אור ברסלב

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

סימן קטז

סימן קטו

א

(סעיף א' אם הכיר בה וכו') כתב הב"י דמשמע מלשון הרמב"ם דנקט חייבי לאוין אבל חלוצה שהיא מדרבנן יש לה דין שניה והיינו דפסק כלישנא קמא דהא דקאמר בברייתא מפני שהוא מרגילה הוא דברי רשב"א וכ' הב"ש דכל הסוגיא משמע שם דקאי ללישנא קמא והק' מזה על הרי"ף והרא"ש והטור נלע"ד אין זה במשמע דודאי טעמא דרשב"א דאמר מפני שהוא פסול שהוא מרגילה מטעם זה ולא היא מרגילתו ולישנא בתרא דרבי קתני לה היינו דקאי סיפא דברייתא על דברי רבי דסליק מיניה ולא פליגי אלא במידי דאורייתא שהיא מרגילתו דלרשב"א אין לה כתובה ולרבי כיון דבדאורייתא לא פשו חיזוק ויש לה כתובה וע"ו קאי כל א"ב בהסוגיא שם ואדרבא משמע דכל הסוגיא קאי ללישנא בתרא דאל"ה הל"ל דחלוצה איכא בינייהו אע"כ דרבי מודה בחלוצה ולכאורה נראה דלדעת הרמב"ם ה"ה בנתינה דס"ל להרמב"ם דהוא מדרבנן כדאית' לעיל רס"י ד' א"כ לרבי עשו בו חיזוק ואין לה כתובה והא דקאמר שם ביבמות דף פ"ה ע"ב אמר רב חסדא דממזרת ונתינה לישראל א"ב אגב שיטפי' נקט נתינה וכמו שכתבו המפרשים בכמה דוכתין דנקט ממזר ונתין אגב שיטפי' ועיין בחידושינו ר"פ אלו נערות וכן צ"ל אך לשיטת שאר פוסקים דס"ל דנתינה מדאורייתא מ"מ כיון דטעמא דרב חסדא דהיא מרגילתו משום שיכול לטהר ע"י שישא שפחה וזה שייך בממזר אבל נתין אסור בשפחה כמ"ש התוס' ביבמות דף ע"ט ע"ב דדוקא מחזר מותר בשפחה משום דלא שייך בו לא יהיה קדש דעיקרו בא מקדשות א"כ לא מרגילא ליה אך לפ"ז מדלא קאמר באמת דא"ב בנתינה איפכא דלרבי כיון דמדרבנן צריך חיזוק ולרשב"א הא לא מרגילתו ע"כ משמע דרבי מורה דאף במידי דרבנן בעיא מרגילתו מיהו לפי שיטת הרמב"ם שכתב הב"ש לעיל סי' ד' ס"ק ס"ד י"ל דנתין מותר בשפחה נמצא בנתינה היא מרגילתו אלא דאכתי קשה מאי פריך ולרבי אליעזר דאמר הרי זה עבד ומחזר אינו מרגילתו אכתי לרבי אליעזר איכא בינייהו בנתינה דאינה מרגילתו והוא מדרבנן דלרבי עשן חיזוק וכבר כתבתי לעיל דהמ"ל נמי חלוצה א"ב משמע דהסוגיא ללישנא בתרא ונראה דה"ה בשתוקה שנשאת לישראל דהו' מדרבנן כדאית' לעיל סימן ד' א"כ לשיטת הרמב"ם עשו בו חיזוק ולשאר פוסקים כיון דולדה פסולה לא מרגילה ליה מיהו אם נימא דשתוקי מותר בשפחה יכול להתטהר ומרגלה ליה ונחלקו בזה הרדב"ז בתשובתו מחיר והרש"ך אוסר והביאם בבאר היטב בסי' ד' ונרא' דחלל שנשא בת ישראל והיא שני' לו או ממזר שנשא בת גרים או בן גרים שנשא ממזרת והיא שני' לו אף דולדה פסול בל"ז ולא מרגלה ליה מכל מקום כיון דאין הפסול מצד האיסור זה לא פלוג רבנן ואית לה כתובה. וכן משמע ביבמות דף פ"ה דאמרינן שם מחזיר גרושתו משניסת א"ב ופריך ולר"ע דאחר יש ממזר מחייבי לאוין וכו' ולא משני דאיכא בינייהו כגון ששניהם פסולי קהל ולא שייך בהו שהיא וולדה יפסלו דבל"ז פסולי' הם דלרבי כיון דדאורייתא לא בעי חיזוק יש להן כתובה ולרשב"א היא מרגילתו אלא ודאי דלא פלוג כיון דבאיסור שיש בנשואין כזה במקום אחר אינו מרגילתו יש לה כתובה וה"ה להיפך היכא דבאיסור זה אין בו פיסול לה ולזרעה אף במקום דבל"ז פוסלה או זרעה אפ"ה אין לה כתובה והיינו דלא קאמר שם דלר"א דס"ל ה"ז עבד וממזר איכא בינייהו גר שנשא ממזרת והיא שני' כנלענ"ד עוד כתבו הח"מ וב"ש דיש להסתפק אם נשא ח"כ ולא הכיר בה אם יש לה תוספת משמע דפשיטא להו דאע"ג דאין הקידושין תופסין אפ"ה שייך תוספת משום חיבת ביאה והיינו דמוכח מאיילונית ודאי לדעת התוספות והרא"ש בריש יבמות דאיילונית ודאי אם לא הכיר בה א"נ גט ואפ"ה יש לה תוספת אלא שנסתפק הח"מ דאפש' דמחייבי כריתות כיון דחמיר איסורי' לא שייך בי' שיתרצה משום חיבת ביאה ונראה דגם מטעם זה אין לחלק דהא נדחקו הה"מ וכ"מ בכוונת הרמב"ם בסי' קי"ז דס"ל ברואה דם מחמת תשמיש אין לה תוספת ולדעת הרמב"ן וסייעתו באחת יש לה תוספת אע"ג דהוא כרת. עוד כתב הב"ש בשם הפרישה דאם הוא ממזר אפילו לא הכיר בה דינו כאילו הכיר בה ובאמת מן הסוגיא דף ק"א ע"ב לא משמע כן דהא קאמר שם כי קתני לאלמנה אפלוגתא דאיילונית קאי והרי נקט נמי במתני' בת ישראל לנתין ובאמת לא ידעתי חילוק בזה כיון דלא ידע דאסורה לו ונראה דכוונתו דאם היא כשירה מסתמא ידע שהיא כשירה והיינו ברוב כשירים דמסתמא לא הטעתו וידע שכשירה היא אבל באחת משכחת איפכא דאם נשא אשה והיא מחזר והיא ידעה בו והטעתו שאמר' שהיא גיורת או פסולה אין לה כתובה כיון דידעה שהוא ממזר והוא מוזהר עלי' וכן מ"ש הטור בפצוע דכא שנשא בת ישראל ולא הכיר היינו שנשאה בחזקת גיורת והא דצריכה גט בלא הכיר בה היינו משום דכיון דלא התנה בפי' בשעת כניסה אמרי' שמא נתרבה אבל בהתנה בפי' אף ע"ג דגבי מומין י"א דגם בזה אמרי' דא"א עושה בב"ז כדאי' בסי' ל"ח ח"מ במקום עבירה צ"ע אי א"א עושה בב"ז כמ"ש הב"ש בסי' קמ"ח סעיף קטן ד' דבמקום עבירה לא שייך זה וצ"ע:

ב

(שם בהג"ה ואם זן אותה וכו') הוא מתוספתא ופי' הריטב"א ז"ל שהוא גובה ממ"י שיעור המזונות וכתב הח"מ דהוא הי' מפרש דמע"י שלו אף שאינו חייב במזונות ולענ"ד נראה דהטעם דס"ל להרמב"ם דחייב בגניבה ואבידה של נ"מ אף דה"ל בשאר נשים שמיר' בבעלים כדאי' לעיל סי' פ"ה מ"מ היינו משום דמשועבדת לו משעת נשואין למעשה ידי' אבל בזו שאין מע"י שלו אינה שאילה לו אלא דמה שזנה גובה ממע"י אבל בתחלה א"י לכופה למלאכה דבכל שעה יכולה לצאת ממנו ומ"ש הח"מ כדי שלא תתעכב אבלו הסברא איפכא דכיון דהוא מרגילה אין מע"י שלו שלא יעכב מלגרשה אלא דאין שייך חיוב מזונו' כיון שכופי' לגרש ולענין פירות לרש"י ורמב"ם ז"ל אין לבעל פירות כלל ועיין בחידושינו דבזה מתורץ קושיית תוס' ר"פ אלמנה לכ"ג דעבדי מלוג אין אוכלים בתרומה אע"ג דה"ל קנין פירות דלדבריהם ז"ל אין לו פירות ומתורץ קושיית התוס' בכתובות דף פ' ע"ב ע"ש באורך:

ג

(שם אבל תוספת יש לה) כתב הר"ן הא דבנמצא בה שאר מומי' אין לה מוספת משום דשאר מומי' ידעה בהן והי' לה להודיע לו משא"כ באיילוני' לא ידעה וכן באיסור סברא דמתפייס ע"ש וכתב הב"ש דלדעת הרמב"ם דבעי' כל סימני איילונית בסי' קע"ב דלא ידעה שהיא מתקשה בשעת תשמיש ולדעת הרא"ש דבסי' א' סגי מיירי בסי' זה שהיא מתקשה בשעת תשמיש ולפ"ז היכא שכבר הי' נשואה לבעל כבר ידעה שהיא איילונית הוי לי' כשאר מום בין להרמב"ם בין להרא"ש ואין להקשות דאכתי לא מתרצא לדעת הרמב"ם דהא בלאו מום דאיילונית שאינו ראוי' לילד אותו הסי' בעצתם המוזכרי' בסי' קע"ב שדומי' לאיש בעצמן (כן הקשה הח"מ לקחן סי' קי"ו) הוא חום גמור וצ"ל דמיירי בעיר שיש בה מרחץ דאינו יכול לטעון על המומי' דמסתמא בדקה כדאי' לקמן סי' קי"ז א"נ י"ל כמ"ש הב"ש דמיירי שאותן הסימני' לא היה נכרים היטב ולקמן בסי' קי"ז נבאר היטב יותר בס"ד:

ד

(שם ואפילו מזונות אחר מותה אף שיש לה תוספת ונדוניא ולא גבתה) ועיין בחידושינו דיש להסתפק לדעת הרא"ש בגרוש' דכל זמן שלא סילק לה כל הכתוב' יש לה מזונו' כמבוא' ברס"י צ"ג אי נימא דגם הכא כיון שכבר גירשה ולא שייך לומר שתתעכב אצלנו יש לה מזונות עד שישלם לה ונראה דבח"ל כיון שיש לה כתובה יש לה מזונות לאחר גירושין כמו לאחר מותו אבל בשני' התוס' הוא חוב בעלמא ואין לה מזונו' עד שיפרע כמו שאר בע"ח:

ה

(שם ואפילו אם הם בעין) כתבו האחרונים דלהרי"ף והרמב"ם דוקא שאכלם כבר ואפילו לדעת התוס' והרא"ש אינו אלא בממאנת ולחד תירוצא וכן משמע מלשון הירושלמי שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל ולולי דבריהם נראה דאין ראי' מלשון ירושלמי והרי"ף והרמב"ם דכל שהביאם לתוך ביתו וזכה בהם נקרא בלשון אכילה תדע דבב"מ דף ס"ו ע"ב אמר ר"נ מודינא דאי שמיט ואכל לא מפקי' מיני' ופשיטא דאפי' תפס והביאם לביתו הוי מחילה כמ"ש בהדיא בח"מ סי' ר"ט אם תפס הפירות הוי מחילה ושם בב"ח מייתי נמי הך דאיילונית דהוי מחילה כשאכל הפירות והיינו נמי אפי' כשתפסן לתוך ביתו וכן בכל פ' חוקת הבתים דנקט בחזקת ג' שנים שאכל פירותי' לא בעינן שיש עדים שאכל הפירות דוקא אלא כל שהביאן לתוך ביתו ושני התירוצים שכתבו התוספ' לא נחלקו לענין דינא אלא לפרש מהו ולא פירות ועוד נראה דאף להרי"ף והרמב"ם מוכח שהרי אף לפירושם גבי שני' דנקט תרתי ולא פירות ולא בלאות דהיינו לפי' בלאות דנ"מ שבלו כדי א"כ היינו ולא פירות דהא מה שבלה כדין הוא מדין פירות ולא שייך או ולא פירות אלא ודאי דהיינו אפי' ישנם הפירות בביתו א"צ להחזיר וכן משמ' מלשון הפוסקים שכ' דוקא גבי נ"ח ונצ"ב דאיתנייהו צריך להחזיר משמע אבל פירות אפי' איתנהו בעין א"ב להחזיר ונר' דמטעם זה חור הב"י בש"פ וסת' דאפילו הם קי א"צ להחזיר:

ו

(שם וכל מה שאבד וכו') הנה לדעת התו' והרא"ש אף באיילונית או ח"ל שלא הכיר בה אינו חייב לשלם הבלאות מה שבלה כדין בדרך שימוש ומה שאמר בנ"מ שחייב לשלם היינו מה שבלה שלא כדין וצ"ע במה שבלה בדרך שימוש אחר שנודע לו שהיא איילונית או שהיא ח"ל אי נימא דגם בזה פטור וכן בממאנת שכל מה שבלה הבעל בין בנ"מ בין בנצ"ב פטור ולדעתם דאפי' בבלה שלא כדין פטור או נימא דאפי' לאחר המיאון רשות בידו לבלותם ולכאורה נראה דלאחר שמיאנ' א אשתו כלל וכל מה שהוא בעין בשעת המיאון הוא בחזקת' וכל מה שמשמש בהם ה"ה כגזלן ולפ"ז ה"ה באיילונית לשיטת התוספ' והרא"ש לעיל סי' מ"ד דא בגט כלל א"כ בכיון שנוד' לו שהיא איילונית כל השימוש הוא שלא כדין ולפ"ז מה שתמהו התוספ' והרא"ש מה יש לו לשלם באיילונית פירות שאכל כדין ולא פירשו במה שאמר בבלאות דנ"מ דברשותה קיימי אית לה היינו מה שבלו לאחר שנוד' לו שהיא איילוני' היינו משום דס"ל להתו' דאפילו בלאו נצ"ב שכלו לאחר שנור' לו שהיא איילונית כיון דאתנה בשעה שנודע לו כבר ה"ל ברשותה כיון דא"ב גט ככל ולולי דמסתפינא הייתי אומר דמ"ש הרמב"ם דבאיילונית חייב לשלם אפי' סלאות שבלה כדין כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה לפי שהן ברשותה ולא הי' לו להשתמש בהן עד שנאבדו מכל וכל אא"כ נגמרו הנשואים ונתקיימו היינו מה שנשתמש בהן לאחר שנודע לו שהיא איילונית ואפ"ה בנצ"ב פטור כיון דברשותו הם ואזיל לשיטתו דס"ל דאיילונית שלא הכיר בה צריכה גט אלא שלא מצאתי חי שפי' כן וצ"ע לדינא ועוד יש להסתפק אפי' בנצ"ב שבלו קודם שנודע לו שלא כדין דהיינו אם מכר או הפסיד בענין שאין לו רשות משום שבח בית אבי' אפשר דחייב לשלם וכבר כתבנו בזה בסי' ע"ו גבי דינא דמתיבתא ולעיל בסי' קט"ו וגבי זינתה ועוברת פ"ד דצריך לשלם מה שהפסיד שלא כדין א"כ י"ל דגם באיילונית וח"ל שלא הכיר בה כן ונהי דלשיטת תו' והרא"ש דס"ל דבנ"מ חייב היינו דוקא במה שבלה שלא כדין א"כ משמע דנצ"ב אפילו מה שבלה שלא כדין פטור מ"מ לדעת הרחבים ז"ל יש להסתפק דהסוגיא לדידי' מיירי בבלה כדין וגם לדע' הרא"ש אינו מוכרח כ"כ די"ל דלהכי קאמר סתם דבנצ"ב הוא פטור משום דסתם נצ"ב השימוש בהן כדין הוא ויותר מזה כתב הב"ח לעיל סי' קט"ו דבנצ"ב שנתקלקלו בפשיעתו י"ל דחייב הבעל בהן וכבר כתבנו שם טעמו ועיין לעיל סי' קפ"ו דכ' דוה דוק' בנצ"ב שהפסידן כשראוין למלאכתן הראשונה אבל כשאין ראוי' למלאכתן הראשונה דתו ליכא משום שבח בית אבי' רשאי למכרן ובנ"מ השחקים הוי קרן שלה ועיין בב"ש:

ז

(סעיף ג' איילונית אם הכיר בה וכו') כתב הר"ן דאם בתחלה לא הכיר בה ואח"כ הכיר בה ודר עמה אית לה מזונו' משמע דה"ה לענין כתובה ג"כ אית לה אע"ג דבתחלת נשואין לא נתחייב מ"מ כיון שדר עמה ממילא אית לה כתוב' דהא אפילו מחלה הכתובה בפי' ודר עמה אח"כ ס"ל להרמב"ם דלא מהני מחילה אפילו בכותבת משום דאסור לדור וכו' ואפילו להחולקים עמו היינו במחילה בפי' אבל מסתמא יש לה כתובה ולא דמי למה דאיתא לעיל בסי' קט"ו בעוברת ע"ד שדר עמה אח"כ דל"ל כקובה דהתם משום דמצוה להוציאה משא"כ באיילוני' ולפ"ז בח"ל שלא הכיר בה ואח"כ נודע לו ודר עמה אח"כ ג"כ אין לה כתובה כיון דאיכא איסורא גריעא טפי מעוברת ע"ד ולא דמי בהא לאיילונית ועמ"ש בחידושינו לתרץ בזה הסוגיא דף ק"א ע"ב ועמ"ש עוד די ל דגם באיילונית כשהכיר בה ודר עמה אין לה כתובה והיינו דנקט במתני' באם מתחלה נשאה לשם איילונית אלא דמדברי התו' והפוסקים שנדחקו בהא דמשמע הא גיטא בעי גבי איילונית ולא תירצו דמיירי ברישא אפי' הכיר בה אח"כ משמע דס"ל דבהא אפילו כתובה אית לה כפי סברת הר"ן ז"ל ועיין בחידושים סוף פרק אלמנה ניזונות:

ח

(סעיף ד' שני' בין הכיר בה בין לא הכיר בה) כבר הקשתי בחידושינו דהא בשניה דהיא מרגילה לי' גריעא טפי מח"ל א"כ כיון דבח"ל בלא הכיר בה פטור לשלם נב"ב דליתנהו משום דה"ל מקח טעות כ"ש בשני' דהי' מרגילה ואין לקנוס אותו כיון שלא הכיר בה וכה"ג הקשה הראב"ד בח"ל שלא הכיר בה דקנסו אותם בין בנ"מ בין בנצ"ב ומה שתירץ הרא"ש דהיא לא מרגילא לי' לא שייך בשניה וע"ש שתרצנו דצ"ל דכיון דשניה דרבנן לא ה"ל כ"כ מקח טעות אך לפ"ז גם בחלוצה דרבנן או נתינה ושתוקית אינה מפסדת נצ"ב בלא הכיר בה ואפילו לדעת הרא"ש דס"ל דחלוצה דינה כח"ל לענין כתובה ות"כ מ"מ חייב לשלם נצ"ב ועיין בחידושינו דף ק' ע"ב בארנו שם לשיטת רש"י שם דבלאות דנצ"ב שאינם ראוי' למלאכתן הראשונים א"צ להחזיר מיהו מלשון הפוסקים משמע דאין חלוק:

תוכן העניינים

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה