אור ברסלב

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

סימן קיד

סימן קיג

א

(סעי' א' ופסקה עמו וכו') הטור כ' אבל אם לא פסקה לא ותמה הב"י דהוא מלתא דפשיט' דמה"ת יתחייב בלא פסקה והט"ז כתב דה"א כיון שהיתה הבת עמה וניזונת עמה הוי כאילו קבל לזון גם את בתה ונראה להבין דבריו יותר משום שאמרו בכתובות דף נ"ח ע"ב אפילו למ"ד יכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך ה"מ עבד כנעני דלא כתיב בי' עמך אבל עבד עברי לא וכ"ש אשתו הרי דאשתו עדיפא במזונות מע"ע א"כ כיון דקי"ל בע"ע שחייב לזון את אשתו ובניו כדכתיב ויצאה אשתו עמו והטעם כיון שהם מוטלים עליו אם כן ה"א דכ"ש אשתו שחייב לזון בתה אשר היתה עמה וניזונת ממנה וכ"ש לפי דעת הר"ן הובא לעיל בדברי האחרונים בסי' ע"א דכל מזונות הבנים הוא מדין מזונות אמן שהם נגררים אחריה והיינו דקמ"ל הטור ויליף ממתני' דנקט דוקא פסקה אע"ג דאיכא למימר דמתני' מיירי ביש לה מזונות מיורשי אביה כמו שיבואר לקמן מ"מ מדנקט סתמא משמע דוקא פסקה והטעם הוא באמת דפטור מפני שאין חיוב מזונות הבת על האם מדינא כמו בע"ע שחייב מדינא במזונות אשתו ובניו:

ב

(שם הראשונים וכו') עיין בח"ח סי' ח"ב סעיף ט' דבדבר שהשטר בטל לגמרי כגון דכתב בשטר לפרעו בפסח צריך לפרעו בפסח הבא ראשון והרשב"א מייתי ראי' ממתניתין דנדרים והריטב"א הביא מירושלמי זה ונ"ל כוונת הירושלמי בזה משום דקתני במתני' דאחד זנה ואחד נותן דמים ואמר בגמרא משום דמצי אמרה חדא כריסא אית לי תרתי לית לי אף דהוי אפשר לקיים שניה' שיזונו אותה זה אמר זה ואפ"ה אמרינן דמסתמא כל אחד כוונתו על אותן ה' שנים ראשונים וצריך אחד ליתן דמים ועיין בח"מ סי' ס' סעיף ג' דהמחייב לזון חבירו והלה אומר מעות הדין עם המקבל מתנה אלא אם כן התנה בפירוש לזונו על שולחנו נותן לו לפי ברכת הבית וכתב הח"מ בכאן דהכא אפי' סתמא הוי כאילו התנה משום דלא עדיפא מאמה והב"ש כ' דמשמע מדבריו דבעלמא צריך לשלם אפי' אין לו מזונות ממקום אחר וז"א דהרשב"א למד מסוגיא זו וכאן איירי שיש לה מזונות ממקום אחר וכן משמע מסוגיא דף ק"א חדא כריסא אית לי משמע דהטעם משום דא"צ מזונות עכ"ל ובאמת לא משמע כן מדברי הרשב"א והש"ע שם דלא הזכירו כלל שיש לו מזונות ממקום אחר והנלפענ"ד בזה דהנה הרשב"א שם מביא ראיה מרישא דמתני' דתנן לא יאמר הראשון כשתבא אצלי אזונה אלא מוליך מזונותי' למקום שאמה ומה שאמרי' בגמרא חדא כרסא אית לי וכו' אמרינן בפירוש על סיפא דמתני' אחד נותן לה דמי מזונות והוא כמ"ש בחידושי' דברישא קמ"ל דצריך ליתן לה מזונות משלם ולא לפי ברכת הבית והיינו דקתני שלא יאמר לכשתבא אצלי ולא מיירי מדמים כלל כדקתני אלא מוליך מזונותיה ומיירי אפי' היא מתרצה להיות ניזונית מן הראשון צריך להוליך מזונותיה למקומה ואינה צריכה לילך אצלו להיות ניזונת לפי ברכת הבית. וזה הוא ראיית הרשב"א דבכל מקום צריך ליתן מזונות משלם ולא מיירי בחילוק בין מזונות לדמי מזונו' ובסיפא מיירי בין שהטענה מזונות משלם לדמי מזונות דאין הפסד בזה דמה לי הן או דמיהן על זה קאמר חדא כרסא אית לי דאל"ה ה"ל זה נהנה וזה לא חסר דמה לה ליקח מעו' וליקח בהן מזונות או ליקח מזונות ממש וראי' גדולה לזה שהתוס' והרא"ש כתבו גבי חדא כרסא דבמתניתין ליכא פסידא כלל ואס"ד דהתם מיירי בדמי' לפי ברכת הבית פשיטא דאיכא פסידא כמו שבאמת נתקשה בזה בספ' פני יהושע אך הוא הדבר שכתבנו דלא מייתי הש"ס שם מטעם זה מרישא משום דברישא איכא פסידא הרי דדין הרשב"א מפורש ברישא דלא מיירי מטעם שיש לה מזונות דהא קתני מוליך מזונותיה אלא שאינה מחויבת לילך אצלו אע"ג שמפסיד וצריך ליתן מזונות משלם. וח"ש הח"מ דלא עדיפא מאמה צ"ע דלאו כללא הוא דודאי עדיפא מאמה שהרי היא גובה מנכסים משועבדים ואפי' נתגרשה חייב במזונותי' אלא כוונתו דכשהיא תחתיו כיון שדרך הבת להיות אצל אמה מסתמא התחייב על דעת זה שכל זמן שתהיה אמה תחתיו תהיה אבל אמה ויזונה על שולחנו אבל אם נתגרשה האם או אפילו מתה האם א"ב להיות אצלו וצריך ליתן לה מזונות משלם אף על גב דמפסיד נמצא אין אין דין של הרשב"א ז"ל ענין של הדין שכתב הב"ש ובתשובת מבי"ט סימן מ"ה כתר דאפי' למאן דס"ל דצריך ליתן לה מזונות משלם היינו משום דבת אצל אמה והיינו בנתגרש' אבל במתה האם צריכה לילך אצלו על שולחנו או שיתן לה לפי ברכת הבית וגם הוא נגד הרשב"א וריטב"א שהביא בש"ע ח"מ סי' ס' ועיין בחידושים שכתב דטעמייהו משום דמשמע בש"ס דף ק"ב ע"ב דמקשה ממאי דבגדולה דילמא בקטנה משום מעשה שהיה הרי דפשיטא להש"ס דאפי' אי לא אמרינן בת אצל אמה אפ"ה צריך להוליך מזונותיה במקום שהיא וכן משמע מלשון הרא"ש שכתב בתחילה דדוקא באלמנה הוא לפי ברכת הבית לפי שכתב את תהא יתבא בביתי דהוי כמו על שולחנו ומה שכתב אח"כ באלמנה נמי כי אתיא בטענה נותני' לה מזונותיה משלם כ"ש זו שעיקר תנאה אינו אלא בבית אמה נראה דלרווחא דמלתא כתב כן ואפשר דס"ל כיון דאיכא טענה דבת אצל אמה אפי' אם כתב בפירוש לבת אשתו על שולחנו אפ"ה אם נתגרשה צריך ליתן לה מזונות משלם אבל אמה כמו אלמנה שבאה בטענה גם מה שהקשה שם על מ"ש בסעיף ט' דאם גירשה גם השני הדבר תלוי שתבחר איזה מי שירצה שיזין אותה משמע דאם תאמר ששניהם יתנו לה דמים אין רשות בידה ואמאי הא בת אצל אמה ולפמ"ש לעיל א"ש דהא דאמר בגמרא חדא כרסא אית לי היינו ששניהם רוצי' ליתן מזונות משלם אלא כ"א אומר שהוא יתן מזונות ממש והשני יתן דמים א"כ באחת בזה אינה יכולה לומר ששניהם יתנו דמים כיון שצריכה על כל פנים למזונותי' אבל פשיטא אין יכולים לומר שתבא אצלם כמ"ש הרשב"א וצריכים ליתן כל המזונות ולא לפי ברכת הבית:

ג

(שם בין אם המזונות ביוקר וכו') כתב הט"ז דהיינו דוקא ביוקר דשכיח אבל ביוקר דאינו שכיח ה"ל כאונס דלא שכיח דלא קביל עליו לכאורה תוכח כן מדחשיב למזונות בת אשתו ה' שנים דבר קצוב לטרוף ממשעבדי ואי הוי חייב אפילו אם נתייקר יוקר שאינו מצוי אם כן ה"ל אינו קצוב מיהו בזה י"ל דהלקוחות אין חוששין שמא יתייקר כ"כ כיון שאינו מצוי וכחו דלא חיישי' בכל מקום שאף שינוחו נכסים לגבות שמא יוזלו הרבה וה"ל דבר שאינו קצוב לעולם וכן צ"ל דמה"ט לא כתבו התוס' והרא"ש גבי מזינות הבנות ע"ש שנתקשו בזה דה"ל דבר שאינו קצוב אף דקצוב בזמן הוא דאינו אלא עד שיבגרו ולא כתבו משום שמא יתייקרו המזונות דבבנותי' בודאי צריך ליתן אפי' ביוקר גדול וכן צ"ל כמ"ש התו' בכתובות דף נ' ע"ב דא"ל דבבנות ה"ל אינו קצוב דשמא יצטרכו רפואה דהא חשיב בהנזקין פסק לזון ה' שנים בת אשתו יש לו קיצבה וכו' וע"כ צ"ל דבאמת הא דלא ה"ל דבר שאינו קצוב מטעם רפואה משום דכיון דרפואה לא שכיחא אין הלקוחות חוששין על זה ואף שהרא"ש ס"פ מציאת האשה כתב הטעם במזונות הבנות דה"ל דבר שאינו קצוב משום רפואה היינו ע"כ משום דס"ל דחלה לא הוי אונסא דלא שכיחא כ"כ כדאית' ברוש כתובות בתוס' והרא"ש שם דחלה הוי שכיח ולא שכיח נראה דמה"ט גופא ממילא הבעל פטור ביוקר גדול דלא שניחא דכיון שמוכרח לומ' דיוק' שאינו מצוי לא ה"ל דבר שאינו קצוב משום דלא חיישי הלקוחות על זה ה"נ ה"ל אונסא דלא שכיח לגבי חיוב הבעל דלא אסיק אדעתי' ובזה נראה לענ"ד לתרץ מה שהקשה הש"ך בח"מ סי' ס' דהתוס' הנ"ל סותרים את הירושלמי דחלתה כמו שניסת כחו שהביא הרא"ש ר"ש הנושא ומדברי התו' משמע דבת אשתו חיוב ברפואה ולפמ"ש א"ש דאדרבא כך הוא המשך דבריהם דאי הוי אמרינן דה"ל דבר שאינו קצוב מטעם רפואה פ"כ צ"ל דחולה הוי אונסא דשכיח אם כן ממילא יש לומר דגם בת אשתו חייב ברפוא' כיון דשכיח ומזה הכריחו דלא שכיח ולא אסיק אדעתי' לא הבעל ולא לקוחו' גבי מזונות הבנות ובזה א"ש דברי הרא"ש שהשיב על דברו התוספות ס"פ מציאת האשה דהא דאמרינן דרפואה בכלל מזונות היינו בבתו דהמזונות מתנאי ב"ד אבל אדם שמקבל עליו לזון לא מסתבר שיתחייב ברפואה ולכאור' חמוה דה"ל להביא הירושלמי שהביא הוא עצמו בר"פ הנושא ולפמ"ש א"ש דמן הירושלמי המ"ל דהטעם הוא משום דלא שכיח ולא אסיק אדעתי' וה"נ במזונות רבנות גבי לקוחות כמ"ש ועל זה השיב דטעמא אחרינא הוא משום שאין רפואה בכלל מזונות כלל בלשון בני אדם אע"ג דשכיחא:

ד

(סעיף ד' ודוקא שקנו חידו) עב"ש שהאריך בשיטת הרמב"ם ז"ל וכבר בארנו דעתו קצת בר"פ הנושא ע"ש וביאור הסוגיא דגיטין לדעתו ז"ל מפורש אצלינו באורך כחידושי גיטין:

ה

(סעיף ה' מתה הבת וכו') כ' הט"ז והביאו הב"ש יש ללמוד מכאן מי שמבטיח לחבירו ליתן לו מחנה ונתן לו ת"כ שאין נותן לשלם ליורשיו שהרי לא נתכוין אלא ליתן לו ולא ליורשיו. וכתב הב"ש דמיירי שמת קודם שהגיע זמן דומי' דהכא דמיירי במזונות להבא ונראה לענ"ד דמ"ש מי שהבטיח אין לפרש בדיבור בעלמא אלא בחיוב גמור דאל"ה פשיטא דפטור ואי משום חיוב השבועה שנתן לו ת"כ אף ע"ג דהוי השבועה מ"מ כיון דקיימא לן בחשן משפט פ"פ פ"ז דלא חשוב ממון להשביע עליו כיון שלא קנה הממון אלא שמחויב לקיים שבועתו וכן קיימא לן לענין יורשים דאין מחויבים לשלם שהרי אינו כאן שיקיי' נדרו אם כן לא ה"ל נמי ממון להורישו לבניו אפילו כבר עבר הזמן ואינו ענין כלל לכאן ויותר נראה שהוא טעות וצ"ל שהתחייב עצמו ליתן איזה סך במחנה ליום המוגבל ונתן לו כתב על זה מ"מ לא חל חיוב המתנה עד אותו יום מת קודם אין יורשים זוכים בו ודמי להכא דאע"ג שמתחייב לה במזונות בקנין או בפטר מ"ח אין חיוב המזונות חל אלא יום יום ונ"מ שאם מתה אין יורשיה יורשים כיון שמתה קודם החיוב והיינו דאמרינן בירושלמי מתה כבר מחה ולא קאמר סתם פטור אלא טעמא קא יהיב משום שמתה קודם החיוב וזה דומ' למה שכתבנו בסו' צ"ג דחיוב מזונות אלמנה אינה באה אלא יום יום דהא הכא שיעבוד נכסים מתחיל מיד כדתנן במתניתין והיא ניזונית ממשועבדי' ואפ"ה אין החיוב מתחיל אלא יום יום ונראה דדמי להא דאי' בח"מ סימן רנ"ג סעיף י"ו דאם אמר ר' זוז לפלוני בנדונייתה אי לתת אלא עד שתנש' ואם מתה בנתיים אין ליורשים כלים אבל אם אחר לנדונייתא צריך ליתן לה מעכשיו ואם מתה זכו בה יורשים הרי דהירושה תלוי בזמן הנתינה אף על גב דהשיעבוד מתחיל מיד ולפ"ז בהך דינא דהט"ז נמי אפילו כתב השיעבוד נכסים מיד מכל מקום כיון שכתב שלא התחייב עצמו ליתן מתנה זו עד אותו זמן מת קודם אין יורשי' יורשים אותו אך לפמ"ש שם בהג"ה דיש חולקים וסבירא ליה דאם אמר ליתן להשיאה מתה לא זכו יורשים אם כן י"ל דהכא נמי במזונות טעמא משום דפרט למזונות דוקא אבל בשאר חיוב מחנה חייב ליתן ליורשים כיון שהשיעבוד חל מיד אך מלשון ירושלמי כבר מתה משמע כמו שכתבנו בתחלה והיינו דמחלק בירושלמי חלה כמי שנישאת ר"ל אף ע"ג שאינה ראוי למזונות אפ"ה חויב כיון שהיא בעולם אבל מתה כבר מתה קודם החיוב ופטור:

ו

(שם בהג"ה חלתה הבת וכו') בח"מ סי' ס' כתב הרמ"א ויש אומרי' דהמקבל עליו לזון חבירו סתם כל זמן שצריך משמע הקשה הט"ז שם מכאן דהא בנישאת או חלתה שא"צ מזונות אפ"ה צריך לשלם והגאון ח"צ בהגה"ה שם כ' דשאני התם שקצב ה' שני' והנה בזה היה נראה ליישב מה שהקשה לי חכם מופלג א' מעה"ק ירושלי' תוב"ב על הרא"ש שכתב דמתה הבת אין צריך ליתן מזונות והביא מהירושלמי ולא הביא גמר' ערוכה ר"פ מי שמת בת אשתו מהו שתמעט בנכסים וכו' כיון דאילו מתה לית לה וכו' די"ל חשים דהמ"ל דהתם מיירי בבת אשתו שלא נתן קיצבה לשנים ואז אינו אלא כל זמן שצריכ' א"כ ממילא במתה אין יורשיו יורשים אבל בנתן קצבה דאין הכונה כל זמן שצריכה דהא אפי' חלתה או ניסת יש לה מזונות ה"א אפילו מתה לכך הוצרך להביא הירושלמי דמחלק בין חלה למתה אבל באמת החילוק שלו דחוק דמאי עדיפות בזה משום שנתן קצבה אכתי נימא דלא היה כוונתו אלא כל זמן שצריכה והעיקר נראה דאין כאן קושי' כלל די"ל דס"ל לאותו דעה דמתניתין דר"פ הנושא מיירי בענין שהיה לה מזונו' מיורשי בעלה הראשון שצריכין ליתן לה המזונות אצל אמה כדמדייק הש"ס שם על משנה זו וכיון שלא היתה צריכה ואפ"ה התחייב ממילא אפילו ניסת צריך ליתן לה מזונות אבל אם בשעה שהתחייב היתה צריכה למזונת יש לומר דאומדנא הוא שלא התחייב אלא כ"ז שצריכה:

ז

(סעיף ו' נתגרשה וכו') הנה בח"מ שם פסק הט"ז מכאן דאם התחייב ליתן מזונות לבנו וכלתו אם מת הבן אפ"ה צריך ליתן לכלתו. ובתשובת שבות יעקב חולק עליו ולכאור' היה נראה דנ"מ אפי' בחיי הבן אם היא חייבת ליתן מעשה ידי' לבעלה ולהניק אח בנה דכיון שאינה ניזונית מבעלה אינה חייבת במעשה ידיה ועוד נ"מ שהיא יכולה לתבוע מבעלה שיתן לה דמי מזונות כיון שהיא ניזונת ממקום אחר והוא התחייב בכתובת' לזונה וכדאי' בסי' ע' כשהוא מתפרנס' מנ"מ שלה אך העיקר נלפענ"ד דבכה"ג עיקר המתנה הוא לבעל כדקי"ל בון אשת חבירו סתם ה"ל כפורע חובו וקצת ראיה מעבד עברי דקי"ל דהרב חייב במזונות אשתו כדכתוב ויצאה אשתו עמו ופסק הרמב"ם דמעש' ידיה של אשתו הוא לבעלה העבד עברי ובמתחייב לחתנו ולבתו נראה ג"כ דחייבת במעש' ידיה והנק' כל ימי משך המזונות וגם אינה יכולה לתבוע מבעל' דמי מזונות מפני שהמתנה הוא לו לפרוע חובו. אך במתה בתו תליא בפלוגתת רש"י ור"ת בנדוניית חתני' ואינו יכול להוציא מן האב אף דיש לחלק דהתם שייך שהיה כוונתו להנא' בתו כיון שהבעל מתחייב בכתוב' כנגד מה שהכניסה אבל במזונות שאין הבעל מתחייב כנגדו לבתו אם כן מתנה של הבעל הוא מ"ח נראה דדמו למתנות שנתן האב ולא בא ליד החתן שכתב הב"ש בס' נ"ג ס"ק יו"ד דהוא דוחה לנדוניא אבל מה שתיקן ר"ת בשנה ראשונה שאפילו כבר בא ליד הבעל צריך להחזיר זה לא שייך במזונות שאפי' מתה בתו בשנה ראשונה א"צ להחזיר במזונות שעברו וכמו במתנת שכלו ואינ' בעין:

ח

(שם ויש חולקים וכו') בד"מ מפרש כן פלוגתת הרא"ש על הרמ"ה דאפי' כשאינו זן על שולחנו צריך ליתן מזונות כאחד מבני ביתו ולענ"ד נראה דודאי לא ס"ד דאם העיכוב מחמת הניזון כמ"ש הרשב"א שאינה צריכה לילך אבלו שיאמר לו הניזון תן לי מזונו' בביתי כאחד מבני ביתך דהא הרא"ש לא כתב אלא מטעם דמסתמא דעתו שלא ישתנה מב"ב שהם יאכלו בשר והוא יאכל זרעונים וכו' וגם מצינו שהחמיר' תורה על מזון הנלוים עמו שיטיב להם עמו במאכל ובמשתה וכו' וכל זה היינו באוכל על שולחנו אבל לא יכול לומר שיתן לו מזונות בפ"ע כדרך שהוא מסור לב"ב על שולחנו וצ"ל דמיירי כשהעיכוב מחמת הנותן שאינו רוצה שיהיה על שולחנו ואפי' בהא ס"ל להרמ"ה דא"צ ליתן אלא כמשרה על ידי שליש ולא לפי כבודו כמו האשה שמשרה על ידי שליש בעל כרחה כדאית' לעיל סי' ע' ועל זה פליג הרא"ש דכיון דהעיכוב הוא מחמת הנותן צריך ליתן כאחד מבני ביתו אך גם על זה ק' דכיון דקי"ל דיד בעל השטר על התחתונה ואפ"ה כתב הרשב"א שא"ב הניזון לילך אצלו לאכול על שולחנו כ"ש שהברירה ביד המתחייב שיתן להמקבל במקום שהוא מזונ' כמשר' ע"י שליש כיון שאין לשון השטר הוא נגד זה מדיכול הניזון לומר תן לי בביתי ונראה דס"ל להרא"ש דהרמ"ה מיירי דאפי' כשכותב בפירוש על שולחנו דומיא דאשתו דמסתמא מתחייב לה על שולחנו וכן בבת אשתו כל זמן שאשתו עמו שצריכה לאכול עמו על שולחנו כנ"ל ואין הברירה ביד הניזון לומר שיזון אותה בפני עצמה כדאי' בח"מ סי' ס' ואפ"ה ס"ל להרמ"ה דכח המקבל עליו עדיף טפי דיכול לזונה בפני עצמה כמשרה ע"י שליש ועל זה כ' הרא"ש דכיון דאין הברירה ביד הניזון לומר שיזון אותו בפ"ע כיון שכתב על שולחנו ה"נ אין הברירה ביד המתחייב אא"כ יתן לו מזונו' בפ"ע כאחד מבני ביתו כיון שכתב לו על שולחנו אך מדברי הרמ"א בהג"ה משמע דהרא"ש פליג אפי' בנתגרשה והיא ניזונית אצל אמה וזה אינו מוכח מדברי הרא"ש. גם הט"ז כ' דהרא"ש מודה בנתגרשה וצ"ע:

ט

(סעיף יא אפי' חזר ונשאה וכו') כתב הטור דכל זמן שאת עמי מאלו הנשואי' משמע והוא מדברי הרא"ש ולכאורה זה סותר למ"ש בהג"ה ס"ס צ"ב ובסי' קיח סעיף י"ט והוא מתשובת רשב"א סי' תתקס"ב דסילק עצמו מנכסי אשתו וגירשה והחזירה סתם דאמרינן על תנאי הראשון החזירה וכה"ג איתא בח"מ ס"ס של"ג בשם הריב"ש בש"ץ ששכרוהו המנהיגי' דמסתמא מנהיגי' השני' על תנאי הראשון שכרוהו ולכאורה הוה נראה דאין זה סותר לכאן דהכא לא קאמר אלא דלשון את עמי משמע נשואין הראשונים ואין עליו חיוב מחמת תנאי נשואין ראשוני' ונ"מ שיכול לחזור בו בשעת נשואין שני אבל בנשאה שנית סתם אחרי' דע"ד הראשון נשאה כמבואר במקומות אלו אך נראה דז"א דא"כ למה כתב הרא"ש זה מצד הסברא וכתב דמהירושלמי אין ראיה ע"ש ה"ל להביא הגמרא מפורשת בב"ב דף ס"ג בבן לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שמעשר ראשון שלו כל זמן שיהא בידך מכרה וחזרה ולקחה אין לו עליו כלום אלמא דאין עליו מחמת תנאי הראשון אלא ע"כ דכוונתו דמסתברא דלא אמרינן בסתמא על תנאי ראשון החזירה ופ"ז אין ראיה משם ותו דאס חזר בפי' בשעת נשואי' שני' פשיטא דמועיל אפי' אם היה דעתו בתחלה על נשואי' שני דאף דלא ה"ל דשלב"ל דה"ל כאומר שדה שבידי כשאמכרנה ואחזור ואקחנה יהא מכור לך דכיון שעתה בידו לא ה"ל דשלב"ל ח"מ ודאי דיכול לחזור דעכ"פ ה"ל כמוכר לאחר ל' יום וכן משמע מלשון רמ"א וש"ע סימן הנ"ל דדוקא בסתמא אבל יכול לחזור בו אפי' בלא דעתה ומ"ש בתשובת הרשב"א הנ"ל והביאו בח"מ לקמן סי' קי"א ס"ק כ"ב וז"ל שם דכיון דלא אמר בפי' בתחלה דעל נשואין ראשונים לבד אמרינן דלא ע"ד נשואים ראשונים אלא כל זמן שתמות תחתיו בלא ולד אין כוונתו שלא יוכל לחזור בו דז"א כנ"ל אלא כוונתו דכיון דבתחלה היה דעתו על כל נשואין ועתה נשא סתם שנית למה ניחא דחזר בו מדעתו הראשון אע"כ דהרא"ש מיירי כשנשא אח"כ סתם אלא דאפ"ה אין סתירה לכאן מזה הטעם עצמו דהתם בשיור וסילוק וכן בש"ץ דלא אמר כ"ז שאת עמי אמרי' מסתמ' דהיה דעתו בתחל' על כ"ז שישא אות' דח"ש וכן בש"ץ מסתמא היה דעת המנהיגי' שיהיה כן בכל זמן שיהיה הש"ץ אצלם ומש"ה אמרי' דכשנשאה שנית או שכרוהו מנהיגים אח"כ דאדעתא דתנאי הראשון כי למה נימא שיחזרו בהם מסתמא אבל כשאומר כל זמן שאת עמי שפיר כתב הרא"ש דמסתברא שזה הלשון אינו אלא על אלו הנשואין ואם כן מסתמא בנשואין שני' לא היה דעתו ע"ז דמה"ת נימא שהוה דעתו על תנאי הראשון וראי' לזה מהא דקאמר בדף ע"ג ע"ב בטעות שתי נשים כעין טעות אשה אחת דהיינו שגירשה ואהדר' לא אמרי' דע"ד הראשון נשאה. והיינו דמדמה בירושלמי לקטן שהשיאו אביו דכיון דהוא לא התחייב תחלה לא שייך לומר שהיה דעתו על תנאי הראשון ולפ"ז בש"ץ נמי הדין כן שאם כששכרוהו הראשונים כתבו לו שיהא פטור ממס כ"ז שאת ש"ץ אצלינו לא אמרי' כששכרוהו פעם שני' שהיה עליו תנאי הראשון ועב"ש שקיצר הדברים אלו והארכתי לפרש היטב על נכון ועיין בח"מ ס"ס של"ג מה שכתב הרמ"א ז"ל לחלק במ"ש מהרי"ק גבי שותפות דלא אמרינן שהיה על תנאי הראשון והש"ך שם מתרץ בע"א פ"ש ותמהני מ"ש הב"ש דמהרי"ק חולק:

י

(שם חזר ונשאה) לכאורה מוכח מהרא"ש והטוש"ע ור"ן שכתבו דין זה דס"ל דהא דרב גידל מועיל אפילו בנשואין שני' וכמ"ש רמ"א ז"ל בהג"ה לעיל סי' נ"א דכשפוסקים על עצמם אין חלוק בין נשואין ראשונים לשני' דהא הכא עוקר החיוב הוא מדר' גידל כדאיתא בר"פ הנושא ואפ"ה אי הוי אחרי' דבסתמא על דעת הראשון נשאה היה חייב כמ"ש בסמוך בשלמא בהך דס"ס נ"ב בשיור מהני סילוק קודם הנשואין אפי' בדיבור כשאומר איני רוצה כתקנת חז"ל וכן בש"ב י"ל כיון דנשכר אדעתא דהכי ממילא פטור מן המס אבל הכא במה נתחייב ודוחק לומר דגירשה ואהדרה עדיפא טפי מאשה אחרת וה"ל כנשואי' ראשונים דאדרבא במחזיר גרושתו ליכא שמחה כ"כ אפי' כמו אשה אחרת וכן משמע ממ"ש הכ"מ בהא דס"ל להרמב"ם דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב אלא בשעת נשואין מדר' גידל דנפקא ליה מדקאמרי' בריש פרק הנושא מי לא עסקי' דגירשה ואהדרה ולא קאמר בתר נשואין הרי דס"ל דהא דרב גידל הוא אפי' בנשואי' שני' אך קשה לי דמשמע בירושלמי על משנה זו דדווקא בנשואין הראשונים ויש ליישב הירושלמי ואין להאריך:

יא

(סעיף י"ב בהג"ה אך אם כתב לו ולאשתו וכו') לכאורה קשה חזה על מ"ש לעיל במתחייב לבנו וכלתו דעיקר החיוב הוא לבעל שהוא חייב במזונות אשתו וא"כ לא ה"ל יורש מאשתו כלל ולא שייך הטעם דה"ל ראוי ונראה דלק"מ דהכא שאני כיון שהתחייב במעות הוי החיוב לכל אחד וה"ל כנכסי מלוג שלה וכיון דה"ל ראוי אינו יורש ולענין אם חייב ליתן ליורשי' לא כתב כלום ונראה דתליא בפלוגתת הפוסקים בח"מ סי' רנ"ג סעיף ט"ז באומר חנו ר' זהו' לנדוניא שהביאנו לעיל דהכא כוון שפירש למזונות ה"ל כמו להשיאה וצ"ע:

תוכן העניינים

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה