אור ברסלב

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

סימן קיב

סימן קיא

א

(סעיף א' בהג"ה ובמקום שאין כותבין וכו') כ"כ הטור לעיל גבי כב"ד ובסי' זה לענין מזונות הבנות וכתב הב"ש דאף דבסי' צ"ג לענין מזונות האלמנה ס"ל להטור דאף בלא כתובה יש לה מזונות היינו משום דהתם טוענת ברי ותירץ בזה דעת רמ"א ז"ל דלא הביא הפוסקים דמייתי בסוף סי' ק' דא"י לטעון אחר מעב"ד משום דבעי' דוקא טענת ברי ולענ"ד א"א לומר כן לחלק במעשה ב"ד בין כשגובה בעצמו או יורשיו בדבר שלא נזכ' בשום מקום ובשום פוסק ותו דא"כ כל הדוחק שנדחקו התו' והרא"ש בדף פ"ט למ"ד דאין טוענים אחר מעב"ד למה אין כותבין שובר ונדחקו דאתי ריעותא במקום שלא יהיו עידי הינומא וכיוצא בהן ולא תירצו כפשטי' דנ"ח לענין אם תמות לגבי יורשים דלא יהיו נאמנים מחמת מעשה ב"ד משמע דאין חילוק וצ"ל כמ"ש הב"ש לעיל דנכסי בחזקת יתמי קיימי משא"כ במזונות האשה דקיימי בחזקתה טפי מכב"ד כמו שכתוב בסי' הקודם אך דברי רמ"א לא מתרצו בזה דהא לענין כתובה נמי נכסי בחוקת יתמי קיימי ואפשר דס"ל דגם לענין כתובה י"ל דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ועמ"ש סי' ק"ג מ"מ נראה יותר דאין כ"כ הכרח מדברי הטור לחל' בין מזונות האשה למזונות הבנות וכב"ד ויש לפרש דבר יו איפכא דבל"ז לפי דבריהם ז"ל לשונו דחיק שכתב ואפי' אין לה כתובה ובמקום. שאין כותבין דלשון מיותר הוא דלא הל"ל אלא ובמקום שאין כותבין ומשמע איפכא דאפילו אין לה כתובה היינו במקום שכותבים והדר קאמר ובמקום שאין כותבים וא"ל דהוי זו ואצ"ל זו י"ל דאיכא סברא למימר דבמקום שכותבים עדיף טפי כמ"ש לעיל סי' קי"א דכיון דקי"ל דאסור לדור בלא כתובה אין לחוש למחילה כלל בעיקר הכתובה ואין לחוש לפירעון דודאי הי' לה כחובה כדין ונאבד ואח"כ כ' הדין דבמקום שאין כותבין דודאי לא הו' בידה כתובתה כלל ג"כ לא חיישי' ואף שכתבנו לעיל דלענין מזונות האשה י"ל שמחלה סמוך למיתתו או אח"כ נלענ"ד לענין מזונות הבנות ליכא חשש זה דודאי קשה טובא על הרמב"ם ז"ל דמה"ת ניחא דתוכל האשה למחול זכות בתה ולמה וגרע מפרעון הכתובה כמו שהקשה הראב"ד ז"ל אבל העיקר דס"ל להרמב"ם דנהי לאחר שנולדה הבת כבר זכתה בעצמה. אבל כשמחל או אפילו פרע קודם שנולדה כיון שכבר בטלה הכתובה קודם שנולדה שוב אין לה זכי'. ובזה מתורץ מה שהקשינו בסי' הקודם דאיך שייך במזונות הבת טענת מחילה כיון דליכא מיגו דפרעון כדמוכח מההיא דמצא שטר שזמנו בו ביום ולפמ"ש א"ש דס"ל באחת במיגו דפרעון דאפילו פרע קודם שנולדה לא זכתה בתה ולא דמי לנפרעת מבעלה לאחר גירושין או מיתומים דכבר זכתה בתה עצמה משנולדה ואף דפרעון לא שכיח כיון דספק שמא תמות בחייו וכנ"ל מ"מ טענינן מחילה במיגו דפרעון כנ"ל ומעתה י"ל דס"ל להטור דכיון דליכא חשש אלא מחילה ופרעון בהיותה תחתיו קודם שנולדה אין לחוש לזה במקום שכותבי' דאיך ידור עחמ בלא כתובה ובאמת קשה על הרמב"ם ז"ל ואפשר דס"ל כדעת הרא"ה והבאתיו לעיל סי' ק"ה וכ"כ הח"מ שם דיכולה למחול הכתובה על תנאי אם לא יגרשה ונ"ל סברת התוס' בדף ל"ט ע"ב דלא פלוג א"כ חיישי' שפיר למחילה על תנאי זה ובזה א"ש טפי לא חייש לפרעון דלא שכיחא בפרעון שידור באיסור וכ"ש דלא שכיח שיפרע ויתנה שלא יועיל הפרעון כשיגרשה אלא דטענינן מחילה במיגו דפרעון כנלענ"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל. אבל הטור ס"ל כסברת התו' (ועיין ב"ש ס"ק ב' שכתב דלא חיישינן במחילה בתחילת נשואין משום דהוו כטוען אחר מעשה ב"ד ועיין בחידושינו דף נ"א שאין כן דעת הרא"ה ז"ל דאם מועיל התנאי בתחלת נשואין יכול לטעון כן ח"מ רוב הפוסקים חולקים בזה דאפילו לא נכתב תלינן בט"ס ואינו נאמן לומר שהותנה כן) ומשמ' מכל הפוסקים דלא חיישי' שמא מחלה האם תנאי מזונות הבנות בעצמו דלא כמ"ש הח"מ בסי' ק"ה. ונ"ל הטעם דכיון דהוי דשלב"ל בין מזונות הבנות דאינו אלא לאחר חיתה בין לענין כב"ד דקי"ל ירתון תנן ואין אדם מוחל דשלב"ל כדאיתא בח"מ סי' ס"ט ולא דמי למזונות אלמנה ועמ"ש רס"י צ"ג וקצת ראי' מדלא מצאו חז"ל שום גבי' באשה שחבלה בב"ק דף פ"ט שתמכור או תמחול לבעל הזכיות אלו משמע דלאו בני מחילה נינהו אלא במוחלת כתובתה ממילא נמחל וממילא מסולק תלונת הב"ש על הרמ"א ז"ל בס"ק ג' ע"ש:

ב

(שם בהג"ה וכן אם נתגרשה וכו') כתב הב"י דהיינו מדקאמר מי לא עסקינן דגירשה ואהדר' נראה כוונתו דע"כ הא דקאמר זמר התם דאיתא בתנאי ב"ד לאו מטעם נשואין שני' כיון דכבר נולדה דהא אפילו בבת ארוסה שנולדה לה בעודה ארוסה ואח"כ נשאה מספקא ליה להש"ס וקי"ל דאין להם מזונות ומטעם דלא קרינן בהו דיהווין לך מינאי כ"ש בבנות שהי' לה בנשואין ראשונה וע"כ צ"ל דהתנאי ב"ד הוא מטעם נשואין ראשונים אע"ג דכבר גירשה ואין להקשות דהתם מיירי שלא פרע לה כתובתה כדקי"ל המגרש אשתו והחזירה על דעת כתובה ראשונה מחזירה אם כן יש לומר דכל תנאי כתובה ראשונה קיימת. אבל היכא דגירשה ופרע לה כתובתה יש לומר דה"ל כאילו מחלה הכתובה ובטל חיוב מזונות בתו דז"א דכיון דבאלמנה ודאי אפי' פרע לה כתובתה הבנות ניזונית דהא כן הוא תנאי הכתובה אלמא לאו בפרעון הכתוב' תליא מילתא וממילא יליף מהש"ס דמחמת גירושין לא איתרע. מיהו באמת הוא דוחק דכיון דהחיוב הוא מחמת נשואין ראשונים כנ"ל האיך נימא דהקנין שבשעת נשואין שני' קאי על החיוב הראשון ונראה לולי דבריהם די"ל דמי לא עסקינן שהיתה מעוברת בשע' נשואין שני' דקי"ל בב"ב דף קמ"ב ע"ב דבבתו מועיל קנין לעובר ושפיר מועיל הקנין כאילו היתה בעולם כבר וכמ"ש לקמן בפשיטות גבי בת ארוסה דכשנולדה אחר נשואין ה"ל בכלל דיהויין מיהו מכל המפרשים משמע כפשטי' דאפילו נולדה ככר חל עלי' הקנין בגירשה ואהדר':

ג

(שם אפ"ה חייב וכו') וכתב הב"ש נראה אפילו נתעברה וילדה אחר הגט נמי בכלל החיוב וצ"ע דמנ"ל כיון דלקמן סעיף ה' גבי בת ארוסתו כתב בפשיטות דבנתעברה קודם שנשאה ונולד אחר שנשאה קרינן בי' דיהויין ליכי משום הליד' ומשמע דה"ה בנתעברה ממנו קודם אירוסין גם כן א"כ י"ל דהכא איפכא אם נולדה אחר הגירושין לא קרינן דיהויין ליכי דהוי כמו נתעברה גם כן אחר הגט ממנו (ונראה דנפקא להו ממה דאמרי' בפרק אלמנה לכה"ג בהניח מעוברת וילדה בת לאחר מיתתו דמוציאין לה כל הנכסים בנכסים מועטים וה"ה לאחר גירושין) וכן נראה דמוכח מח"ש הרמב"ם בת הממאנת יש לה מזונות ופי' הה"מ שמיאנה בשפה שהיתה מעוברת אם כן כ"ש בגרושה:

ד

(סעיף ג' נתארסה בעודה קטנה וכו') לכאורה משמע מן הסוגיא דמיירי פלוגתא דרב ולוי באירסה כשהיא קטנה מדקאמר וכן תני לוי עד דתבגרון וימטא זמניהון וכו' ופירש"י הגיע זמן י"ב חדש וכו' אם כן כיון דבעי' שהגיע זמן י"ב חדש קודם הבגרות ע"כ הקידושין היו בקטנות ומשמע דרב פליג וצ"ל לדעת יש אומרים דאף שקדש' בקטנות כיון שאח"כ נעשית נערה ולא מיחתה אבדה מזונותיה אבל אין הלשון משמע כן אלא דוקא נתארסה כשהיא נערה ואפשר דס"ל דגם רב מודה בכה"ג דלא אבדה אלא מדלא נקט לוי עד שתתארס בנערות מדייק הש"ס דפליג על רב:

ה

(שם והארוס חייב במזונותיה) בגמרא אמרו הטעם משום דלא ניחא לי' דתתזיל והרמב"ם הוסיף הואיל ואין לה מזונות מן האחים ופי' הר"ן דהיינו דגרם לה הפסד באירוסין ולהכי כתב הר"ן דאפשר דאין לה מזונות אלא עד שתבגר ובאמת נ"מ טובא בין אלו הטעמים דהא בבת הניזונת מן האחים מע"י לעצמה משום דניח' לאב בהרוחה דידה. אם כן אי משום טעמא דלא ניח' ליה דתתזיל בודאי לא עדיפא מאשתו גמורה דמע"י שלו אבל אי אמרי' מטעם שגרם לה הפסד מע"י לעצמה ונראה דודאי ס"ל להר"ן דמשום גורם הפסד לחודא לא היה מתחייב אלא משום דלא נימא ליה דתתזיל מסתמא הוה דעתו כן בשעת אירוסין ומשום טעם זה לחוד א"א לומר שיתחייב דאם כן כל ארוס יתחייב במזונות מה"ט. אלא הכא דוקא כיון דאיכא נמי טעם דמפסדת על ידו ואם כן מע"י לארוס ולפ"ז היכא דנתארסה ואח"כ מת אבי' כיון דלא שייך שיתחייב עצמו בשעת אירוסין משום גרמא אין לחייבו במזונות ונראה עוד לפמ"ש הב"ש בס"ק י"ד דשמין הנכסים ונותנין לה מזונות וכסות מכל מקו' הארוס אין מחויב בכך אלא לפי כבודה דלא תתזיל:

ו

(שם בהג"ה וי"א דלא אבדה מזונות וכו') כתב הב"ש כתב הר"ן בשם הרשב"א בזה"ז דגובים ממטלטלים אם נשאת וכו' ונראה דט"ס הוא תיבת נשאת וצ"ל נתארסה דבנישאת לכ"ע מפסידה מזונותיה מיהו ח"ש ועיין בסי' שאח"ז שם מבואר דסתם נשואין לא הוי מחילה כוונתו ללמוד דגם הכא באירוסין לא הוי מחילה מסתמא. ולענ"ד יש לדחות דהתם המחילה הוא מדלא תבעה בשעת נשואין הנדוניא המגיע לה. וע"ז אמרי' דשתיקה לא הוי מחילה דאע"ג דנתרצי' בנשואין לא מחלה הנדוניא אבל הכא כיון דבאירוסין עצמה הפסידה מזונותיה והיא נתרצית באירוסין הרי ממילא אין לה מזונות כדין ארוסה ומהני בזה"ז דגובים מן המטלטלים:

ז

(סעיף ד' בהג"ה וי"א דוקא מן האירוסין וכו') עיין ב"ש ולענ"ד נראה כן מדברי רש"י ז"ל אף דלפי גי' התוס' בדברי רש"י ז"ל משמע דוקא משום דאתי' ברייתא כמ"ד דארוסה יש לה מזונות אבל משפקע החיוב שעה אחת שוב לא מהני אפילו אם נתאלמנה אבל לפי הגי' ברש"י שלפנינו בד"ה אלמנה וכו' ואפילו ללוי וכו' ומשמע בהדיא דכ"ש דאתי' ברייתא שפיר לרב וי"ל דרש"י ז"ל ס"ל דהאיבעיא הוא כיון דכתב לה עד דתלקחון א"כ גם בנתגרש' מן האירוסין כיון דמעול' לא יצאה מרשותו קרינן בה עד דתילקחון כמקודם ודוקא בניסת לא ניחא ליה לפרש משום דנשואין מוציאין מרשות אב לגמרי כמו בבגרות ואם כן מצד הסברא אינה חוזרת שוב לבית אבי' ולא מבעיא לרב דפשיטא דלא מיירי בנשואין כלל דלא הוצרך למעט אלא אירוסין ואפילו ללוי דס"ל עד שינשאו מ"מ בנשואין מודה דיצאה לגמרי בלא בגרות:

ח

(סעיף ה' יבם אשת אחיו וכו') עיין ב"ש ס"ק יו"ד שכתב דלפי' התוס' אפילו לא הניח מבעיא ליה וכו' וצ"ע דפי' התוס' הוא ביש נכסים לכתובה ולא למזונות והש"ע באין נכסים אפילו לכתובה דפשיטא דכל כתובה ות"כ הוא על נכסי שני ודע לפמ"ש הרא"ש צ"ל דהאיבעי' ביש ליבם נכסים משלו דשפיר מבעיא ליה אם תקנו לבת יבמה כמו שאר בנותיו מנשים אחרות אבל בנכסים שירש והיבמה קיימת א"י לגבות הבת מנכסים אלו דה"ל ראוי דמשתעבדים למזונות אלמנה כדאיתא בסי' ק' ס"ב כיון דקי"ל כל נכסי המת אחראין לכתובה ולמזונות היבמה שכתב לה אחיו כל ימי מיגר אלמנותיך כמ"ש הרא"ש ואפילו מזה היבמה י"ל דהוי ראוי לגבי בנותיו וצ"ע. ועיין בחידושינו עוד דלפי' שני של תוס' י"ל דיבמה עצמה היכא שהיה נכסים וכלו במזונותיה ה"ל כאשתדף ולית לה משני מיהו מלשון התוס' דף פ"א ד"ה הרוצה שימכור וכו' שכתב דשמא יאבדו או ישתדפו משמע הא לאו הכי אינם משועבדים למזונותיה משום דאינה מפסדת ויש לה משני אם כלו ע"ש שוב מצאתי בספר ש"ח שכתב בשם רש"י במ"ק דביבמה עצמה פשיטא דאין לה מזונות מנכסי היבם עצמו אם כלו נכסי הראשון ולפ"ז באמת א"ב לפרש בדף פ"א כמ"ש החו' דהא משועבדים למזונותי' וצ"ע:

ט

(שם וכן בת ארוסתו וכו') משמע דבלא ניסת פשיטא לי' כמ"ש הרא"ש דל"ל מזוני כוון דהיא עצמה אין לה מזונות דלא כפי' רש"י אך צ"ע דכיון דהאיבעיא הוא אם לשון דיהויין ליכי מינאי קאי על הנולדה כבר א"כ ה"ל למיבעיא בנולדה קודם אירוסין ואח"כ נשאה אם היא בכלל ואפשר דכל זה בכלל האיבעי' ולרבותא נקט וכן משמע מלשון הב"י וש"ע שכתב בבת אנוסתו אפילו נולדה לו אחר שנשאת. משמע דגם בנולדה לו קודם שנשאת מיירי וכ"ו בכלל האיבעיא ונ"מ בכ"ז אי מהני תפיסה.

י

(שם אין להם מזונות) כתב הש"ג ואם היו הנכסים מועטין ותפסו אותן למזונות אין מוציאין מידם מספק וכו' והביאו הב"ש ולכאורה קשה דמדינא דש"ס אין הבנות ניזונות אלא מקרקעות ולא שייך תפיסה אלא במטלטלין כמ"ש הרא"ש בפ' הכותב דלא שייך תפוסה בקרקע אם לא בגביות ב"ד ואי לאחר תקנת הגאונים הא לא שייך בזה נכסים מועטים כדאיתא לקמן סעיף י"ב וצ"ל דמיירי בתפיסה מחיים דמהני מדינא דש"ס וס"ל כדעת הפוסקים דמהני תפיסה מחיים בכתובה וס"ל דה"ה למזונות הבנות וצ"ע בזה כיון דאין החיוב מתחיל אלא לאחר מותו א"נ ביחד מטלטלים אגב קרקע ואפשר דאפילו בקרקעות מועטים מהני כשתופס שאר מטלטלין דיתמי בעד המזונות המגיעים לה מהקרקעות אבל אין משמעות לשון הש"ג כן. ותו דא"כ מ"ש בנכסים מרובים דמוציאים מהם אפילו תפסה צ"ע דמ"ש מתבזבז נכסיו דאי' בח"מ סימן ע"ג סעיף יו"ד דאפילו בתוך זמנו יכול ליתבע או שיתן לו ערב א"כ ה"נ יכולה לומר כיון שתפסה שלא יוציאו מתחת ידו עד שיתחייבו היתומים בעצמם וצ"ע אי מועיל אם התפיסו הב"ד לה בטעות שלא ידעו אם היא בת ארוסה וכיוצא בה:

יא

(סעיף ו' ואין הבנות נשבעות וכו') כתב הה"מ מפורש בס"פ מציא' האשה. ולא הבנתי דהתם אמרו לענין עישור נכסים דא"צ שבועה משום דבע"ח דאחי הוו אבל לענין מזונות דהוא מתנאי כתובה וחוב דידי' אין ראי' משם וי"ל דצריכה שבועה שלא התפיסה למזונות מיהו יש להביא קצת ראו' מהא דאמרו עשו אלמנה אצל הבת בנכסים מועטים כבת אבל האחין. ופירשו החו' דאין לאלמנה אלא במקום בת כיון דמוציאים מן הבני' לבת מוציאים חן הכת לאלמנה כדאיתא לעיל סי' צ"ג סעיף ד' ובודאי כשמוציאים לאלמנה אין הבת נשבעת דלמה ישביעו הב"ד את הכת כיון שאינ' נוטלת וא"כ למה מוציאי' לאלמנה כיון שכל זמן שלא נשבעה הבת אין להוציא מן הבנים ומ"ש הב"ש דמדברי התו' בגיטין דף נ"א ד"ה אימא צררי וכו' ומשמע דאפילו גבי בנו חורין חיישינן לצררי וצריכה שבועה ולא נהירא דלא מיירי התו' בתחלת דבריהם משבועה אדרבא משמע שם ממה דסיימו דלענין בני חרי הוי איפכא דלענין מזונות גבי בלא שבועה משמע דבכל מזונות האשה והבנות א"צ שבועה ועיקר כוונתם בתחלת דבריהם כמ"ש בכתובות דף כ"ב ע"ב דהא דחיישינן הכא לצררי בקטנה אע"ג דאמר בפ' שני דייני דצררי לקטנה לא מתפיס משום דבמשועבדים חיישינן טפי ויש לפרש נמי דכוונתם דלא נימא דאף לענין ב"ח חיישי' לצררי והא דניזונית מנכסי ב"ח היינו בענין דליכא למיחש לצררי כגון שהודה האב שלא התפיס צררי וכמו שנתבאר בסמוך בס"ד דהודאת האב לא מהני לענין משועבדים דאינו נאמן לחוב ללקוחות אבל לענין בע"ח ודאי מהני דהרי בידו ליתן להם מה שירצה ולכך כתב התוס' דאין ראי' מסוגיא ממשועבדים כיון דע"כ החמירו לענין משועבדים דהא מפורש דלענין ב"ח לא חיישינן לצררי בקטנה ולענין משועבדים חיישינן אע"כ דאין ראי' ממשועבדים לענין ב"ח וממילא דאפילו לא הודה האב ניזונית מנב"ח אפילו בנערה בלא שבועה:

יב

(סעיף ח' ואפילו קנו ממנו וכו') הטעם בגמרא משום דאיתא בתנאי ב"ד שמא התפיס לה צררי וכתבו התוס' דהא דאיצטריך לטעמא שאין כתובים נ"ח היכא שהודה האב שלא התפיס לה צררי וכתב הב"ש דלפ"ז נ"מ דבקנו מידו והודה האב דלא שייך הני תרי טעמי גובה ממשעבדי ובאמת צריך להבין דברי התוס' דמ"ש דבהודה האב מהני לענין לקוחות דהא קי"ל דבכל מקום לא מהני הודאת בעל דין לענין לקוחות וטענינין להו. וראיתי בספ"י דכתב דכוונת התוס' היינו לענין משעבדי ששיעבדו אחין כיון שכבר הודה האב קודם שקנו לקוחות. ולפ"ז אינו גובה בקנו מידו והודה האב אלא ממשעבדי ששיעבדו אחין ומיהו נראה דגם בזה אינה טורפת דיש לפרש דבריהם דבאמת היינו טעמא דקאמר לפי שאין כתובים דכיון דחיישי' לצררי אפילו הודה האב שלא התפיס כבר ה"ל כמלוה ע"פ כיון שלא נתקיים השטר אלא על פיו לכך אינו מועיל אפילו קנין ובזה א"ש הלשון כתובים הם אצל בני חורין דלכאורה הוא שפת יתר אלא דהא גופא קאמר דלענין ב"ח לא חיישינן לצררי כמ"ש התו' ואפילו לא הודה האב אבל לענין משועבדים כיון דחיישינן לצררי אפילו הודה האב ה"ל כמלוה ע"פ וא"כ אפילו קנו מידו בין שיעבדו האב או ששיעבדו האחין ה"ל כמלוה ע"פ ועיין בסמוך מיהו לענ"ד זה דוחק לאוקמי במשעבדי דאחין ותו דמאי נ"מ לענין שיעבוד אחין בהודאת האב קודם שקנו הא בל"ז קודם שקנו לא הוי חיישינן לצררי כלל נגד האחים כמ"ש לעיל דאפילו שבונה א"צ וא"כ מה מוסיף יותר בשביל הודאת האב קודם ונלע"ד לפרש דבריהם דס"ל דהודאת האב מועיל אף לגבי לקוחות שקנו ממנו ונאמן האב בדבר שהוא בידו דאם רוצה בשעת מיתה בהרווחת בתו יכול ליתן לה במתנה אותן צררי ואם רוצה לצאת ידי חיוב תנאי ב"ד אם לא ימצאו מזונות בשום ענין יכול להתנות כן עמהם א"כ ה"ל דבר שבידו מ"מ י"ל דאפ"ה אמרו דאינה טורפת דכיון דלקוחות שקנו מאביהם לא ידעו שיודה לכך לא נזהרו א"כ הכתובה והקנין הכל ה"ל כמלוה ע"פ דלית ליה קלא דאין הלקוחות נזהרים מחמת הקנין כיון דלעולם חיישינן להתפסת צררי ולא ידעו שהאב יודה אח"כ וא"כ שפיר קאמר לפי שאין כתובין וכמ"ש דמטעם התפסת צררי ה"ל כמלוה פ"פ אצל משועבדים:

יג

(שם ואפילו היו בשעת קנין) ולכאורה הי' נראה דלענין ב"ח היכא דאיכא בת בגירשה ואהדרה ובנות שנולדו אח"כ כיון דאיהי הוי בשעת קנין ה"ל איהי כמלוה בשטר ושאר בנות דלא הוו בשעת קנין ה"ל כמלוה ע"פ ובודאי מלוה בשטר מוקדמת למלוה ע"פ גובה בתחלה וא"כ הי' ראוי שהיא תגבה בתחלה ואע"ג דקי"ל דלגבי בע"ח אחר ה"ל החוב כמשועבדים מ"מ לתירוץ הראשון שכתבו התוס' כיון דעיקר הטעם דאינו גובה ממשעבדי אע"ג דהוי בשפת קנין משום דחיישינן לצררי הואיל ובתו ניחא ליה בהרוחה משא"כ לענין שאר הבנות דלא עדיפא ליה זו הבת יותר מהאחרות לא שייך זה אך נראה דלפמ"ש בחידושי גיטין בהא דקאמר כתובים הם אבל ב"ח וכו' דלכאורה הוא מיותר וכתבנו שם דקמ"ל דלענין ב"ח כל הבנות שוות בין אותן שהיה בשעת קנין בין שאר הבנות אף דלא הוו בשעת קנין מ"מ לענין ב"ח ה"ל לכולן ככתובים כדקאמר והא חזון הבנות כמאן דכתיבי דמי ומשני דכתובים הם אצל ב"ח וכו' ר"ל דלענין ב"ח אין חילוק בין גירשה ואהדרה לשאר בנות שנולדו אח"כ דכולן נקראים כתובים וממילא אין דין קדימה לענין מזונות כדאיתא לעול סי' צ"ג סעיף כ"ב:

יד

(שם יש מי שאומר וכו') כתב הב"ש דהך דעה ס"ל כתירוץ הראשון של התו' דהיכ' דהודה האב לא חיישינן לצררי ולא נהירא דודאי קי"ל בכל שטרות שמוציאין מן הלקוחות משום סברת דשטרך בידו מאי בעי ולא בהודאת הלוה תליא מילתא דאם אין השטר ביד המלוה אינו מועיל הודאת הלוה מ"מ כשהשטר בידו לא חיישינן לפרעון ולקנוניא וא"כ ה"נ אף לפמ"ש לעיל דהודאת האב לא מהני לגבי משעבדי מ"מ היכא דאיכא שטרא בפני עצמו אפילו לא הודה האב לא חיישינן לצררי משום סברא שטרך בידו מאי בפי וה"ה קנין בפ"ע דכשטר דמי הואיל ועומד לכתיבה כדקי"ל בח"ח סי' ל"ט. ונראה דהה"מ והרשב"א דס"ל גבי מזונות האשה דאם הקנה לה בקנין על המזונות טורפת ממשעבדי כדאי' לעיל סי' צ"ג סעיף כ"א בהג"ה אזלי בשיטה זו של הרמ"ה דכיון דהקנה לה קנין בפ"ע דלכתיבה עומד שייך ביה סברת שטרך בידי מאי בעי וא"צ למ"ש הב"ש ס"ק י"ז דהה"מ ורשב"א ס"ל כתירוץ ראשון דדוקא בבתו הואיל דניחא ליה, בהרוח' חיישינן לצררי ואדרבא נלפע"ד דהעיקר טעמא דהרמ"ה דבקנין או שטר בפ"ע לא חיישינן לצררי הוא משום דס"ל כתירוץ שני של תוס' דל"ל סברא דבתו בהרווחה ניחא ליה וא"כ קשה מכתובה דאע"ג דנתן לה שטר כתובה עודף על תנאי ב"ד וטורפות ממשעבדי והנה התוס' סיימו ובזה א"ש נמי ההוא דכתובה ולכאורה אינו מובן כלל דאכתי קשה כמ"ש ותו דעדיפא מיני' היכא שמקבלים ק"ס על הכתובה ג"כ וכותבין ג"כ ע"כ לא תטרוף ממשעבדי כיון דיפה כחה כ"כ והרי בכל הכתובות כותבי' וקנינא מיניה ולא ועלה על הדעת שלא תטרוף כתובה ממשעבדי אלא ודאי דס"ל להתו' דכיון דעיקר הקנין על הכתובה וכ"ש כשהכתובה בידה כיון דכשפורע לה מחזרת לו הכתובה לא שייך כלל חששא דצררי דא"כ שטרך בידי מאי בעי וכל קושיתם הו' תחלה מכתובה במקום שאין כותבין או לר"י דס"ל דא"י לטעון אחר מעשה ב"ד וטורפת בלא כתובה אף דלא שייך הוכחא דשטרך בידי מאי בעי. וע"ז כתבו שפיר דבתירוץ אחרון מיתרצא הך דכתיב' דהכא משום יפוי כח הוא אבל בכתובה תחת יד האשה או קנין בפ"ע דלכתיבה עומד פשיטא דכל זמן דליכא שובר לא חיישינן לצררי. א"כ שפיר מוכח לפי תירוץ שני דקנין או שטר בפ"ע מועיל ומזה יליף הרמ"ה והרשב"א דאם עשו חנין בפ"ע בשביל חזון האשה והבנות נמי טרפי ממשעבדי כנלענ"ד נכון עוד נראה די"ל טעמא דהרמ"ה מדקאמר הש"ס מי לא עסקינן דגירשה ואהדרה וכתב הכ"מ דמזה נפקא ליה להרמב"ם דאין אדם יכול לחייב עצמו שלא בשעת נשואין בדבר שאינו קצוב מדלא קאמר מי לא עסקי' שקנו ממנו לאחר נשואין ובאמת כל הפוסקים חולקים על הרמב"ם א"כ קשה קושיות הכ"ח ולפי דברי הרמ"ה א"ש דודאי בקנין בפ"ע שלא בשעת נשואין באמת טורפת ממשעבדי אלא דוה אינו בכלל בנותיהן דקתני במתני' דקאי על סתם קנין שנעש' בשע' נשואין ושפי' הוצרך להקשו' מי לא עסקי' דגירשה ואהדרה וקנו ממנו בשעת נשואין סתם:

טו

(סעיף י"א בד"א שהניח נכסים וכו') כן הסכימו הפוסקים זולת הרשב"ם דפסק כאדמון משום דאי' שם בכתובות דף ק"ט משמי' דחזקי' דכל מקום שאחר ר"ג רואה אני דברי אדמון הלכה כמותו ועמ"ש בחידושינו לפי' רש"י ונלענ"ד דטעם הפוסקי' משום דקי"ל דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם וכיון דבר"פ מי שמת אחר פלוגתא דאדמון וחכמים איתא סתם מתניתין גבי טומטום בנכסים מועטים שהנקיבות דוחין אותו אצל זכרים הרי דסתם חתני' דלא כאדמון ועוד נראה דבאמת יש לדקדק על תמיהת אדמון דכיון דבנות בתורת חוב שקלי למה יטלו הבנים בתורת ירושה ואפילו חוב בפ"ע קודם לירושה כ"ש בנות דכתובי' הם אצל ב"ח ואי לאו משום תיקון העולם היו גובים אפילו ממשעבדי ונראה דתנא קמא דמתניתין דנקט סתם בזמן שנכסים מועטים אתיא כרבי בכתובות דף נ"א דמזון בנות אפילו ממטלטלים הם וממילא בנכסים מועטים הבנים יחזרו על הפתחים ועל זה תמה אדמון שפיר דאי בתורת חוב שקלי הא מטלטלים דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ואי משום תקנת הבנות תקנו חכמים שיהיה להן במה להתפרנס ע"ז תמה דלמה יתקנו כן וכי בשביל שאני זכר וכו' אבל לפי מאי דקי"ל כרשב"א דדוקא במקרקעי אבל במטלטלים מוציאים לבני' חן הבנות אפי' בנכסים מועטים אין תימא כיון דבנו' בתורת חוב שקלי ובאמת ממטלטלים הוא להיפך דהבנים יזונו א"כ למאי דקי"ל כרשב"א ממילא הלכה כחכמים וקצת משמע כן דבדברי רבי שם לא נקט דין נכסים מועטים אלא בדברי רשב"א ובזה א"ש מה שכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל דלאחר תקנת הגאונים שיגבו ממטלטלי אפ"ה בנכסים מועטים לא תקנו משום דבזה הלכה כאדמון כי היכי דמתמה אדמון על תקנת חז"ל ה"נ י"ל בתקנת הגאונים דלא כסברת הרמב"ן בשם ר"ה גאון שהביא הרא"ש ר"פ מי שמת:

טז

(שם אבל אם אין בנכסים וכו') צ"ע אם מלוה ע"פ של אביהם הוא קודם למזון הבנות דכבר נתבאר לעיל סי' ק"ב דמזון האשה אפי' מוקדמ' אינה יכולה לומר לא אגבה כתובתי עכשיו רק אהיה ניזונ' וכו' משום דאע"ג דקי"ל כאנשי גליל דהברירה בידה ח"מ במקום שחב לאחרים אינה יכולה לומר כן אבל לגבי הבנות לא שייך זה ואפי' אי נימא דחוב המזונות אינו מתחיל עד לאחר מיחה כדעת הראב"ד לעיל סי' צ"ג מ"מ כיון דאמרינן כתובים הם אבל ב"ח א"כ י"ל דלגבי מלוה ע"פ ה"ל כמלו' בשטר מאוחרת דקודמת אך נראה כיון דקי"ל דעשו אשה אצל הבת בנכסים מועטים כבת אצל האחין ומוציאי' לאשה חן הבת א"כ בכה"ג דאיכא מלוה ע"פ ואשה ובנו' בנכסים מועטים יהי' חוזרים חלילה דאשה קודמת לבת ובת קודם למלוה ע"פ ומלוה פ"פ קודם לאשה כנ"ל אלא נראה דלפי הטעם שכתבו הפוסקים בח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ד דמזון האשה בחייו נדחה מפני בע"ח משום דמזונות הוא חוב דרבנן א"כ ה"נ י"ל בחזון הבנות ומלוה ע"פ דמלוה ע"פ קודם וכן לפמ"ש לעיל סי' צ"ג דעיקר הטעם כמ"ש בב"י שם בח"מ סי' צ"ז משום דאין הבע"ח שזמנו היום מחמת מזונות דלמחר ומה"ט גם במזונות הבנו' הוא קודם להן. ק משמע מירושלמי שהביאו הרא"ש וב"י חוץ ממלוה בעדים ומלוה בשטר משמע דאפי' מלוה ע"פ קודם למזון הבנות ודוחק לומר דמיירי התם שמספיק לבנות אפי' אחר גביי' החוב אלא שאין מספיק אם יזונו ביחד והבע"ח גובה ממזונות הבן וממילא מפסד' הבת אם אינו ממעט מ"מ נראה עיקר דמלוה ע"פ קודם:

יז

(שם ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות וכו') כ' הב"ש לדעת רשב"ם אף מלבושי' וצורך נשואי' הוא בכלל ולשיטת התוס' אף מלבושים אינם בכלל והרשב"א בתשובתו ס"ס קי"ד כתב מסתבר' דבתנאי ב"ד מלבושים הם בכלל מזונות כמו גבי אלמנה ולכאורה הי' נר' דאין צרכי נשואין בכלל מדקאמר בכתובות דף נ"ג ע"ב בארוסה דאין לה מזונות דהא כ' לה עד דתלקחין לגוברין ומה"ת יתחייבו בצרכי נשואין דהוא לאחר אירוסין ואפשר כיון דקאמר שם דהטעם דלא תקנו לארוסה הוא משום דכיון דאירסה לא ניחא ליא לארוס דתתזיל וזה לא שייך בצרכי נשואין דמה"ת יעשה הארוס לה צורכי נשואין להכי תקנו לה מיהו לפמ"ש לעיל דהא דבת הניזונית מע"י שלה משום דביתו ניחא לי' בהרווחה ובארוס לא שייך זה דלא גרע מבעל שמחויבת ליתן לו מעשה ידיה וכן לדעת התו' דס"ל דמזונות הוא לפי ערך שומת הנכסי' כמ"ש הב"ש לעיל ס"ק י"ד וזה לא שייך לגבי ארוס וע"כ צ"ל דאע"ג דאיכא חילי טובא דלית לה חן הארוס מ"מ כיון דעכ"פ יש לה עיקר מזונות מן הארוס תו לא תיקנו חז"ל בשביל שאר דברים וה"ה בצרכי נשואין והוא בכלל עישור נכסים וצ"ע:

יח

(בהג"ה וי"א דאסור לבני' וכו') לכאורה משמע מלשון הרמ"ה דלדעה קמייתא ס"ל דמותר לבני' למכור לכתחלה אבל מלשון התוספות ר"פ מי שמת משמע שזה הי' פשוט להם שאסורים למכור לכתחלה אפי' בנכסים מרובים וכן נראה דלכתחלה אין להם לבטל חיוב אביהם כמו באמר נכסי לך ואחריך לפלוני דאסור למכור לכתחלה ואף שאמרו בסוטה דף כ"א איזה רשע ערום המשיא עצה למכור בנכסים מועטים נראה דנכסים מועטים לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט כמ"ש התו' שם בד"ה יתומה וכו' ועוד נראה דמשמע מהא דקאמר בכתובות דף ס"ט האחים ששיעבדו בין מכרו או משכנו אין מוציאין למזונות משמע דוקא במכרו או משכנו אבל שלא משכנו אין בע"ק של האחים גובה והיינו מטעם דאסור למכור לכתחלה כמ"ש בח"מ סי' רמ"ח גבי אחריך לפלוני דאין מגבין הב"ד לבע"ח במקום שאסור למכור לכתחלה ועמ"ש בזה לעיל סי' צ' וצ"ל דכוונת רמ"א כמ"ש הב"ש דלדעת הפוסקים דס"ל דמכ' בטל אחר שהחזיקו הב"ד בנכסים מן מועטים אינו מוכרח דמותרים למכור אפי' לצורך פדיון שבוים דהתוס' ומרדכי הכריחו מחמת קושיתם דמאי נ"מ בין נכסים מרובים למועטים משא"כ אי אמרי' דמכרן בטל אחר שהחזיקו איכא נ"מ לענין דיעבד. מיהו התו' כתבו שם עוד תי' וז"ל ועוד דמרובים ונתמעטו יזונו הבנים עם הבנות ובנכסים מועטים לא יזונו כלל א"כ אפי' אי נימא דבנכסים מועטים מכירתן קיים אפי' אחר שהחזיקו אין הכרח לזה דמותר למכור לצורך פדיון שבוי' ותו דע"כ א"א לומר דעיקר הפרש בין נכסים מרובים למועטים הוא לענין מכירה דהא למכור בנכסי אביו בעי' שיהי' בן עשרים וכי נימא דלא הוי תקנת נכסים מועטי' אלא בגדולים שהם יותר מעשרים מיהו נראה דודאי אף התו' ס"ל כפשטות דמתני' דפליגי בה אדמון ורבנן דמתמה אדמון וכי בשביל שאני זכר הפסדתי לא מיירי בגדולי' כ"כ דהא אף נקיבות אין ניזונות אלא עד שיבגרו ומה מתמה אבל העיקר מה שנדחקו התו' לענין מכירה הוא מלשון הש"ס דקאמר מוציאי' לבנות וכן הוא לשון הברייתא בכתובות דף נ"א מוציאי' לכנות מן הבנים דמשמע דהב"ד נותני' ביד אפוטרופס דלענין מה נ"ח בזה ע"כ הוא לענין מכורה נמצא דתרווייהו תירוצי התו' צריכי משא"כ לאידך פוסקים דבנכסי' מועטים אם החזיקו מכרן בטל אין הכרח דמותרי' למכור לצורך ע"ש ונראה דה"נ באחריך לפלוני תליא בפלוגתא זו אם מותר למכור לדבר מצוה דהא בש"ס משמע בסוטה שם דדמי' להדדי וקצת משמע בדף צ"ה ע"ב דאפילו לצורך נשואי' אסור למכור מדקאמר מי קאמר תנשא משמע דלכתחלה אסור אפי' במקום מצוה דנשואין:

יט

(סעיף יב ואם הניח מטלטלי עם מקרקעי וכו'). כתב הח"מ הא דלא מצי אמרו הבנות א"א בתקנ' הגאונים כדקי"ל כל האומר א"א בתקנת חכמים שומעים לו משום דמאי חזית דניזל בתר הבנות ניזל בתר הבנים דלדידהו הוי מרובים וכבר כתבנו בסי' ק' די"ל דלק"מ דהא גופא דמטלטלי לא משתעבדי הוא תקנת חכמים ואדרבא היורשים יכולים לומר לא ניחא לן בתקנת חכמים והוי מרובים והב"ש תי' דתקנת הגאונים היה ג"כ לטובת הבנים ונראה דנ"מ חזה כגון אם נתרבו ע"י ראוי כגון שמת מורישם אחר מות אביהם דקי"ל דאין הבנות ניזונות מן הראוי או שנשבחו הנכסים דאין בנות גובות מן השבח וע"ו לא תיקנו הגאונים ולא שייך בזה תירץ הב"ש אפ"ה יכולים הבני' לומר דלגבי דידהו הוי מרובים וכן לפי מה שכתבנו י"ל דלא ניחא להו בתקנת חכמים דאין גובין הבנות מן הראוי ושבח ולכאור' הוא מוכח מדבעי בר"פ מי שמח במועטי' שנתרבו כדלקמן סעיף י"ד והיינו שנתייקרו הנכסי' א"כ לדעת הרא"ש שנתבאר לעיל סי' ק' סעיף ב' דאפי' שבח ע"י יוקר אין גובים מהם לכתובה ותנאי כתובה דה"ל ראוי ואפ"ה פשטי' שם דה"ל כנכסים מרובים אך י"ל דזה כוונת הרשב"ם שפי' במועטי' ונתרבו כגון שהוזלו המזונות ולא פי' שהוקרו הנכסי' כמו שפי' הוא עצמו שם בנתמעטו שהוזלו הנכסי' י"ל דס"ל דבהוקרו הנכסי' ה"ל שבח דאין גובי' הבנות מהם ולא ה"ל מרובים כלל. ועוד נראה דלפמ"ש לקמן דאפי' לדעת הפוסקי' דאפי' לאחר שהחזיקו הבנות פשוט שם דגם בזה אם מכרו היתומים מה שעשו עשו אפ"ה מהני מה שהחזיקו דהשבח שלהם עד כדי מזונותם א"כ שפיר י"ל דחשיב מרובים מחמת השבח כיון שהוא ברשותם:

כ

(שם וע"י מטלטלי' יהיו מרובים) משמע דאם אפי' ע"י מטלטלים יהיו הברירה ביד הבנות אם רוצי' לוקחי' לעצמן הקרקע כדין נכסי' מועטים ואם רוצי' ניזונות ביחד אף מהמטלטלים מחמת תקנת הגאוני' אבל כשלוקחים הקרקע בזה לא תיקנו הגאוני' שיזונו ממטלטלים כלום כנלענ"ד:

כא

(סעיף י"ג כבר זכו בהם הבנים וכו') פי' הרא"ש דיזונו יחד עד שיכלו הנכסים ורשב"ם פי' דשמין כמה שוה בשעת מיתה וכל מה שחסרו לבנים חסרו לבנים ולבנות לכל אחד כפי חלקם ומשמע מדברי הרשב"ם דפי' מרובים ונתמעטו וכו' ואין בהם כדי חזון אלו ואלו עד שיבגרו דדוק' בכה"ג שנעשו נכסי' מועטים אז מפסידים הבנות כפי חלקם ולפ"ז אין חילוק בינו לבין הרא"ש אלא אם מוציאי' חן הבנים לבנות דלפי' הרשב"ם אף שזכו בהם היורשים לענין שלא יוכלו הבנות אח"כ ליטול הכל כדין נכסי' מועטים מפני שכבר זכו הבנים בחלקם אבל עכ"פ אין יכולים להחזיק הנכסים ומוציאים חלק הבנות מהם ולפ"ז נפקא מיני' במ"ש לעיל סעיף י"א בהג"ה דאין מחויבים הבני' לצמצם במזונות וכו' מ"מ אם רואים שכבר נתמעט מכשיעור מוציאי' מידם חלק הבנות וההפסד מחמת שהותירו המזונות כבר הוא לפי ערך לכל אחד אבל הטור כתב לדעת רשב"ם שמין כמה הגיע לבנות במזונותיהן ולבני' בירושתן וכו' לפ"ז אפשר שכלו חלק הבנו' ועדיין חלק הבני' קיים משמע דס"ל דאפי' לא נתמעטו הנכסים מכשיעור שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו אלא אפי' יש הון רב עדיין רק שהוזלו קצת מחשבים ההפסד לפי ערך על חלק הבנות (ובאמת אם הוא כן הוא מלתא דתמי' כיון שהבנות אינם אלא כבעלי חובות כמו חיוב הכתובה עצמה ולמה יפסידו מזונותם בעבור הפסד הנכסים יותר מהכתובה אבל כפי פי' רשב"ם שלפנינו לק"מ כמו לפי' הרא"ש דכיון דאין הבנות באים להוציא אלא מחמת תקנת חז"ל בנכסי' מועטי' שתיקנו דעדיפא מבנים באם כבר היו מרובים לא תיקנו שיפסידו הבני' יותר מן הבנות מחמת המיעוט אח"כ) ולפמ"ש א"ש טפי לשון מרובים ונתמעטו וכפי גירסת הרשב"ם שלפנינו:

כב

(סעיף יד היה מועטים בשעת מיתה ונתרבו וכו') הנה הרא"ש ז"ל כתב דאפי' כבר החזיקו הבנות אפ"ה זכו בהן הבנים כיון שאין הפסד לבנות במזונותן עכ"ל הנה זה פשוט דכשנתיקרו מעט ועדיין אינו כשיעור מוציאים מהם המותר לבד ואם הי' נכסים מועטי' שאף לאחר שהוציאו לבנות לא היה לבנות כשיעור ונתייקר מעט ועדיין להם יותר משיעור עד שיבגרו לכאורה י"ל לדעת הרא"ש בסי' ק' דנתייקר ה"ל שבח יתומים דאין גובין מהם למזונות הבנות ה"נ מוציאי' השבח מהם. אך י"ל דכיון דהכריע הרא"ש ז"ל כפירש"י דאם קדמו ומכרו אחר שהחזיקו הבנות אין המכירה כלום אם כן י"ל דהוי השבח ג"כ להבנו' כדין בע"ח שגבה והשביח אח"כ דברשותו השביח ויותר מזה משמע להדיא מדברי הרא"ש שם דאפי' אי נימא דלאחר שהחזיקו יכולים למכור אפ"ה השבח לבנות ע"ש שכ' הרא"ש יכולים הבנות ליזון משבח הנכסים אפי' לפי הסברא דיכולים למכור. אלא דאם השבח יתר על המזונות בריכה ליתן להבנים כיון דאין הפסד לבנות במזונותיהן והנה בפרישה כתב פי' שהב"ד מתחל' לא החזיקו אותן אלא כדי שיהיה להן מזונות גם עכשיו שנחרבו ויזכו בהן היתומים הלא יתנו להן מזונות עכ"ל משמע דס"ל דכשנתייקרו הנכסים עד כשיעור שיזונו אלו ואלו מוציאי' מן הבנות ונותני' ביד הבני' ולפ"ז צ"ע אם כבר מכרו הבנות קצת קרקעות למזונותיהן אי נימא כיון שחזרו לדין מרובי' מוציאי' הבני' מיד הלקוחות ונראה דאין מוציאין כיון דבאותו שעה היו מועטי' וכן צ"ע היכא דאיכא אלמנה ובת דקי"ל לעיל סי' צ"ג דמוציאין לאשה מן הבנות בנכסי' מועטי' אם נתייקרו אם חוזרים ומוציאין מן האשה אך מלשון הרשב"ם משמע להדי' דבנתרבו אין מוציאין לבנים רק הרבוי לבד ולא כל הנכסי' ממ"ש הרא"ש דהטעם משום דאין הפסד לבנות ואם נימא שמוציאין כל הנכסים הרי יש הפסד דהא כל עיקר התקנה שמוציאי' בנכסים מועטים הוא משום שלא ימכרו הבנים כמ"ש התו' א"כ אם יחזרו ליד הבנים הרי יש הפסד אם ימכרו הבנים ובזה נלענ"ד דא"ש לשון הברייתא בכתובות דף נ"א בדברי רשב"א ולבנים מן הבנות בנכסים מרובים אבל לא לבני' מן הבנות בנכסים מועטי' ולכאורה יש לדקדק דה"ל לאשמעי' טפי דמוצואי' הב"ד לבנות חן הבנים בנכסים מועטים וכ"ש שאין מוציאי' מן הבנות ולפמ"ש י"ל דקמ"ל דאפי' נתרבו אין מוציאי' לבנים גוף הנכסי' אלא הרבוי לבד משום דאין בזה הפסד כמ"ש הרא"ש מיהו באמת בלשון הטור דבנתרבו יש להן דין נכסים מרובים משמע להדיא כדברי הפרישה אבל מלשון הרא"ש נראה כמ"ש דכבר זבו הבנות שלא יוכלו הבנים למכור ויהי' גוף הנכסים בידם אלא במה שאין להם הפסד הרבוי ליתומים ונראה דהיינו דתמ' הב"י על הטור שלא כתב כסברת הרא"ש והפרישה וב"ש כתבו שלא עיין הב"י בדברי הרא"ש ולפמ"ש עיין עליו היטב:

כג

(סעיף טו וי"א שאין ממעטין וכו') כן הוא לגירסת הרא"ש דמבעי' בש"ס מזונות אלמנה מהו שתמעט ונראה דהספק הוא כגון אם יזונו יחד האלמנה והבן ובת עד שתבגר לא יספיק ובלא מזונות האלמנה מספיק לבן ובת אי נימא כיון דהיכא דאיכא בן לבד או בת לבד אין כח במזונות האלמנה לדחות ירושה דאורייתא וי"ל הטעם משום דכיון דלאנשי גליל בודאי יכולים לסלק כתובתה מיד אלא לאנשי יהוד' י"ל דאין כח בתקנת אנשי יהודא לבטל ירושה דאורייתא כי היכי דמצינו לגבי בע"ח דאין כח בתקנת אנשי יהודא לחוב לאחרים כדאי' בסי' ק"ב סעי' א' בהג"ה וא"כ ה"נ אין יכולים לומר כיון שאינו מספיק אם חזון עמהם ה"ל נכסים מועטים ויוציאו לבת והיא תוציא ממנה או נימא דדוקא למזון כל ימי חיי' לא תיקנו שתוציא מן הבן או מן הבת אבל שתזון עמהם אין יכולים להפקיע מזונותי' ממילא הוו נכסים מועטים וכיון דלא אפשטא אינה ממעטת ויזונו ביחד:

תוכן העניינים

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה