ספק בתקנה דאין להוציא ממנו מספק דשמא תנאי הוי ושפיר כתב הרא"ש דאיכא בזה עקירת תקנה ובזה ניחא מאי דמשמע מלשון הרא"ש שכתב וז"ל ודאי אם היתה נותנת מעכשיו באותו ענין שלא תוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי משמע דבמעכשיו ולאחר מיתה בודאי א"י לומר נ"ר עשיתי לבעלי ונראה משום דאפילו למאן דס"ל דשייך בנדוני' נ"ר עשיתי לבעלי היינו מטעם שלא ואמר הבעל עיניך נתת במיתה או בגירושין אבל במהיום לאחר מיתה לפי מה שכתבתי דהוי כתנאי כיון דלא מהני אלא אם תמות היא קודם שפיר היתה יכולה להעיז נגדו ולא היה יכול לומר לה עיניך נתת במיתתך אם כן אין שייך לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ועמש"ל בסימן ק"ה דבזה היא יכולה לומר לו עיניך נתת במיתה שלה:

ה

(סעיף ט' אבל אם לותה וכו') נראה דמיירי שכתב לה בע"ח דאקני דאף דבעל לוקח הוי ה"ל כלוה וקנה ומכר דטורף ממנו אף דהמכירה הוא מיד בשע' נשואין כשנתן לה וכבר כתבנו בסי' צ"א דאין ראי' משבח דאם כתב למלוה דאקני ולא ללוקח גובה ממנו כל השבח אף דקנין והמכירה בא בפעם אחת דהתם שאני שיש למלוה כח בשדה קודם המכירה לענין שבח מ"מ הכא המלוה קודם דזוכה משעה שהיא קנתה החוב קודם הנשואין ואח"כ זוכה הוא בפירות דהא מטעם זה לא דמי לנותן מתנה לאשתו אך קשה דנהי דשטר אקרי נכסי עכ"פ הוי מטלטלין וקי"ל דאין בע"ח טורף ממטלטלין שמכר וצ"ל כסברת הש"ך בח"מ סי' קל"ב דמלוה בשטר גובה ממטלטלין נכסי מלוג דלענין מטלטלין לא הוי כלוקח ממש א"נ דמיירי באמת שכתב לו מטלטלין אגב קרקע וכבר כתבתי בסי' פ"ה דבזה מיושב נמי מה שהקשה הב"ש לקמן ס"ק י"ב דלמה יגבה המלוה מן המתנה שנתן לה הבעל הא משועבד לבעל לפירי פירות דכיון דהבעל אינו קונה את הפירות אלא משבאו לעולם כבר קדם המלוה וה"ל כמו דאקני קנה ומכר דטורף המלוה חן הלוקח ואפשר דס"ל להב"ש דכיון דיש לו לבעל קנין לפ"פ בשדה עצמו ה"ל כבא ביחד וא"י להוציא וכן משמע ממ"ש התוס' בב"ב דף נ"א ע"ב דיש לו קנין בשדה לפ"פ ולא הוי חצירה והרא"ש שם בפרק חזקת הביא ג"כ סברא זו מיהו י"ל דהרא"ש ל"ל סברא זו כדמשמע מלשון הרא"ש בתשובה זו דבעין יפה נותן ולא שייר כלום ר"ל דאפילו אם יש לו פ"פ היינו כשבאים הפירות לעולם ה"ל כנכסים שנפלו לה אבל בגוף השדה לא שייר גם י"ל אפילו נימא דיש לו כח לפ"פ מ"מ בע"ח שיש לו גוף השדה לפירות עצמם הוא קודם דחל שיעבודו עליהם אפילו לפ"פ שיוציאו דסוף סוף הוא בא אחר שיעבוד הפירות ואין להקשות על הרא"ש ז"ל מיהו אם מחה בחייו הבעל מוציא ממנו כדאי' בסי' פ"ה ע"ש:

והנה הח"מ בס"ק י"ב נראה מדבריו דקשה לי' קושיא זו דהא משועבד לבעל לפידו' נראה דס"ל דה"ל כבא ביחד כנ"ל. אלא שהוסיף בקושייתו דאדעתא דהכי לא נתן לה המתנה שתפרע חובותיה והב"ש ס"ק יו"ד כתב ולמ"ש בסי' צ' בשם מהרי"ק לק"מ נרא' כוונתו לח"ש ברס"י צ' דבהודאה לא אזלי' בתר אומדנא וס"ל דחיוב זה ה"ל כהודאה כן נר' מדבריו ברס"י צ' אבל כבר הקשתי עליו שם. אך לא ידעתי מאי אומדנא זו והלא במתנה שנותן לה אח"כ ודאי בעל חוב גובה ומה"ת נימא אומדנא שיאכל פירות והרי אפילו בנדוניא שכשמתה בתו י"א שאומדנא שלא נתן אלא שתהנה בתו ואפ"ה בע"ח גובה מנדוניא ולא אמרינן דלא נתן האב אדעתא דהכי והנה הח"מ שם כתב דדברי הרא"ש הי' אפשר לפרש דנותני' השט"ח לבע"ח וצריך להמתין עד שתתאלמן או תתגרש אלא דקשה ליה על הטוש"ע דמחלקים בין אם השט"ח עומד לגבות מיד ובין אם אין עומד לגבות אלא כשתתאלמן או תתגרש וכו' ע"ש ולענ"ד נראה דיש לפרש לפי שיטתו על נכון. דהנה הקשה עוד הח"מ על ח"ש הרמ"א בהג"ה דכל לגבי בעלה ודאי מחלה דהא משועבד מדר"נ ובאמת הר"ן ז"ל תירץ קושיא זו דבכתובה כיון דלא ניתנה לגבות מחיים לא שייך דר"נ (ועיין בחידושינו דף י"ט ע"א) ולפ"ז יש לפרש דברי הטוש"ע היינו דמחלקים דאם הזמן לגבות בכל עת נותנים השט"ח לבע"ח כפי מה ששווה בטובת הנאה ולא הוי טירחא בכדי שאינה יכולה למחול משום שמשועבד מדר"נ אבל כשהזמן לגבות כשתתאלמן או תתגרש יכולה למחול והוי טירחא בכדי. מ"מ מ"ש לעיל לפרש בפשטות נראה נכון:

ו

(סעיף י"ג הבעל אומר היא מתה תחלה וכו') כתב הב"ש הטע' משום דהנכסי' בחזקת הבעל גם הבעל יורש אותה אלא היורשים באים מחמת התקנה והיכא דיש ספק אוקמא אדינא ובאמת הטע' השני ליתא בתשובה שם גם אינו נכון לענ"ד דהא דאמרינן לעיל סי' ע"ו דכל שיש ספק בתקנה על יורשי אשה להביא ראי' היינו היכא דיש ספק בין דינא דאורייתא לתקנתא והיינו באמת אם הי' כתוב בו שאם יהי' לה ורע קיימא יורש הבעל את אשתו אבל כיון שלשון התקנה הוא שאם תניח ז"ק יורש הז"ק מחצה אלא שהוא בא לירש אח בנו אין כאן ספק ירושה דאורייתא דממ"נ הועילה התקנה לצאת מדין תורה בין שירש בנה בין שירשו יורשי האשה והוי כבעל שבא לירש את בנו ויורשי האשה כדין נפל הבית עליו ועל אמו דקי"ל דהנכסי' בחזקת יורשי האם ולא הי' ראוי' לבעל לירש כלום אלא עיקר הטעם הוא משום דהשאלה הי' בשטר נדוניא הנזכר בסמוך סעיף י"ב נמצא המעות ת"י הוא בחזקת הבעל וא"י להוציא מידו והביא בתשובה שם ראי' מהא דקי"ל מתו בעליהן עד שלא שתו כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כמו שהביא הח"מ בס"ק ט"ו ונ"מ לדינא דזה דוקא בשטר נדוניא אבל בנ"מ שלה הוא בחזקת יורשי האשה כמו בנפל הבי' עליו ועל אמו ולענין נצ"ב לכאורה דהוא בחזקת הבעל דדוקא בנפל הבית עליו ועל אשתו כיון דהללו באים לירש והלצו באים לירש יחלוקו אבל כשהבעל קיים הנכסים בחזקתו כמו שטר נדוניא ונראה דהא דלא הביא הרא"ש שם ראי' ממתני' זו דנפל הבית עליו ועל אשתו דכתובה בחוקת יורשי הבעל משום דכתובה שאני דאינו בכלל ירושת הבעל כדאיתא בכתובות דף נ"ג שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר וכו' א"כ הוא ספק שמתה תחלה ולא נתחייב הבעל כלל לכך מביא ראי' ממתו בעליהן שהגיע זמן הכתובה לגבות ואפ"ה נקראים יורשי הבעל מוחזקים וה"ה הכא אלא דאכתי צ"ע דהא אי' לקמן סי' קס"ג ס"ג גבי ספק ויבם דאפילו אם אחד מהן מוחז' יחלוקו אלמא אינו מועיל חזקה נגד ספק ירושה וצריך לחלק דהתם מיירי שהחזיק אחר שנולד הספק והכא הוא מוחזק קודם שנולד הספק וצ"ע בהא דלא חילקו כן שם בהדיא:

ז

(סעיף י"ד המחנה בכתובה וכו') ע"ש בתשובת הרא"ש שכתב דלא הוי מתנה עמ"ש בתורה משום דלאו ודאי קעקר דשמא תלד וצ"ע דהא אמרינן גבי ע"מ שאין לך עלי אונאה (בב"מ דף נ"א) דשמואל סבר האי טעמא משום דלאו ודאי עקר וקי"ל התם דיש לו עליו אונאה וכ"כ התוס' שם בשמיטה דלאו ודאי קעקר דשמא יפרע לו קודם ואפ"ה ה"ל מתנה עמ"ש בתורה וצ"ל דח"ש שמא תלד לאלומי מילתא כתב כן ולכך השמיטו הטור וש"ע דעיקר הטעם משום דיכול לפטור אותה בגט וכתובה (דודאי בתנאי בעלמא אינו מתקיים אלא דמיירי שם שהוא מתחייב א"ע בכתובה שאם ישא אחרת יגרשנה ויתן לה כתובה וכן יכול לקיים ולשון ודאי קא עקר שכתב הרא"ש הוא לשון הש"ס בר"ס המגרש גבי המגרש ע"מ שתאכל בשר חזיר דקי"ל כרבא דהתנאי קיים דלאו ודאי קא עקר דלא תיכול ולא תתגרש וה"נ כן הוא שיכול לגרש כפי התנאי:

ח

(סעיף ט"ו הנושא אשה שפסקה מלדת וכו') ע"ש הטעם דדמי לנודר ממצה כל השנה דחל בכולל הכי נמי חל בכולל שהשבועה חלה על נשים שאין בהן פו"ר דהיינו עקרה וזקנה ועיין בי"ד סי' רל"ד סעיף ח' בהג"ה והבי' שם דין זה. והקשה הש"ך מתשובת א"ז שהביא הב"ח בי"ד ס"ס רכ"ח בנודר לאשתו שלא ישא אשה אחרת אחר מותה דאינו חל דה"ל נשבע לבטל את המצוה ולענ"ד נראה דלק"מ דהתם שנדר לה שלא ישא אשה אחרת לאחר מותה כלל ליכא כולל דאפילו בעקרה וזקנה אינו חל מדר' נחמן אמר שמואל בפ' הבא על יבמתו דאסור לאדם לעמוד בלא אשה וכיון שנזר שלא ישא אשה ודאי ה"ל נשבע לבטל את המצוה משא"כ הכא שיש לו אשה ואין המצוה אלא בשביל הבנים שפיר ה"ל כולל ולענ"ד מוכרח הדבר לומר כן דהא נקט שם בא"ז אפילו קיים כבר פ"ו א"כ קשה דה"ל מצוה דרבנן וקי"ל בי"ד סי' רל"ט דבעשה דרבנן חל השבועה לבטלו ולפמ"ש דהאיסור הוא שלא יעמוד בלא אשה י"ל דס"ל דהוא מדאורייתא משום דכתיב לא טוב היות לבדו וגו' וכמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ' הבע"י והביאו הב"ש בסי' א' די"ל כן א"נ דס"ל כמ"ש הרמב"ן שם דלענין בני' היכא דקיים כבר מצות פ"ו אינו אלא מצוה דרבנן ולא איסורא אבל שלא ישא אשה כלל איבא איסורא כדקאמר ר"נ אסור לעמוד וכו' וי"ל דכיון דקי"ל דדוקא בעשה דרבנן חל השבועה ולא לעבור על ל"ת דרבנן כדאי' בי"ד פי' רצ"ז ס"ו א"כ הכא כיון שאמר אסור לעמוד אינו חל אפילו בדרבנן אבל עכ"פ אין קושיא מן הא"ז דהתם ודאי דאיסור' דלעמוד בלא אשה עדיפא טפי ממצות בנים כמ"ש הח"מ והב"ש בסי' א' ואיך שייך כולל משום שאינם ראויות לילד:

והנה אין להקשות דלמה הוצרך לומר דהוי כולל משום עקרה וזקנה ולמה לא הוי כולל משום דלא חלה [*אולי צ"ל דחלה] השבועה שלא ישא' אשה אחרת אחר שישא השני' דכיון שנשא אשה אחת שוב אין מצוה לישא אשה אחרת וחל השבועה ז"א די"ל דכיון שאין השבועה חלה עד שישא אח הראשונה לא ה"ל לגבי ראשונה כולל ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהא דקי"ל דהנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח דאינו חל אע"ג דג"כ אין מצוה אלא בכזית ראשון ונימא נמי מיגו דחל על כזית שני חל נמי בכולל על כזית ראשון וע"כ ב"ל דכיון דאינו חל בתחילת אכילתו בכולל אינו חל דהא אינו חל על השני עד שאכל כזית ראשון ולכאורה נ"מ מזה דה"ה כשעומד בליל פסח ואמר שבועה שלא אוכל מצה סתם אינו חל בכולל בכל השנה דכיון דעתה מצווה על כזית ראשון והכולל בא אח"כ אלא שראיתי להגאון חכם צבי ז"ל שכתב בהגהות ט"ז בח"מ סי' ע"ג ס"ה וז"ל אבל אם אמר סתם מצה אף שעומד בליל פסח פשיטא דאסור ולפמ"ש ז"א דהא בליל פסח איכא נמי כזית שני דלא הוי מצוה ואפ"ה לא ה"ל כולל לשום אחר זמן ואדרבא נ"ל דברי הש"ך שם נכונים ואין קושיא עליו ממה שהביא שם מכל הגדולים דבאמת דכוונת הש"ך הוא אהא דאי' שם בראובן שנשבע שלא לפרוע שום חוב וכתב שם הרא"ש דאם חוב שמעון קודם לא חל השבועה וע"ז הקשה הש"ך דיחול בכולל הואיל וחל על חובות של אח"כ יחול נמי על חוב שנתחייב כבר קודם השבועה דודאי אם אמר דוקא חובות שנתחייב כבר אינו כולל לשיתחייב אחז"כ אבל משמע דאפילו אמר סתם שום חוב וע"ו תי' דדוקא בנשבע קודם פסח דמצה דרשו' קודם החיוב שייך כולל אבל אם החיוב בא קודם רשות לא שייך כולל ובזה מתורץ כל הקושיות שהקשה עליו שם משבועת אכילת נבילות וטריפות שכתבו כל הפוסקים דחל בכולל ומתשובת הרא"ש זה דחל בכולל דעקרה וזקנה דהכא שאני דהרשות חל מיד ואדרבא ראי' לדבריו מדלא קאמר הרא"ש בכולל דשתי נשים אלא דבאמת הש"ך כתב בתחלה שם דלא כסברא זו דחל באמת אם נתחייב אחר שבועה עוד חובות די"ל דלא דמי למצה בליל פסח דע"כ צריך לאכול כזית ראשון דהוי חובה וכן בשתי נשים משא"כ אם נתחייב באמת אח"כ נהי דלא חל מיד מ"מ אח"כ כשנתחייב שאר חובות חל נמי על עבר אלא דברא"ש וש"ע שם לא נזכר שלוה עוד אחר השבועה ואף דגם בזה יש לחלק דהכא א"א לאכול כזית שני עד שיאכל הראשון וכן בנשים דאינו תל עד שישא ראשונה אבל הכא אפשר שחל אם ילוה מיד אבל אינו מוכרח לחלק בכך אך נלענ"ד דיש לומר דכשנודר שלא לאכול מצה בליל פסח הטעם הוא משום דאזלי' בתר כוונת הנודר שהי' רק על כזית מצה של מצוה שהוא מחויב תדע דאל"כ נימא דחל בכולל דמצת כותי דקי"ל דממל' כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ועיין בי"ד ס"ס רטו. אע"כ צ"ל דלא היתה כוונתו אלא על מבה של מצוה המחויב לאכול ולכך אינו חל ולפ"ז אם עומד בליל פסח ונשבע על מצה סתם שפיר חל בכולל דמצת כותי אם לא שאמר בפי' מצה שיוצאי' בה א"כ אין ראי' מדלא חל בכולל דכזית שני דהא הי' דעתו על מצת מצוה. אבל מתשובת הרא"ש זו דחל בכולל דעקרה וזקנה משום דהי' דעתו על כל הנשים לטובת אשתו א"כ מדלא אמר בכולל דשתי נשים משמע דלא אמרינן בכולל אלא כשהרשות בא מיד קודם החיוב כנ"ל ותו דהא קי"ל בי"ד סי' רל"ט דחל השבועה על מצות דרבנן ובמצה איכ' כזית מצה באחרונה שהוא במקום פסח מדרבנן ומסתמא הי' כוונתו גם ע"ז ואפ"ה אינו חל בכולל ותו נראה דדמי לאומר שבועה שאוכל היום וחזר ואמר שבועה שלא אוכל היום או שנשבע שלא ואכל בשבת דאינו חל ולא אמרינן דחל על כזית ראשון בכולל דכזית שני וכן מצינו בש"ס בכמה מקומות בכמה איסורים שיש להם היתר לאחר זמן כגון אבר מן החי שאין איסור טריפה חל עליו כדאי' בחולין דף ק"ג. וכן אשת איש ונדה שיש להן היתר אפ"ה אין איסור חל עליהם דכולל ההיתר שלאחר זמן ולכאורה קשה ע"ז מהא דאי' בי"ד סי' ו' ל"ח סעיף ו' בהג"ה בנשבע לקדש אשה פלוני' דמשמע דמיגו דחייל על אחר הפסח חייל נמי קודם פסח אבל המעיין בתשו' הר"ן שהובא בב"י שם יראה דהכולל הוא שנשבע בתחלה כשיבקשנו פלוני וכיון דחל כ"ז שלא יבוקש מאותו פלוני חל נמי כשיבקשנו אותו פלוני ולשון רמ"א שם צ"ע:

ט

(סעיף טז מי שנשבע לתת לחבירו וכו') ע"ש שכתב הטעם דאפילו אם מוכר אדם נכסיו אין מוציאי' מהם לבנות אשה ובנות כ"ש שיעבוד גופו דאין שיעבוד חל על גופו של אדם בשום ממון שהוא חייב עכ"ל הנה מ"ש דאין הגוף משועבד למזונות תליא בפלוגתת הפוסקים שהביא רמ"א לעיל סי' ע' די"א דחיוב להשכיר א"ע בשביל מזונות אשתו מיהו אפילו אם גופו אינו משועבד מ"מ כשבא מעשה ידיו לעולם הם משועבדים למזונות אשתו א"כ לא הי' מקום לשבועה לחול כדפריך בר"פ המדיר כיון דמשועבד לה היכי מבי מדיר וכ"ש בשבועה שאין הנכסים בעצמם אסורים על חבירו דאינו יכול למנוע פירעון חוב בשבועתו דהב"ד גובים ממנו כמ"ש הט"ז בח"מ סי' ע"ג סעיף ה'. אלא עיק' טעם הרא"ש הוא משום דאין מוציאי' למזון אשה מנכסים משועבדים אף דלכאורה לא. דמי למשועבדים שהרי חבירו לא קנה כלום מחמת שבועתו דהא קי"ל אם נשבע או נדר לחבירו ומת א"צ היורשים לקיים שבועתו כמ"ש בח"מ ס"ס רנ"ב אלא שהחיוב עליו לקיים שבועתו מ"מ ס"ל להרא"ש כיון דקי"ל דחוב דמזונו' גרוע אפילו ממלוה ע"פ כמ"ש בח"מ סי' צ"ז דאפי' חוב בע"פ קודם למזונות אשתו וכן במעריך דגובה הגזבר וא"צ להניח למזונות אשתו ס"ל להרא"ש דה"ה כל חיוב שיש על אדם הוא קודם למזונות אשתו ובזה נלענ"ד לתרץ מה שהקשה הדרישה מתשובת הרא"ש שהביא הטור בסי' קנ"ד בנשבע לאשתו שני' שכל מה שירויח יתן לה בשביל מזונותיה דאינו חל בשביל שיעבוד אשתו ראשונ' והקשה הדרישה מתשובת הרא"ש וו ע"ש שמתרץ דהכא מיירי שהיה מספיק חצי ריוח למזונותיה בשעת השבועה ולא הוי נשבע לבטל את המצוה אבל התם דאמר כל מה שירויח אינו חל והביא ראי' מהאי דח"מ סי' ע"ג הנ"ל ולענ"ד נראה דלא דמי דהכא לא שייך נשבע לבטל המצוה כיון דהמצוה הוא במזונות אשתו שני' כמו אשתו ראשונה אף דהדין הוא דיחלוקו מ"מ עליו המצוה מוטלת ליתן כל המזונות לכל אחת בשליחות ותו דדוחק לאוקמי הכא במספיק באותו שעה ותו נראה דצ"ע בזה די"ל כיון דעכ"פ הדין שיחלוקו ממילא השבועה חל בכולל מיגו דחל על מחצה חל נמי על חצי שני' וכ"ש אם מרווח יותר ממזונות ראשונה די"ל מיגו דחל על המותר חל נמי על כולו מיהו בזה י"ל דלא הוי כולל כיון דא"א שיחול אלא משום שמקיים המצוה במחצה תחלה וה"ל כמו אם כולל היתר לאחר זמן כמ"ש לעיל בסעיף ט"ו ועיקר נלענ"ד דלפמ"ש א"ש דהרא"ש שם מטעם שיעבוד קאמר דכיון דמשועבד א"י להפקיע פירעון חובו ע"י שבועתו והכא שאני דחיוב אחר לגבי מזונות אשתו ה"ל כנכסים משועבדים כנ"ל משא"כ התם דשניהם הם מזונות אשתו לא עדיפא שני' מראשונה לכך אינו חל וא"ש:

י

(סעיב יז אשה שמחלה וכו') עמ"ש הח"מ וב"ש דלא דמי למ"ש בסי' ר"ה דאם מחלה מחמת אונס אין המחילה כלום דהת' הוי תליה ויהיב אבל הכא כיון שהדין הו' לגרשה והיא מחלה לו עבור זה ה"ל כפשרה דהוי כזבינא דקי"ל תליה וזבין הוי זבינא ואף דעביד אסורא והי' יוכל לחזור בו ת"מ כיון שקיים תנאי המחילה קיימת מיהו הא דמהני מחילה בכתובה לכאורה אינו לדעת הרמב"ם ז"ל כמבואר בסי' ס"ו כיון שדר עמה אח"כ והי' נראה מזה כסברת הרא"ה שכתב לעיל בסי' ק"ה שכשמחלה שאם תתגרש תתבטל המחיל' אין בו איסור בעילת זנות דהא אינו קלה בעיניו להוציא' א"כ י"ל דבהא מודה הרמב"ם דמהני המחילה כיון דהכא מחלה בשביל שלא יגרשה א"כ אם יגרשה באמת יצטרך ליתן כתובתה וליכא ב"ז ועמ"ש רס"י קי"ב דמשמע דהרמב"ם ס"ל כסברת הרא"ה. גם י"ל דכיון דבשהה עשר שנים אסור לקיימה לא עשו בו חיזוק כמ"ש הרמב"ם גבי עוברת על דת כדאי' לעיל סי' קט"ו סעיף ד':

יא

(סעיף י"ח אלמנה שגבתה וכו') משמע דוקא גבתה והכי תניא בתוספתא מי שמת והניח נכסים ומטלטלים ויצאה עליו כתובה ובעל חוב כל הקודם בהן זכה והוא נקבר מן הצדקה משמע דדוקא קדמו תפשו אבל אם לא זכו אפילו אינו ברשת היורשים גם כן אלא מונח ברשות הרבים קוברים אותו מנכסיו אלא דמן התוספתא אין ראיה דמדינ' דש"ס מטלטלי' אינם משועבדים לה דודאי התוספתא לא מיירי בכתב לה מטלטלים אג"ק דא"כ לא שייך כל הקודם זכה אלא כל מי שזמן שטרו הוא קודם הוא גובה ואם זמנם שוה או שקנה המטלטלים אח"כ קי"ל לעיל דהבע"ח קודם לאשה אע"כ דמיירי שלא כתב מטלטלים אגב קרקע ותוספתא זו אתיא כר' טרפון דמהני לדידי' תפיסה לאחר מיתה כדאיתא בכתובות דף פ"ד ובזה ודאי כל שלא זכו הוא נקבר מנכסיו אבל לאחר תקנת הגאוני' אין הכרע מדברי התוספתא אך הב"ש בשם הש"ג כתב דבלא כתב מטלטלי' אגב קרקע אינו מועיל אפי' תפסה דע"ז לא תיקנו הגאונים שיהיה מושלך בבזיון ולפ"ז צ"ל דמ"ש בח"מ סי' ק"ז דיכולי' בע"ח למנוע קבור' מיירי בכתב להן מטלטלי' אגב קרקע מיהו יותר נראה דאפי' לא כתב מטלטלים אג"ק אינם מחויבי' לקוברו אלא כדין עני שבישראל אבל אינם מחויבי' לקוברו לפי כבוד משפחתו וכ"ש לפמ"ש הרא"ש בריש ב"ק דבזה"ז מטלטלין כמקרקעי מדינא:

יב

(בהג"ה והוא נקבר מקופה של צדקה וכו') בתשובת מהר"ם מינץ סי' נ"ג וסי' נ"ה כתב בשם הראב"ן דכל הקרוב קודם קרוב לקבורה והביא ראיה מהא דאמרי' בפ"ק דכתובות דף ח' ע"ב בתחלה היה קשה קבורת המת לקרובים יותר ממיתה עד שהיו בורחי'. ועוד דז' מתים שכהן מצווה לטמא להם הוא מחויב בקבורתם וע"ש בראב"ן שהקשה דא"כ לחה הוצרכו חז"ל לתקן קבורה בבעל וכבר תרצנו זה לעיל סי' פ"ט דמן התורה אינו מחויב לקוברה אלא כעני שבישראל והתקנה לפי כבודו וכבודה וכן י"ל בכל ז' מתי מצוה אלא דמן ראיה ראשונה שכתב שהיו הקרובים בורחים משמע שהיה מוטל על הקרובים לקוברו בבגדים יקרים אך לענ"ד יש לדחות די"ל דהתם היו בורחים מחמת הבושה שלא הי' יכולים לקבור כפי המנהג ולפ"ז אף בעיקר הוצאת הקבורה ממש אין כ"כ ראי' משם וגם אין ראי' מז' טמאי מתי' שהכהן מטמא להם די"ל דעיקר המצוה בגוף ולא בממון וראי' לוה ממת מצוה דעדיפא טובא מקבורת קרובים ואפ"ה כתב הנ"י פ' האשה רבה והביאו רמ"א בי"ד סי' שע"ד דאם אינו מוצא שיקברוהו אלא בשכר אינו מחויב לשכור משלו ע"ש וכן קי"ל בכיבוד אב ואם דאינו מחויב אלא בגופו אבל לא משל ממונו וכן מה שהביא שם ראיה מהא דקאמר במת מצוה כל שקורים ואין אחרים עוני' אותו הא יש לו עונים לא משמע דעליה רמי והקרו' קרוב קודם עכ"ל אין כ"כ ראיה דיש לפרש שאין אחרים עונים אותו היינו לפי מ"ש הפוסקים דמת מצוה המוטל בשדה שהוא רחוק מישראל שלא יכול לקרות אותן במקום מציאתו מ"מ כיון דאמרי' איזו מת מצוה כל שאין לו קוברין משמע דסתם מת יש לו קוברי' דהיינו קרובים וכן הוא מפורש בסוגיא דיבמות דף פ"ט ע"ב ה"נ כיון דלא ירתי לה קריא ולא עניא ע"ש מיהו מלשון זה משמע דבירושה תליא מילת' וכן פירש"י בעירובין ד' י"ז כל שיש לו קוברים יורשים משמע דוקא כשיורשים ממנו וכן משמע בדף מ"ח באומר אם מת לא יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לאו כל הימנו שיעשיר את בניו וכו' משמע דוקא מנכסיו אבל היכא דליכא ירושה אין מוטל על בניו יותר מן הציבור ודוחק לחלק דכיון שמצוה כן לכך אינם מחויבים אלא במקום שיורשי' דכיון שחיוב על הבנים ויש להם מה מועילים דבריו להטיל על הציבור וכן משמע בר"פ אלמנה ניזונית אלא דבקיצור פסקי התוס' שם כתבו דאותן קרובים הראוי' לירש חייבים בקבורתו אפי' במקום דאין יורשים כלום. ועיין בחידושינו שם לדעת הראב"ד הוא מוכרח מסוגיא דף פ"א ע"ב אך לדברי מהר"ם מינץ משמע דלאו בירושה אלא בקורבא תליא דהא כתב דאחיו הוא קודם לנינו ועל אלמנה וחתניו נמי מוטל הקבורה משמע דכיון דקבורה משום בזיונא כל מי שהוא קרוב טפי הוא יקרא דידי' טפי וצ"ע ועיין מ"ש בסימן פ"ט ובסי' ע"ז סעיף ב' ונראה דאם נתן כל נכסיו לאחרים במתנת שכ"מ הם מחויבי' לקוברו ולא בניו דהא אמרי' כירושה שויני' רבנן אבל אם נתן מקצתו במצוה מחמת מיתה ונשאר ליורשים הם חייבים בקבורתו דהמתנה לגבי ירושה ה"ל כמשועבדים:

יג

(שם בהג"ה ואם לא מתה הבת וכו') שם בתשובת הרא"ש והטעם כתבו האחרונים דאף דפסק ר"ת בנדונית חתנים א"צ ליתן שלא כתב לו אלא שתהנה בתו היינו דוקא מיתה טבעי' אבל אם נהרגה דה"ל אונס דלא שכיח לא אסיק אדעתי' והוי כאכלו ארי ע"ש ולכאורה קשה דלא דמי להאי דפ' מי שאחזו שקיבל עליו כל אונסא דאתיליד ואירע אונס דלא שכיח אמרי' דלא חייב עצמו אלא באונס דשכיח אבל הכא כיון שהיה דעתו של אב להתחייב ע"מ שתהנה בתו א"כ אדרבא הסברא להיפך דאונס דשכיח ה"ל להתנו' כדאי' בריש כתובו' גבי אין אונס בגיטין דאף שחייב עצמו אם לא יבא שיהי' גט כל אונס' דלא שכיח' אמרי' דלא ה"ל לאתנויי ואינו גט א"כ ה"נ על אונס דלא שכיח לא הוי לי' לאתנויי אבל עכ"פ אומדנ' הוא שלא הי' דעתו להתחייב אלא ע"מ שתהנה בתו. ותו קשה דהא כתב הר"ן והביאו הש"ך בח"מ סי' כ"א ס"ק ד' דמי שחייב עצמו נגד חבירו בדבר שלא הי' חיי' ע"מ שיעשה לו חבירו ואירע אונס לחבירו אין המתחייב חייב בשביל אונסו של זה דאונס רחמנא פטרי' אחרי' אבל אונס רחמנא חייביה לא אמרינן ע"ש א"כ ה"נ כיון שהאב לא נתחייב רק ע"ח שתהנה בתו ומה לו לאב שאירע אונס בבתו הוא לא התחייב אלא אדעתי' דהכי שתהנה בתו מיהו אם כבר נתן האב והבעל התנה בפי' שאם תמות תוך שכה שיחזו' כדאי' בעובדא דמהרי"א סי' רס"ו כיון דהאב נתן לגמרי רק שהחתן מתנה להחזיר בזה שייך שפיר דלאו אדעתי' אלא אונס דשכיח כהאי דמי שאחזו מ"מ נ"ל דס"ל להרא"ש דכיון שכתבו התוס' בכתובות דף מ"ז פ"ב בד"ה שלא כתב לה וכו' וז"ל אבל הכא לא כתב כלל כ"א ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק א"כ י"ל דה"נ אם היה אומרים לאב שיכניס א"ע בספק שמא תיהרג מסתמא היה מכניס עצמו כיון דלא שכוח וליכא אומדנ' ולפי זה אם אמר האב בפירוש על מנת שתהנה בתי אפילו נהרגה או נשתמדה צריך להחזיר לו וקצת ראי' לדין זה מהא עובדא דתותרנית בפ' מי שמת שפירשו דמיירי בארוסה שנכנס לחורבה של הבעל וכיון שלא נכנס אחריה אלא לבודקה לא קנה מדין חופה ואמאי הא אפי' לאחר חופה צריך להחזיר מדין נדונית חתנים אע"ג דהתם רב הוא דאזיל בתר אומדנא כדאמרי' בר"פ אע"פ וצריך לדחוקי דמיירי בגווני דלא שייך בי' דין נדונית חתנים ולפמ"ש הרא"ש דבנהרגה לא שייך דין נדונית חתנים א"ש טפי:

יד

(שם ויש להתיישב בדבר) מדברי הב"ש משמע דלא קאי אלא על נשתמדה ולענ"ד קאי גם על מ"ש דאין חילוק בין נהרגה למתה מכח התקנה כדמשמע מדברי מהרי"א שם דכתב הכל לשקלי וטרי' ולא להלכתא דבאמת יש לדחות מה שהביא שם ראי' דבתקנה אין חילוק מהא דכתבו התוס' בריש כתובות דגבי צנועות ופרוצות לא שייך באונסא דלא שכיח כלל דאין הצנועות חוששות על כך ולא כתב משום דמלתא לא שכיח לא תקנו ואינו מוכרח דאי הוי שייך שהצנועות יחושו על כך א"כ לעולם יחושו כן והוי התקנה במלתא דשכיח ואדרבא משמע להיפוך ממ"ש התוס' גבי פרוצות דלא שכיח שיעשה כן משמע דלא חשו לתקן אם יהיה אונס דלא שכיחא אף דיש חשש משום פרוצות גם מ"ש שם מתשובת הרא"ש יש לדחות ושפיר כתב דיש להתיישב בכ"ז:

תם ונשלם בעזר אל מסתתר ונעלם : מלך צור ישראל וגואלם ברוך ה' אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם :

סוף הספר

תוכן העניינים

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה