אור ברסלב

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

סימן צו · ח

ז

(שם שלא מחלה וכו') כתב הח"מ דגם שבועה זו אינו אלא ע"י גלגול ולכאורה היה נראה דדין זה תליא בפלוגתת העיטור ורמב"ן כמבואר בח"מ סי' פ"ב ס"י דלהרמב"ן דס"ל דיכול הלוה להשביע את המלוה שלא מחל א"כ ה"ה דיכולי' היתומים להשביע דהא פירש"י בכתובות דף פ"ז דשבועת היתומים הוא משום דאנן טענינן דילמ' הוי טען אשתבע לי דלא פרעתיך ולפ"ז קשה לכאורה על הטור שהביא בח"מ ב' דיעות ומשמע שם דמסקנתו כהרמב"ן וכאן חולק על הרמב"ם ועוד משמע שם יותר דלדעת הרמב"ן יכול לטעון מחלת לי אפילו בלא מיגו דפרעתי דהא כתב שם דאפי' אם כתב לו נאמנות על הפרעון יכול להשביעו בטענ' מחילה וצ"ל אע"ג דלענין מלוה ע"פ אם טוען מחלת לי אינו נאמן אלא במיגו דפרעתי כדאיתא בח"מ סי' ע"ה כנ"ל מ"מ להשביע כי היכי דיכול לומר שטרך בידי מאי בעי ה"נ יכול להשביע בטענת מחילה אפי' בלא מיגו כמ"ש הש"ך חילוק זה בפשיטות בסי' ע"ה סעיף ד' ס"ק כ"ב. ולפ"ז נראה דבכל חוב בתוך זמנו נמי יכול הלוה להשביע אח המלוה בטענת מחילה ואע"ג דכתב רמ"א בח"מ סי' ע"ח דא"י לטעון מחלת לי היינו לפטור מממון אבל להשביע יכול כסברת הש"ך הנ"ל ולפ"ז צ"ל הא דפליגי הפוסקים שם אם הלוה חי אם יכול להשביע את המלוה בטענת פרעון בתוך ומנו כמ"ש לעיל הא דלא יוכל להשביע בטענת פרעון במיגו דמחילה היינו משום דבאמת מזה ראיה למ"ש הב"ש וביארנו לעיל דאין אומרים במקום חזקה דתוך זמנו מיגו להשביע אלא דלפ"ז קשה על מ"ש התוס' בפ' מי שמח בנפל הבית עליו ועל אשתו דלא אמרי' בי' א"א מוריש שבועה לבניו משום דמת פתאום ולא מתפיס צררי אלא סמוך למיתה הא אכתי היתה צריכ' שבועה שלא מחלה וצ"ל דבכתוב' אין לחוש למחילה דהא אסור לדור עמה בלא כתובה ותו דהא עשו חיזוק ולא מהני מחילה. אלא דחיישי' שמא סמוך למיתה מחלה כמ"ש האחרונים כאן. ובמת פתאום לא שייך נמי טענת מחילה. ובזה מיושב נמי מה שדקדקנו לעיל בסי' צ' דלא מתרצו התוס' דמיירי שכתב בכתובה נאמנות ועמ"ש שם וכן קשה לכאורה בשבועות דף מ"ז דמקשה על רב ושמואל ממתני' דשני' ויורשים קודמין וממתני' דיורשיה מזכירין כתובתה ולא מוקי בנאמנות ואתיא דלא כאבא שאול אלא כרבנן בכתובות דף פ"ז דס"ל דמהני נאמנות נגד יורשים משום דאכתי איכא שבועה דמחילה ובנאמנות על מחילה לא שייך כמ"ש הט"ז בח"מ סימן פ"ב סעיף יו"ד ע"ש טעמו משום די"ל שמחל אח הנאמנות ג"כ ולא ניחא לי' לאוקמי במת פתאו' כמו שצ"ל ע"כ לדעת התוס'. אך הנלפע"ד עיקר דע"כ ביתומים לא טענינן תוך זמנו טענת מחילה וגובה בלא שבועה כלל כדאיתא בהדיא בח"מ סי' ע"ח. והטעם נראה משום דמחילה לא שכיחא והוי כמו טענת נאנסו דלא טענינין ליתמי טענה דלא שכיח. ובזה מיושב בפשיטו' דברי התוס' ר"פ מי שמת דלא טענינין ליתמי טענת מחילה ואין בזה משום א"א מוריש שבועה לבניו דלשיטתייהו אזלי שכתבו בב"ב דף ע' ובריש גיטין דלא טענינין ליתמי נאנסו משום דלא שכיח:

ובזה מיושב היטב שיטת הטור דאף דס"ל בח"מ סי' פ"ב כהרמב"ן דלא בעיא מיגו מ"מ ה"מ כשטוען בעצמו אבל ליתמי לא טענינין ולשיטתי' אזיל דפסק בח"מ סו' ק"ח דלא טענינין ליתמי מילתא דלא שכיח ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם הכא דצריכה לישבע שלא מחלה לשיטתי' אזיל דס"ל דטענינן ליתמי נאנסו אך אכתי קשה ליישב דברי הרמ"א הנ"ל דבח"מ סי' ק"ח כתב בזה פלוגתא אי טענינין נאנסו ליתמי ובסי' ע"ח כתב בפשיטות ביתומים דכ"ע מודים דא"צ שבועה ולא הגיה רמ"א ז"ל כלום ובסי' פ"ב סעיף יו"ד פסק דיוכל להשביע בטענת מחלת לי אפילו בנאמנות דליכא מיגו דפרעון ותו נלענ"ד דדחוק מאוד לומר סברת הש"ך דלהשביע עדיף טפי דאדרבא להשביע גרע טפי כמ"ש הב"ש וביארתי דבריו ז"ל בסעיף הקודם וכ"ש לפמ"ש בסמוך דע"כ גם להרמב"ן ז"ל צ"ל דהא דלא מהימן להשביע בטענת פרעתי תוך זמנו במיגו דמחלת לי משום דא"א ח"ז מיגו להשביע א"כ הוא סתירה בעצמו. ע"כ נלע"ד יותר דבאמת טענת מחילה אינה טענה בשום מקום אלא במיגו והטעם בזה מחמת חוקה דלא מפסיד את שלו עיין סי' קכ"ו סעיף י"א וסימן קע"ו סעיף י"א. ועמ"ש לקמן סי' צ"ח וסי' קי"א. ומ"ש הפוסקים דאף בנאמנות יכול לטעון טענת מחילה היינו משום דכיון דנאמן לטעון פרעתי או מחלת במיגו דפרעתי אלא שהוא בא מחמת כח שהתחייב הלוה א"ע להאמין לו והיינו שמתחייב א"ע אפילו אם יפרע לו באמת והמלוה יאמר שלא נפרע יתחייב מעכשיו לפרוע לו עוד הפעם. וכמ"ש בחידושינו דף פ"ד בפירוש הירושלמי שהביאו הרא"ש שם אם כן יש לומר דבחוב זה לא שייך חזקה דלא מפסיד את שלו ויכול לטעון מחלת לי זה החוב שנתחייבתי מחמת הנאמנות וממילא דיכול לטעון מחלת לו אח החוב במיגו דמחלת את הנאמנות והא דאינו נאמן לטעון פרעתי במיגו דמחלת לי את הנאמנו' משום דהוי מיגו במקום נאמנות ולא ה"ל כמיגו בעיקר נאמנות כיון דעכ"פ צ"ל שהאמין לו תו לא מהימן במיגו דמחלה והכא בכתובה איכא מיגו דפרעתי ובזה מתורצי' היטב דברי התוס' ר"פ מי שמת דלא שייך א"א מוריש שבועה לבניו משום שבועה דמחילה דכיון דא"י להשביעה אלא במיגו דפרעון לא שייך בחיי הבעל ומת פתאום אבל לא מצי לאוקמי בנאמנות דלענין נאמנות מהני טענת מחילה, אבל במקום דאיכא מיגו דפרעתי טענינן ליתמי מחילה וצריכה שבועה אפילו בלא גלגול כנלע"ד ליישב לדעת רמ"א ז"ל ודעת העור כבר כתבתי לשיטתו:

והנה הב"ש כתב דטעמא דצריכה שבועה שלא מחלה אע"ג דאסור לשהות בלא בכתובה משום דחיישי' שמא מחלה לו רק אם תתאלמן שיפטרו היתומים והתנה בתנאי שאם יגרש אותה ישלם לה וכן הוא בב"ח בשם המרדכי אבל באמת התוס' בכתובות דף ל"ט ע"ב בד"ה טעמא מאי וכו' דאפי' בכה"ג אסור להשהות משום דלא פלוג והוכיחו זה בראי' עצומה מהא דאמר בהחובל דף פ"ט דאם חבלה בבעלת דלא מצי גבי' מכתובתה כפי טובת הנאה משום דאסור להשהות ואי ס"ד דבכה"ג מותר להשהות קשה דתזבן לו בתנאי הנ"ל שאם יגרשנה הוא ישלם לה וצ"ע על הפוסקים הנ"ל ותו נראה דלפמ"ש הפוסקים לעיל ס"ס צ' הטעם דלא אמרינן במחילת כתובה נחת רוח עשיתי לבעלי משום דאדרבא היא יכולה לומר לו עיניך נתת בגירושין אבל אם הוא מתנה עמה שאם יגרשנה ישל' לה שפיר יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ועמ"ש לקמן סי' ק"ה בזה. עוד י"ל בדרך אחר דח"ש הרמב"ם שנשבעת שלא מחלה היינו שבועה על התוספת דבזה לא עשו חיזוק ושלא שייך נמי דאסור לדור עמה ואפשר דמש"ה שייך מחילה טפי אפי' להפוסקים דא"י להשביע בטענת מחלת לי בשט"ח מ"מ כיון דתוספת זה מדעתו הוסיף לה ליכא חזקה כולי האי אם מחלה וכן הוא משמעות דברי הרמב"ם בפי"ו דין ג' וז"ל כבר הודענו שחכמים תיקנו כתובה לאשה ודין דתוספת כדין העיקר ולא תקנו לה גביתה כל זמן שתרצה אלא הרי הוא כחוב שיש לו זמן וכו' ובתר הכי כתב בדין ד' וכן התקינו כשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנק"ח שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו ולא מחלה ויש לפרש דס"ל להרמב"ם דהא דאמר ר' ינאי בר"פ אע"פ תוס' כתובה ככתובה לענין שבועה אף דהוי תוך זמנו ונהי דלענין עיקר כתובה כיון שהוא תנאי ב"ד חייש לצררי אפילו תוך זמנו אבל בתוספת למה בריכה שבועה וס"ל דאפילו מצד גלגול לא שייך כיון דחזקה א"א פורע בתוך זמנו לכך כתב דצריכה שבועה על התוספ' שלא מחלה לו דזה שייך אפילו בתוך זמנו ואפילו לפמ"ש דטענת מחילה אינו אלא מחמת מיגו דפרעון מ"מ כיון שבל"ז צריכה שבועה על העיקר שלא התפיסה צררי מגלגל עלי' נמי שלא מחלה ו התוספת דבתוספת לא שייך אסור לדור בלא כתובה וכן לא עשו חיזוק ובזה מיושב קושיית הפרישה דלעיל סי' צ"ג סי"ט דגבי מזונות לא הזכיר הרמב"ם שבועה במחילה ולפמ"ש דשבועה דמחילה אינו אלא על התוספת אם כן אין נ"מ לענין מזונות דאפילו מחלה התוספת יש לה מזונות ועמ"ש לעיל סי' צ"ג בזה:

תוכן העניינים

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה