הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן קיז
א
(סעיף א' נמצא דם על עד שלה וכו') כתב הב"ש דאם נמצא דם סמוך לתשמיש בעינן שאסורה לו מחמת הספק אפ"ה א"י להוציא הכתוב' ממנו ובתשובת רש"ך לא כתב כן וצ"ע עכ"ל ועיין בי"ד רס"י קפ"ז בב"י כתב להדיא בדין זה וזה לשונו דאף דאינה נאסרת אלא מספק א"ל כתובה דהמע"ה ולענ"ד נראה דלפמ"ש שם בס"ד בחידושינו בי"ד סי' הנ"ל אין כאן מקו' ספק דהא קשה לחה תהי' אסורה מספק דשמא היה בשעת תשמיש הא הוי ספק ספיקא שמא מן הצדדין וכמ"ש המרדכי והביאו רמ"א בסי' קפ"ז גבי מכה וספק שמא לאחר תשמיש ואין להקשות דבמתני' דנדה דף י"ד דמחוי' חטאת בנמצא על עד שלו ולא מספקי' שמא מן הצדדין ז"א דכיון דתלינן דהדם בא במקרה ולא מחמת תשמיש דלא שכיח אמרי' מסתמא רוב הדמים מן המקור אבל להחזיקה בג' פעמים שמחמת תשמיש ראתה דם יש לספק שמא מן הצדדין כמ"ש המרדכי וצ"ל דנהי בנמצא לאחר תשמיש הוי ספק לענין אשם תלוי כדאי' במתני' דנדה היינו בפעם ראשון ושני דכיון דבא במקרה י"ל שבא אח"כ אבל בהוחזק' שרואה דם מחמת תשמיש ג' פעמים תו אין לתלות כלל שבא אח"כ דמסתמא בא בשעת תשמיש מחמת מיעוך א"כ לפ"ז אין להסתפק כלל ברואה דם ג' פעמים מחמת תשמיש שמא בא אח"כ אלא דאיכא ספק בכל רואה דם מחמ' תשמיש שמא חן הצדדין ובזה מפורש בברייתא דאין לה כתובה:
ב
(שם ולא תוספ' וכו') כתב הה"מ דלא דמי לנמצא איילונית משום דבאיילונית הי' יכול לבודקה וגם היא יכולה לישב תחתיו עכ"ל הנה לכאורה נראה דבטע' דיכולה לישב תחתיו לבד לא סגיא דהא בחייבי לאוין שלא הכיר בהם אינה יכולה לישב תחתי' ואפ"ה יש לה תו' דאע"ג דבח"ל ה"ל כאילו לא ידעה משים דסברה דיכולה לפייסו כמ"ש הר"ן מ"מ לא עדיפא מרואה מחמת תשמיש שלא ידעה כלל ואפ"ה אין לה תוספת וצ"ל טעם השני משום דבח"ל הי' יכול לחקור מיהו בטעם זה לבד הוי סגי דגבי איילונית אף דפסק המחבר לקחן סי' קע"ב דבעינן כל הסימנים ואחד מהם שמתקשה בשעת תשמיש וזה א"י לחקור מ"ח כיון שיכל לחקור קצת לא הי' לו לישא אותה כ"כ הב"ש ולפמ"ש לעיל דלדעת הרמב"ם צ"ל דאותן הסימני' שהם בעצמן מומין אלא כיון דיש מרחץ בעיר מסתמא בדק אותן וא"ש טפי כיון דידע הסימני' מקצתן כחו היא אין להפסידה דהי' לו למנוע מלהוסיף לה או שלא ישא אותה אך לפי דעת הרא"ש ז"ל שהביא רמ"א בהג"ה לקמן סי' קע"ב דבחד סימן הוי איילונית א"כ ע"כ צ"ל דמה שאמרו באיילונית דיש לה תוספת דלא דמי לשאר מום היינו דמיירי דוקא בסימן דמקשה בשעת תשמיש כמ"ש הב"ש לעיל סי' קט"ז ס"ק ג' א"כ בזה הא גם הוא א"י לחקור ואפ"ה יש לה תוספת א"כ נימא גם ברואה מחמת תשמיש שיש לה תוספת וצ"ל משום דברואה דם מחמת תשמיש אינה יכולה לישב תחתיו א"כ צריך לשני הטעמי' ולכאורה הי' נראה לי דאפי' בשאר סימני איילונית א"ש לדעת הרא"ש וא"צ לדחיקי דמיירי באיילונית דוקא דמקשה בשעת תשמיש דהא ס"ל להרא"ש דא דאיילוני' ודאי א"צ גט כלל כדאי' לעיל סי' סעיף ד' א"כ י"ל דמה שאמרו במתני' דאיילונית אין לה כתובה דמשמע אבל גיטא בעיא היינו בספק איילוני' שאין הסימנים ניכרים היטב שפיר י"ל כמו להרמב"ם דבבירור שהיא איילונית גם היא לא ידעה והוא יכול לבדוק ולא הי' לו לישא אותה מספק כמ"ש הב"ש לדעת הרמב"ם מיהו בהרא"ש ריש יבמות משמע דמוקי מתני' בודאי איילונית ע"כ צ"ל במקשה וכו' דלא ידעה אך לפמ"ש הב"ש לעיל סי' קט"ז ס"ק ג' די"ל אפילו באיילונית ודאי שלא היו קודם הנשואין ניכרים היטב הסימנים ואח"כ נתבררו י"ל גם לדעת הרא"ש כיון שלא הי' ניכרים לא היתה מודיע לו ואפ"ה הוא יכול לחקור ולהרחיק עצמו מיהו כ"ז דוחק ותו כיון דסתמא קתני איילונית אין לה כתובה משמע באיזה סימן שיהיה ואפילו בסימן דמקשה בשעת תשמיש לחוד אע"ג שאין הבעל יכול לחקור ח"מ כיון דיכולה לישב תחיו יש לה תוספת ומחוורתא כמ"ש ונראה דנ"מ אף להרמב"ם היכא דנשאה כשהיא קטנה ואח"כ נמצא איילונית דלא הי' יכול לבדוק שום סי' ואפ"ה כיון שיכולה לישב תחתיו יש לה תוספת והנלפענ"ד דכיון דסברא זו דיכולה לישב תחתיו מוכרח' היא לדעת הרא"ש נימא כן גם לדעת הרמב"ם ז"ל וא"צ לדחוק שהי' לו לחקור כמ"ש הב"ש די"ל דכיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דבעי' כל הסימנים וסי' דמתקשה א"א לו לידע א"כ אף הבעל א"י לחקור בבירור כיון דאינה מוחזקת איילוני' בכך ונ"מ ברואה מחמת תשמיש שמותרת להנשא לשני ולשלישי אפ"ה אין לה תוספ' משני ומשלישי ולא אמרי' כסברת הב"ש דכיון שנמצאת בראשון או בשני הי' לבעל שלישי להתרחק ממנה דכיון שלא הוחזקה לרואה דם מחמת תשמיש לא דמי לח"ל וכיון שאינה ראוי לישב תחתיו אין לה תוספת דאין אנו צריכי' לסברא זו דהי' יכול לחקור על הספק ולהרחיק עצמו כנ"ל אך כל זה כתבתי לשיטת האחרונים ז"ל אבל לענ"ד אין הכרע מדברי הרמב"ם ז"ל בכל רואה מחמת תשמיש דזה לשון הרמב"ם ז"ל בפי' כ"ד מהלכות אישות דין ז' הנושא אשה ונמצא' שאין לה ווסת וכו' אף על פי שמום גמור הוא זה וכו' הרי דמיירי שיש בה מום שהיא משונה משאר נשים שאין לה ווסת והי' ראוי להיות כדין אשה שנמצא בה מומים שבסתר אלא שיש לה תקנה ע"י בדיקת עדים כמ"ש שם אבל אם נבדקה ורואה מחמת תשמיש ה"ז מום גמור שהי' לה לגלות לו שאין לה ווסת דיש בה חשש שתראה בעת תשמיש נמצא דינה כשאר מומי' וכן הרי"ף והטור כתבו דוקא דין זה באין לה ווסת אבל אשה שיש לה ווסת כדרך הנשים אע"פ שרואה מחמת תשמיש כיון שלא הי' לה לידע כלל יש לה תוספת ולפ"ז אתי' הכל בפשטות דבנדרים ותומין שהיא יודעת והוא א"א לידע מומין שבסתר אין לה תוספת ובחייבי לאוין שלא הכיר בה כיון שהוא הי' יכול לחקור ולידע כמותה יש לה תוספת ובאין לה ווסת כיון דהיא ידעה לא הודיעה לו והוא א"א לחקור ה"ל כחום א' וא"ל תוספת ובאיילונית בין לדעת הרמב"ם דס"ל דבעי' שהיא מוחזקת באיילונית בכולן הרי בדק את המומין במרחץ דאל"ה בל"ו אבדה משום שאר מומין וע"כ במתקשה בין לדעת הרא"ש במתקשה כיון ששניהם אינם יכולי' לידע יש לה תוספת ועמ"ש לקמן עוד בזה כנלענ"ד לולי דבריהם ז"ל ולפ"ז אפשר דהרמב"ן ובעל העיטור שכתבו דיש לה תוס' מיירי ביש לה ווסת א"נ דס"ל דאשה שא"ל ווסת א"ב בדיקה לבעלה כלל א"כ באמת י"ל דהוי כמו שיש לה ווסת ואף שהש"ך סי' קפ"ו נדחק להסב שיטת הרי"ף דאשה שאין לה וסת א"צ בדיקה לבעלה הרי כתב בעצמו שם דלענין כתובה שאני ע"ש בסוף דבריו וכ"ש דא"ש לדעת המפרשי' ראשוני' ואחרונים שפרשו דברי הרי"ף ז"ל כפשען:
ג
(שם ולא תנאי כתובה וכו') כתב הח"מ דנכסי צ"ב שמכר או שבלה צריך להחזיר לה דהוי כאונס ולא הבנתי דמה בין זו לאיילוני' דג"כ לא ידעה כגון בסי' דמקשה בשעת תשמיש לדעת הרא"ש וכן לדעת הרמב"ם דס"ל דבעי' סימנים כולם הא לא ידעה מסי דמקשה וכ"ש בקדשה בקטנות כמ"ש לעיל ואפ"ה אין לה נצ"ב וכ"ש הכא דגריעא טפי דהרי אין לה תו' ולכאורה הי' נר' דכיון שכתבנו לעיל דברואה מחמת תשמיש איכא ספק שמא בא מן הצדדין א"כ נהי דכתוב' א"י להוציא מן הספ' מ"מ נצ"ב שהם בחזקתה מתחלה אין להפסידה מספק ובזה הי' נכון מה שנדחקו התוספות והרא"ש בריש יבמות דהא דנקט במתני' איילונית אין לה כתובה ולא נקט דאפי' גט אינה צריכה משום דנקט אגב שני' ולא תירצו דמיירי בספק איילונית כמו שתירצו שם מתני' דגיטין המוציא משום איילונית וכו' דאפילו בספק אין לה כתובה ולפמ"ש א"ש דהא קתני במתני' ולא בלאו' דהיינו בנצ"ב באיילונית ובספ' אין להפסידן כ"ז כתבתי לדעת האחרונים ז"ל אך אמנם שמעתי ולא אבין דהא הרי"ף ז"ל בס"פ אלמנה ניזונית והטור ברס"י וה כתבו בהדיא בדין זו הרואה מחמת תשמיש ולא בלאות וכיון דצריך להחזיר נצ"ב שמכר או שבלה כדין כ"ש נ"מ דברשותה קאי א"כ מהו ולא בלאות אלא דבאמת צריך להבין מנ"ל להרי"ף והטור דהא לא נשמע מבריית' דספ"ק דנדה דהתם הם דברי ר"מ דס"ל כל אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש נמצא דהוי ממש כשאר מומין שבסתר דידעה בהן משא"כ ברואה מחמת תשמיש דלא ידעה אלא נראה דהוא הדבר שכתבנו לעיל דהרי"ף והטור דבריהם הם בפי' דוקא על אשה שאין לה ווסת דהוא בעצמו מום כמ"ש הרמב"ם אלא דאם נמצאת בבדיק' ג' פעמים טהורה נתברר דאינו מום אבל בלא"ה הוא מום ושפיר כתב ולא בלאות ובאמת באשה שיש לה ווסת י"ל דיש לה בלאות דה"ל כספק איילונית דיש לתלות בדם צדדין כן נלענ"ד מיהו נראה דכל זה במה שבלה קודם שנודע לו שרואה מחמת תשמיש אבל לאחר שנודע לו כבר כתבתי בסי' הקודם דאפי' באיילונית צ"ע דנראה דצריך להחזיר מה שבלה אח"כ ועמ"ש לקמן דע"כ צ"ל כן לדעת י"א בהג"ה:
ד
(שם ולא יחזור לעולם וכו') היינו אפילו אם נתרפאת אח"כ כ"כ האחרונים וכן כ' בהדיא הרמב"ם בפ' כ"ה מהל' איכות שמא תתרפא ולכאורה מזה ראי' דאפילו לאחר שתתחזק ג"פ מותר לסמוך על הרפואה לשמש ועיין בי"ד סי' קפ"ז ס"ח דיש מסתפקים בזה אם מ תר לסמוך על הרפואה וצ"ל דמיירי ע"י רפואה בדוקה כגון שנפל ממנו חררת דם כמ"ש שם מיהו מן הש"ס י"ל דהא דלא יחזור היינו כשבדקה עצמה ע"י שפופרת אחר גירושין ונמצא הדם בצדדי' ולפ"ז א"ש טפי מה שהקשה הר"ן דאיך מצי לקלקלה הא לא מצו למימר אילו הייתי יודע שתתרפא לא הייתי מגרשה דהרי הוא מחויב לגרשה ולפמ"ש י"ל שהי' בודקת עצמה ע"י שפופרת קודם גירושין מיהו מדקאמר סתמא לא יחזור גם י"א דאין להתיר בבדיקת שפופרת אלא בבעל שלישי משמע להו דאפי' ע"י רפואה לא יחזור מטעם שכתב הר"ן:
ה
(שם מבעילה ראשונה וכו') הח"מ והב"ש נסתפקו בבתולה שראתה כמה פעמים אחר נשואין בענין שאי אפשר לתלות עוד בדם בתולים אי נימא דנסתחפ' שדהו או לא וכתב הב"ש דיש להביא ראי' מח"ש בסי' ס"ח דדם נדה לא שכיחא שלא בשפת וסתה ע"ש ולענ"ד נראה דודאי מה שתראה אשה מחמת מיעוך תשמיש גרוע' טפי אפילו משלא בשעת וסתה דלא שכיחא כלל אבל זה שהוחזקה ג"פ אחר שפסק דם בתולים ממילא אמרי' שמתחלת נשואין בכל פעם הוי דם מחמת תשמיש אלא שהי' מעורב בדם בתולים תדע דאל"כ נימא בכל פעם כאן נמצא כאן הי' שנתקלקלה לאחר נשואי' כדאמרי' לקמן גבי מומי' אלא ודאי כיון שמום זה אינו ראוי להוליד אח"כ אין לה שום חזקה ואמרי' מסתמא דמתחלת לידתה הי' בריאה כך א"כ מה יועילו הבעילות ראשונות כיון שא"א לברר מתוכן שלא ראתה מתחלה מחמת תשמיש אך נראה דאם מראה דם בתולים שבתחלה הוא משונה מדם שאח"כ כיון דקי"ל דאם הי' דם מכתה משונה מדם ראייתה לא תלינן במכתה ה"נ י"ל דנסתחפה שדהו:
ו
(שם בהג"ה וי"א דאם אינו רובה לישא אחרת וכו') כבר כתבנו לעיל דהר"ן ז"ל הקשה דאיך מבי לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע שתתרפא לא הייתי מגרשה והוכיחו האחרונים מזה דמותר להשהותה ובתשובת מהר"ח פאדווא סי' ו' מביא ראי' שם משבוי' דא"ב לגרש וכתב שם דאף דקי"ל דמעשין לפסולות התם הנשואי' היו בעבירה משא"כ בנדון דידן ע"ש וצ"ע דזה דוקא בנתקלקלת לאחר הנשואין אבל אם הנשואים הי' מתחלה בעבירה צריך להוציא אע"ג דהי' שוגג וצ"ל דנדון דידי' בתשובה שם דהיתה בתולה ותלה בדם בתולים בתחלה הוי כנתקלקלה אח"כ אך לפמ"ש לעיל בסמוך דבסתמא אמרי' שהיתה מעת לידתה כך אם כן הנשואים הי' באיסור וצ"ל דהכא לא דמי לשוגג אלא לאונס דמה"ת נימא דתראה מחמת תשמיש אך י"ל דהתם מסתמא מיירי שיש לה ווסת אבל באשה שאין לה ווסת כיון שצריכה בדיקה י"ל דהוי כשוגג ולפ"ז בהאי דאין לה כתובה ויוציא ולא יחזור עולמית דמיירי בתחלת נשואי' ובאשה שאין לה וסת לא מתרצה בהא וגם יש לחלק מצד הסברא דכיון דבההוא דלעיל מה שהבעל אוכל מנצ"ב א"צ להחזיר א"כ אינו בדין שישהה אותה ויאכל נכסים משא"כ בנתקלקלה אח"כ שצריך לשלם הכל מיהו לפמ"ש לעיל דאחר שנודע לו אינו יכול הבעל לבלות נכסים אח"כ שפיר י"ל גם לעול דיכול להשהות ואפשר דאע"פ שאין לה ווסת ח"מ כיון דאנו מתירין לה שתנשא לו כדברי חכמים דר"מ דהן הן תיקיניה ה"ל נשואין בהיתר וא"צ לגרש מ"מ אין ראי' משבוי':
ז
(שם בשנה אחת וכו') יש לקיים גירסא זו דבאמת הקשו האחרוני' דלקמן סי' קנ"ד פסק גבי שהתה עמו עשר שני' שאפילו אמר שרוצה להשהותה ולא יבא עליה אין שומעים לו משום ביטול פריה ורבי' ואפשר לומר דאע"ג דאמרי' שם דאף אם רוצה לישא אחרת אין שומעים לו להשהותה דכל כמה דאגידא בי' לא יתנו לו אחרת מ"מ משהינן לי' שנה אחת כי היכי דמצינו לעיל סי' ע"ו גבי מורדת דמשהינן לי' י"ב חודש ולא חיישי' לביטול פרי' ורבי' שנה אחת אם כן ה"נ י"ל דמשום הכי קאמר שנה אחת שנותנים לו זמן שישא אשה אחרת ומ"ש שם בתשובה דאם רוצה לישא אשה אחר' צריך לגרש זו שלא יאחרו זו אשתו וזו זונתו והקשה הח"מ דהא לקמן סי' קנ"ד איתא דיכול לישא אשה אחרת הראוי' לילד ומ"ש הב"ש לחלק בין ראוי' לביאה כבר נזהר מזה הח"מ דהא בש"ס איתא שם סבר' זו הוא גבי עקרה בכתובות דף ס"ב ע"ב ונראה דבאמת לאו סבר' הוא דמשו' זה נכפהו לגרשה כשהיא אינה מקפדת ע"ש וראי' לדבר מאלקנה שאמר הלא אנכי טוב לך וגו' והיינו ההיא דסי' קנ"ד אבל הכא מיירי כשהיא טוענת כן דהוא גנאי לה שיאמרו שהיא זונתו תדע דהא כתב בתחלת הסי' בשם הה"מ דבמקום דאיילונית יש לה תוספות משום שיכולה לישב תחתיו שישא אשה אחת ואמאי הא נימא זו אשתו וזו זונתו אלא דבודאי כיון שהיא מתרצה לא כפינן:
ח
(שם שאינה ראוי' לאיש וכו') כתב הב"ש בשם חשובות רש"ך דאם אינה ראוי' מחמת כאב ה"ל כדין איילונית דמתקשה בשעת תשמיש ולכאורה לפי הטעם לעיל משום דאיילונית הי' לו לחקור א"כ הכא לא הי' יכול לחקור כמו ברואה בשעת תשמיש ולטעם השני לעיל ברואה מחמת תשמיש דאין לה תוספת משום שאינו יכולה לישב תחתיו א"כ צ"ל דאיילונית ראוי' לתשמיש אף דמתקשה קצת אבל באינה ראוי' לאיש כלל דמי לרואה מחמת תשמיש מיהו י"ל דעתו דהתם אסורה לשמשו בשום שימוש ואפי' להתייחד אסורה א"כ אינו ראוי לישב תחתיו אבל הכא דודאי אין איסור לייחד ולשמשו כיון דמותרת לו דמי לאיילונית יותר אא"כ רחמ' צר דליכא חיבת ביאה כמ"ש שם ולא נתחייב מעולם:
ט
(סעיף ה' אבל במומין שבגלוי וכו') כתב הב"ש בסי' ל"ט ס"ק י"א דלדעת המרדכי והג"א אפי' מומין שבגלוי כל שלא נכנסה לרשות הבעל י"ל דלא ראה וכבר כתבנו בחידושינו דף ע"ה דדוקא במומים שפעמים מכוסים כתב כן. וס"ל דמומין אלו אף שנמנו בין המומי' כגון סומא שעומדת תחת הכיפה ע"ש היינו דוקא באירוסין אבל בנשואין א"י לטעון אפי' במקום שאין מרחץ ואינו טענה כלל אפי' אם ידוע שהי' בה מקדם מפני שבודק' בקרובותי' ולפמ"ש שם בהגיע זמן כבר ה"ל חזקה זו לתרומ' במימי' כאלו שאינם במקום סתר תמיד דמסתמ' לא חיישי' שיש בה מום וסמכינן על חזקה זו וזו שקראו חז"ל בדיקת חוץ אבל מ"מ איכא נגדו חזקה דא"א מתפיחס במומין אם נמצאו כמו שיבואר לקמן בס"ד. אבל בנשואין ודאי בודקה ע"י קרובותי' במומין אלו אפי' בלא מרחץ וא"י לטעון כלל וביש מרחץ במומין שבסתר תמיד פליגי להיפך דלדעת הג"א אינו בודק אלא בנשואים ואז א"י לטעון כלל אבל באירוסין אינו בודק ע"י קרובים ולדעת התוספת ביש מרחץ הם כמומי' גלוי' וא"י לטעון אפי' בארוסה מחמת בדיקת קרובים. ובאין מרחץ אפי' שומא דפעמים נגלים ה"ל כמכוסי' ויכול לטעון אפילו אחר נשואין:
י
(שם בהג"ה שהיא מצורפת וכו') כתב הח"מ דאפשר אפי' בנתרפאית חיישי' שמא תחזור והקשה הב"ש דהל"ל בש"ס כן ולענ"ד ז"א דא"כ מאי ארי' שהי' בה ונתרפאו אפי' הי' קודם אירוסין ונתרפאו נמי אע"כ דמיירי במומין שנתרפאו לגמרי:
יא
(סעיף ז' כגון אצבע יתירה וכו') משמע דאם יש בה מום דספק הוא אם נולד עמה או אח"כ נתהוה בה אף דליכא לאוקמי אחזקה דגופא דשמא נולד עמה אפ"ה על הבעל להביא ראי' וקשה דכיון דליכא חזקת הגוף לא יהא אלא ספק איך יכול להוציא מן הבעל בשלמא לרבא דס"ל דאמרי' כאן נמצא כאן הי' א"כ אם נמצא לאחר נשואים צריך להביא ראי' הבעל דאמרי' כנכ"ה דלאחר נשואין נתהוה אבל א"צ ראי' אלא שהי' בה משנתארסה דאז ממילא אמרי' שהיו משעה שנולדה מטעם כנכ"ה אבל לרב אשי דל"ל כנכ"ה א"כ כיון דהוי ספק וליכא חזקה פשיטא דחזקה דממונא עדיף מברי והי' מזה ראי' למ"ש לעיל סי' ס"ח דאף רב אשי ס"ל כנכ"ה מדאיצטריך הבעל להביא ראי' דהיינו עדים ולא מהני ברי דידי' דודאי חזקה דממונא עדיפא מחזקת הגוף בלא ברי ושמא ע"כ צ"ל משום כנכ"ה וא"כ שפיר קאמר על הבעל להבי' ראי' אבל אי נימא דר"א ל"ל סברא כנכ"ה א"כ ממילא כיון דספק הוא איך תוכל להוציא וצ"ל דס"ל דאכתי איכא ס"ס שמא נתפייס ושמא נתהווה בה אח"כ ומוציאי' ממון בס"ס כיון שהיא אומרת ברי שהיה אח"כ ומחויב ליתן כתובתה דס"ס ה"ל כרוב ורובא וחזקה רובא עדיף וכיון דבחזקה ס"ל מהני ברי כ"ש בס"ס. ועיין בחידושינו שפי' בזה הסוגיא דאיתיבי' רב אחא לרב אשי ע"ש מיהו לפמ"ש שם די"ל דכיון דהבעל אומר ברי בספק השני שלא נתפייס אין מוציאין חמון בס"ס וע"כ צ"ל משום דמוד' רב אשי דאמרי' אצל הבעל כנכ"ה והכי קי"ל בח"מ סי' רכ"ד:
יב
(סעיף ח' על הבעל להביא ראי' שעד שלא נתארסה וכו') עיין בב"ש שהקשה על הרא"ש שכתב שלא הביא הרי"ף שינויא דרבא ורב אשי משום דאין נ"מ בינייהו הא איכא נפקותא בנכפה לזמן ושאר מומין דא"י לבדוק ולכאורה קשה דמנ"ל דבהני מומי' לא שייך חוקה דא"א שותה בכוס אא"כ בודקו דהא משמע דלאחר נשואין ליכא שום טענת מומי' דהרי אמרו במשנה אחרונה בכתובות דף נ"ז דאין אשה אוכלת בתרומה משום סמפון עד שתכנס לחופה משמע דלאחר שתכנס לחופה ליכא שום חשש ונראה דדבריו הם מוציאים ממ"ש בהגהות אשירי בשם פי' ר"י דבנכפה א"צ להביא הבעל ראי' אלא שהיה בה מומי' קודם הנשואין דלא שייך בחום זה חזקה דא"א שותה וכו' ולפ"ז צ"ל דהא דלא חששו באכילת תרומה משום נכפה וכיוצא בה משום דלא שכיחא כלל כי היכי דלא חששו אחר החופה משום מום דאיילונית כמ"ש לעיל דמיירי במום דמתקשה בשעת תשמיש אבל עכ"פ אין כ"כ קושיא על הרא"ש דאיכא למימר דס"ל דלא אמרו בגמרא אלא נכפה כמומי' שבסתר דמי אבל הכא דמועיל חזקה דא"א שותה בכוס אפי' למותי' שבסתר ואפי' באין שם מרחץ כדמשמע מכל הפוסקי' דהא ביש מרחץ דקי"ל כחכמים דאינו יכול לטעון כלל אע"ג דאין ראי' מן הש"ס דהא ת"ק דמתני' ר"מ הוא דל"ל בדיקת מרחץ א"כ י"ל דחזקה דראה ונתפייס היינו דוקא ביש מרחץ והיינו דפליגי רבנן עלי' דר"ח דבמקום שיש מרחץ אין מועיל אפי' אם הביא ראי' שהיה בה עד שלא תתארס ובמקו' שאין מרחץ מהני אפי' הביא ראיה שהיה בה משנתארסה אלא ודאי דס"ל להפוסקים דחזקה זו דא"א שותה וכו' מהני אפי' על מומים שבסתר. ואפשר דנפקא להו מדאוכלת בתרומה כנ"ל א"נ דלשון בד"א שאמרו חכמים משמע דמודים במקום שאין מרחץ לכל דברי ר"מ א"כ י"ל דה"ה נכפה נמי מסתמא כיון שנשא הוא בודק וחוקר היטב כל דבר ואף דהתוספת ד"ה ואמאי וכו' כתבו כן לסברת המקשה אבל אליבא דאמת דמיירי ביתרת אין הכרח:
אך בכ"ז לא מתרצא שיטת הרא"ש דהא בבגרה בשעת אירוסין ודאי מהני לרבא כשהביא הבעל עדים שהיה בה מומין קודם שבגרה אפי' לאחר שנתארסה דלא שייך חזקה דאין אדם וכו' כמ"ש הב"ש שם נמצא אכתי איכ' נ"מ בין רבא לרב אשי ונראה עוד דנ"מ בין שינויא דרבא לדרב אשי כגון בנוד' לו שהיה בה מומין ונתרפאו דלרבא כיון דלא שייך דבדק ונתפייס דהא נתרפאו קודם נשואין וא"כ לרבא יכול לומר שהיה בה המומין קודם אירוסין כיון דכאן נמצאו משא"כ לרב אשי ותו קשה דנ"ח טובא במשארסתני נאנסתי דלרבא דוקא ביש שעות אחר החופה כמ"ש התוס' ולרב אשי אפי' באין שהות והנה הב"ש כתב דאף לרב אשי אם הביא ראי' שהיה בה המומין כשהיה הכתובה של האב תו אינו מועיל חזקתה ומה שהקשה הב"ש דא"כ תקשה קושי' אביי אי הכי משתתארס נמי י"ל דאע"ג דחזקת הגוף דידה אינו מועיל לגבי אב כ"כ כמו לגבי עצמו לסתור חזקת ממון מ"מ מועיל להצטרף לחזקת ראה ונתפייס דהא חזינן גבי מחליף פרה בחמור דמועיל חזקת המקח לגבי בעל המקח אלמא דעכ"פ חזקה איכא א"כ גם לרב אשי מתרצא קושי' אביי כמו לרבא ולא פליגי רבא ור"א אלא בטעמא דמודה ר"ג הכא כשנמצאו המומי' בבית האב לרבא משום כנכ"ה ולר"א משום דלא עדיפא חזקה דגופא מחזקה דממונא אלא לגבי עצמה ולא לגבי אב אם לא להצטרף לחזקת ראה ונתפייס נמצא דאין נ"מ כלל אך העיקר נראה במ"ש לעיל סי' ס"ח דודאי יש נ"מ אלו וא"ב לפרש כיון דכתב הרי"ף מתניתין דמשארסתני סתם מסתמא מיירי אפי' באין שהות כר"א אלא דקשי' לי' להרא"ש כיון דפי' נכנסה לרשות הבטל לרב אשי לא דמי לדרבא דלר"א אפי' בוגרת נמי בכלל רשות הבעל ולרבא דוקא נשואים ה"ל להרי"ף להביא זה ע"ז קאמר באמת אף לרבא בוגרת בכלל נכנסה לרשות הבעל אלא דלרבא צ"ל כיון דכולל הכל בין בוגרת בין נשואים לכך נקט לשון להביא ראי' עד שלא תתארס משום נשואי' ולר"א הוא כפשטי' דלעולם צריך להביא ראי' עד שלא תתארס וכיון דקי"ל כרב אשי לא הוצרך לפרש דפשטא דמתניתין הכי משמע ומ"מ הביא דין כאן נמצא כאן הי' שאמר רבא גבי מחליף פרה בחמור משום דאף רב אשי מודה בזה כמ"ש באורך בסי' ס"ח דגם לרב אשי א"ש הא דקאמר ותנא תונא כלה ולפ"ז אין הכרת דס"ל לרב אשי סברת רבא דמשו' חוקות אלו ה"ל תרתי במקום חדא ואדרבא י"ל דמשום קושי' אביי הוצרך לתירוצא כנ"ל ועיין מ"ש לקמן בזה:
ועיין בב"ש שכתב בשם הש"ג דלענין תוספת אפי' היו המומין לאחר שנתארסה אין לה תוספת וכה"ג כתב הש"ג והביאו הב"ש לעיל סי' ס"ח סעיף ט' ועמ"ש שם אלא דהכא איכא חידוש טפי די"ל דלא שייך חזקה דא"א מתפייס במומי' כיון דנסתחפה שדהו ממילא דאיכא חזקה דראה המומי' ונתפייס ויש להסתפק בדעת הש"ג היכא דכתב לה תוספת מן האירוסין דקי"ל בסס"י ל"ה דאם מח מן האירוסין אינה גובה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אי נימא בכה"ג אם נולדו בה מומים אחר אירוסין ונסתחפה שדהו והרי נתקיים התנאי שהרי כונסה ואית לה תוספת שכבר נתחייב משעת אירוסין או ניחא כיון דאילו גלתה לו לא הי' כונסה לא חשיב נתקיים התנאי ונראה די"ל לפמ"ש המחבר לעיל סי' נ"ה סעיף ו' דארוסה אין לה כתובה וכתב הרמ"א שם דכן נוהגים וצ"ל דהכא מיירי בכתב לה ואפ"ה משמע מכל הפוסקים שלא חלקו דאפי' היכא דלא כתב לה ונתהוה בה מומי' לאחר אירוסין קודם הנשואין לא אמרי' בכתובה עצמה שאילו הודיע' לו המומי' לא הי' כונסה אלמא כיון דהחיוב הוא מעצמו בשעת נשואין תתחייב אף דלא ידע וה"נ בתוספ' שנתחייב בשעת אירוסין מיהו י"ל כיון דבכתובה איכא בעילת זנות מסתמא מתחייב טפ' כיון דנסתחפה שדהו וצ"ע:
יג
(שם בהג"ה וי"א דאם האב טוען וכו') עיין ב"ש ס"ק י"ז שכתב וז"ל ולתוס' והרא"ש משמע א"צ טענת ברי כי חזקת הגוף מסייע לה ואינו מדוקדק דודאי כ"ע מודים דחזקת הממון עדיף מחזקת הגוף לבד תדע דהא רובא עדיף מחזקה ואין הולכין בממון אחר הרוב ופשוט הוא דבעי' דוקא ברי ושמא כדאי' בסוגיא (דף יב ע"ב) אלא דאפ"ה אמרי' בחרשת ושוטה בדף ל"ו דטענינן לה היינו משום דנמצא בבית הבעל אמרי' כנכ"ה ולזה א"ב ברי דרב אשי מודה בזה וכן הוא בדברי התוס' (ד' עה) בד"ה רישא חנה לאבא בידך וכו' ע"ש:
יד
(שם בהג"ה וי"א דאם הגיע זמן (וכו' עיין בח"מ שהקשה ע"ז דהא קי"ל למשנה אחרונה דאינה אוכלת בתרומה משום סמפון דליכא בדיקה עד שכונסה נראה מדבריו שהבין דהטעם הוא משום דהוי, תרתי במקום חדא דאיכ' חזקת הגוף וחזקה דראה ונתפייס ולפ"ז קשה דהא קי"ל כרב אשי דהוא בתרא וצ"ל כמ"ש לעיל די"ל דרב אשי מודה דאפי' במנה לאבא בידך מ"מ ה"ל תרתי במקום חדא ואם נאמר כן נלענ"ד דלק"מ קושיתו דמה שאמרו במשנה אחרונה דבדיקת חוץ לא שמה בדיקה ודאי דלא מיירי במומי' הגלוי' דאפי' בשעת אירוסי' ראה ונפייס אלא מומי' דאפשר לבדוק פ"י קרובים כפירש"י (דף נח ע"ב) דבזה הוא בודק בהגיע זמן אבל אכתי זה הוי בדיקת חוץ דיש מומי' שהם במקום בית הסתרים וקמטים לגמרי שא"י לבדוק אלא ע"י עצמה א"כ בכל מומי' שבסתר הוי חזקה משהגיע האמן אלא שחששו במומין בבית הסתרים וקמטים אבל סתם מומין שבסתר איכא בהו חזקה בהגיע זמן כמו במומי' שבסתר וקמטים בשעת נשואים וכבר כתבתי דלהג"א הם נקראים מכוסים וגלוים דבדק' ע"י קרובותי' וכל זה הוי חזקה ולא ודאי דראה במקום שאין מרחץ על כל זה הוי תרתי במקום חדא כיון דאיכא למימר שהי' אחר אירוסין מחמת חזקת הגוף וכמ"ש לעיל דכל החזקות לענין תרומה אינם אלא חזקות ולא וודאות אם לא בגלוים ובמרחץ שהם דברים ברורים שא"י לטעון כלל אבל במקום שאין מרחץ בין אותן המומין המכוסים שיכול לעמוד עליהן ע"י בדיקת קרובי' שהם נבדקים בהגיע זמן ובין המכוסים לגמרי שא"י לבדוק אלא ע"י עצמו ובשעת נשואין מ"מ אין זה ודאי אבל חזקות הם ושפיר הוי תרתי במקום חדא בסתם מומין שבסתר בהגיע ומן ה"ל כמו רשות הבעל כשנשאת וכמ"ש לעיל דאף רב. אשי מודה דברשות הבעל אמרי' כנכ"ה והטעם בזה הוא דס"ל לרמ"א ז"ל דאין לפרש דברי רי"ו שכתב דאין חילוק בין נכנסה לחופה דאפי' ארוסה כשהיא בבית הארוס אמרי' כנכ"ה כמ"ש הח"מ דז"א דלא מצינו דעה זו דאפי' הרי"ף דס"ל על בעל החמור להביא ראי' אף שנולד הספק לאחר משיכה מודה בזה תדע דהרא"ש החולק עליו מביא ראי' מזה דאין חילוק בארוסה באיזה מקום שהיא וכ"כ הרא"ש דלהכי לא כתב הרי"ץ תירוצי דרבא ודר"א משום דאין נ"מ דבבוגרת אפי' בבית אבי' הוי כבבית בעלה וא"כ איך כתב הרי"ו כאן בפשיטות דלדידי' תליא מילתא במקום שהיא ותו דה"ל לכתוב והתוס' כתבו כמו שהעתיק הח"מ והגירסא הוא ברי"ו וכתבו התוס' משמע דלאו לשון פלוגתא הוא אלא העיקר כמ"ש רמ"א דדוקא כשהיא ברשות הבעל לאחר שהגיע זמן נשואין דכיון שחייב במזונו' נמצא ממילא דאין מע"י לאבי' וה"ל כבוגרת שכתב הרא"ש דדוקא נערה שהיא ברשות אב לכל מילי ותו דאמרי' לעיל דף נ"ז ע"ב דכיון דמזונות עליו קבע לה דוכתא אבל הבעל ואמרי' כנכ"ה מיהו לפ"ז נראה דכשיביא הבעל עדים שהיה בה מומין הללו עד שלא הגיע זמן לא מהני לרבא משום דהוי תרתי במקום חדא אבל לר' אשי אינו מוכרח כנ"ל ועוד נ"ל די"ל דלפי מאי דס"ל לרש"י בדף מ"ג פ"א דמציאת הבת כל היכא דלא מתזנא מאבי' הוא לעצמה דלא תיקנו אלא משום איבה דמזונות א"כ ה"ה מה שהאב זוכה בכתובתה הוא דוקא היכא דמתזנ' מיניה וכ"כ בספ"י במתני' דף מ"ג ע"ב דמה שתקנו כתובתה לאבי' הוא דומיא דמציאתה לאבי' ע"ש:
והנה הרי"ו נתיב עשרים ח"ב פסק כדעת רש"י דבתו שאינו סמוכה על שלחן אבי' מציאתה לעצמה ע"ש וממילא נראה דה"ה כתובתה א"כ י"ל בהגיע זמן דמזונותיה על בעלה גם מציאתה וכתובה שלה וה"ל לרב אשי כמו מנה לי בידך. וה"ה לרבא ה"ל כמו בוגרת שכתב הרא"ש דכיון דכתובתה ומציאתה נמי שלה ה"ל כנכנסה לרשות הבעל (ועיין מ"ש בחידושי בריש מכילתין לפרש הא דאמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת וכו' לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו וכו'. ונדחקו התוס' דאין שואל הטעם וכו' ועמ"ש שם ליישב ולדברי הרי"ו הנ"ל א"ש טפי בפשיטות לפמ"ש דעיקר התקנה דנשאת ליום ד' לרבא היה משום זנות שלאחר החופה דליכא ביה ס"ס משום דאמרי' כנכ"ה אלא דזנות בין חופה לביאה לא שכיחא כמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות לגיטין דף י"ז אבל כיון דבהגיע זמן משום שאוכל' משלו היא ברשותו שפיר שכיחא שלא יעשו הנשואין ביום שנשלם הי"ב חודש וכיון דמאותו שעה חשיבא רשו' הבעל אמרי' כנכ"ה שזינתה תחתיו) וכן משמע מדלא הביא הרי"ו מ"ש הרא"ש דבוגרת ה"ל כנכנסה לרשות הבעל כדרכו תמיד משמע דהוא בכלל דבריו שכ' דנכנס' לחופה לאו דוקא דכיון דפקעי זכיות האב בבתו ה"ל כנכנס' לרשות הבעל:
טו
(סעיף ב' בא על אשתו וכו') כתב המגיד דדוקא שהה ג"כ אבל הכ"מ כתב דשהה לאו דוקא אלא אפי' מיד אחר ביאה. ולכאורה מוכח מן הסוגיא דף ע"ג דפריך לשמואל ממתני' דכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים וכו' מאי לאו קידשה על תנאי וכו' הרי דלאביי דמפרש טעמא דרב לפי שא"א עושה בעילתו בעילת זנות מיירי מתני' בבעל ואפ"ה קתני בסיפא גבי מומין תבא שלא בכתובה ולא אמרי' דודאי ראה ונתפייס ודוחק לומר דמיירי מתני' דוקא במום דנכפה שקבוע לה זמן דאין הבעל יכול לבדוק וכ"ש לפמ"ש בחידושינו דעיקר הקושיא מסיפא ע"ש ע"כ נראה כדעת המגיד דשהה דוקא ונראה מדברי המגיד דהטעם בזה דאם טוען מיד אחר שבא עליה אין ראיה שנתפייס ונתרצה ליתן כתובה דאף דא"א עושה בעילתו בעילת זנות מ"מ לענין ממון לא נתרצה אבל אם שהה אח"כ ולא בא לב"ד אמרי' דודאי מחל ועתה חוזר בו וכמ"ש הה"מ דהרמב"ם למד דין זה מבתולים דאם אינו טוען מיד א"י לטעון אח"כ דלא כמ"ש הב"ש דאם בא עליה לבד יכול לומר שלא ידע המומין אבל אם שהה אח"כ אמרי' דודאי ידע המומין ואין לזה טעם דאם לא בדק בשעת ביאה מהיכן נודע לו אח"כ ומאי מהני במה ששהה. ועיין בסמוך:
טז
(שם בהג"ה ואם שהה עמה וכו') הקשה הח"מ דהא קי"ל בטענת בתולים כר' יוסי דנסתרה מיד והב"ש כתב דהכא י"ל כשרצה לבעול וראה המומין לא בעל ולא מחל אבל אם שהה ל' יום אז ודאי לא מוקי אנפשיה ובעל ומחל. אך נראה דזהו לפי דעת הכ"מ דס"ל דבעל אפי' לא שהה דהטעם הוא דכשבעל ודאי מחל. אבל לפמ"ש הה"מ דבעיא דוקא שהה דמן הבעילה אין ראיה אלא שבדק והמחילה הוא מדשהה אחר כך עמה ולא בא לב"ד אם כן כיון דנימא דמיד שנסתרה על כרחך בדקה אם כן כיון ששהה אחר כך ולא בא לב"ד ודאי מחל אפי' לא בעל. ומשמע מדברי רמ"א דלא פליג על לשון המחבר דנקט ושהה אלא דבעיא ל' יום דתו א"י לומר שלא בעל ובע' שהה כמה ימים אח"כ ואפשר הב"ש לטעמיה דפי' לעיל דברי הה"מ דבעיא תרתי מילי ששהה וג"כ בעל די"ל שמחל בביאה אך כבר כתבנו דז"א ונראה דיש לחלק בין האי דטענת בתולים להכא דהתם איירי שהיא טוענת שבא עליה מיד ונשאה בתולה ואח"כ נכנס שנאה בלבו ומעליל עליה בשקר דאם היא מודה שהיתה בעולה אין שייך לומר שנתפייס דעכ"פ אין כתובתה אלא מנה כדין בעולה דמה"ת נימא שנתפייס ליתן לה יותר מהראוי לה אלא ודאי דמיירי שאומרת שהיתה בתולה באמת וא"ב לטענת מחילה דידיה א"כ שפיר י"ל דחזקה דלא מוקי אינש אנפשיה מסייע לחזקת הגוף דידה וממילא היא נאמנת משא"כ הכא דנודעו המומין שהיה קודם אירוסין אלא שהיא טוענת מחמת שבא עלי' מסתמא ראה ומחל דאיכא חזקה כנגדה דא"א מתפייס במומין ואף דאם בא עליה בודאי בדק אותה מ"מ כשהוא טוען שלא בא עליה לא אלים חזקה דלא מוקי אינש אנפשי' נגד חוקה דא"א מתפייס במומים וחזקת ממון אע"ג דהאי חזקה דידה אלימא טובא דנימ' שנתפייס דמסתמא אא"ש בכוס אא"כ בודקו קודם החופה ומסתמא לא מוקי אינש אנפשי' מ"מ י"ל דאין מועיל נגד חזקה דא"א מתפייס וחזקת ממון כמ"ש הפוסקים דאין לדמו' החזקות זו לזו אבל אם שהה ל' יום ודאי לא מוקי אנפשיה כמ"ש הב"ש ויראה דמוכרח לומר כן לדעת הה"מ דבעיא הכא דוקא שהה כמה ימים והתם בטענת בתולים אינו נאמן אלא באותו יום כדאית' לעיל ס"ס ס"ח אע"כ צ"ל דהתם מטעם דאמרי' שמשקר סגי מיד אבל הכא מטעם שמחל ונתפייס בעיא כמה ימים ולפ"ז מ"ש הה"מ דהרמב"ם למד דין וה מטענת בתולים אע"ג דאין הדמיון שוה לגמרי מ"מ קצת ראיה הוא:
יז
(סעיף י"א ואם תמאן וכו') בתשובת הרא"ש כתב וז"ל ואת"ל שהשוה ר"ג מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ מ"מ לא עדיף אשה מאיש ואם תמאן וכו' פי' דמן הסברא יכול הבעל לזרוק לה גט בע"כ דלמה יתקן ה"ג בזה כיון שהדין הוא לגרשה ואפי' את"ל דר"ג עשה אפי' גם בזה תיקון משום לא פלוג היינו שלא לזרוק לה גט בע"כ כמו באיש שאין לכופו לגרש בע"כ אבל מ"מ כיון שגם באיש כשהוא נכפה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ה"נ באשה כופין אותה שתאמר רובה אני ובכלל הכפי' הוא שימנע ממנה שאר וכסות. וכן נרא' שפי' דבריו הח"מ ודברי הב"ש שכתב דכ"ש דיכול לזרוק לה גט הוא תמוה גם מ"ש דכאן אין פלוגתא דלכ"ע אפי' מאן דס"ל בנכפ' באיש לא הוי מום היינו משום דאיתתא בכל דהוא ניחא לה אבל גבי אשה הוי מום לא משמע כן להדיא בתשובת הרא"ש עיין שם. והטעם דלמ"ד נכפה באיש לא הוי מום משום דבעיא כאיש דוקא מומין גדולים. א"כ ס"ל דנכפה הוי כשאר מומין באשה גם מ"ש דכפי' זו למנוע שאר וכסות לכ"ע אין קפידא דהא כשהיא נכפה לכ"ע יכולה לפרוש ממנו ממילא לא תעשה לו וכו' אינו נראה דהתם היא יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ואף דדברי' של חבה שהם משום קירוב היא מחויבת אפי' באמרה אינו ניזונית מ"מ הכא כיון שמופרשת ממנו בביאה לא שייך לחייבה בדברים של חיבה משא"כ הוא שא"י לומר איני זן ואיני מפרנס והרא"ש שכתב דיכול למנוע היינו דהוא בכלל הכפי' עד שתאמר רוצה אני אע"ג דלא מצינו כפיה בממון מ"מ כיון שהיא מחויבת לומר רובה אני ועיכוב הגירושין ממנה כבר כתבתי ברס"י ע"ז דמוכח מריש כתובות דכשהעיכוב ממנה פטור ממזונות ע"ש באורך:
יח
(שם בהג"ה אבל משום שאר מומי' וכו') כתב הב"ש ונראה דאיירי במומים שנולדו בה אבל אם היה בה מומים והוא לא ידע יש לומר דכופין אותה כיון דעשתה שלא כהוגן כמו שכתוב בתשובת הרא"ש וכו' והנה בתשובת הרא"ש שם מיירי בקידושין לבד וכן הביא רמ"א תשובה זו לעיל סימן ע"ז סעיף ג' וז"ל ואם עשה שלא כהוגן שקידשה ברמאות ותחבולות כופין אותו לגרש א"כ י"ל דבנשאה כיון דאמרי' א"א עושה בב"ז ומכוון לקדשה בביאה אפי' אם לא יתקיים התנאי תו א"י לכוף אותה וכן י"ל התם דגם לגבי דידה שייך בנשא לומר א"א עושה בב"ז. מיהו י"ל כיון דעכ"פ היה ברמאות יכולים לכופה וצ"ע: