אור ברסלב

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

סימן קיג

סימן קיב

א

סעיף א' וכן אם השיא א כתב הטור בשם הראב"ד דאפי' לא הניח אלא שיעור מה שנתן לראשונה נותני' לה כל מה שהניח. לכאורה קשה דהוא נגד הסוגיא דף ס"ח אלימא עני עני בנכסים וכו' מכלל סבר אפי' עשיר והעני כדמעיקרא יהבי' הא לית ליה משמע להדיא דכשנעשה עני בנכסים אין סברא לומר שיתן כל מה שנתן לראשונה א"כ הכא כיון שנתן לראשונה חצי נכסים האיך שייך שיתנו לה כל החצי שנשאר הא לראשונה לא נתן אלא חצי נכסים ועכשיו יתנו כול' וע' בחידושי' שבארנו דברי הראב"ד ז"ל. והיוצא מדברינו דס"ל להראב"ד דהיכא דהאומדנא של ותרנותו דבשע' מיתה הוא סותר אומדנא דהשיא והוא ג"כ עשיר והעני דיש ליתן טעם על מה שנתן תחלה יותר משום שהי' עשיר יותר אזלינן בתר אומדנא דשעת מיתה אבל כל היכא דליכא אומדנא בשעת חיתה אפי' עשיר והעני או דאיכא אומדנא והוא עשיר כמו שהיה בשעה שהשיא אזלי' בתר אומדנא דהשיא יותר ע"ש דמוכח כן מדלא משני באמ' דבהכי פליגי היכא דהאומדנ' בשעת מיחה אינו כמו שנתן לבתו דרבי יהודא אזיל בתר מה שנתן ורבנן אזלי בתר אומדנא והיינו דאמרי רבנן פעמים שאדם עשיר והעני והיינו שהי' עשיר בדעת בשפה שנתן ואח"כ העני בדעת אלא ודאי דפשיטא לי' להש"ס דאי הוי אזלי רבנן בתר אומדנא ליכא סברא לאיפלוגי בי' ר"י ורבנן בזה ופשיטא לי' דאם אנו רואים שהשיא יש יותר לילך בתר אומדנא דהשיא מלילך בתר אומדנא דעתא של שאר דברים לפי ותרנותו אם לא בעשיר והעני ובזה פשיטא לי' דלא הוי פליג ר' יהודא ולפ"ז י"ל דאף דמאי דס"ל להראב"ד דהולכים בתר אומדנא אף להוסיף על עישור נכסים הוא דלא כהרא"ש מ"מ בהא דס"ל להראב"ד דהולכין בתר השיא אפי' בעשיר והפני וכן אפי' אם סותר האומדנא לפי וותרנותו בשאר דברי' בזה לא מצינו דפליג עליו הרא"ש ותו דלהרא"ש מוכח יותר מדלא משני כנ"ל דמיירי בעני והעשיר בדעת ופליגי אי אומדנא דהשיא עדיף או אומדנא דוותרנותו בשעת מיתה עדיף כנ"ל דלא הוי צריך לדחוקי טובא דנקיט עשי' והעני בכדי דהא ר"י מודה דאין להוסיף על עישור נכסים וצריך לדחוק דלא אמרינן אלא לאלומי סברא דידהו והא המ"ל דפליגי כנ"ל והכל בפחות מעישור נכסים אלא ע"כ דפשיטא להש"ס דאין סברא דשאר אומדנא יהי' עדיף מאומדנא דהשיא ולכך כתב הטור דין זה ללמוד מינ' הני מילי ואח"כ כתב הטור ואם לא השיא אומדין אותו לפי וותרנותו וכו' ואם היה עשיר והעני וכו' אומדין אותו כפי ממונו ודעתו האחרון וכו' משמע אבל בהשיא לא אזלינן בתר ממונו או דעתו האחרון אם לא היכא דאיכא תרתי שנשתנה דעתו וגם הי' עשיר והעני דיש לנו ליתן טעם על מה שהשיא נגד סתירת דעתו אמרינן מפני שהי' עשיר נתן הרבה ואזלינן בתר אומדנא דעתא דהשתא:

ב

(שם בהג"ה ונשתנה דעתו וכו') כתב הב"ש היינו בידוע אבל אם אינו ידוע אמרינן דלא נשתנה דעתו כדס"ל לרבי יהודא ונראה דהיינו דוקא לענין אומד הדעת אבל בעשיר והעני לא אזלינן בתר חזקה והיינו דמקשה הא לית ליה ולא משני שאינו ידוע כחה יש לו אם הי' עשיר והעני או להיפוך אלא דבזה לא שייך למיזל בתר חזקה אף למ"ד שמין באב וס"ל דגובים מטלטלין מ"מ היתומים נאמנים לומר שאין לו כמו שהי' לו בשעה שנתן לראשונה ולא שייך בזה למיזל בתר חזקה להוציא חן היתומים כמ"ש בחדושינו:

ג

(שם בהג"ה וכשם שניתנים וכו') ובאם יורשים מן האב ומן האם נותנין עישור נכסים מכל אחד מחלק נכסי האב ומחלק נכסי האם ונראה לענ"ד דפשוט הוא באם האב או האם אחד מהם הניח קרקעות והשני לא הניח רק מעות ומטלטלים אינה יכולה לגבות ממקרקע של אחד מהם בעד כל העישור מהאב ומן האם משום דכל אחד ואחד לגבי חבירו ה"ל כקרקעות של האחים עצמם דאין גובים מהם אך יש להסתפק בלא גבתה עדיין כתובתה והאב הניח מטלטלין הרבה עד שכל הקרקעות יגיעו לשיעו' של עישור נכסי' אם יכולים היורשים לומר שלוקחין הקרקע בעד חוב כתוב' אמם ולא נשאר לאביהם קרקע ואין מגיע לה אלא עישור מקרקעות מחמת אמם ולדיעה שניה אין לה כלום או ניחא כיון דהם בע"ח עצמן והמטלטלים והמעות בידם ממילא ה"ל הכתובה כפרוע ככר בשפה שמתה אמם וקצת משמע מההיא דסי' ק"ה סעיף ו' דיורש מוחל לעצמו משמע מדלא אמרינן דבסתם הוי כמחול אע"ג דאיהי הוא כח המלוה ולוה ויש לדחות:

ד

(סעיף ב' משכירות קרקע וכו') כ' הח"מ והב"ש דאם עבר הזמן בחיי האב אין השכירו' כקרקע משמע מדבריהם דאם עבר הזמן אחר מיתת האב גובה מהם וכן הוא לשון הר"ן וח"מ ובאמ' המעיין בתו' דף ע"ט ד"ה מעמלא וכו' אין תלוי בחיי האב כלל אלא כל שעבר הזמן בין שהשכירו האב בין שהשכירו היורשים לעולם הוי מטלטלים כיון שעומד לגבות כגבוי דחי נעשה המטלטלים וכן הוא בהג"מ ונראה דהך מילתא תליא במה שנתבאר לעיל סי' ק' בלשון הרשב"א ובסי' ק"ב נתבאר יוקר דהוא פלוגת' הסמ"ע והש"ך ברס"י קט"ו בפירות הנגמרים לאחר מיתה אי ה"ל כמטלטלים או פירות הנגמרים ברשות הלוקח שקנה את הפירות ומשמע הכא מדבריה' דהוי כקרקע כיון דבשעת מיתה הוי כקרקע ומדברי התו' והגהות מיימוני הנ"ל לא משמע כן דלעולם לאחר שעבר הזמן כבר ה"ל כמטלטלים ולא משכחת הך דינא אלא כשבאה לגבות באמצע השנה לענין חצי שנה שעברה ואין לפרש על השכירות דלהבא אחר גביית הנכסים דכיון דגובה גוף הבתים פשיטא דהשכירות שיעלה אח"כ חן הבית שגבת' הוא שלה אלא דגובה אף מחצי שנה שעברה ועיין בחידושינו דף ס"ט דלכאורה קשה דהא אמרינן בכתובות דף פ"ד מי שמת והיה לו מלוה או פיקדון ביד אחרים דפליגי בה ר"ט ור"ע וס"ל לר"ע דינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה משמע דבמקום שא"ב שבועה לא ה"ל מטלטלי דיתמי כשהם ביד אחרים א"כ הכא בעישו' נכסי' דא בשבועה י"ל דאפי' הגיע זמן דה"ל כמטלטלים מ"מ כיון שהם ביד השוכר ינתן לבת מיהו י"ל דס"ל להתו' דלענין פרנסה דהוו בע"ח דאתי לא שייך לחלק בהכי דבשלמא לענין מזונות ושאר בע"ח דאב י"ל כיון שהיתומים זכו בהן אין משועבד לחוב האב משא"כ כשהן ביד אחרים אבל אם ניחא דבע"ח גובה ממטלטלים שביד אחרים אין לחלק דא"כ אפי' כבר הי' בידם היתה יכולה לגבות אך ז"א דהא לפי מאי דקי"ל מדינא דש"ס דכתובה אפי' מיני' אינה נגבית אלא מקרקעי ואפ"ה במטלטלים ביד אחרים משמע דגובה כמ"ש לעיל ברס"י ק' ע"ש וצ"ל כמ"ש הרא"ש בכתובות שם בשם ירושלמי דאפי' נתן לה נאמנות ח"ח ינתנו ליורשים מפני שזו תורה וזו אינה תורה ומ"ש הב"ש בשם נ"י דס"ל דאם השכירו היורשים אינו גובה מן השכר משום דהוי ראוי צ"ע דא"כ אפי' השכיר האב ליהוי ראוי דהא מלוה ה"ל ראוי לגבי בכור ובעל אלא בבע"ח הוא משועבד בחיי האב מדר' נתן ולא ה"ל ראוי וזה לא שייך לענין פרנסה דה"ל בע"ח דאחי:

ה

(שם ומן הראוי וכו') כתב הח"מ כגון שמת אביה בחיי הזקנה ובתשובת ראנ"ח כתב וכ"כ המשנה למלך דבכה"ג אין יכולים לגבות דיכולים היורשים לומר מכח אבוה דאבא קאתינא ואי נימא דאפי' מנכסי אבי האב תקנו עישור נכסים מסתפק שם במקום דאזלי' בתר אומד אי אזלי בתר אומד אבי האב או האב משמע דס"ל דבכה"ג כמו שאין מגבין ממנו ממש כן אין מחשבי' אותו בכלל עישור נכסים אפילו אם יש לו קרקעות אחרים:

ו

(שם בהג"ה אבל כששמין כתב הב"ש דלדעה זו שמין מיד אחר מיתתו אבל לדעת החולקים דאין שמין אלא בקרקעות אז א"ב לשלם מיד וצ"ע דהא אם ישתדפו אח"כ מקצת קרקעות או יזלו משמע דהבת נוטלת עישור נכסים כפי שפת מיתתו כמ"ש בהג"ה לקחן סעיף ד' דמשערי' כפי מה שהניח בעת מותו וכן צ"ל דאפי' אי השומא הוא במטלטלין מה יועיל הא יכולים היתומים לומר שנאבדו או נאנסו אח"כ או נפסדו אע"כ דאפי' אם יפסידו נוטלים כשעת מיתתו וא"כ בקרקעות נמי וכן משמע מח"ש התוס' והרא"ש דאם אמדוהו מיד או כשנוטלת עישור נכסים ה"ל דבר קצוב לטרוף ממשעבדי ואמאי הא אכתי אין לו קיצבה למטה דשמא ישתדפו ויתמעט העישור או האומד (מיהו בהא י"ל דבל"ז הלקוחות א"א ליזהר מאשתדף דהא קי"ל דכל בע"ח אם נשתדף גובה ממשעבדי אלמא דבשביל אשתדף לא ה"ל דבר שאינו קצוב) מיהו צ"ע דכיון דאם נשתבחו הנכסים או הוקרו נוטלת הבת לחלקה דלא גרע מראוי שכתבו הפוסקים דגובים ממנו ואם הוזלו או הפסידו יהיה ההפסד על היתומים ונראה דודאי אם אין פוסקין הדין האחריות והשבח הם לפ"ע אבל אם הב"ד פוסקין כבר הסך המגיע ה"ל כזקפן במלוה והשבח וההפסד על היתומים מיהו במטלטלין כיון דיכולים להבריח ולמכור או לטעון שנאבדו מסתמא ראוי לב"ד לפסוק הדין מיד ולזקוף במלוה אבל בקרקעות כיון דליכא שום חשש הברחה דאם ימכרו תטרוף ממשעבדי למה נחוש לזכות אלו יותר מאלו ואין שמין עד ומן נשואין כנלע"ד:

ז

(שם ונראה לי דה"ה לענין שח"ז וכו') כתב הב"ש דאם המטלטלים בידו כגון שחייב לחמיו יכול לתפוס בעד חוב של השח"ז ונראה דה"ה להיפך אם חמיו היא חייב לו אפילו אם יתנו לו המטלטלים בפירוש על החוב יכול לתפוס אותו בעד השח"ז כדאי' בח"ח סי' פ"ג ונראה עוד דאפי' אם הבע"ח רובה לתפוס המטלטלים בשביל החתן מהני ולא אמרי' לו דה"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' במיגו דאי בעי הוי זכי לנפשיה כדאי' בח"מ סי' ק"ה ועיין ב"ש ס"ק י"א מ"ש בשם ש"י ונלע"ד דיש ללמוד חזה במזונות אלמנה במקום שנוהגין כאנשי יהודא דהברירה בידם או במקום שקיבלה מקצת כתובתה דאפי' בגליל הברירה ביד היורשים לסלק כתובתה כדאי' בסי' צ"ג אפ"ה יכולים היורשים לומר שיתנו מזונות ולדחות השח"ז. ולא דמי לשאר בע"ח שאינה יכולה לומר שתטול מזונות כדאי' רס"י ק"ב וה"ה היורשים אין יכולים לדחות הבע"ח בשביל מזונות ויכול הבע"ח לומר שיסלקו לה כתובתה מיד משא"כ הכא דמזונות האלמנה היכא דהברירה בידה דוחה שטח"ז דהא מזונות האלמנה דוחה אפי' עישור נכסים כמו שיבואר לקחן שהוא קודם לשח"ז י"ל דהברירה גם בעד היורשים לומר כן ויש להסתפק נמי ביורשים גמורים היכא שהברירה בידם לסלק כתובתה אם אחד רוצה לסלק אם יכול להכריח אח השני לסלק גם חלקו דכל ומן שלא נפרעה כל כתובתה יש לה מזונות:

ח

(שם וראוי לאמדו וכו') ואם הביא בת הראשונה ונתן לה סך לנדוניא וגם נתן לה שח"ו על סך כנהוג ומת והניח בת שני' נראה דאין סברא לומר שיתנו לשני' כדרך שנתן לראשונה דהיינו סך הנדוניא וגם הסך ההוא שנתן לראשונה בשח"ז דהא זה הסך לא נתן מיד ואיך יתחייבו היורשים ביותר ממה שנתן ונראה דיאמרו הב"ד כמה הי' שוה זה השח"ז של הראשונה כשנתן האב לה אם היתה מוכרת השח"ז בטובת הנאה דזה השיעור הוי כאילו נתן לה במזומני' וכזה השיעור יתנו לשני' על נדוניא ראשונה וצ"ע:

ט

(סעיף ג' בלא שבועה וכו') כתב הגהות מיימוני בפ' כ' מה' אישות בשם ראב"י שאם טענו אחין בפירוש השבע שלא התפיסך אבינו צררי אז נשבעת כעובדא דרבינא דגבי' לברתי' דר' אשי עכ"ל נראה פירושו דס"ל כמ"ש רש"י בכתובו' דף פ"ז ע"א דשבועת היתומים היינו משום דטענינן להו שאם היה אביהן קיים היה טוען השבע לי וס"ל דלא היתה השבועה שלא פרע ר' סמא עצמו דהא פירש"י שמת ר' סמא בחיי האב א"כ ע"כ צ"ל שטוענים לברי' דר' סמא שאם הי' אביו קיים היה טוען השבע לי שלא התפיסך אבינו צררי מיהו צ"ע דמנ"ל לרש"י שמת ר' סמא בחיי רב אשי ועיין בחידושי' שכתבתי דס"ל לרש"י ז"ל דפרנסה הוי כמלוה ע"פ כדאיתא בגיטין ד' נ"א דפרנסה לא כתיבה ונהי דטרפי ממשעבדי כשאחים מודים משום דפרנסה אית ליה קלא כדאיתא שם מ"מ ליתומים נטעון שמא פרע ר' סמא כדקי"ל דמע"פ אין גובה מיורשים אם לא באחת מג' דרכים ואי נימא דמיירי בענין שא"א לומר שרצתה להנשא ואם כן הוי תוך זמנו. וע"כ צ"ל כן לדעת הש"ך בח"מ סי' ל"ט גבי עידי קנין דבכל מקום שיכול לטעון פרעתי אינו גובה ממשעבדי קשה הא קי"ל דתוך זמנו גובה מיתומים בלא שבועה משא"כ גבי אב חיישי' לצררי כמ"ש התו' בכתובות דף ק"ב ע"ב ד"ה אימור וכו' ולפ"ז למאי דמשמע מלשון הש"ע ס"ג ואם מתו האחים וכו' דמשמע אפי' מתו אח"כ וכן משמע בטור להדיא שכ' שמתו קודם שנטלה העישור ע"כ צ"ל דלא דמי לתוך זמנו ואפ"ה גבי' מיתומים דה"ל כשטר ותו קשה לי דהא לא קי"ל כרש"י דשבועת יתומים הוא משום השבע לי כמו שהארכנו בזה בסי' נ"ו דאפשר דגם רש"י בזה מודה לדינא למאי דקי"ל דאין מועיל פיטור האב לגבי שבועת היתומים כלל ע"ש אם כן אין ראיה לדין זה די"ל דאע"ג דקי"ל בכ"מ דבע"ח יכול לטעון השבע לי אפי' נגד שטר היינו משום דהוי טענת ברי שפרע אבל הכא שטועני' שמא התפיס אבינו צררי מנ"ל שיכולים להשביע בשמא כיון דהוי בע"ח דאחי וקצת משמע מהא דאמרי' בכתובות דף צ"ד דפליגי ת"ק ובן ננס בדאביי קשישא משמע דלמ"ד דביתומים גדולים א"צ שבועה אפי' אם טוענים השבע לי שלא התפיס אבינו צררי מדקאמר סתמא ומכ"ש לפירש"י במתני' שם דראשונה נשבעת לשניה מיירי דוקא בטוען השבע לי כמ"ש הב"ש לעיל סי' צ"ו אם כן מוכח דביתומים גדולים אפי' טוען השבע לי א"ב לישבע והיינו ע"כ מטעם הנ"ל דאף דבע"ח יכול להשביע היינו דוקא בטענת ברי גם משמעו' הפוסקי' דעיקר השבועה ביתומים שמא פרע אביהן שהוא אחי' ולא משום פרעון אבי אביהם כיון דלא הי' הוא בע"ח כלל ועיין בסמוך:

י

(סעיף ה' ובשבועה כדרך שטורפי' וכו') וכ"כ הח"מ בשם הרשב"א וז"ל דכמו שאין מוציאין מן היתומים אלא בשבועה כך אין מוציאין ממשועבדים אלא בשבועה וכו' לכאורה יש להקשות דבשלמא ביתומים דאף דעישור נכסי' אינו אלא מקרקע חיישי' שמא נתנו מעות כדי שלא תגבה מהם הקרקע אבל בלקוחות דע"כ ליכא קרקעות בני חורין דאם כן יכולים הלקוחות לומר הנחתי אם כן מה"ת ניחו' שפרע ממטלטלים כיון שאין מחויבים לשלם ממטלטלי ועיין בחידושינו שהבאתי ראיה לזה דהא ס"ל לרמב"ם כמבואר בח"מ סי' ע"ח ס"ב דמת הלוה תוך זמנו ובא לטרוף מן הלקוחות במלוה בשטר א"צ שבועה והיינו דלא חיישי' שפרעו היורשים כשהגיע זמן כיון שאין מחויבים לשלם ולא דמי לכתובה דכשתבא לטרוף מן הלקוחות בריכה שבועה אע"ג דקי"ל דאפי' מיני' אינו גובה ממטלטלי' דכפר ברס"י ק' דעכ"פ גופו משועבד ולכשיהי' לו קרקע יצטרך לשלם משא"כ הכא דאין מחויבים ליתן משלהם כלל וצ"ל דס"ל להרשב"א דהשבועה הוא ביתומים שמא אבי אביהם התפיס צררי כמ"ש לעיל לפירש"י גבי ר' סמא ושפיר מדמה לקוחות ליתומים דמ"ש ולפ"ז הוי אפשר לומר דמש"ה השמיטו הרמב"ם והטור דמשום דסבירא להו דהשבועה ביתומים לאו משום צררי דאבי אביהם אלא משום אביהם מיהו היכא דשמין באב דגבי' ממטלטלין משכחת דצריכה לישבע כשגובה מלקוחות ואי נימא כשטוענים לקוחות דשמא פרעו היתומים קודם מכירה כדי שלא תגבה מהם הקרקע צריכה לישבע ע"ו מיהו אם לא הגיע זמן הנשואים בשעת מכירה דהוי תוך זמנו תליא בפלוגתת הפוסקים בח"מ סי' ע"ח אי בעי שבועה גבי לקוחות בתוך זמנו וצ"ע:

יא

(סעיף ו' אין הבת נוטלת וכו') כתב הב"ש דיכולין לסלק אלמנה כתובתה כבר כתבנו לעיל בסי' צ"ג סעיף ד' דצ"ע כיון שהיא בע"ח דאחי האיך ידחה מזונות האלמנה שהוא בע"ח דאבי' ותו דרא ק"ו ממזונות הבנות דקודמי' לעישור. ואפ"ה אין הבנות יכולים לסלק כתובות האלמנה לדחות מזונותי' ולדבריו יהי' חוזר חלילה בזה גם מ"ש הח"מ וב"ש דכשיש מזונות אלמנה ומעישור ומכרו אחי' הוא חוזר חלילה דכשטורפה לצורך עישור או אלמנה קודמ' ולענ"ד צ"ע במאי דפשיטא להו דאפילו נתנו היתומי' כבר העישור האלמנה טורפת למה יגרע נתינה זו מאילו נתנו במתנה לאחר דאין מזונות טורפים מהם ולדבריהם אם נתנו יותר מעישור אין האלמנה טורפת רק העישור וכן כששלמו היתומים לאיזה בע"ח שלהם אין האלמנה טורפת מהם ואין ראיה מהא דשלח רבין באגרתי' דשם היא בת יורשת ולא שייך גבי' כלל משא"כ הכא דהוי בע"ח דאחי וכן משמעות לשון הש"ע אין הבעל יורש פרנסה הראוי להנתן לה אבל אם כבר גבו ה"ל כמכרו וכ"ש הכא שכבר מכרו היתומים וכבר נפקא כח האלמנה רק שהבת טורפת מהם האיך יכולה האלמנה להוציא ממנה. ויותר נראה דאפי' אם היתומים בעצמם חזרו וקנו מה שמכרו אין יכולה האלמנה להוציא מהם למזונות כיון שכבר נפקע שיעבודה וכ"ש הכא ועיין בחידושי' דף ס"ט דיש לפרש בזה הא דקאמר שם חוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ע"ש ומה שהקשינו שם דאם מזונות קודם לעישור אם כן מה שייך בעישור שתמעט בנכסים כמ"ש הרא"ש י"ל דאף דאין סברא לומר שאם הבנות יוציאו מיד הנוטלת העישור למזונות שיאכלו הבנים עמם מ"מ נ"מ שיכולים הבנות לטעון כיון שיתמעטו מזון הבנים אח"כ ע"י העישור יוציא מיד מן הבנים כדין נכסים מועטים ונ"מ לענין מכירה כמ"ש התוס' בר"פ מי שמת:

יב

(סעיף ז' מפני שהקטנה אינה בת מחאה) לדעת הרשב"א אפי' מחילה בפי' לא מהני לכאורה קשה הא באמת קי"ל דבפעוטות מקחן מקח במטלטלין ואי מדמה לה לקרקעות הא למכור בנכסי אביו בעי' בת עשרים וצ"ל כמ"ש בחידושי דס"ל דזה דמי למתנת קרקע דקי"ל בח"מ סי' רל"ה סעיף יו"ד דמתנתו קיימת משיגדיל ודעת המרדכי דמחילה בפי' מהני היינו משום דקי"ל דבת בע"ח הוי ואין גוף קרקעות שלה אין זה כמוכר בנכסי אביו כיון דמצי לסלוקי לה בזוזי ועיין בחידושינו:

יג

(שם בין נערה בין בוגרת). כן הוא לשון הרמב"ם לכאורה קשה דהא כבר אבדה פרנסה משמע שבגרה ודוחק לומר דמיירי במתזנא לאחר הנגרות דהא ח"ש בין נערה לא מיירי בהכי דאם כן אפי' נשאת א"צ למחות ויותר נראה דמיירי שכבר מחתה כשנתבגרה וקמ"ל דצריכה לחזור ולמחות בשעת נשואי' כמ"ש הב"י בשם הרא"ש מיהו בנישאת ואח"כ בגרה א"ב למחות שנית ונראה דהטעם משום שכבר נשאת לא שייך מחילה דכבר משועבד לבעל כדקי"ל מכנסת שטר חוב לבעלה א"י למחול וכן מצאתי סברא זו בספר ש"מ ולפ"ז כשמת הבעל או שגירשה ואח"כ בגרה צריכה למחות שנית אבל ממשמעות הפוסקים משמע דכל שנשאת קודם בגרות אין זמן מחאה בשעת בגרות כלל:

יד

(שם אבדה פרנסתה וכו') כ' הטור בשם הרמ"ה דאירוסי' חשיבי כנשואין ואין נראה כן לדעת התו' כתב הב"ש דהיינו מח"ש התוספות ד"ה בין נשאו וכו' ודוחק לומר דאמר נשאו משום רשב"א ש"מ לרשב"א אירסה לא הפסיד' וה"ה לרבי אם לא מיחת'. ואין בזה הכרח כיון דטעמא דרשב"א דלא היה התקנה אלא כשהוא ברשות אב ואין מועיל אפי' מחאה שפיר י"ל דבארוסה שהיא ברשות אב נמי היה התקנה אבל לרבי דהוא מטעם מחילה מדלא מיחתה אם כן י"ל תיכף שאירסה והפסידה מזונות היה לה לתבוע פרנסתה ואפשר דס"ל דכי היכי דדייק התוס' מדברי רשב"א דדוקא נשאו אבל אירסה לא ה"נ איכא לדיוקא בדברי רבא דאמר בגרה [וניסת צריכה למחות משמע אבל בגרה] ונתארסה אין צריכה למחות אלמא דלענין מחאה נמי לא מדמינן לנשואין משום דעיקר גביית העישור היינו בשעת נשואין ועיין בחידושינו ועיין בב"ש בשם הדרישה שכתב דצ"ע מנ"ל לפוסקים דבבגרה ונשאת ולא מתזנא מועיל מחאה ונראה דמוכח מהש"ס דמשני על הא דרבי דאמר בת הניזונת וכו' הא דמחאי הא דלא מחאי ולא משני דהא דאמר רבי בת הניזונת אבל אינה ניזונת לא איירי נמי במחאתה ובבגרה וניסת והיינו דקאמר בת הניזונת ר"ל דמתזנא אז מועיל מחאה אלא ודאי דלעולם מועיל מחאה וצ"ל דמיירי בלא מחאה ועיין בחידושינו שכתבנו דלמאי דקי"ל כרב ע"כ דמפרש הבריתא דרבי כן דאמר בת הניזונת ר"ל כשהיא ניזונת אפי' אם בגרה נוטל' עישור נכסים:

טו

(שם בהג"ה מי שצוה וכו') עיין בח"מ שהגיה בתשובת רשב"א דצ"ל יותר משליש והב"ש הגיה בסוף התשובה שצ"ל פחות משליש אבל בח"מ סי' רנ"ג סעיף כ"ד בהג"ה מביא שם תשובת רשב"א ומפורש בה ופסק לה פחות וכו' והסמ"ע כתב שם בשם הד"מ דה"ה אם פסק לה יותר משליש לאו כל כמיניה מיהו צריך להבין דמשמע מדברי הרמ"א דאע"ג שלא כתב אלא סתם שתטול שליש בנכסים אין לה זכי' מחמת עישור נכסים כדמשמע מלשון רשב"א שהביא הסמ"ע בשם ד"מ וכן כתב הע"ז בכאן ובח"מ סי' רנ"ג בסעיף ח' בהג"ה שם כתב מי שאמר בחי תטול בנכסי כך וכך ולא הזכיר לצורך נשואין נוטלת המחנה מלבד עישור נכסים שלה א"כ קשה לכאורה דנימא ה"נ דתטול עישור מחלק הבנים מלבד השליש שנתן לה ואפשר דהטעם כיון דנתן לבנים לכל אחד שליש הוי כאומר אל יפרנסו לבתי מאלו הנכסים מיהו לפ"ז בכל מתנת שכ"מ י"ל כן דאין הבת נוטלת עישור ממנו וכן משמע קצת בגמרא בב"ב דף קמ"ג לפי גירסת מקצת הספרים בההוא דאמר נכסי לבני דלסלוקי לברתא מעישור קאמר מיהו יש לדחות דהתם שאני כיון שלא היה לו אלא בן אחד ע"כ כוונתו כן. וכן בסמ"ע סי' רמ"ז סעיף קטן ו' כתב דלהכי אין הבת בכלל כיון שצריך ליתן לה עישור נכסים ותו י"ל דהא כב"ד גובה ממתנת שכ"מ כדאית' לעיל סימן קי"א סעיף י"ז ועישור נכסים קודם לכב"ד כמ"ש הב"ש בס"ק יו"ד אם כן כ"ש דעישור נכסים קודם למחתת שכ"מ מיהו לפמ"ש אין חזה ראי' דאף דעישור קודם מ"מ מטעם אחר הוא קודם דדעת האב היה כן דהוי מתנת שכ"מ כאומר אל יפרנסו חזה ולפ"ז היכא דאיכא מתנת שכ"מ וכב"ד ועישור נכסים חוזר חלילה דכב"ד מוציא מיד מתנת שכ"מ ועישור נכסים מוציא מיד כב"ד ומתנת שכ"מ מוציא מיד עישור נכסים וחוז' חליל' וצ"ע:

טז

(סעיף ח' הספיקה שניה לגבות וכו') לכאורה משמע מלשון המחבר דבגביה תליא מלתא ואם נשאת ולא גבתה ואח"כ מת הבן ויתרה אך בחידושינו כתבנו דמלשון רש"י לא משמע כן שפי' בד"ה ויתרה וכו' זו שקדמה ונשאת זכתה משמע דבנשואין תליא מלקא אפילו לא גבתה וה"ה לשניה ולפ"ז היכא דנשאו שתיהן ולא גביא נוטלת ראשונה תחלה עישו' ושני' נוטלת עישור במאי דשייר הראשונה ואח"כ חולקים ואפשר הטעם משום דכיון שנשאת שוב אינה יכולה למחול כדקי"ל במכנסת שט"ח לבעלה ולגבי בעלה לא שייך לומר שהוא יותר משום ריווח ביתא שהנדוניא הוא ת"ו בתורת נצ"ב והירושה אינו אלא נ"מ ואין לו בהם אלא אכילת פירות ולפ"ז היכא דמת הבעל או גירשה אפי' נשאת כבר אמרינן דויתרה כיון שלא הספיק' לגבות וצ"ע די"ל דס"ל מטעם אחר דכיון שפסקו לה בשעת נשואין הוי כגבוי כבר:

יז

(אין השניה נוטלת וכו') נסתפקו החו' היכא דאיכא עשר בנות דליכא ריוח ביתא מהו. ועיין בחידושינו שכתבנו דכוונתם היכא דאיכא י' בנות שכבר נשאו בחיי אביהם וא' לא נשאת דאם היה הבן חי היתה נוטלת מן הנשאר אצל הבן חלק עשירית ועכשיו כשיחלקו לא תטול אלא חלק י"א אבל אם לא נשאו הרי הן מרויחות דאם נשאו כאחת יגיע לחלק כל אחד פחות מחלק י"א כמבואר לעיל סעיף ד' ודברי הר"ן שכתב ונשאר עשר בנות שלא נשאו צ"ע:

תוכן העניינים

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה