הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן קטו
א
(סעיף א' או א' מכל האסורים) כן כתב הה"מ דהוא ק"ו ממעשר בזה"ז דרבנן ואפילו בדאורייתא מ"מ יכול ליזהר מחכה טפי משאר אסורים משמע דס"ל דאפי' באיסורי דרבנן וכן משמע מלשון הש"ס לפי מה שכתב הרא"ש כאן ובפרק שבועת העדות טיהר לי את הכתם וכתמי' דרבנן נינהו ואפי' לפמ"ש בטוש"ע טיהר לי הדם הזה מ"מ קי"ל דכל שלא הרגישה טהורה מדאורייתא ודוחק לומר משום דסתם אשה מרגשת או שאמרה בפי' תחלה שהרגישה ולכאורה מוכח חזה דאפי' בספק איסור הפסידה כתובתה דהא משמע שהכתם אינו כעת לפנינו ואפשר שהיה באמת טהור ואע"ג דבכתם דרבנן ה"ל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ כיון דאשתכחא שקרנית היא חשודה להשליך הכתמים בידים וה"ה לשאר ספיקא איסורא דרבנן דא"ל דמיירי שהכתם לפנינו ואנו רואים שהוא טמא דא"כ קשה דה"ל להפוסקים לפרש דבריהם ותו דהא הרמב"ן ס"ל דהחכם נאמן ושאר פוסקים לא נחלקו עליו אלא מטעם דע"א א"נ להפסיד כתובתה כמו שיבואר בס"ד ואם הכתם לפנינו טמא איך יאומן החכם הרי הוא נוגע בדבר לומר שהטעה ודוחק לומר דמיירי שהיה יכול להתנצל ולומר שנשתנ' מראית הכתם וכיוצא בו גם אין לפרש דמיירי שאין הכת' לפנינו אלא שהחכם אומר ששאלה אותו ואמר שהוא טמא דאכתי קשה על הרמב"ן דנהי דס"ל דכיון שאומרת מפיו הוא נאמן יותר היינו לומר שלא אמר טהור אבל שיעיד על הכתם שהיה טמא למה יהא נאמן ע"א ואכתי ספיקא הוא ואפ"ה מפסדת כתובתה:
ב
(שם כגון שאמרה וכו') ואם היא מודה שהכשילתו דעת הראב"ד שאינה נאמנת על עצמה להיות חשודה ונחלקו עליו הרשב"א ושאר פוסקים דלענין ממון נאמנת על עצמה ולכאורה לדעת הראב"ד במשמשת נדה נצטרך לומר שראו עדים ששימש עמה כדמשמ' מדברי הח"מ אלא דז"א כמ"ש בחידושינו דדעת הראב"ד ז"ל דבעי' הכשילתו וגם חשודה להכל שאין יכול לסמוך עלי' וע"פ עצמה אף דלענין ממון הודאת בעל דין כמאה עדים דמי מ"מ כיון שהיא אינה חשודה להבא ע"פ עצמה ויכול הבעל לסמוך עליה אינה מפסדת משא"כ כשהבעל יודע ששימשתו א"כ היא חשודה כבר אצלו וא"י לסמוך עליה וכיון שהיא מודה ג"כ הפסידה אפילו להראב"ד מיהו לפמ"ש מהרי"ק בתשובה והובא בי"ד סוף סי' א' דבע"א בהכחשה מותר לאותו עד עצמו מכאן ולהבא א"כ י"ל דאף כשמודה לבעל יכול לסמוך עליה אך ז"א דמהרי"ק שם מיירי כשחוזר בו העד כמ"ש שם בס' פרי חדש ובס' תבואת שור ע"ש הא לאו הכי אסור לאותו עד ועיין בחידושינו שכתבנו הוכחה לזה מלשין המקשה אי דידע נפרוש וכו' ועיין בחידושינו עוד דלדעת הראב"ד מיושב הא דמשמע בש"ס דהחכם נאמן כמ"ש הרמב"ן והביאו הרא"ש בפ' שבועת העדות ובירושלמי קאמר וכולהו בעדי' דבש"ס מיירי שהיא חודה דמהני לענין ממון אלא דאינה נאמנת להיות חשודה א"כ בזה החכם נאמן הואיל שאומרת מפיו ובירושלמי מיירי שהיא מכחשת ובזה מיושבי' היטב דברי הרא"ש בפ' שבועת העדות שהביא הרמב"ן ראי' מסוגיא זו דפ"א שאמר מפיו נאמן יותר והכא הביא הירושלמי דלפמ"ש דסוגיא זו מיירי במודה אלא דהיא אינה נעשית חשודה לסמוך עלי' ע"פ עצמה וצ"ל דבזה א"צ להודאתה דהעד נאמן הואיל שאומר' מפיו מוכח כהרמב"ן. ובשמעתין מביא הרא"ש לשון הירושלמי במכחשת את החכם ומסיי' בשמעתי' או אם הבעל אומר הוא אומרת לי שפלוני תיקן לי והיא אומרת לא אמרתי לו אין הבעל נאמן אם לא שיביא עדים מדנקט לשון או היינו ע"כ שמפרש הירושלמי כן דאם היא מודה לבעל ומכחשת החכם צריך החכם עדים דלענין חמון אין החכם נאמן ואח"כ אמר או אם הבעל ר"ל אם היא מודה לחכם ומכחשת הבעל ומזה מיירי סוגיא דידן אין ברוך עדים אלא לדברי הבעל ולא לדברי החכם ועיין בסמוך:
ג
(שם וגם יש עדים וכו') זהו לשון הטור וכבר כתבנו בסמוך דלשון הרא"ש לא משמע כן אלא או או נקט וצ"ל דהטור מיירי במכחשת שניהם הבעל והחכם ולכאורה היה נראה דבמכחשת שניהם הבעל והחכם שאומרת שהחכם טוהר לה ולא שמשתו או שלא אכל על פי' דבזה ברוך שני עדים על כל דבר אין העדים נאמנים דה"ל כל א' מעיד על חצי דבר וכבר כתבנו בחידושינו דתליא בפלוגתת ר"י ורב אלפס שהביאו התוס' בב"ק דף ע' דלר"י ס"ל כיון שראו כל מה שהיה להם לראות לא ה"ל חצי דבר אבל לשיטת רב אלפס לא מהני ונראה דמזה מוכח כסברת הרמב"ן דהא דאשתכח שקרא לאו מדין עדות אתינן ליה דפשיטא דאין ע"א נאמן אלא משום שאומר מפיו הרי הוא האמינו נאמן להכחישו וממילא נעשה חשוד ולפ"ז אפי' חצי דבר לא שייך בזה וכיון דנאמן החכם ממילא מהני עדות הבעל ולא ה"ל חצי דבר כדאמרי' בעידי קדושין ועידי ביאה כיון דעידי קדושין א"ג לעידי ביאה אע"ג דעידי ביאה צריכים לעידי קדושין שפיר יכולין להוסיף על עדותן של עידי קדושין וה"ל כולי דבר וה"נ כן וכ"ש לפמ"ש בסמוך דמיירי דהוא מודה להחכם ה"ל דברי החכם כאילו ידוע להב"ד והעדים של הבעל מוסיפי' עליהם ועיין בחידושינו שכתבנו עוד דאף לרב אלפס לא הוי חצי דבר היכא דמועיל העדות לשום דבר והכא נמי י"ל דנ"מ בעדות של החכם לענין שצריכה לספור ז' נקיים וכן י"ל בפלוני תיקן הכרי ופלוני תיקן העיסה דמיירי דיש עדיין מאותו הכרי והעיסה. אך נראה דלפמ"ש לעיל גבי כתם דמיירי ע"כ שאין הכתם לפנינו וממילא כיון דקי"ל בכתם דאם נאבד אין לטמאות אותו א"כ אין נ"מ לענין ספירת ז' נקיים ואפשר דמש"ה הביא הרמב"ן דוקא ראיה זו ודקדק בלשונו ממשמשתו נדה ואמר פלוני חכם טיהר לי את הכתם דזה עיקר הוכחתו דל"ל ע"ו עדים דאי ע"י עדים ה"ל חצי דבר וע"כ דלאו מדין עדות אלא משום דאומר מפיו כנ"ל ועיין מ"ש לקמן ס"ק ה' מיהו אכתי צ"ע בעידי התראה לקמן ס"ד אי ה"ל חצי דבר לדעת רב אלפס אם מכחשת כל העדים:
ד
(שם ושהוא אכלו על פי') כתב הח"מ דמשמע דאם אין עדים ע"ז יכולה לומר שאמרה לו כן ולא אכל על פיה והב"ש כתב דמן הרא"ש לא משמע כן והיינו דכתב הרא"ש בלשונו והיא אומרת לא אמרתי וכו' ובאמת אין ראיה דהרא"ש חדא נקט וה"ה אם מכחשת שלא אכל ולא שייך בזה הוחזק כפרנית במה שאמרה תחלה לבעל שהוא מתוקן אפ"ה נאמנת לומר שכשרצה לאכול חזרה בה דיכולה לומר משחקת הייתי אבל נראה דאם אמרה לפני ב"ד תחלה שלא אמרה לו או שהכחישה החכם ולא הכחישה את הבעל ואח"כ נתברר שאמרה לו או שהחכם העיד שלא טיהר ואח"כ אמרה שלא אכל על פי' שוב אינה נאמנת דהוחזק כפרנית ואפי' ע"א מהניא בזה דקי"ל בח"מ סי' ע"ה דכל שהכחישה ע"א א"י לחזור לטענה אחרת דה"ל מ"ש נגד ע"א וא"י לישבע משלם וכ"ש שמפסדת כתובתה מיהו י"ל דהכא לא היה צריכה אלא שבועה דרבנן כדין ע"א מעיד שהוא פרוע עיין דיני' אלו בסי' צ"ו שהארכנו בזה בס"ד מיהו בהכחשה דהחכם וא"כ אומרת חכם אחר טיהר לי צ"ע אי נימא דאינה נאמנת דהא הוי מחייבו' שבועה וכ"ש לדעת הרמב"ן דה"ל כשני עדים דאיכא למימר כיון דקי"ל דכל מילתא דלא רמיא עלי' דאיניש לאו אדעתיה כדאיתא בח"מ ריש סי' ע' באומרת פרעתי בפני פלוני א"כ י"ל דה"נ כיון דאינה בריכה לפרט החכם שטיהר לה י"ל דלאו אדעתה. ולפ"ז י"ל דאפי' בדין הנזכר שאמרה בתחלה לא אמרתי אף שהגידה כן בפני ב"ד ואח"כ חוזרת בהו אומרת שלא אכל נאמנת במיגו דהיתה יכולה לומר חכם אחר טיהר לה ולאו אדעתה וצ"ע בזה. ועי' בחי' מ"ש בזה מ"מ נראה דלא דמי לפרעתי בפני פלוני ופלוני דהתם לאו אדעתי' אאינשי דקיימי התם כיון דאין צריך לעדים אבל כשאומרת שאותו חכם טיהר לה אע"ג דלא היתה בריכה לפרט את החכם המטהר ח"מ ה"ל כאם אמר שמזמינם לעדות כמבואר שם ברס"י ע' דהוחזק כפרן:
ה
(שם אבל אם אין עדים וכו') נראה דסגי אפי' בעדות מיוחדת כגון שאמרה שני פעמים שפלוני תיקן לה כל פעם על אדם אחר ואח"כ הוכחשה משניהם ואפי' בשני אסורים דהיינו שפלוני תיקן לה ופלוני טיהר לה וכן משמעות לשון הירושלמי שהביא הרא"ש וכולהו בעדים פלוני עישר לי פלוני ראה כתמי בדקי' כולהון ולא אשתכחי אלא דאכתי צ"ע דנהי דקי"ל דעדות מיוחדת כשר בדיני ממונו' וכן בשאר אסורים כדאיתא בח"מ סי' למ"ד ס"ו מ"ח כיון דקי"ל בי"ד סי' קי"ט וסי' קכ"ו דהחשוד לאיסור אחד אינו חשוד לענין איסורים אחרי' א"כ אפי' יש שני עדים על איסור מיוחד לא נעשה חשוד לשאר איסורים א"כ אחד אינו מסייעו לחבירו כלל ואינו חשוד אפילו על אותן איסורים עצמם וה"ה הכא אינו נפשה חשודה ע"פ החכם והגבל שכ"א מעיד על איסור אחר אך נראה דלפי דעת הרמב"ן דכל שאומר מפיו הוא נאמן לאיסור אף דכתבנו לעיל דס"ל להרא"ש דלענין ממון אין להאמין ע"א להפסיד כתובתה מ"מ יש לפרש משמעות הירושלמי שנתברר ע"פ החכם והגבל וכיון שהיא אומרת מפיהם הם נאמנים לענין איסור וה"ל לענין ממון שני עדים מיוחדים דמצטרפים ולפ"ז אדרבא מוכח מהירושלמי כדעת הרמב"ן. ומתורץ יותר קושיית הב"ש לעיל מה שהוכיח הרא"ש בפ' שבועת העדות כהרמב"ן דלפמ"ש מוכח שפיר דבזה מסכימים דברי הירושלמי עם ש"ס דידן. והנה ראיתי בח"מ ס"ק ד' שכתב דלא שייך דין של הרמב"ן ז"ל אלא באומרת פלוני אמר לי שהוא מתוקן או פלוני חכם טיהר לי דהיא אינה יודעת אלא מפיו אבל באומרת שראתה שתיקן לה לא ה"ל כמעידה מפיו ודברי' מסתברים הם וצ"ל דמיירי הכל שאומרת מפי הכהן והגבל אך משמעות הר"ן והרמב"ן אינו כן וכ"כ הריטב"א ז"ל דכיון דתלתה בדידיה הא הימנה אותו וצ"ע:
ו
(סעיף ב' הוחזקה נדה וכו' (כתב בח"מ ס"ק ד' שהשכנות נאמנות להעיד עליה שלבשה בגדי נדה אפי' היא מכחשת עדותן ואומרת לא לבשתי ומזה מייתי סייעתא לשיטת הרמב"ן דהחכם נאמן ובאמת לא ידעתי מנ"ל הא דהנשים נאמנות להעיד להפסידה כתובתה לעשותה חשודה ואין ראיה מהא דאי' בח"מ סי' ל"ה דמקום שאין אנשי' חטים כגון שלבשה אשה פלונית בגדים אלו נאמנות הנשים דהתם אינו אלא מצד התקנה ולא מדינא כדאי' בח"א סי' ת"א וי"ל דמיירי שיש עדים ע"ז שלבשה בגדי נדות והוחזקה נדה בשכנותי' ולא סגי בעדים לחודייהו שראו שלבשה דכל שלא לבשה בפרסום בשכנותי' לא הוי חזקה לנדות דשמא במקרה לבשן אותן מיהו אפשר דלענין שתהיה חשודה על נדות הנשים נאמנות אע"ג דהאמינה תורה לאשה מוספרה לה מ"מ היכי דשתי נשים או יותר מכחישות אותה הם נאמנים יותר כדקי"ל בכ"מ שהאמונה תורה פסולי עדות הלך אחר רוב דעות אך להפסידה כתובתה מה"ת יהיה נאמנות ולפ"ז נלענ"ד די"ל דמיירי שהיא מודה שלבשה דאז מהני אפי' להראב"ד כמ"ש לעיל לענין חכם דכשהיא מודה להחכם מהני אפי' להראב"ד דלענין ממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמיא ואפשר עוד דכשמודה להשכנות שלבשה אף שהוא אומרת טהורה אני ח"מ כיון דחשודה היא ע"פ השכנות ולענין ממון הרי היא מודה בעצמה שלבשה ואף שאומרת טהורה אני אינה נאמנת דחזקה היא כל שלובשת בפרסו' דטמאה היא ואינה נאמנת במיגו שהיתה יכולה להכחישם די"ל דהוי מיגו במקום חזקה אלימתא ולא אמרי' כמ"ש הפוסקים דאיכא חוקות דא"א בהן מיגו. ותו די"ל דבדבר מפורסם לא שייך מיגו כמ"ש בח"ח סי' ע"ב סעיף י"ח ובסי' ק"נ ע"ש:
ז
(סעיף ג' בהג"ה אבל אם היא מביאה עדים וכו') וכן אם היא האכילתו דבר איסור והוא עובר על נדרים הפסידה כ"כ הב"ש. ונראה דאפי' בשני איסורים כגון חלב ודם אף שהוא נחשד בא' מהן והיא הכשילתו בדבר אחר הפסידה כתובתה מטעם שכתב הב"ש בשם המרדכי דחשוד לדבר אחר וכו' וקצת ראיה מהא דאמרי' בסוטה בר"פ ארוסה באלמנה לכ"ג וכו' דמקני' אותו משום התראה בעוברת על דת אלמא אע"ג דהוא חשוד על איסור אלמנה לכ"ג אפ"ה מפסדת כתובתה משום חשש שתכשילו באיסור סוטה לבעלה:
ח
(שם אשה שהמירה וכו') עיין ח"מ וב"ש שתמהו ע"ז דברצון אסורה לבעלה וה"ל לפרש באונס ע"ש בדבריהם באורך. ולע"ד נראה דלק"מ דהכא מיירי שידוע בעדים לבעל שלא זזו ידם ממנה ומעידים שלא זנתה עד שחזרה בתשובה. ואע"ג דנראה פשוט שלענין עוברת על דת מפסדה כתובתה אפי' אם תחזור בתשובה וכמ"ש בח"מ ס"ק י"א דאם הוא מתנהג' עצמה בדרכי הצניעות מכאן ואילך וחזרה ממעשים הראשונים צריך לכתוב לה כתובה אחרת משום דכבר הפסידה כתובתה ראשונה וא"כ כשהמירה לא גרוע משאר פריצות שמבואר לקמן בסעיף ד' דהוי עוברת פ"ד מ"מ לא הפסידה אלא בהתראה כדין עוברת ע"ד ולהכי לא כתב רמ"א ז"ל מ"ש הרא"ש שם בתשובה מטעם סכנה לבעל לדור שם וגנאי לבנים משום דהרא"ש מיירי שם באנוסה. אבל הרמ"א דמיירי ברצון בל"ז הוי עוברת על דת ועי' בסמוך:
ט
(סעיף ד' או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לב"א ורגילה בכך) והוא מתשובת רשב"א דכ' שם מדקאמ' בשוק וראשה פרוע משמע נתפרע ראשה בשוק פ"א תלינן באיזה סיבה אם לא שרגילה וה"נ לא מיירי שיצאה מביתה בזרועותיה מגולות דא"כ למה נקט טווה בשוק אע"כ מיירי בטווה בשוק וע"י מלאכתה נתגלה זרועותיה ולא מפסדה בכה"ג בפ"א כי אם ברגילה. ובאמת אם יצאה בתחלה בגלוי זרועותיה סגי בפ"א. ובחנם השיגו עליו האחרונים:
י
(שם אם יש עדים שהתרה בה תחלה). לכאורה קשה במשמשתו נדה דהיא חשודה על נדה א"כ הוא אסור לדור עמה וכיון שהוא גרמה האיסור ראוי שתפסיד כתובתה אפי' בלא התראה כמ"ש לקמן סעיף ט' בקינא בינו לבינה דמפסדת אע"ג דלא התרה בה שתפסיד כתובתה כמו שיבואר בשלמא בשאר איסורים יכול ליזהר שלא יאמין לה. אבל בנדה דע"כ בריך להאמין לה וכיון שהיא חשודה על אותו דבר אינה נאמנת וא"ל דבלא התראה יכולה לומר שוגג הייתי חדא דקי"ל בי"ד סי' קי"ט סעיף י"ו דאינו יכול לומר שוגג הייתי ותו דהתראה שתפסיד כתובתה בודאי אינה צריכה ונהי דהיכא דאין עדים שבא עליה אלא שהוא מודה י"ל דאינה נעשה חשודה ע"פ עצמה אפי' לאותו עד עצמו כדאיתא בי"ד ס"ס א' מ"מ ביש עדים מאי איכא למימר ותו דכבר כתבנו לעיל בשם הב"ש ופ"ח דחשודה לאותו עד וכל שכן להראב"ד דבעיא דוקא שתהיה חשודה כמו שנתבאר לעיל ונראה משום שיכולה לומר שתקבל חשובה וז"ל רש"י בסוטה דף כ"ה צריכה התראה שמא תחזור בה ואם תחזור לא תפסיד כתובתה אם כן יש לומר גם בנדה שחוזרת בתשובה וכשהתרה בה אינו מועיל חשובה כמ"ש לעיל דאבדה כתובתה אבל משום חשדא אם תקבל עלי' תשובה ותחזור לכשרותה לא אבדה כתובתה דיכול לדור עמה תדע דהא בעינן דוקא שהכשילתו בנדה אבל אם נודע לו שעברה על נדות קודם שנשאה אותו מבעל הראשון או בזנות לא אבדה כתובתה ואמאי הא חשודה וא"י לדור עמה אע"כ צ"ל כנ"ל דכל שלא הכשילתו אינו בכלל עוברת ע"ד ומועיל תשובתה לדור עמה לכך לא הפסידה כתובתה ולפ"ז נ"מ במכחשת את העדים ואינה מקבלת תשובה אבדה כתובתה אפי' בלא התראה וצ"ע דאפשר דיכולה לומר דאף בחשודה יכול לדור עמה ע"י פקחות שיבדקו אותה בעת וסתה או לשלשים יום כדאיתא בי"ד סי' קצ"ו סעיף ח' גבי חרשת:
יא
(שם שהתרה בה תחלה) כתב הד"מ דנראה מתשו' מהר"ם דצריך להתרות בה שתפסיד הכתובה ולכאורה היה נראה דמוכח כן מדפליגי ב"ש וב"ה בפ' ארוסה במתו בעליהם עד שלא שתו אם נוטלת כתובה אע"ג דהוי קינוי וסתירה דה"ל כעוברת ע"ד כדאמרי' בר"פ ארוסה דף כ"ה וא"כ בל"ו אבדה כתובתה משום עוברת ע"ד אע"כ דקינוי לא הוי כהתראה ומ"ש בר"פ ארוסה דמקנין לאשת חרש לפוסלה מכתובתה היינו ע"כ דבאמת הקינוי הוא לפוסלה מכתובתה בפירוש ועיין בתוס' ביבמות דף ל"ח ע"ב שנתקשו בזה ותירצו דכל שיכולה לשתות לא ה"ל כעוברת ע"ד ולכאורה הוא דחוק דעכ"פ עברה ע"ד ולמהר"ם לק"מ אך קשה דא"כ מאי קמבעיא ליה בעוברת ע"ד אי צריכה התראה תפשוט מפלוגתת ב"ש וב"ה דלא הפסידה כתובתה מטעם עוברת ע"ד וע"כ מוכח דצריך התראה ודוחק לומר דה"א דבאמת טעמא דב"ה משום עוברת ע"ד דאכתי קשה מ"ט דב"ש אלא נראה דבאמת קינוי וסתירה דסוטה א"צ להיות יחיד גמור שאסור חן התורה דהא קי"ל בעלה בעיר אין בה משום יחוד ולא מצינו גבי סוטה שתהיה הסתירה דוקא כשאין בעלה בעיר ואין איסור יחוד תלוי בקינוי דהא כתב הרמב"ם דמקנין אפי' על שני אנשים ומקנין אפי' ע"י אבי' ופ"י אחי' ומ"ש בש"ע לעיל סי' כ"ב דאם קינא לה אסורה אפי' בעלה בעיר היינו מפני איסור הקינוי וסתירה שתאסר לבעלה כמו שיבואר לקחן ואף לדעת רש"י ז"ל דאפי' בעלה בעיר אסור ליחד אלא דאין לוקין מ"מ במקום רואים או בפני בעלה שאני דאימתן עליה פן יכנסו ועיין לעיל סימן כ"ב בבית שמואל סעיף קטן י"א ובזה נלענ"ד לפרש הא דאמרי' בברכות דף ל"ח שאמרה חנה אלך ואסתתר בפני בפלי ר"ל שח"ו לא תעבור על יחוד אלא בפני בעלי בענין שלא יהיה יחוד א"כ משכחת קינוי וסתירה אפי' בלא עוברת ע"ד ומה דפשוט בסוטה מארוסה ואלמנה לכ"ג ובאשת חרש היינו משום דמשמע דמקנאי' להם משום איסור היחוד דאל"ה למה יקנאו להם אך משמעות המשנה בסוטה ד' ז' אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה משמע כדברי התוס' שכל שהיא רוצה לברר שהיא טהורה ע"י שתיית המים אינה מפסדת כתובה וכן משמעות בר"פ ארוסה דכל שאין בעלה רוצה להשקותה נוטלת כתובה ודוחק לאוקמי כל הני מתני' דוקא בלא איסור ייחוד ולשיטת מהר"ם הוא מטעם שלא היה התראה על הכתובה ונראה דס"ל דאף דלא פשיט דצריכה התראה מכל המשניות אלו משום דה"מ לשנויי כמ"ש התוס' או כמ"ש אבל למסקנא א"צ לזה מ"מ נראה דלמהר"ם אפי' היא רוצה לשתות נהי כיון שהיא אומרת אשתה אין להפסידה כתובתה מ"מ מצוה לגרשה דאין שייך לומר בשביל שלא אחר שתפסיד כתובה לא יהיה מצוה ואפשר אפי' לשיטת התוספת כן שוב מצאתי במשנה למלך ס"ב מסוטה שכתב קצת מזה ולא ראה דברי התוס' הנ"ל (ובזה אמרתי בישיבה לתרץ קושיית התוס' בסוטה דף כ"ו בד"ה אמר לו ר' ישמעאל וכו' ולענ"ד נראה דודאי א"א לומר שהערמה זו יהיה בידיעת בעלה שגם הוא יערי' לקנאות לה דז"א דא"כ בטלה באמת הקינוי ואי משום שלא תהיה לעז על המים בפני העולם ז"א דהעולם יסברו שהבעל אינו מנוקה מעון כמ"ש הרמב"ן דאם בעל ביאה אסורה מימיו לא יבדקו המים וע"כ שהלעז הוא לגבי הבעל עצמו שיודע בעצמו שהוא מנוקה מעון וא"כ ל"ל שהבעל יערי' אלא ע"כ שהם יסתירו בפני בעליהן ולפ"ז י"ל דבמקום דליכא איסור יחוד אין חשש באמת אם יעשו כן ואם באיסור יחוד הא מצוה על הבעל לגרשה ותירא לנפשה פן יגרשה משא"כ בעקרות מיירי בענין שהדין הוא לגרשה וכ"ש בבעל שלישי שתצא בלא כתובה כדאיתא לקמן סי' קנ"ד שפיר החשש שיסתרו א"ע שלא בידיעת הבעל כי יאחרו אולי לא יגרשום בעליהם וישקה אותם משא"כ ביולדת בצער קצרתי כי כבר יצאתי מן הכוונה בכאן) ועיין בב"ש שכתב דמשמע מרש"י בסוטה שם דפי' אבעיא בעוברת ע"ד אי צריך התראה היינו בעוברת ע"ד יהודית ולענ"ד נראה דלדעת רש"י בפ"ק דשבת דף י"ג דיחוד אסור חן התורה דלאו אסמכתא הוא אלא לימוד גמור א"כ מוכח דאפי' בעוברת ע"ד משה צריכה התראה דהא פשיט שם בסוטה מקינוי וסתירה דהוי איסור יחוד וע"כ צ"ל דרש"י לרבותא קאמר דאפי' בדת יהודית מבעיא ליה אי בעיא התראה:
יב
(שם ואם אין עדים תשבע) הה"מ כתב דהיינו דוקא אם ידוע שהיא עוברת ע"ד אלא שמכחשת שלא היה אחר התראה הא לאו הכי אין להשביעה קודם הפירעון דה"ל כמו טענה אמנה או רבי' והקשה הב"ח דא"כ היא חשודה על השבועה ואיך משביעים אותה והח"מ כתב דז"א אלא במשמשתו נדה אבל במאכילתו שאינו מעושר וכיוצא בו אינה חשודה ובאמת תליא בפלוגתא דהסמ"ע בח"מ סי' ל"ד ס"ל דטבח שהכשיל לאחרים בטרפות לא מפסל משום לפני עור אבל הכ"מ בפ' י"ב מהל' עדות והביאו באר הגולה ס"ל דפסול דכמו שהאכיל לאחרים מסתמא אכל הוא ג"כ ע"ש ואדרבא במשמשתו לפמ"ש הרמב"ם והרא"ש בטיהר את הכתם י"ל דכתמים דרבנן ולא מפסיל לשבועה וכן בהוחזקה נדה דהיינו שלבשה בגדי נדות י"ל דלא מפסיל דאולי ראתה כתם ולא מחזקא בפסול דאורייתא מיהו בנודרת ואינה מקיימת קשה טפי דאם הוחזקה שחשודה לעבור על לאו דלא יחל פשיטא דחשודה על השבועה מיהו נראה דתליא בפלוגתת הפוסקים בסי' ל"ב בחשודה על שבועה להבא אי חשודה על העבר ולכאורה היה נראה דמ"ש שידוע שהיא עוברת ע"ד היינו ע"פ עצמה דאינה נעשה חשודה על השבועה על ידי עצמה והא דלא מהימן היא במיגו דאינה עוברת ע"ד כלל ז"א דהא הרמב"ם סבירא ליה דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה כדאית' בח"מ סי' צ"ג א"נ בענין דהוי מיגו למפרע אלא דהא מלתא תליא בפלוגתת הפוסקים לפי מה דאי' בח"מ סי' צ"ב סעיף ה' דנאמן על עצמו לענין שבועה שהוא חשוד וא"י לישבע א"כ לדעת הפוסקים שם בסעיף ט' בנשבע ונוטל שהיה חשוד וטוען הלוה השבע לי הנתבע נשבע היסת ונפטר ה"נ כיון שהיא מודה שהיא חשודה אינה יכולה ליטול בשבועה והוא דעת הרמב"ם עצמו שם מיהו י"ל דהכא מיירי בענין דלא הוי מיגו למפרע א"כ אם יאמר להפסידה כתובתה תאומן במיגו דלא הוי לאפטורי משבועה אלא חמון גמור אך העיקר נראה דלק"ח דבל"ז כבר כתבנו לעיל דהא דמשמשתו נדה בלא התראה יכולה לדור עמו היינו כיון שחוזרת בה ומקבלת עלי' תשובה חוזרת לכשרותה א"כ ה"נ י"ל דידוע בעדים שעוברת ע"ד אלא שהוה קודם התראה ואח"כ קיבלה עליה שלא תעשה עוד וחזרה לכשרותה כדאית' בח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ב דכיון שקיבל עליו חשובה חוזר מיד לכשרותו וא"כ אין כאן קושיא כלל דהרי אינה חשודה ועמ"ש לקמן סעיף ז' בזה ועוד נ"ל דאפילו באינו ידוע לנו שהיא עוברת ע"ד קשה דהא פריך הש"ס בריש ב"מ דנימא דמיגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא ומשני דאמרי' דלמא ספק מ"י יש לו אבלו וכ"כ הרי"ף וכן הוא בח"מ סי' צ"ב א"כ הכא במשמשתו נדה וכיוצא בו אחר התראה איך משבועים אותה נימא כיון דלדברי הבעל שעברה על נדה ה"ה חשודה אשבועה ג"כ. וצ"ל כנ"ל דיש לומר שעשתה תשובה:
יג
(שם ואם רבה לקיים אותה וכו') כתב הרמב"ם דאם מקיימה א"ל כתובה משום דתהא קלה בעיניו להוציאה ולכאורה קשה דהא בכל ח"ל מצוה לגרש ואפ"ה אית לה כתובה כדלקמן סי' קט"ו וצ"ל דס"ל בתחלת נשואין לא פלוג אבל כיון שהפסידה כתובתה אלא כיון שהוא דר עמה אח"כ אף דס"ל להרמב"ם במחלה כתובתה ואח"כ דר עמה יש לה כתובה היינו משום דאסור לדור וכו' אבל בזאת דמצוה להוציאה לית לה כתובה ועיין לקמן סי' קט"ז:
יד
(שם בהג"ה אשה הרגילה להתיחד וכו') כתב הב"ש בשם תה"ד דביחוד אחר ההתראה הוי עוברת ע"ד משה ולכאורה צ"ע דהא בל"ו אסורה מטעם סוטה שנסתרה דכיון שהתרה בה הוי קינוי ומפסדת כתובתה מזה"ז אפי' בקינא לה בינו לבינה כדאית' לקחן סעיף ט' מיהו בתה"ד שם י"ל דמיירי בלא התראה דכתב שם להדיא דלענין מצוה להוציאה א"צ התראה אבל על הב"ש שכתב אחר התראה קשה ודוחק לומר דמיירי שלא שהתה כדי טומאה מיהו נראה דהתראה זו של עוברת ע"ד סגי כשאמר לה סתם שלא תסתרי עם שום אדם אבל קינוי דסוטה משמע שצריך לפרט האנשים גם י"ל דהתראה זו אפי' ע"י ב"ד כדאיתא בר"פ ארוסה משא"כ להשקותה וע"ש בתה"ד שכתב להלכה ולא למעשה דהיכא דרגילה להתיחד אפי' בלא התראה הוי עוברת ע"ד להפסידה כתובתה. ויותר מזה כתב הרמב"ם בפ' כ"ד מהל' אישות דין ט"ו כיצד היא יוצאה משום שם רע כגון שהיה שם עדים דעשתה דבר מכוער וכו' וסיים וא"צ התראה נראה במ"ש שם שהגיפו דלתות אחריהם מתורץ קושית התוס' בכתובות דפ"ג ע"ב אהאי דסוף נדרים בנואף דהוי מהרזק וט' דע"כ מיירי שאמרה טמאה אני אלא דאמרי' שמא נתנה עיניה באחר וכיון דמפסדת כתובתה לא שייך עיניה נתנה באחר ובאמת קשה טובא לשיטת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין כיון שאינה נוטלת כתובה וע"ש בחידושינו ונראה שמה שכתב הרמב"ם שהגיפו דלתות וכו' ר"ל דהיינו הך עובדא דמהרזק. וא"כ כיון דהיא עוברת על דת בל"ז הפסידה כתובתה ולא שייך סברא זו דמשום שנתנה עיני' באחר לא היתה מפסדת כתובתה דהרי בל"ן הפסידה אלא דקאמר דאתתא פרי' ליה כדקי"ל בעוברת ע"ד דאם רוצה לקיימה מקיימה אלא שאין לה כתובה. ועמ"ש בחידושי' בדף י"ג ובדף ס"ג:
טו
(סעיף ה' או נגנב וכו') כתב הב"ח דאם נגנבו בפשיעה חיוב לשלם והשיגו האחרונים דהא איתא לעיל סי' פ"ה דהוי פשיעה בבעלי'. ונלע"ד דזהו בנכסי מלוג אבל בנצ"ב שקיבל עליו אחריות אף דאם נגנבו פטור מלשלם משום קנסא אבל בפשע י"ל דלדעת הרמב"ם דפושע ה"ל כמזיק כדאית' בח"מ ס"ס ס"ו א"כ כחו דבמזיק נצ"ב חיוב לשלם כן בפשע ואיך שייך דין פשיעה בבעלים בנצ"ב כיון שקיבל עליו אחריות בפי' ועיין לעיל ס"ס ע"ה וסי' ע"ז גבי דינא דמתיבתא מש"ש ויבואר עוד בסי' קט"ז באורך:
טז
(סעיף ו' בהג"ה ודוקא שאין רגלים לדבר) עמ"ש בחידושינו דנפקא מסוגיא דסוף נדרים. ועוד מבואר בחידושינו דף ס"ג ע"ב דמוכח מדברי התוס' שם דאפי' חזרה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחלה טמאה אני אינה נאמנת דכל אמתלא בעיא אמתלא הניכרת בב"ד וכיון דאיכא רגלים לדבר שהדבר אמת שזינתה מסתמא יש לתלות הודאתה מחמת שהוא אמת ולכאורה מזה סתירה למ"ש הב"ש לעיל סי' ז' ס"ק יו"ד שאם הוא אומרת נטמאתי נאמנת משום דכיון דעובדי כוכבי' פרוצי' בעריות לא גרע מרגלי' לדבר ואם נתנה אמתלא לדבריה למה אמרה נטמאתי נאמנת הרי דס"ל דמהני אמתלא אפי' ברגלים לדבר אך יש לחלק דהתם שאני כיון דאיכא ע"א שאומר לא נטמאת והוא כשנים יש לנו לומר שהאמתלא אמת ועיין בח"מ שכתב דאם לאחר זמן נתנה אמתלא אינו מועיל והביא ראיה מח"מ סי' פ' דאם יצא חב"ד שוב אינו מועיל אמתלא וכבר כתבנו בחידושינו דף כ"ב דלפי דברי' אפי' לאחר כדי דיבור מיד לא מהני שום אמתלא כל שאינה מפרשת דבריה הראשונים. ותו דמוכח מלבשה בגדי נדה שכתב הב"ש בס"ק ו' דמהני אמתלא ואין לך הודאה גדולה מזה שהרי עשתה מעשה ואפ"ה מועיל אמתלא אלא ע"כ דזה נקרא איסורא כמ"ש בחידושינו שם ועוד נ"ל דאין ראיה מח"מ סי' פ' דמיירי בטוען ברי אבל הכא דהוי שמא י"ל דמועיל אמתלא וקצת משמע מלשון המשנה בפרק קמא דסוטה דף ו' שוברת כתובתה ויוצאה דאם לא הוה מקרעת כתובתה או כתבה שובר היתה יכולה לחזור בה וליתן אמתלא כמ"ש בחידושינו דף פ"ט ואין להוכיח מזה דאמתלא מועיל אפי' במקום רגלים לדבר דהכא שאני כיון שרוצה לשתות ולברר דבריה:
יז
(שם רגלים לדבר וכו') כתב הב"ש ואם ידוע שנתיחדה עם א' ואמרה דזינתה נאמנת וכו' נראה פשוט דדוקא באם אומרת שזינתה עם אותה שנתייחדה עמו אבל אם אומרת שזינתה עם אחר בפעם אחרת אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה אף שיש לה מיגו דהיתה אומרת שזינתה עם זה שנתייחדה עמו ז"א דהא יש לומר שעיניה נתנה בזה שנסתרה עמו ואינה רוצה שתאסר עליו אבל אם אומר' שזינתה עם זה האיש עצמו אפילו היא אומרת שבפעם אחרת היה נאמנת במיגו. עוד כתב הב"ש בשם תשובת צמח בדק דאם אלמנה ניסת לכהן ואחר הנשואין נתברר שנתעברה קודם הנשואין ואמרה שזינת' מבעל אחותה ונעשית זונה יש להסתפק אם היא נאמנת דנימא שמא עיניה נתנה באחר או נימא דאיסור כהונה שאני ע"ש באורך ותמיהני לא מבעיא לדעת רוב הפוסקים לעיל סי' ו' דבעינן דוקא שנתעברה בשדה ואיכא תרי רובי רוב עיר ורוב סיע' או מהני באילמת או חרשית הא לאו הכי תצא א"כ כ"ש כשהיא אומרת שהיא זונה אפי' נימא דנתנה עיניה באחר מ"מ ליכא ברי וכיון דנתעברה בעיר תצא ואפי' אי נימא דלא עשו מעלה ביוחסין אלא בחשש זנות עם פסולי קהל אבל מחמת חשש שזינתה עם קרובי' כיון שהם כשירים לקהל לא פשו בו מעלה כמ"ש סברא זו בחדושי ע"ש דף יג בביאור דברי מהרש"א ז"ל בקדושין ועל כ"ז קשה לי דאפילו לדעת יש מי שאומר שם דאפי' נתעברה בעיר היכא דאיכא ב' רובי אהני מ"מ נראה דהיינו דוקא בחרשות אבל כשהוא אומר' שזינתה לא אמרי' בכה"ג עיניה נתנה באחר דלא גרע זה מרגלים לדבר וראיה לזה ממ"ש התוס' בכתובות ד' ט' ד"ה אב"א וא"ת אכתי איכ' ספק ספיקא וכו' וי"ל אם איתא דמ"ע היא הוי טוענת ומדלא טענה אין להסתפק בכך וקשה דנימא שמא עיני' נתנה באחר ולכך לא טענה אע"כ צ"ל דבכה"ג כיון שאנו רואים שזינתה תו לא אמרי' הכי ועיין בחידושינו שם:
יח
(שם אבל אם נאנסה וכו') כתב הח"מ אע"ג שסוף הביאה ברצון אמרי' יצר אלבשה ומותרת לבעלה ועיין בחידושינו בדף נ"ח ע"ב שהארכנו דהטעם בזה הוא משום דמוקמינן לה בחזקת כשרות ומזה כתבנו שם הטעם לדעת הפוסקים דס"ל דהיכא דנתייחדה ברצון אע"ג שידוע שנאנסה אסורה דכיון דאבדה חזקת כשרות לא אחרי' יצר אלבשה ואמרי' שמא סופה ברצון ואם נתייחדה והיא מודה שנבעלה אלא שאומרת שנאנסה צ"ע אם נאמנת כמ"ש בחידושינו בדף י"ג ע"א ע"ש בתוס' ד"ה מעלה עשו וכו' וכל זה לענין איסור לבעלה אבל לענין כתובה נראה דאינו יכול להפסידה כתובתה מטעם שמא ברצון כיון דה"ל כא"י אם פרעתיך ולא דמי למתו בעליהן עד שלא שתו דהתם עשה התורה ספק כודאי כמ"ש בחידושינו דף פ"ח ע"א:
יט
(שם ואם הוא הודית וכו') כתב הח"מ וב"ש היינו בדאיכא רגלי' לדבר רק שהיא מכחשת העד שלא הודית מצטרף עם הנחשד אף שלדברי האשה הנחשד פסול מאמינין אות' לגבי עצמה ולא לגבי נחשד והב"ש כתב כן אפי' בעד שני אומר שזינתה עם הראשון ולכאורה צ"ע דמנ"ל האי דינא דנהי דגבי הנחשד אחרי' כיון דאין אדם משום עצמו רשע אמרי' שזינתה מאחר אבל לגבי אשה נהי דאינה נאמנת לפסלו מ"מ איך יכולים להצטרף עדותה כיון דלפי דברי' הוא פסול ומנ"ל דאמרי' בכה"ג פלגי' דבורא וכ"ש בעד שני שאומר שזינתה עמו דאם יבא עוד עד על הראשון שהוא חשוד יצטרף זה עמו ויפסל ומ"ש בפלוני רבעני הוא ואחר מצטרפים יש לומר דהשני לא ראה שהנרבע עשה מרצונו וסבר שאנסו (ויש לדמות הדבר למ"ש הש"ך בח"מ סי' ל"א שנחלקו בו חכמי בריסק מ"מ י"ל דהכא בעדות זה עצמו שלפי דברי' פסול אין להצטרף) מיהו יש להביא ראיה מח"ש בכתובות דף י"ח ע"ב באמרו כתב ידינו הוא ואנוסי' היינו מחמת ממון דאינם נאמנים משום דא"א משים עצמו רשע אע"ג דכ"א מעיד על חבירו שהוא רשע אפ"ה אחרי' פלגינן דבורא ועיין בחידושינו שם בס"ד באריכות דיש לדחות מיהו אפי' אם נימא במקום א' בכה"ג דאמרי' פלגינן דבורא ח"מ הכא דאמרי' עיניה נתנה באחר אלא משום דאיכא רגלים לדבר והיינו שנתייחדה עם העד שאמר שזינתה עמו נמצא ממ"נ כיון דאין מקום להודאתה אלא משום דאיכא רגלים לדבר עם זה עד השני איך נוכל לומר פלגינן דבורא שזינתה עם אחר הא עם אחר ליכא רגלים לדבר וצ"ע:
כ
(שם הודית לפני אחד שזינתה וכו') ולכאורה משמע דאיירי באין רגלים לדבר וע"ו תמהו ח"מ וב"ש דמאי איריא בפני אחד אפי' בפני שני' נמי. ומ"ש הב"ש דה"א כשאומרת שקר הוא גרע טפי לא הועיל כלום דאכתי קשה דה"ל לאשמעי' זה אפי' בהודה לפני שני עדים וכבר דחה מהר"י אוסרל"ן סברא זו בשתי ידים ע"ש אבל המעיין בתשובת מהרי"א שם בסי' רכ"ב כתב בהדיא דאפי' באיכא רגלים לדבר מ"מ אין מקום לאסור לבעל אלא דהאשה שוי' לנפשה חתיכה דאיסורא וכיון דהאשה מכחשת העד אע"ג דמהימן לגבי בעל כתרי מ"מ כיון דעל הבעל אין איסור אלא על האשה והיא מכחשת אותו אין איסור עליה וזה דוקא בע"א אבל בשני' בודאי אסור עליה כיון דשוי לנפשי' חתיכה דאיסורא וא"כ מיירי הכא בהג"ה ביש רגלי' לדבר דומיא דדין ראשון שהביא רמ"א ז"ל:
כא
(שם אם פחד וגירשה וכו') שם בתשובה כתב דאם עומדת בדברי' לא שייך עיני' נתנה באחר לאחר הגירושין ואם חזרה ונתנה אמתלא מותר להחזירה ולא ביאר הדין בחזרה ולא נתנה אמתלא ונראה כיון שכתב הר"ן סוף נדרים דהא דהתירו באומרת טמאה אני לך אע"ג דשויא לנפשה חד"א משום דכיון דמשועבד' לבעל אינה נאמנת מדינא אע"כ לאחר גירושין דאזיל ליה השיעבוד ממילא אסורה לו לתוור כדאית' בכתובות ד' נ"ט יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור אלמא כיון דפקע השיעבוד הדר' לאיסורא ולכך צריכה אמתלא מיהו אפי' באמתלא צ"ע לפמ"ש הפוסקים גבי לבשה בגדי נדות דלא מהני אמתלא משום דעשתה מעשה י"ל דה"נ כיון שגירשה והיא קיבלה את הגט שוב אינו מועיל אמתלא מיהו לפמ"ש הש"ך בי"ד סי' קפ"ו לחלק דאפי' במקום מעשה מועיל אמתלא גם נראה כיון דע"כ צ"ל דמיירי שלא אמר בשעת הגט שמשום זנות הוא מוציאה דאל"ה אסורה לחזור לו כדלעיל סי' יו"ד א"כ לא מיקרו מעשה המסייע לאסורא:
כב
(סעיף ז' לפיכך משביעה וכו') כבר כתבנו לעיל דהא דמשביעה נתקשה בו הה"מ ולענ"ד נראה דמיירי ביש רגלי' לדבר שזינתה ולא דחי לאמנה וריבית ונלענ"ד דהוא מוכרח אבל בדבר אחר א"י להשביע והיינו כמ"ש הכ"מ דע"פ אחר ר"ל שאין אותו אחר לפנינו אלא שהוא אחר ששמע מפי אחר וכ"ש מפי קרוב דמיירי ביה בריש דבריו שא"י להשביעו ובזה מיושב קושיית הח"מ דקי"ל דיכול להשביע בספק ע"פ העד דהיינו דוקא כשהעד לפנינו (מיהו מ"ש הכ"מ במתני' דע"א מעידה שהיא פרוע דמיירי דוקא בטוען ברי אינו מובן) וכבר כתבנו בחידושינו דף פ"ו דכן משמעות הפוסקים וח"ש הב"ש דעל הרב רמ"א קשה דפסק בס"ס ע"ה דיכול להשביעה ע"פ קרוב ז"א דלא פסק שם אלא שבועת היסת אבל בנשבע ונוטל בנק"ח י"ל דמודה דא"י להשביע בספק ומסיים הרמב"ם אלא ע"י גלגול א"כ ע"כ צ"ל דמיירי ביש רגלים לדבר דאל"ה אין מגלגלין בטענת ספק של תובע כמ"ש המחבר בח"מ סי' צ"ד סעיף ב' ודלא כח"מ שהביא פי' רחוק בדברי הרמב"ם ועוד נר' דאפי' לפי הגירסא בדבר אחר א"י להשביעה יש ליישב שא"י להשביעה על זנות אחר שלא ראה. דאף שזינתה עם זה ח"מ על איש אחר ה"ל טענת שמא אא"כ יש רגלי' לדבר יכול לגלגל. ועיין ב"ש סי' י"ח ס"ק ד':
כג
(סעיף ח' ותבא בלא כתובה) לשון הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ד ובלא תוספת שהרי מעשיה הרעי' גרמו לה ליאסר כוונתו מה שנפסדת כאן התוס' משא"כ בשניה דיש לה תוספת אלא דהתם לא גרמו מעשיה כמ"ש הרמב"ם שם בראש הפרק ולכאורה קשה מ"ש גרמו ליאסר דתיפוק דה"ל עוברת ע"ד אפי' לא היתה נאסרת עליו כיון דאיכא התראה ובזה לא שייך מ"ש התוס' ביבמות דף ל"ח כיון שיכולה לברר שלא זינתה לא ה"ל עוברת ע"ד דהא מ"מ בזה"ז לא שייך זה והיה נלענ"ד דמזה ראיה לח"ש לעיל דמיירי אפילו במקום דליכא יחוד כגון בעלה בעיר וכ"ש בפני בעלה ועדים אף שהלכה למקום סתר כיון דאימתן עליהן ליכא משום יחוד ואפ"ה אסורי' ביחוד כדאית' לעיל סי' כ"ב משום הקינוי שהרי גורמת להאסר עליו:
כד
(סעיף ט' אסורה לו) ע' בהרמב"ם שכתב שם בזה"ז שאין חי סוטה ועיין הח"מ שכתב שבזמן הבית היה תקנה שתסתיר שניה והוא דוחק דהא אסור ליחד וצ"ל כמ"ש לעיל די"ל בסתירה שלא באיסור יחוד ויותר נראה דבזמן הבית אין להפסידה כיון שהיא רוצה לשתות ואף אם הב"ד מסופקים שמא מותרת לבעלה אין להפסידה בשביל זה: