אור ברסלב

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

סימן צו

סימן צה

א

(סעיף א' אלא בשבועה וכו') הא דחיישי' בכתובה טפי להתפסת צררי לענין בני חרי יותר ממזונות אשה דלא בעי שבועה ולענין ממשעבדי הוא אפכא דלמזונות אין טורפין אפי' בשבועה כבר נתקשו בזה התוס' ועיין בחידושי' בכתובות דף ק"ב ע"ב בתוס' ד"ה אימור צררי וכו' מ"ש ליישב זה:

ב

(שם בהג"ה אבל תפסה וכו') כתב הח"מ ס"ק ד' דמפשט הלשון משמע שאם היתה האשה מוחזקת קודם מותה וגם היורשים מוחזקין ואף ע"ז יש חולקין וכו' ובמרדכי פרק כל הנשבעין מייתי ראי' ברורה מההיא דשטר כיס היוצא על היתומים אמרי' אדם מוריש שבועה לבניו וכו' עכ"ל ובאמת יש לדחות ראי' זו דהתם הוי כמו תפיסה בהיתר קודם שנולד הספק וכ"ש כשהוא מתחלה תחת ידי היתומים ועמ"ש בחידושי' דף י"ב ע"ב דהא אמרי' בשבועות שבועת ה' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים עיקר מילתא דכתיבא בקרא הוא פקדון דכיון דהי' אביהם נאמן לומר בשבועה נאנסו או החזרתי במיגו דנאנסו הם פטורים אבל אם תפסה האשה בעצמה שלא מדעת בעלה וכ"ש אם תפסה לאחר מיתה כיון שהתפיס' הי' לאחר שנולד הספק ושלא מדעת י"ל דלא מהני ועיין בח"מ סי' ק"ח שם כתב בפשטות דאם תפסו היורשים אין מוציאין מידם מטעם דלא גרע מדיינא דעביד כר"א עבד. ודע שאני מסתפק בחשוד המוציא שטר על היתומים אי מהני תפיסה די"ל דאף ביורשים מהני תפיסה משום דלא גרע מדיינא דעביד כר"א אבל בחשוד צ"ל דגם ר"א מודה כדמוכח ממתני' דגיטין דף ל"ה דכשנמנעו מלהשביעה לא היתה גובה וכ"כ בספ"י שם מלישנא דמתני' שם והטעם כתבתי בחידושי גיטין דר"א לא פליג אלא ביתומים מן היתומים וס"ל דדמי למת מלוה בחיי לוה דרב ושמואל דמודים דאף שאין יכולים לישבע שלא נפרע אביהם אפ"ה גובים משום דכיון דשניהם יתומים לא עשו חכמים תקנה לאלו יותר מאלו אלא במת לוה בחיי מלוה ס"ל לרב ושמואל כיון דכבר נתחייב שבועה עדיפי יתמי הלוה טפי ור"א ל"ל הך סברא כיון דעכ"פ שניהם יתומים. משא"כ בחשוד שאינו יכול לישבע מודה ר"א א"כ יש לומר דלא מהני תפיסה נמי כיון שהחיוב שבועה עליו והוא א"י לישבע מיהו י"ל דכיון דקי"ל בשבועה דרבנן שאם תפס ואינו רוצה לישבע אין מוציאין מידו והיינו משום שטוען ברי א"כ ה"נ א כן בחשוד וצ"ע ועיין לעיל סי' צ"ג סעיף ט"ו דיש להביא ראי' מהא דגיטין דיש לה מזוני אף להרמב"ם דצריכה שבועה מכל מקום בחשודה ניזונית משום דנכסים בחזקתה לענין מזונות ה"ל כתפס ונראה פשוט דבתפיסה זו שתפסו היורשים אין חילוק בין תפסו בעדים או לאו כיון שהם טוענים טענת ברי לא שייך בהו מיגו אלא אם האלמנ' תפס' בזה כתב בתשוב' מהר"ם שהביאו תה"ד דיש חילוק אם תפסה שלא בעדים דהיתה נאמנת אז במיגו מהני תפיסה לכ"ע אבל למאי דקי"ל דתפיס' היורשים לחוד מהני אין חילוק אפי' אם תפסה בעדים ועיין בחידושינו דף ק"י בהא דמשני התם רמי בר חמא הכא ביתמי עסקי' אמר רבא שתי תשובות בדבר וכו' ולא משני כגון ששניהם יתומים דה"ל לגבי חד מת לוה בחיי מלוה משום דכיון דחייב כנגדו הוי לי' כתפס אע"ג דה"ל תפיסה לאח"מ כיון דלא תבעו מחיים כדאי' בכתובות דף פ"ה אלא שכתב שם דיש לתרץ באופן אחר ע"ש ועיין בש"ך ס"ס פ"ט וסי' ק"ח סעיף י"ב דכשיש שטר וגם משכון שלא בעדים בענין שנאמן עליו במיגו א"צ שבועה כלל אם לא שבועת היסת ע"י טענת ברי דוקא וכ"ש ביורשים כה"ג פטורים משבועה. אך בתשובת מהר"ם שהביא תה"ד שם משמע דהאשה צריכה לישבע אפי' בכה"ג אבל היורשים פטורים וצ"ע ועיין בב"ש ס"ק ד' שכתב בשם תשובת ש"י דכשיש בע"ח על אביהם י"ל היורשים לא ניחא לן השבועה של אמנו וכו' ולע"ד דין זה פשוט אפילו בשני בע"ח ובע"ח הראשון מת לוה בחיי מלוה אפ"ה הוא קודם להשני כיון שלא נשאר ביד היתומים שום דבר שיכול הבע"ח השני לחזור אחריהם ממילא לא שייך דינא דרב ושמואל דלא אמרו אלא ביתומים ואפי' בלקוחות איתא בח"מ סי' ק"ח דלא תיקנו כל היכא שא"י לחזור על היתומים כ"ש בבע"ח מאוחר מיהו בגוף הדין דתשובת ש"י דא"צ לשלם ממעות הכתובה לבע"ח היינו בקרקעות אבל במטלטלים תליא בפלוגתת הפוסקים לקמן סי' ק"ב אי מהני תפיסה במטלטלים שאין בהם דין קדימה ועיין בחידושינו ר"פ מי שהי' נשוי שהוכחנו מזה כדעת הפוסקים החולקים על העיטור דס"ל במתה האשה קודם שנשבעה נוטלי' יורשים מאותו בעל כתובתה מטעם כתובת בנין דכרין:

ג

(שם בהג"ה אם פרעו מקבת ועשו שט"ח על הנשאר וכו') לכאור' משמע מדכתב דין זה גבי מתה האשה אבל בחיי האשה משמע דצריכה שבוע' אע"ג דזקפ' במלוה דטעמו הוא כמ"ש הח"מ דהם נקראים לוין מעתה ולא אביהם וכיון דהם נקראים לוין לא שייך בהו דינא דרב ושמואל אפי' היתה צריכה שבועה מיהו מלשון הרשב"א שכתב סתמא דמילתא כבר נשבעה או מחלו לה השבועה משמע דגם היא עצמה אין בריכה לישבע מיהו יש לומר דבהיא עצמה נאמן היורש להשביע' ושלא מחל לה השבועה במיגו דאי בעי אמר השבע לי שלא פרעתיך אנא והי' יכול לגלגל עליה שלא תפסה צררי בחיי אביהם ודמי לשותפי' שחלקו דאם נתחייב שבועה ממקו' אחר יכול לגלגל משא"כ כשמתה אין בזה משום מוריש שבועה לבניו (והא דלא אמרי' בכל שותפין שחלקו שהוא יכול להשביעו ויהי' נאמן שלא מחל לו במיגו שהי' יכול להשביעו היסת בשום טענה ולגלגל עליו שבועת שותפי' ז"א דיכול לומר בהיסת השבע וטול) אך לפמ"ש הב"ש לקמן בסי' זה דא"א מיגו להשביע ואף לפמ"ש שם דיש לדחות מכל מקום י"ל דכמו דקיי"ל דלכ"ע מיגו דהעזה לאפטורי משבועה לא אמרי' כדמוכח מהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע וכו' ה"נ לא אמרי' מיגו דהעזה להשביעו וכיון דהכא אם ואמר אני פרעתיך ה"ל העזה לא אמרי' מיגו להשביע והנה האחרונים כתבו דלאו דוקא פרעו לה קצת אלא בזקיפה לחוד סגי והכי קי"ל לקמן סי' ק"א לענין שמטה דזקפו אף על גב שלא פגמו אלא דצריך עיון בפגמה לבד ומתה אי נימא דהוי כזקיפה כמו בשמטה וכמשמע קצת ממ"ש הב"י בסימן זה בשם הרא"ש וכו' ועוד שאשה זו כבר הגביהה ב"ד קצת ולא הספיקה להגבות וכו'. משמע דהוי כזקיפה לענין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום דהוי כחוב דידהו ויש לחלק וצ"ע:

ד

(שם אלמנה שנשתתקה וכו'). כ' הח"מ היינו שהשביעוה בשבועת האלה וע"ו רימזה ורימזה הוי כאילו אמרה אמן ובאמת המעיין בתשובות הרשב"א בב"י נראה איפכא דאף דהרכנת הראש הוי כדיבור מ"מ לענין שבועה שמא לא נתכונה בהרכנת ראשה לאמת אלא להפכו ר"ל דלא חשיב בעונה אמן על השבועה דמי יימר שמתכוונה בהרכנת' כאומר אמן לאמת השבועה שמשביעין אותה שלא קבלה כתובתה דילמא כוונתה בהרכנתה שבאמת קבלה ע"כ לא שייך בזה הרכנה רק שמשביעין אותה מפי אחרים ולא תרכין ראשה כלל ועיקר הרמיזה היינו לידע כוונתה בתחלה שלא קבלה אבל על השבועה לא תרכין כלל ונ"מ מדין זה לכל הנשבעין ונוטלין כגון שכיר וכיוצא בו שמדינא לא הי' להם ליטול אלא מתקנת חז"ל כל שהוא אלם אינו נוטל אבל בשאר נשבעין ונוטלין כחו פוגמת מהני להשביעה מפי אחרים דלא גרע משבועת היתומים:

ה

(שם אשה שנשטית וכו') אע"ג דהכא לא שייך דתשבע בסוף אפ"ה יש לה מזונות כדמשמע בגיטין דף ל"ה ע"ב גבי רב לא מגבי כתובה ואפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דצריכה שבועה על מזונות מודה בכה"ג כדמוכח משם וכמ"ש בסי' צ"ג:

ו

(שם אבל אם נתגרשה וכו'). כתב הב"ש ס"ק ח' ואם הבעל טוען עמה בעת הגירושין ואומר שכבר פרע לה קודם שנתן הגט כתב בתשובות הרשב"א בשם תשובת הרי"ף דלאו טענה הוא וכו' ובח"מ סי' ע"ח איתא בזה פלוגת' אם הלוה טוען פרעתי תוך זמנו אם המלוה צריך לישבע משמע מכאן דהרי"ף ס"ל דא"ב לישבע וכו' ומדברי הפוסקים אלו משמע דא"ב לישבע אפי' אחר הפרעון מדכתב דלאו טענה היא והש"כ שם ס"ק ט"ו כתב די"ל דלא קאמר הרי"ף אלא דא"צ לישבע על כתובתה קודם הפרעון אבל אחר הפרעון צריכה לישבע ובאמת משמע מדברי הרי"ף בתשובה שם כדברי הב"ש דהא כתב שם בתשובת הרי"ף וז"ל נותן לה הכתובה ויחרים סתם על מי שגבה ממנו שלא כדין משמע דשבועה ליכא אפי' אחר הפרעון והנה הש"ך שם הביא ראיה דיכול להשביעה מהא דאיתא בח"מ סו' שי"ז דכתב שם או יטעון עליו בדמים שנתן תחלה טענה בפ"ע ונראה לענ"ד הא דקאמר טענה בפ"ע היינו משום דאין להדיין לפסוק הדין לחייבו היסת אלא א"כ שיטעון עליו ויתבענו לאחר הפרעון פעם שני' והטעם נראה מדאמרי' בשבועות דתיקנו שבועת היסת משום חזקה דא"א תובע אלא אם כן יש לו ופריך אדרבה חזקה א"א מעיז בפני בע"ח ומשני אשתמוטי וכו' א"כ מה שטען קודם הפרעון שפרע לו לא שייך חזקה א"א תובע וכו' די"ל אשתמוטי משתמיט ובריך טענה אחרת לאחר הפרעון. אך קשה דלמה ישבע הא אכתי איכא חזקה דא"א פורע תוך זמנו נגד חזקה דא"א תובע אא"כ יש לו ולמה יכול להשביעו וצ"ל דס"ל להש"ך דכיון דכבר הועיל חזקה זו דא"א פורע ת"ז להוציא ממון אינו מועיל לפטור משבועה נגד חזקה דא"א תובע וצ"ע. עוד כ' הב"ש דמשמע מתשובות הרי"ף דאם הבעל טוען אחר הגט נתתי צררי קודם הגט א"י להשביעה אע"ג אם היה טוען פרעתיך אחר הגט הי' יכול להשביעה אין אומרים מיגו להשביע ואין דבריו מבוארים היטב דמשמע מדבריו דאין אומרים כלל מיגו להשביע וי"ל לכאורה דהטעם בזה דכי היכי דמצינו פלוגתת הפוסקי' בח"מ סי' י"ג אי אמרי' מיגו לאפטורי משבועה א"כ י"ל דלהשביע כ"ע מודים דלא אמרי' מיגו ולפ"ז המוציא שער על חבירו והלוה טוען יש לי בידך כנגדן א"י להשביע דהא טענה דיש לי בידך כנגדן אינו טענה אלא במיגו דפרעתיך כדאיתא בח"מ סי' ע"ה סעיף ז' וסעיף י"ג ובסמ"ע ס"ק ל"ג ובאמת בסי' פ"ב שם לא משמע כן דדוקא היכא שטוען אמנה או ריבית איתא שם בסעיף יו"ד דאין שומעין לו להשביע וצ"ל דכוונת הב"ש דהכא שאני כיון דאיכא נמי חזקה דאין אדם פורע תוך ומנו אע"ג דמבעי' במיגו במקום חזקה היינו במלוה ע"פ לפטור אבל להשביע לא אמרי' מיגו במקום חזקה זו וכיוצא בזה מצינו בטענת אמנה וריבית דבמלוה ע"פ יכול לפטור עצמו בטענת אמנה או ריבית במיגו דפרעתי אבל להשביע אינו יכול וכן י"ל בטענת פרעתיך ח"ו דאף אי אמרי' מיגו במקום חזקה מ"מ להשביע לא אמרי' ולפמ"ש בסמוך לתשובת הרי"ף דא"י להשביעו בטענת פרעתיך ת"ז אפי' אחר הפרעון משמע דגריעא טפי מטענת אמנה דיכול להשביעו לאחר הפרעון כדאי' בח"מ סימן פ"ב סעיף יו"ד וכיון דבטענת אמנה אינו יכול להשביעו במיגו כ"ש בחזקה דתוך זמנו אבל בשאר טענת כגון יש לי בידך כנגדן יכול להשביעו במיגו והא דאמרי' בח"מ סי' מ"ו דכשאין השטר מקוים נאמן לומר אמנה במיגו דמזויף כבר כתבתי בחידושי' בדף י"ט דבכה"ג אמרי' נמי מיגו בעיקר החזקה וכן בתוך זמנו אם אין עדים בקביעות הזמן קי"ל בסי' ע"ח דנאמן במיגו ואפי' מיגו במקום עדים נראה דאמרינן בעיקר העדים כמ"ש שם באורך וצריך עיון:

ז

(סעיף ב' ושלא תפסה היא משלו וכו') כבר כתבתי דהתוס' פ' חי שמת הקשו ע"ז דא"כ בנפל הבית נימא אף שמת פתאום מ"מ שמא תפסה בעצמה אלא ודאי דאינו אלא ע"י גלגול מיהו נראה לענ"ד דאף אותן הפוסקים דס"ל טעמא דצריכה שבועה על הכתובה אף שהוא בתוך זמנו משום שמא תפסה בעצמה מ"מ נראה דודאי אין לחוש שאם היה אביהם קיים הי' טוען ברי שתפסה בעצמה דהא ודאי מילתא דלא שכיח שתתפוס בע"כ של בעל לפניו ולא תיקנו בזה עיקר השבועה אם לא ע"י גלגול אלא דהחשש הוא שמא תפס' בלתי ידיעתו ובשבועה זו י"ל דלא שייך בי' א"א מוריש שבועה לבניו דודאי אם הבעל טוען ברי צריכה גם היא לטעון ברי שלא תפסה ולישבע ע"ז אבל אם טוענת איני יודע אבדה כתובתה כדין א"י אם נפרעתי כדאיתא בח"מ סי' נ"ט וסימן פ"ב אבל אם הבעל טוען שמא אף שהיא אומרת א"י אם נפרעתי ממילא השטר עומד בחזקתו כדאיתא בח"מ שם וא"כ נראה לדעת הרא"ש ובעל העיטור בח"מ סי' ק"ח במתו היורשים שהי' להם לישבע שבועת היורשים יורשיהם גם הם נשבעין שלא פקדנו ונוטלין דכיון דעל אביהם לא הי' מוטל לישבע רק שבועת שמא ושבועת שמא גם הם יכולים לישבע א"כ ה"נ כיון דאין צריכה לישבע בודאי לא שייך בי' א"א מוריש שבועה לבניו נמצא אף שהיא צריכה שבוע' במת פתאום מ"מ יורשים ג"כ גובים בשבועה. ובזה יש לומר דא"ש הא דמקשה הש"ס בשבועות דף מ"ז על רב ושמואל ממתני' דיורשים מזכירין כתובתה עד כ"ה שנים ולא חוקי לה במת פתאום לדעת הרא"ש ולפמ"ש בטעם דלא אמרי' א"א מוריש שבועה מחמת שבועה שלא תפסה בעצמה משום שא"ב לישבע אלא שבוע' שמא וזה דוקא היכא דאיכא שטרא דלא מבטלינן שטרא מספק אבל בלא שטר אפי' בטענו שניהם ספק פטור לשלם כדאיתא בח"מ סי' ע"ה סעיף יו"ד וע"ש בש"ך ס"ק ס"ה בשם הרשד"ם א"כ כיון דאמרי' בכתובות דף ק"ד דהך מתני' דמזכירין כתובתה עד כ"ה שנים אינו אלא בשאין שטר כתובה יוצא חת"י דבשטר כתובה יוצא מת"י גובה כתובתה לעולם א"כ שפיר מקשה דאפי' במת פתאום כיון שהיא צריכה לישבע שבועת ברי שלא תפסה בעצמה נימא א"א מוריש שבועה וכן משמע שם מהא דמקשה בתחלה ממתני' דיורשי' מזכירים כתובתה שהוא בפ' הנושא ובקר הכי מקשה ממתני' דשני' ויורשי' קודמין ליורשי ראשונה שהוא בפ' מי שהיה נשוי ולא מקשה בתחלה ממתני' דשניה ויורשיה משום דה"מ לשנויי במת פתאום ושטר כתובה בידה אבל לבתר דמשני כבר מתניתין דיורשיה מזכירין שנשבעה ומתה מפרש למתני' דשניה ויורשיה ג"כ בנשבעה ומתה וא"ש לשון הש"ס שם ה"נ שנשבעה ומתה:

ח

(שם שלא מחלה וכו') כתב הח"מ דגם שבועה זו אינו אלא ע"י גלגול ולכאורה היה נראה דדין זה תליא בפלוגתת העיטור ורמב"ן כמבואר בח"מ סי' פ"ב ס"י דלהרמב"ן דס"ל דיכול הלוה להשביע את המלוה שלא מחל א"כ ה"ה דיכולי' היתומים להשביע דהא פירש"י בכתובות דף פ"ז דשבועת היתומים הוא משום דאנן טענינן דילמ' הוי טען אשתבע לי דלא פרעתיך ולפ"ז קשה לכאורה על הטור שהביא בח"מ ב' דיעות ומשמע שם דמסקנתו כהרמב"ן וכאן חולק על הרמב"ם ועוד משמע שם יותר דלדעת הרמב"ן יכול לטעון מחלת לי אפילו בלא מיגו דפרעתי דהא כתב שם דאפי' אם כתב לו נאמנות על הפרעון יכול להשביעו בטענ' מחילה וצ"ל אע"ג דלענין מלוה ע"פ אם טוען מחלת לי אינו נאמן אלא במיגו דפרעתי כדאיתא בח"מ סי' ע"ה כנ"ל מ"מ להשביע כי היכי דיכול לומר שטרך בידי מאי בעי ה"נ יכול להשביע בטענת מחילה אפי' בלא מיגו כמ"ש הש"ך חילוק זה בפשיטות בסי' ע"ה סעיף ד' ס"ק כ"ב. ולפ"ז נראה דבכל חוב בתוך זמנו נמי יכול הלוה להשביע אח המלוה בטענת מחילה ואע"ג דכתב רמ"א בח"מ סי' ע"ח דא"י לטעון מחלת לי היינו לפטור מממון אבל להשביע יכול כסברת הש"ך הנ"ל ולפ"ז צ"ל הא דפליגי הפוסקים שם אם הלוה חי אם יכול להשביע את המלוה בטענת פרעון בתוך ומנו כמ"ש לעיל הא דלא יוכל להשביע בטענת פרעון במיגו דמחילה היינו משום דבאמת מזה ראיה למ"ש הב"ש וביארנו לעיל דאין אומרים במקום חזקה דתוך זמנו מיגו להשביע אלא דלפ"ז קשה על מ"ש התוס' בפ' מי שמח בנפל הבית עליו ועל אשתו דלא אמרי' בי' א"א מוריש שבועה לבניו משום דמת פתאום ולא מתפיס צררי אלא סמוך למיתה הא אכתי היתה צריכ' שבועה שלא מחלה וצ"ל דבכתוב' אין לחוש למחילה דהא אסור לדור עמה בלא כתובה ותו דהא עשו חיזוק ולא מהני מחילה. אלא דחיישי' שמא סמוך למיתה מחלה כמ"ש האחרונים כאן. ובמת פתאום לא שייך נמי טענת מחילה. ובזה מיושב נמי מה שדקדקנו לעיל בסי' צ' דלא מתרצו התוס' דמיירי שכתב בכתובה נאמנות ועמ"ש שם וכן קשה לכאורה בשבועות דף מ"ז דמקשה על רב ושמואל ממתני' דשני' ויורשים קודמין וממתני' דיורשיה מזכירין כתובתה ולא מוקי בנאמנות ואתיא דלא כאבא שאול אלא כרבנן בכתובות דף פ"ז דס"ל דמהני נאמנות נגד יורשים משום דאכתי איכא שבועה דמחילה ובנאמנות על מחילה לא שייך כמ"ש הט"ז בח"מ סימן פ"ב סעיף יו"ד ע"ש טעמו משום די"ל שמחל אח הנאמנות ג"כ ולא ניחא לי' לאוקמי במת פתאו' כמו שצ"ל ע"כ לדעת התוס'. אך הנלפע"ד עיקר דע"כ ביתומים לא טענינן תוך זמנו טענת מחילה וגובה בלא שבועה כלל כדאיתא בהדיא בח"מ סי' ע"ח. והטעם נראה משום דמחילה לא שכיחא והוי כמו טענת נאנסו דלא טענינין ליתמי טענה דלא שכיח. ובזה מיושב בפשיטו' דברי התוס' ר"פ מי שמת דלא טענינין ליתמי טענת מחילה ואין בזה משום א"א מוריש שבועה לבניו דלשיטתייהו אזלי שכתבו בב"ב דף ע' ובריש גיטין דלא טענינין ליתמי נאנסו משום דלא שכיח:

ובזה מיושב היטב שיטת הטור דאף דס"ל בח"מ סי' פ"ב כהרמב"ן דלא בעיא מיגו מ"מ ה"מ כשטוען בעצמו אבל ליתמי לא טענינין ולשיטתי' אזיל דפסק בח"מ סו' ק"ח דלא טענינין ליתמי מילתא דלא שכיח ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם הכא דצריכה לישבע שלא מחלה לשיטתי' אזיל דס"ל דטענינן ליתמי נאנסו אך אכתי קשה ליישב דברי הרמ"א הנ"ל דבח"מ סי' ק"ח כתב בזה פלוגתא אי טענינין נאנסו ליתמי ובסי' ע"ח כתב בפשיטות ביתומים דכ"ע מודים דא"צ שבועה ולא הגיה רמ"א ז"ל כלום ובסי' פ"ב סעיף יו"ד פסק דיוכל להשביע בטענת מחלת לי אפילו בנאמנות דליכא מיגו דפרעון ותו נלענ"ד דדחוק מאוד לומר סברת הש"ך דלהשביע עדיף טפי דאדרבא להשביע גרע טפי כמ"ש הב"ש וביארתי דבריו ז"ל בסעיף הקודם וכ"ש לפמ"ש בסמוך דע"כ גם להרמב"ן ז"ל צ"ל דהא דלא מהימן להשביע בטענת פרעתי תוך זמנו במיגו דמחלת לי משום דא"א ח"ז מיגו להשביע א"כ הוא סתירה בעצמו. ע"כ נלע"ד יותר דבאמת טענת מחילה אינה טענה בשום מקום אלא במיגו והטעם בזה מחמת חוקה דלא מפסיד את שלו עיין סי' קכ"ו סעיף י"א וסימן קע"ו סעיף י"א. ועמ"ש לקמן סי' צ"ח וסי' קי"א. ומ"ש הפוסקים דאף בנאמנות יכול לטעון טענת מחילה היינו משום דכיון דנאמן לטעון פרעתי או מחלת במיגו דפרעתי אלא שהוא בא מחמת כח שהתחייב הלוה א"ע להאמין לו והיינו שמתחייב א"ע אפילו אם יפרע לו באמת והמלוה יאמר שלא נפרע יתחייב מעכשיו לפרוע לו עוד הפעם. וכמ"ש בחידושינו דף פ"ד בפירוש הירושלמי שהביאו הרא"ש שם אם כן יש לומר דבחוב זה לא שייך חזקה דלא מפסיד את שלו ויכול לטעון מחלת לי זה החוב שנתחייבתי מחמת הנאמנות וממילא דיכול לטעון מחלת לו אח החוב במיגו דמחלת את הנאמנות והא דאינו נאמן לטעון פרעתי במיגו דמחלת לי את הנאמנו' משום דהוי מיגו במקום נאמנות ולא ה"ל כמיגו בעיקר נאמנות כיון דעכ"פ צ"ל שהאמין לו תו לא מהימן במיגו דמחלה והכא בכתובה איכא מיגו דפרעתי ובזה מתורצי' היטב דברי התוס' ר"פ מי שמת דלא שייך א"א מוריש שבועה לבניו משום שבועה דמחילה דכיון דא"י להשביעה אלא במיגו דפרעון לא שייך בחיי הבעל ומת פתאום אבל לא מצי לאוקמי בנאמנות דלענין נאמנות מהני טענת מחילה, אבל במקום דאיכא מיגו דפרעתי טענינן ליתמי מחילה וצריכה שבועה אפילו בלא גלגול כנלע"ד ליישב לדעת רמ"א ז"ל ודעת העור כבר כתבתי לשיטתו:

והנה הב"ש כתב דטעמא דצריכה שבועה שלא מחלה אע"ג דאסור לשהות בלא בכתובה משום דחיישי' שמא מחלה לו רק אם תתאלמן שיפטרו היתומים והתנה בתנאי שאם יגרש אותה ישלם לה וכן הוא בב"ח בשם המרדכי אבל באמת התוס' בכתובות דף ל"ט ע"ב בד"ה טעמא מאי וכו' דאפי' בכה"ג אסור להשהות משום דלא פלוג והוכיחו זה בראי' עצומה מהא דאמר בהחובל דף פ"ט דאם חבלה בבעלת דלא מצי גבי' מכתובתה כפי טובת הנאה משום דאסור להשהות ואי ס"ד דבכה"ג מותר להשהות קשה דתזבן לו בתנאי הנ"ל שאם יגרשנה הוא ישלם לה וצ"ע על הפוסקים הנ"ל ותו נראה דלפמ"ש הפוסקים לעיל ס"ס צ' הטעם דלא אמרינן במחילת כתובה נחת רוח עשיתי לבעלי משום דאדרבא היא יכולה לומר לו עיניך נתת בגירושין אבל אם הוא מתנה עמה שאם יגרשנה ישל' לה שפיר יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ועמ"ש לקמן סי' ק"ה בזה. עוד י"ל בדרך אחר דח"ש הרמב"ם שנשבעת שלא מחלה היינו שבועה על התוספת דבזה לא עשו חיזוק ושלא שייך נמי דאסור לדור עמה ואפשר דמש"ה שייך מחילה טפי אפי' להפוסקים דא"י להשביע בטענת מחלת לי בשט"ח מ"מ כיון דתוספת זה מדעתו הוסיף לה ליכא חזקה כולי האי אם מחלה וכן הוא משמעות דברי הרמב"ם בפי"ו דין ג' וז"ל כבר הודענו שחכמים תיקנו כתובה לאשה ודין דתוספת כדין העיקר ולא תקנו לה גביתה כל זמן שתרצה אלא הרי הוא כחוב שיש לו זמן וכו' ובתר הכי כתב בדין ד' וכן התקינו כשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנק"ח שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו ולא מחלה ויש לפרש דס"ל להרמב"ם דהא דאמר ר' ינאי בר"פ אע"פ תוס' כתובה ככתובה לענין שבועה אף דהוי תוך זמנו ונהי דלענין עיקר כתובה כיון שהוא תנאי ב"ד חייש לצררי אפילו תוך זמנו אבל בתוספת למה בריכה שבועה וס"ל דאפילו מצד גלגול לא שייך כיון דחזקה א"א פורע בתוך זמנו לכך כתב דצריכה שבועה על התוספ' שלא מחלה לו דזה שייך אפילו בתוך זמנו ואפילו לפמ"ש דטענת מחילה אינו אלא מחמת מיגו דפרעון מ"מ כיון שבל"ז צריכה שבועה על העיקר שלא התפיסה צררי מגלגל עלי' נמי שלא מחלה ו התוספת דבתוספת לא שייך אסור לדור בלא כתובה וכן לא עשו חיזוק ובזה מיושב קושיית הפרישה דלעיל סי' צ"ג סי"ט דגבי מזונות לא הזכיר הרמב"ם שבועה במחילה ולפמ"ש דשבועה דמחילה אינו אלא על התוספת אם כן אין נ"מ לענין מזונות דאפילו מחלה התוספת יש לה מזונות ועמ"ש לעיל סי' צ"ג בזה:

ט

(שם בהג"ה ואם נשבע' סתם שלא נהנתי וכו') והוא מדברי הר"ן פרק השולח מהאי דאמרה חי ד' צבאות אם נהנתי משמע דפטור' בזה מכל השבועות ולכאור' קשה מזה על הרמב"ם שכתב דצריכה ג"כ לישבע שלא מחלה לו ומחילה ודאי אינו בכלל שלא נהנתי ולפמ"ש לעיל דשבועה דמחילה אינו אלא מחמת גלגול וכבר כתבתי לעיל דבשבועה הבא ע"י גלגול לא אמרי' בי' א"א מורי' שבועה לבניו וכיון דהא דלא מגבי רב הוא משום שהיא חשודה על השבועה והא דחשוד על השבועה אינו גובה מיתומים הוא מטעם דה"ל כמו מת לוה בחיי מלוה א"כ בגילגול ג"כ אינה מפסדת (וכ"ש לפמ"ש לעיל דשבועה זו אינו אלא על התוספת דלק"מ) מיהו לפי זה אין ראי' למ"ש הר"ן והביאוהו הב"ש וח"מ דנשמ' מכאן דגזלה עולה לפירעון והוי כנהנ' מכתוב' דהא הך שבועה שלא התפיסה הבעל צררי על כתובתה בודאי היא נהנית מכתובתה וע"כ הוכחתו משבועה שלא תפסה בעצמה כיון דשבועה שלא תפסה בעצמה נמי אינו אלא מצד גלגול כמ"ש הח"ח אם כן אין מקום להפסיד' בשביל שהיא חשודה על השבוע' (כ"ש לפמ"ש דהיכא דאיכא שטר כתובה לא שייך בזה א"א מוריש שבועה י"ל גם בחשוד כן מיהו י"ל דחשוד גרע טפי דא"י לישבע אפי' בשמא משא"כ בנפל הבית כמ"ש בסמוך דיכולים לישבע בשמא כמו אם היתה קיימת ורוצה לישבע בשמא) וצ"ל דס"ל להר"ן דעיקר שבועה הוא שלא תפסה בעצמה ול"ל הך סברא דהר"ש במת פתאום א"כ מ"ש מכאן נשמע דאם גזל א"י לישבע שלא נפרע לא נשמע לדעת רוב הפוסקים דס"ל דשבוע' שלא תפסה צררי אינו אלא מצד גלגול מיהו בל"ז נראה דדין זה אמת דהא קי"ל דאם חייב לחבירו ויודע שחבירו יש לו בידו כנגדו יכול לישבע בסתם שאינו חייב לו ותופס זה כנגד זה והוא מבואר בש"ס בב"מ דף ו' גבי חיישי' שמא מלוה ישינה יש לו עליו ע"ש א"כ כיון שחבירו יכול לתפוס זה בעד זה כמו כן א"י לישב' על השטר שלא נפר' כיון שגזלו ויכול לתפו' זה בעד זה הוי לי' כפירעון:

י

(סעיף ה' אלמנה שמכרה וכו') הנה הרי"ף כתב כן בתשובה דאפילו נשבעה לבסוף מכירתה ומתנת' שמכרה ונתנה קודם השבועה קיים והביא ראיי' ממתני' דקתני אלמנה בין מן האירוסין ובין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד ואמרי' עלי' בגמר' בשלמא מן הנשואין משום מזוני ומיירי שלא נשבעה דאי נשבעה לה מזונות והר"ן דחה אותה ראי' דאיכא למימר שמוכרת רק למזונות דא"צ שבועה ותו דאפי' אם מוכר' לכתובה ח"מ י"ל דמש"ה התקינו שמוכרת שלא בב"ד כדי שתשבע ותמכור דאי לא היתה יכולה למכור לא היתה נשבעת ולכאורה קשה דיותר ה"ל להרי"ף ז"ל להוכי' מהא דפליגי ר' יהודא ור' יוסי בכתובות דף צ"ו ע"ב בבריית' מוכר' וכותבת אלו למזונות מכרתי ואלו לכתובה מכרתי דברי ר"י ר' יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם וכו' ולסברת הרי"ף דמיירי ע"כ שלא נשבעה מדיש לה מזונות ואפ"ה וכולה למכור לכתובה ונ"ל דמהתם אין ראי' דאיכא למימר שתבעה מקבת כתובה והיתה בריכה לישבע שלא תפסה צררי וממילא נשבעת על כל הכתובה שלא תפסה כלום משל בעלה ושפיר יש לה מזונות כשיטת הרי"ף לעיל סי' צ"ג דס"ל דתביעת כתובה דינו כדין גביית כתובה דלא אמרינן מקבת כסף ככל כסף וא"כ יש לה מזונות ויכולה למכור למזונות ולכתובה אבל גבי מתניתין דאלמנה הנ"ל דקתני בה ר"ש אומר מן הנשואין מוכרת והיינו ע"כ משום מזוני ליכא לאוקמי כשתבעה מקבת כתובתה דהא ר"ש ס"ל מקצת כסף ככל כסף ולפ"ז לשיטת רש"י ר"פ אע"פ וסייעתו ונתבאר לעול סו' צ"ג דס"ל דאפילו בתביעה במקצת אבדה כתובתה א"כ שפיר מוכח מברייתא הנ"ל דיכולה למכור קודם שבועה ומה שדחה עוד הר"ן ז"ל דמיירי שנשבעה בלא תביעה משום חששא דא"א מוריש שבועה לבניו נראה דס"ל להרי"ף ז"ל דדוחק לפרש כן דהא ר"א פליג שם על רב ושמואל ואין שייך לומר דרב ושמואל פליגי בהא והנה הב"ח כתב בשם הרא"ש בפסקיו דס"ל כהרי"ף אבל הב"ש כתב בכאן ובסי' ק"ג ס"ק ט' דהרא"ש ס"ל דקודם המכירה משביעין אותה ומ"ש בסוף דבריו דמשביעין אותה שלא זלזלה כתב כן לדברי הרי"ף אבל באמת אין הכרח בדברי הרא"ש לעיל שם דהשבועה צריכה להיות דוקא קודם המכירה אבל בדברי התוס' בכתובות דף צ"ח מפורש יותר וז"ל אלא נראה לרבי דבמוכרת לכתובה מבעיא ליה דמחלה קודם גביית כתובה משביעי' אותה שלא עכבה משל בעל' כלום ולאחר שמכרה וכו' חוזרים ומשביעי' אותה שלא גבתה יותר ועיין בחידושינו בדף צ"ח ע"א בכוונת דבריהם ז"ל בביאור מיהו לפמ"ש שם גם בדברי הרא"ש צריכי' לומר כן דהא גם איהו כתב דדוקא במוכרת לכתובה מבעיא ליה ולא במוכרת למזונות ואי נימא דס"ל כהרי"ף דבשעת גביית כתובה נשבעת נמי שלא זלזלה א"כ ה"ל לפרש גם במוכרת למזונות שצריכה לישבע בשעת גביית כתובה שלא זלזלה אע"כ דס"ל ג"כ כשיטת התוס' ומ"ש בסוף דבריו אינו אלא לשיטת הרי"ף כמ"ש הב"ש ועמ"ש שם דלכאורה נ"ל בהכרח מן הסוגיא כשיטת התוס' והרא"ש וישוב שיטת הרי"ד ז"ל מילתא בטעמא מיהו בל"ז אין כ"כ קושיא על הרי"ף דמאי קא מבעיא ליה פשיטא שיכול לגלגל די"ל אפילו במקום שא"צ לישבע על עיקר כתובתה כגון שהודה בחליו שלא התפיסה צררי או שבתחלה גבתה מקצת כתוב' בב"ד וממילא נשבעת על הכל כנ"ל ואפ"ה צריכה לישבע אח"כ שלא גבתה יותר ולפ"ז יש לפרש נמי במכרה למזונו' ואח"כ באה לגבות מותר כתובתה צריכה לישב' שלא זלזלה במכירת מזונות ומתורץ בזה קושיית תוס' ד"ה אלא לאו וכו' ע"ש קצת להוכיח כשיטת התו' מהא דמקשה בשבועות דף מ"ח ע"ב על רב ושמואל דאמרינן א"א מוריש שבועה לבניו ממתני' דמזכירים כתובתה וכו' ולא משני דכתובה שאני דנכסי בחזקת אלמנה קיימי גם לענין כתובה כתירוץ אחד של התוס' בכתובות דף נ"ו ע"ב ד"ה נכסי בחזקת וכו' ועמ"ש לקמן סי' ק"ג בזה. ולפי דבריהם י"ל כיון דטעמא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הוא משום שמוכרת שלא בב"ד כמ"ש התוס' שם א"כ כיון דקוד' שבועה לא מהני מכירת' ממילא דאין הנכסים בחזקתה להוריש לבני'. והנה הב"י הביא שני תשובת הרא"ש דסתרי אהדדי בכלל נ' ונלע"ד לפרש דבריו דמ"ש בסי' ח' שם דאפילו במטלטלים שנתנה מתנת' בטילה עיקר טעמו דאזיל לטעמי' דאם מכרה בלא שומת ג' הדיוטות המכירה בטילה ומה שהוסיף עוד משום שלא נשבעה ר"ל דאף לדעת הרמב"ם דבדיעבד מכרה קיים אפי' בלא ב"ד הדיוטות מ"מ כיון דבאמת בשאר חוב שתפס ומכר בלא שומא אפי' במשכון קי"ל בח"מ סי' ע"ג דהמכירה בטילה וכמ"ש הש"ך שם דדוקא בכתובה ס"ל להרמב"ם כן א"כ יש לומר דזהו דוקא לאחר שבועה תיקנו לה ונלע"ד עוד לדקדק בלשון תשוב' הרא"ש ז"ל שכתב שם דאין מתנת' מתנה והביא שם הסוגי' דמוכרת שלא בב"ד וכתב לחלק דוקא מוכרת ולא נותנת מתנה וצריך להבין מאי חילוק יש בין מכר למתנה דהא אמרי' בסוף מגילה דמתנה הוי כמכר דאי לא דהוי הנאה מיני' לא הוי יהבי לי' ונראה משום דאי אינה במכירתה כגובה מן היתומים ומוכרת משלה אלא כשליח היתומים כדאמרי' ארמלת' דזבין אחריות איתמי וצריכה שומת ג' הדיוטות אבל במתנה דמסתמא הי' לאלמנה הנאה חן המקבל א"כ צ"ל דהוי כאילו שמה לעצמה בכתובתה ונתנה משלה וקי"ל דאלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום ולפ"ז י"ל שני תשובות הרא"ש שהביא הב"י דסתרי זה את זה דבתשובה סי' ו' דפסק דמתנתה קיימת משום דמבואר שם באותה תשובה דאלמנה היתה נושאת ונותנת בנכסי יתומים וע"כ שמינו אותה הב"ד לישא וליתן א"כ אם מכרה אף שלא בשומת ג' אין בו חשש דהא נתמני' ע"ז למכור ולקנות ואינה אלא כשאר שליח ב"ד ואפטרופוס שמוכר וקונה בלא שומא אלא אפי' בנותנת שכתבנו דה"ל כאילו לקחה לעצמה מ"מ לא מבעיא לדעת הפוסקים בח"מ בהל' שלוחין סי' קפ"ה ס"ב דשליח ששלחו למכור יכול לקנות לעצמו אם כן ה"נ היא יכולה לקנות לעצמה ואפילו לדעת הפוסקים דא"י לקנות לעצמו מכל מקום היכא שהיא נושאת ונותנת ולוקחת מטלטלין ומוכרתן יש לומר דכי היכא שיכולה לגבות ממעות היתומים שתחת ידה ה"נ יכולה לגבות ממטלטלין שקנתה וליתן במתנה דלא שייך לומר מאן שם לך כיון שהוא קונה ומוכרת בעצמה דרך סחורה מה לי שמוכרת לאחר שלא בשומא כלל או לעצמה ושפיר פסק שם הרא"ש בנדון זה דמתנתה קיימת במטלטלים שתחת ידה ודעת הש"ע נראה דס"ל דבקרקעות כיון דאיכא ריעותא שלא נשבעה דאינו מועיל להרי"ף זכרונו לברכה ואיכא עוד ריעותא שמכרה שלא בכ"ד הדיוטות ואף דלהרמב"ם מהני בדיעבד מ"מ בצירוף הני טעמים פסק דהמכירה בטילה די"ל דלא מועיל מכירה שלא בב"ד אלא לאחר שבועה וכה"ג כתב הב"ח אלא דמטלטלים ס"ל כיון דשייך בהו תפיסה ואינו מחוסר גוביינא מהני אפי' מכרה שלא בב"ד הדיוטות כיון דמהני התפיסה להיות מכרה קיום אף קודם שנשבעה דהא בשבועה דרבנן אם קדם ותפס ואינו רוצה לישבע כתב הרי"ף וקי"ל הכי לקמן בסי' צ"ו דלא מפקי' מיניה אפילו בשבועת היתומים א"כ אף שכתב שם הר"ן דדוקא שתפסה מעות ולא מטלטלים מ"מ ס"ל נהי דבתפיסה מטלטלים צריכה לישבע אבל עכ"פ זכתה בתפיסתה כשנשבעה אח"כ א"כ ליכא ריעותא אלא מה שמכרה שלא בב"ד בהא פסק כהרמב"ם לעיל סי' צ"ג וכן משמעות הש"ע בסי' צ"ג סעיף כ"ה כן נראה ליישב שיטת המחבר נמצא יצא לנו דאף דמה שפסק הש"ע במטלטלים אפילו בלא שומת ג' המכירה קיימת לשיטתו הוא כדעת הרמב"ם מ"מ מ"ש אם נתנה במתנה צ"ע דמשמע מתשוב' הרא"ש דהוי כשמה לעצמה דבעינן עכ"פ ג' הדיוטות אפילו לדעת הרמב"ם ועוד יצא לנו מדברי הרא"ש דבנושאת ונותנת שמנו אותה הב"ד על כך אפי' מתנתה קיים וא"צ שומא וצ"ע:

יא

(שם בהג"ה וכן נ"ל לדון וכו') כתב הב"ש בס"ק י"ט וכ"ז איירי כשהניח יותר ממה שמכרה אבל אם לא הניח אלא מה שמכרה מבואר בסמוך וכוונתם על מ"ש בס"ק כ"א בשם הט"ז דאם אין להיורשים שום נכסים רק זה החוב ומשועבד לה מדר' נתן מהני מחילה והקשה בהג"ה הט"ז דדבריו סותרים דכתב שם דאינו מוכרח דאטו עדיף שיעבוד דר' נתן משיעבוד שיש לה על נכסי בעלה ונראה לפרש דבריו ז"ל דבס"ק י"ט איירי במכירת מטלטלים שתפסה אף שלא נשבעה מ"מ כיון דאין נכסים אחרים א"כ אותן המטלטלים שייך לה מדינא לגבות מהם מהני בהו התפיסה שתוכל למכור ומדמה למ"ש הט"ז כאן דאם אין להיורשים מאביהם אלא חוב זה מהני מחילה אבל הכא קשיא ליה על דין הט"ז כיון דדינא דר"נ אינו אלא שעבוד ה"ל כאילו מכרה קרקעות אפילו לא הניח אלא כדי הכתובה דאינו מועיל קודם השבועה זה נרא' כוונת דבריו אך באמת אין ראי' מדברי ט"ז דהתם החוב משועבד לה מדר"נ וס"ל כדעת הפוסקים בח"מ סי' פ"ו דעיקר שעבוד דר"נ היינו היכא דלית ליה ללוה לשלם שפיר מחלק אבל במטלטלים מה חילוק יש אם יש לו יותר כיון דהכל משועבד לה ויכולה למכור שלא ברשות ב"ד אלא שהוא קודם השבועה ונראה לפענ"ד דאפילו לשיטתו אין לדמות אלא אם תפסה מעות דא"ב שומא ודמי להך מדר"נ דג"כ עיקר החיוב הוא במעות אבל מטלטלי' דצריכי' שומא יש לומר דלא שייך בהו גבי' דאמרי' מאן שם לך אם לא שמכרה ע"פ שומת ג' הדיוטות ומה שהקשה הב"ש על הט"ז דלא עדיף שעבוד דר"נ משארי שיעבודא דאורייתא נ"ל דברי הט"ז נכונים דכיון דמשועבד לה מדר"נ עדיף טפי משיעבוד נכסי בעלה אפי' למ"ד שיעבודא דאורייתא תדע דהא לכ"ע אי זבין הלוה נכסיו הוי מכירה כדאי' בפסחים דף ל"א ואין בע"ח בע"פ יכול לטרוף הימנו ובמטלטלים אפי' בע"ח בשטר אינו יכול לטרוף הימנו ואילו בשעבוד דר"נ לא מהני מחילה אם מחל המלו' ללוה שלו כשהוא חיוב לאחרים ואין לו כדאי' בח"מ סי' ס"ו וסי' פ"ו וכמו שהכריח התוס' בכתובות דף י"ט והיינו מטעם דלאו לוה דידי' אלא מלוה של מלוה הראשון מן התורה וכן מוכרע ממקומו דהא מקשה בפסחים שם לרבא דס"ל מכאן ולהבא גובה מהא דיתומים שגבו קרקע ומשני משום דמשתעבדא מדר"נ הרי אע"ג דס"ל לרבא בר"פ הניזקין שיעבודא דאוריי' כמ"ש הריטב"א והביאו הש"ך ברס"י ל"ט ואפ"ה אי לאו משום דר' נתן לא הוי שיעבוד המלוה כגבוי אצלו ואפ"ה מדר"נ מהני וה"נ] כן ולכאורה היה נראה דזה תלי' בפלוגתת הרי"ף וראב"ד בכתובות דף פ"א גבי היה נושה באחיו מנה אי שייך מדר"נ בכתובה גבי מטלטלים לאחר תקנת הגאוני' ולדעת הראב"ד הוי תרי חומרי בכתובה אבל באמת הרא"ש הכריע שם כסברת הרי"ף וכן הוא בש"ע סי' קס"ח ועיין בסמוך:

יב

(שם בהג"ה אבל אם לא חזרו וכו') עיין ב"ש בשם הש"ך דכשידע הלוקח שהב"ד א הגבו אותה יכולה לחזור. ולכאורה נראה לפי מאי דקי"ל בח"מ סי' ר"ט דאף דאין אדם יכול למכור דבר שאינו ברשותו לכשיבא לרשותו מ"מ כשבא לרשותו ותפס זה מהני אם כן ה"נ אם לא חזרו בה עד אחר שנשבעה וזה תופס ועומד ולא מיחה מיד מחל לו ועיין בט"ז סי' ר"ט דאפי' הי' בידו שטר מוקדם מועיל ותו די"ל כיון דקי"ל דכל שהוא בידו יכול למוכרו וה"נ כיון שבידה לישבע למה לא יועיל המכירה אם לא חזר בה קודם שבועה וכן בשומת ג' הדיוטות מיהו בהא י"ל דאינו בידו דמי יימר דמזדקק ליה ב"ד כדקאמרי' בקידושין דף ס"ג לענין טבילת גר וצ"ע:

יג

(סעיף ו' אלמנה שמחלה וכו') כבר כ' בסמוך בשם הט"ז שתמה על זה דהא משועבד מדר"נ ובאמת נראה פשוט דנהי דאמר' תור' דכי היכי דמשתעב' למלוה ה"נ משתעבד למלוה של המלוה שלו א"כ אם הוא מוחל שיעבוד דר"נ ודאי דהוי מחילה לגבי' דלא עדיף משאר מחילה ממלוה ללוה וזה א"צ לפנים אבל אינו יכול למחול זכות הלוה שלו שהוא מלוה של הלוה השני ואף שכתבנו לעיל דאין המלוה יכול למחול כשהוא חייב לאחרים היינו משום דבאמת שני שיעבודים יש להלוה כדאי' בפסחים כי היכא דמשתעבדנ' לך וכו' וכי היכי דהמלוה שני א"י למחול שיעבוד המלוה ראשון מדר"נ ואינו מועיל אלא לגבי עצמו כמ"ש התו' בכתובות דף י"ט ה"נ המלוה ראשון א"י למחול אלא שיעבוד דר"נ אבל לא שיעבוד המלוה שני ויותר נראה דאפילו מחלה לו שיעבודא דר"נ אכתי יכולי' הב"ד לגבות בכח היתומים ולחזור ולהגבותה דאינה יכולה למחול את השיעבוד של היתומים והן הן דברי הרא"ש ועיין בח"מ וב"ש דאם החזירה שט"ח הוי כתפסה מטלטלים ומכרה ונראה דתליא בפלוגתת הפוסקים בח"מ סי' ק"א אי מהני גביי' בשטרות דלדעת הר"ן שם לא שייך גבי' בשטרות ואין לדמות למכירת מטלטלים אך כבר הכריעו שם דשייך בהו גביה אבל בחוב בע"פ לא שייך שגבתה דלא שייך בה תפיסה כיון דאין דבר בידה שתזכה בו מיהו עדיין צ"ע דכיון דהלוה מוחזק בנכסי עצמו למה לא יוכל לזכות בשבילה דה"ל תופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרי' דמהני כדאי' בח"מ סי' ק"ו ה"נ יכול לזכות לה כדי שיועיל מחילתה לגמרי כאילו תפסה בעצמה מעות דלא שייך לומר מאן שם לך כיון שהיא מקבלת כל דמי החוב בפירעון כתובתה ואי משום דלא נשבעה הא כבר כתבנו דלענין מטלטלים כשתפסה מהני ואפשר דס"ל להרא"ש דאפ"ה שייך שומא בשטרות מ"מ לדעת הש"ע דפסק לעיל דמתנתה קיים במטלטלים אפילו בלא שומא צ"ע:

יד

(סעיף ח' וכן אם עד א' וכו') לעיל סעיף ז' גבי פוגמת כתב ואמר התקבלתי כתובתיך וכאן נקט סתם ובמתני' דכתובות דף פ"ז תני גבי ע"א ג"כ ואמר לה התקבלת כתובתך ובאמת לפי דעת הרי"ף ובח"מ סי' ע"ה דבע"ח יכול להשביע אפי' בטענת ספק שבועת התורה משמע דכ"ש באינו יודע אם פרעתי אף דצריך לשלם מ"מ כשיש לו עד א' שפרע אינו נוטל המלוה אלא בשבועה וכן כתב הש"ך בח"מ סי' פ"ד ויותר מזה משמע בתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' ע"ב במחודשי' סכ"ד דאפילו הגדולי' החולקים על הרי"ף בשבוע' התורה מודים בזה דצריכה שבועת המשנה:

טו

(סעי' י"א כל אלו השבועות וכו') כ' הב"ש נראה אחר שנמנעו מלהשביע אין משביעין את האלמנה כל אלו שבועות מיהו אם היתה חייבת שבועה דאורייתא צריכה לישבע ולא נמנעו אלא מה שהוא תקנת חז"ל עכ"ל ולא ידעתי מנ"ל נהי דחששא זו דמוריא התירא אין להוציא ממנה ממון להיות דינה כחשודה ושכנגדה נשבע ונוטל מ"מ י"ל דמחששא זו משביעין אותה חוץ לב"ד וקצת משמע מהא דנדחקו המפרשים לפרש דמאי נ"ח בהא דסבר רמב"ח דהוי שבועה דאוריית' ולא כתבו נ"מ זו באלמנה לאחר שנמנעו להשביע את האלמנה משמע א לחלק בזה:

טז

(שם ואפוכי לא מפכינן ליה) עיין בח"מ סי' פ"ז דס"ל להרמב"ם דיכולה לומר לא ניחא לי בתקנת חז"ל וישבע לו היסת והש"ך כתב שם דמלתא דפשיטא הוא ותמה על החולקין בזה ולענ"ד יש לומר כיון דטעם שבועת היסת הוא מטעם חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו כדאיתא בשבועות א"כ י"ל דהכא כיון דאיכא שטרא גרע טפי כיון דמסייע לה לא שייך חזקה זו כדאשכחן בעלמא בכמה דוכתי' בכה"ג ויש להסתפק לפי מאי דאי' בח"מ סי' צ"ד סעי' ג' דאם נתחייב שבועה וגלגל עליו דברי' אחרי' ואמר הריני משלם טענה הראשונה אין שומעין לו א"כ ה"נ דבר פשוט שאם מגלגל עליה בטענת ודאי ואומרת אבטל שטרו צריכה לישבע על הגלגול וא"י להפך אפי' הגלגולי' (אבל היסת יכולה להשביע אותו אף על הגלגולי' אפילו לדעת הפוסקי' שהביאם הש"ך שם סעיף ח' דא"י להפך אפילו על היסת מ"מ כיון דהיא אומרת אבטל שטרי ותשבע לי היסת על עיקר כתובה ה"נ יכול לגלגל עליה שאר טענות) אבל זה יש להסתפק אם גלגל עליה טענת ספק כמ"ש לעיל ס"ב גבי שבועת אלמנה שמגלגל עליה שלא תפסה משלו כלום אי נימא דדמי לדין הנ"ל באומר הריני משלם העיקר דפטור מגלגול טענת ספק כדאיתא בש"ע שם ס"ג וה"ה כשמבטל' שטר שלה או נימא כיון דאומרת ישבע לי היסת דמי למאי דמבואר שם סעיף ו' דאם נתחייב היסת וגלגל עליו והפך השבועה דמשמע שם דאפי' בטענת ספק אינו נפטר אם הפך השבועה כיון דאינו משל' עד שישבע שכנגדו וכן משמע בט"ז שם א"כ ה"נ י"ל כיון דלא פטרה אותו לגמרי אלא שישבע היסת מחויבת לישבע שלא תפסה משלו כלום וצ"ע אם יכול לעכב שלא ישבע היסת עד שתשבע על הגלגול:

יז

(סעיף י"ב כשהיא רוצה לישבע וכו') כבר הקשו האחרונים על הטור שכתב ג"כ ואם היא חשודה שכנגדה ישבע ויפטר ובח"מ סי' צ"ב הביא פלוגתא בזה ומשמע מסקנתו שם דבפוגם נוטל בלא שבועה ותו תמוה מ"ש כאן ואם שניהם חשודים אין כאן שבועה ולא תשלומין והוא נגד דברי התוס' והרא"ש שכתבנו דנ"מ בהא דקאמר אי פקח הוא מייתי לידי שבועה דאוריית' לענין חזרה שבועה למחויב לה דהיינו בשניהם חשודים ומשמע מדברי הרא"ש דאפילו הרי"ף מודה בזה וכן הדין נותן דכיון שאין שכנגדה יכול לישבע לא אמרי' מחויב שבועה וא"י לישבע בדרבנן ותו קשה טובא על מ"ש הטור אח"כ דבעד א' מעיד שהוא פרוע יכול להביאה לידי שבועה דאורייתא דלמאי נ"מ כיון דאיהו גופי' כ' בעצמו לעיל דלא נ"מ בשבועה דאורייתא אלא אם קדם ותפס וזה לא שייך בע"א דהא בעי' שתפסה מעות דוקא כמ"ש הח"מ בשם הר"ן א"כ בל"ז יכול להשביעה שבועה דאורייתא ע"פ העד שמעיד שכבר פרע לה כיון דמיירי ע"כ בתפיסה בעדי' כמ"ש הש"ך שם ותו דלמה תקבל ממנו עוד הפעם פרעון כדי שתצטרך לישבע כיון שכבר תפסה והי' אפשר ליישב דברי הטור בדוחק דח"ש אם היא חשודה קאי אדלעיל שכתב דנ"מ בזה שאלו השבועו' אינם מדאוריית' אם קדמה ותפסה וכו' אבל מדאורייתא מפקיני' מינה בכהאי גוונא ואח"כ כתב אבל הפוכי וכו' ר"ל אבל לענין היפך אין נ"מ ואח"כ כתב ואם הוא חשודה ר"ל דאיכא עוד נ"מ דאם הי' מדאורייתא הי' הדין שישבע שכנגדה ויפטר וכן מה שכתב בשניהם חשודי' הוא בשד"א משא"כ בשד"ר וע"ז שייך שפיר מ"ש אח"כ ובעד א' מעיד שהוא פרוע יכול להביאה לידי שבועה דאורייתא דהיינו הנ"מ עצמה שכתב הרא"ש לענין חשוד אבל דברי הש"ע אי אפשר ליישב כן מיהו בקושיא האחרונה נראה ליישב דבאמת גם דברי הרא"ש דחוקים מ"ש ועוד נ"מ לענין אם קדם ותפסה דבריך לדחוק דנ"מ בעלמא ומאי ענינו לכאן גבי שבועת עד א' ונראה דאף שהעיד העד קודם הפרעון בב"ד ואח"כ חזר ופרע לה אפ"ה א"י להשביעה שבועה דאורייתא ע"פ העד כבר אלא צריך העד להעיד בב"ד פעם א' ואין משביעים אותה שד"א בשביל עדות הראשון כיון דבשעת עדותו אינו מחייב אותה שבועה מדאורייתא אין עדותו שבאותו שעה מועיל אח"כ א"כ שפיר נ"מ דשמא לא תירצה לישבע ולא תגבה כתובתה וכשילך העד תתפוס ולא תרבה לישב' ויצטרך לשמור העד לעולם להכי אם פקח הוא משלם מיד ומשביעה שבועה דאורייתא ע"פ העד שמעיד בב"ד אחר התשלומין ובזה א"ש טפי גם גבי חשוד דלא מיישבא היטב לשון אי פקח הוא לפי מאי שפירשו התוס' והרא"ש דמיירי בשניהם חשודים שיצטרך לשלם אפוכי מטרתא ואטרוחי בכדי למה לי הא אח"כ תצטרך להחזיר המעות מפני שמתחייב שבועה דאורייתא ע"פ העד ובשנים חשודים חזרה שבועה למחויב לה וצ"ל דהפקחות הוא שישלם במעות שהב"ד אין גובים אלא מקרקע כדין כתובה וא"כ ליכא שד"א אח"כ וזה דוחק אך לפמ"ש א"ש דכל זמן שלא העיד העד פעם אחד אחר הפרעון אין כאן מקום שד"א ושמא אחרי כן ילך העד למדה"י או ימות או אם יחזור מעדותו ולא ירצה להעיד וממילא הוא צריך לשלם והיינו דקאמר אי פיקח הוא וכו' ר"ל דהפקחות הוא דאף אם היא אינה קובעת התשלומין מיד יחזור הוא עליה לשלם מיד דאל"ה יצטרך לשמור העד שאם ילך למדה"י או ימות אף שכבר העיד בב"ד על הפרעון מ"מ יצטרך לשלם והיא לא תצטרך להחזיר לו:

יח

(סעיף י"ג והא שידוע לעד הראשון וכו') הנה רש"י ז"ל פי' בכתובות דף פ"ח דכשאינו מודיע לעד יכולה לומר שתי כתובות משום דהעד מסייע לה אבל כשמודיע לעד תו לא מצי למימר שתי כתובות דמלתא דלא שכיחא הוא ולכאורה היה נראה לפרש דעת רש"י דבאמת כשטוענת שתי כתובות נאמנת דלא מצינו בשום מקום שאינו נאמן במלתא דלא שכיחא כשטען ברי. וע"כ לא פליגי הפוסקים בח"מ סי' ק"ח בטענת נאנסו וכיוצא בו אלא אם טענינן ליתומים מילתא דלא שכיחא אבל כשטוען ברי נאמן אפילו במלתא דלא שכיחא כלל דהא שואל נאמן לטעון מתה מחמת מלאכה אע"ג דלא שכיחא כלל כדאי' בר"פ המפקיד ותו דהא אמרי' בב"מ דף ט"ו דפריעה בת יומא לא שכיחא לענין המובא שטר וכתב בו זמנו בו ביום ואפ"ה בטוען ברי פרעתי בו ביום נאמן במלוה בע"פ כדאי' בח"מ סי' ע"ח ותו דהא אמרי' בב"מ שם דף כ' במוצא שובר דס"ל לרבא דחיישי' לשתי כתובות א"כ כ"ש דיכולה לטעון שתי כתובות בק"ו מפריעה בת יומא דלא חיישי' במוצא כנ"ל וצ"ל בדוחק דס"ל לרב אשי כאביי בב"מ שם דלא חיישי' לשתי כתובות ויותר היה נראה דעת רש"י די"ל דלהא לא חיישינן שתטעון באמת שתי כתובות אלא דס"ל לרש"י דאפי' אם תכחיש העד לא תתחייב שבועה דאורייתא דתהי' נאמנת במיגו דשתי כתובות אלא דלא אמרי' מיגו דלא שכיחא כמ"ש התוספת בכתובות דף י"ח ע"ב לא שנו וכו' וכמ"ש הפוסקים בח"מ בדיני מיגו וא"כ אי לא מודע לעד כיון דהעד מסייע שפיר הוי מיגו אע"ג דלא שכיחא ולכך צריך להודיע לו דתו לא יהיה לה מיגו ולהא לא חיישינן דשמא תטעון שתי כתובות חדא דלא שכיחא שתי כתובות ומסתמא לא תטעון כן ותו דמאי יגרע דהא גם עתה אם תטעון שתי כתובות תהיה נאמנת להוציא בלא שבועה כדאי' בש"ך בח"מ סי' נ"ח סעיף ב' בטענת סטראי ושלם לו בפני עד אחד דלא איתרע שטרא ונוטל אף בלא שבועה ע"ש כן היה נלענ"ד לכאורה אבל באמת צ"ע בזה דאע"ג דאית לה מיגו אין לפטרה משבועה דע"א דהא קי"ל כל מקום שמחייבי' שנים ממון אחד מחייב שבועה וכיון דקי"ל דלא אמרי' מיגו במקום שנים ה"נ דלא אמרי' מיגו במקום ע"א וכן משמע בכמה דוכתי והנה לולי פירש"י ז"ל היה נראה לפרש דמיירי שכבר טענה בב"ד והכחישה העד וקי"ל בח"מ סי' ע"ה סעיף י"ג דבכה"ג שטען בתחלה להד"מ ואח"כ הוציא עליו ע"א וטען לויתי ופרעתי ה"ל מחויב שבועה וא"י לישבע משלם דכיון דאינו נאמן לחזור מפטור לפטור אלא במיגו דאי בעי היה קאי בטענה ראשונה וכיון דאיכא ע"א על טענה ראשונה ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם א"כ ה"נ אם תחזור ותטעון שתי כתובות ה"ל מ"ש ואיל"מ כיון שכבר הכחישה העד מיהו לפ"ז צ"ל דאם לא מודע לעד ויהיה לה העד מסייע לא אמרי' שזה ח"ש ואיל"מ וכי היכי דקי"ל דעד מסייע פוטר משבוע ה"נ דפוטר מ"ש ואיל"מ ואין כן דעת הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ס"א ע"ש:

ומזה נ"ל דנסתר נמי מ"ש הב"ש לפרש דברי רש"י בס"ק כ"ז דכיון דשתי כתובות לא שכיחי אינה נאמנת נגד ע"א אלא דוקא כשמכחשת אותו כמו בנסכא דר"א אלא כשאינו מודיע לעד נאמנת משום דהעד מסייע לה עכ"ל (אף דמדבריו שכתב כיון שהוא דבר שאינו שכי' גם י"ל נגד ע"א וכו' משמע דשני תירוצים הם באמת תי' אחד הוא דאי משום דלא שכיחא הוא הא אית ליה מיגו דהיתה מכחשת העד וגם אם היה טענה מעליא ולא היה צריך למיגו שהכחישו אותו לא שייך לדמות לנסכא דר"א דהתם אינו נאמן לומר דידי חטפי אלא במיגו כמ"ש התוס' בב"ב (דל"ד) אלא דתרווייהו תירוץ אחד הוא כיון דלא שכיחא ואינה נאמנת אלא במיגו דהכחישה אותן דמי ממש לנסכא דר"א) ולפמ"ש ז"א דאי נימא דה"ל מ"ש וא"י ל"מ כמו בנסכא דר"א אין עד המסייע פוטר ועיין בחדושים שכ' דיש לחלק דאותו עד עצמו שבשבילו הוא מחוייב שבועה וא"י לישבע הוא עצמו כשמסייע לו יכול לפוטרו ע"ש והנה ראיתי להש"ך סי' נ"ח ס"ק כ"ג שפי' דברי התוס' בכתובו' בעובדא דאבימי דמ"ש דאינו נאמן לומר סטראי במיגו דלהד"מ אע"ג דהוי שבועה מדרבנן דלא אמרינן מ"ש וא"י לישבע משלם דהיינו לאחר הפירעון כדאי' בפ' הכותב אי פיקח הוא וכו' ודבריו תמוהים דאפילו נימא כוונת רש"י הכא דאי טענה שתי כתובות הוי מ"ש וא"י ל"מ היינו דוקא משום דטענת שתי כתובו' לא שכיחא אבל בטענת סטראי מילתא דפשיטא הוא שאם יטעון לאחר הפירעון פרעתיך ב' פעמים יכול לומר סטראי בלא מיגו ואפי' לפמ"ש לעיל בסעיף ח' דטענת יש לי בידי כנגדן אינו נאמן אלא במיגו היינו משום דהוא טענה במלתא אחרית' אבל אם טען שנתן לו פירעון ב' פעמים פשיטא דיכול לטעון שהיא חייב לו ב' פעמים והיינו שכתב רש"י ז"ל הכא משום דשתי כתובות לא שכיחי ואפי' היו שני עדים על כל פירעון לא היה צריך לשלם ואפי' בשתי כתובו' דלא שכיחא כתבנו לעיל דצ"ע למה לא יהא נאמן אבל בשאר בע"ח דשכיחא פשיטא דיוכל לטעון שהיה חייב לו שני חובות. והנה הפרישה כתב בשם מהר"ל דאם טוענת ב' כתובות צריכה שבועה דאורייתא הואיל ואינו שכיח ובאמת הוא לכאור' פלאי כיון שאינו מכחיש העד מאי מקום לשבוע' דאוריית' בכאן ונראה דהטעם בזה משום דכיון דשתי כתובות לא שכיחי אינו נאמן אלא במיגו שהיה מכחיש העד וא"כ לפמ"ש התוס' בב"ב גבי נסכא דר"א דהא דלא נאמן דידי חטפי במיגו דלא חטפתי משום דהיה בריך להעיז העד ולישבע נגדו שבועה דאורייתא ממש משא"כ בהחזרתי במיגו דנאנסו דלא הוי מיגו דהעזה שפיר אמרי' מיגו והסמ"ע כתב בסי' ק"ח דהא דאמרי' דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו אע"ג דהוו מיגו גרוע דאונס לא שכיחא משום דאיכא נמי מעליותא דלא היה צריך להעיז א"כ נראה דה"ה להיפך היכא דטוען מלתא דלא שכיחא נאמן במיגו שהי' מעיז להעד דאיכ' נמי מעליות' שלא היה צריך לטעון טענה דלא שכיחא ונראה דהדברים ק"ו דהא במיגו דהעזה שלא במקום שבועה דאורייתא לכ"ע אמרי' כמבואר בדיני מיגו ובמיגו דלא שכיחא הסכימו רוב הפוסקים דלא אמרי' כמבואר שם בש"ך וכ"ש לפמ"ש דצ"ל דשתי כתובות לא שכיחא כלל פשיטא דאמרי' ביה מיגו שהיה יכול להכחיש העד וכיון דאינו נאמן אלא במיגו שהיה מכחיש העד פשיטא שצריכה שבועה חמורה כעין דאורייתא כמו בהחזרתי במיגו דנאנסו ובזה מיושב היטב הא דצריך להודיע להעד דאם לא מודיע להעד ויהיה לה עד המסייע הא קי"ל דעד המסייע פוטר משבועה והיתה פטורה משבועה כלל:

יט

(סעיף י"ד אמנה היתה ביני לבינך וכו') לשון רש"י ז"ל שהשטר נכתב כהוגן ובפני עדים קיבל עליו אלף זוז אבל הוא האמין בי שלא אתבענו אלא למנה עכ"ל לכאורה הפי' הוא שכיון שנתחייב לה באלף רק שהוא מחלה לו מקצת לא נגרע השטר בכך דאפילו לכתחלה מותר להשהותו כמ"ש הפוסקים בח"מ סי' נ"ד בנפרע מקצתו אבל יותר נראה לפרש שהתחייב א"ע בתחלה ע"פ נאמנותה שאם לא תודה יתחייב באלף זוז מעתה וכן נלענ"ד דכל נאמנות כבי תרי היינו שמתחייב א"ע שאם לא יודה יתחייב מעתה ליפרע אפי' אם יאמר בשקר ובזה נכון מה שהקשה הש"ך בח"מ סי' ע' בכל נאמנות כבי תרי מה יועיל הא יחזור ויתבע אותו בעדים לאחר הפירעון ונדחק שם שיטעון סטראי נינהו ע"ש ולפמ"ש א"ש דאפי' אם טען שקר התחייב הלוה עצמו בכך מעכשיו ועיין בחידושינו (דף פ"ד) שכתבנו ראיה לזה ובזה מובן דעת הפוסקים דמועיל נאמנות נגד לקוחות שמתחייב א"ע בכך בתחילה אם יאמר כן ועיין בחידושינו (דף פ"ז) בזה ועיין מ"ש לקמן סי' צ"ח:

כ

(סעיף ט"ו הכתובה נאבדה וכו') גבי בעל י"ל דמיירי שהיא אומרת שנאבדה הכתובה אף שיש להבעל מיגו דפרעתי כדאי' לקמן סי' ק' סעיף י' מ"מ אינו נאמן להכחיש המנהג שעשו שלא כדין דמיגו במקום מנהג מדינה לא אמרי' ועיין בחידושינו בר"פ האשה שנתאלמנה דמשמע מר"ן שם דחולק ע"ז מיהו גבי יורשים צ"ל דמיירי שנאבד בעדים בענין דלא מצי לטעון פרעתי דאל"ה לא היתה גובה מן היורשים כלל דשמא היה טוען אביהם פרעתי אי נמי דמיירי בהודה קודם מותו שלא פרע:

כא

(שם אם יש עדים וכו') עיין בחידושינו שכתבתי דמשמע דאם אין עדים אלא שהוא מודה בכך הוא נאמן שהיתה אלמנה דאל"כ כיון דכל עיקר מלתא דאתי לאשמעינן דסומכי' על המנהג ואינו נאמן שעשו שלא כדין יותר ה"ל לאשמעי' במודה שיצאה בהנומא אע"ג שכתבנו לעיל דמיגו במקו' מנהג מדינה לא אמרי' כבר כתבתי בחידושי' דכיון דאין המנהג ידוע אלא על פיו נאמן לומר שעשו שלא כדין וכה"ג מצינו גבי נאמנות דאע"ג דמיגו במקו' נאמנו' ל"א אבל מיגו בעיקר נאמנו' אמרי' אלא דיש לפקפק ע"ז קצת דבשלמ' אם לא ידענו המנהג כלל והוא אומר שכן המנהג ה"ל מיגו בעיקר המנהג כמו בנאמנות אבל הכא שידענו המנהג אלא שלא ידענו אם נעשה כן בזו יש לדמות להא דמתני' פ' ח' דפאה דאינן נאמני' על הקמח ופת שהן של מעשר עני אע"ג דאית ליה מיגו בעיקר הדבר שהיה יכול לומר חיטים נתן לי וטחנו משום שהוא במקום מנהג עיין בש"ך ס"ס פ"ב ויש לחלק דהת' הוא קמח לפנינו ומסתמ' ניתן לו כך אבל הכא החזיקו היא לפנינו אח המנהג. וצ"ע והא דלא סגי בע"א והוא מודה עיין בחידושינו מבואר על נכון:

כב

(שם אפי' אם אחד היה קטן וכו') בש"ס אמרי' הטעם כיון דרוב נשים בתולות נשאת גילוי מילתא בעלמא הוא ובר"פ האשה שנתארמלה (דף ט"ו) ע"ב אמר רבינא רוב נשים בתולות יש לו קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא לפ"ז היה נראה דמיירי מתני' שיש קול דנשאת בתולה אלא דלא סמכי' אקלא בלא עדות הקטן מיהו התוס' כתב שם בד"ה וזו הואיל ואין לה קול וכו' דלרב דס"ל הולכים בממון אחר הרוב מוכח ע"כ דמיירי דאין לה קול דאל"ה בלא עדות קטן ניזל בתר רוב' אבל למאי דקי"ל כשמואל דאין הולכים בממון אחר הרוב צ"ע דמנ"ל הא דנאמן הקטן אף היכא דליכא קול ומשמעו' כל הפוסקים הוא דנאמן אפי' היכא דליכא קלא וכ"כ הסמ"ע בח"מ סי' ל"ה ומבואר בחידושינו רפ"ב דמשמע מזה כשיטת בעל המאור דאפי' לשמואל אזלי' בתר רובא משום דמוקמינן נמי לה בחזקת שהיתה בתולה עד שניסת לו ולפ"ז נ"מ לדינא דביש קול לשיטת בעל המאור אין הבעל נאמן כלל ולשיטתו יש להסתפק היכא דאינו ידוע זמן הנשואין אי נימא דבכה"ג לא שייך חזקה שהיתה בתולה עד אותו זמן ובמתני' דמשארסתני נאנסתי מיירי שזמן האירוסין ידועין ועמ"ש שם בחדושי' מיהו נראה ל דקי"ל כרבא דאמר כאן נמצא כאן היה כדאי' בסי' ס"ח ה"נ אמרי' דחזקה שלא נבעלה עד שהיא תחתיו ועיין לעיל סי' ס"ח (ומזה יש ליישב קושי' הרמב"ן על בעל המאור דלא מקשה בר"פ המוכר פירות על שמואל די"ל דסוגיא דהתם אזלא לרב יהודה אליבא דשמואל דל"ל לשמואל כנכ"ה כדאיתא (בדף ע"ו) סוגיא דר"פ האשה שנתארמלה כמסקנא שם) ואפילו להחולקים עליו כתבנו בחידושינו שם דמכל מקום ביורשי' י"ל דלא טענינן להו שהיתה אלמנה משום דלא שכיחא ולא טענינן להו מיגו פרוע במיגו דאלמנה משום דהוי נמי במקום קול כדאיתא בח"מ סי' ק"נ:

כג

(שם ויש א' עמו וכו' הנה) ברמב"ם משמע דלא בעינן גדול עמו וצ"ע דמנ"ל דהשתא בקיום שטרות דמדאורייתא א"צ קיום כלל ואפ"ה בעינן גדול עמו להוציא ממון כ"ש הכא דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ש הכא דליכא רוב גמור דהא איתרע משום שאין לה קול כנ"ל והיה נלענ"ד דס"ל להרמב"ם דמיירי במקום דהוא מודה שהיתה בתולה אלא שטוען פרעתי מנה ונאמן במיגו דאלמנה דבהא י"ל דמדאורייתא אינו נאמן במיגו זו אלא מדרבנן והמלוה לקטן ואין זה דוחק דהא התוס' כתבו שם בשם ר"י גבי כ"י של אבא דאמרי' דנאמן הקטן משום דקיום שטרות דרבנן דמיירי דוקא בטען פרוע במיגו דמזויף דמיגו זו הוא מדרבנן ונהי דהתם קיימא לן דמדאורייתא אינו נאמן לטעון אפילו מזויף מ"מ הכא יש לפרש כן דאף דנאמן מן התורה לטעון אלמנה מ"מ פרוע במיגו דאלמנה לא אמרי' מדאורייתא וה"ה ביורשים לפמ"ש לעיל י"ל דלא טענינן להו טענת אלמנה משום דלא שכיחא אלא פרוע במיגו דאלמנה וזה לא הוי מדאורייתא ובזה א"ש דהא דנקט ברפ"ב אם יש עדים משום דלא סגי בקטן אלא בטענת פרוע ברפ"ב מיירי בטענת אלמנה ממש וכן ביורשים שטוענים ברי כמשמעות מתני' ע"ש ולפ"ז י"ל דהוכיח הרמב"ם ז"ל דלא בעינן גדול עמו דאי ס"ד דמיירי בגדול עמו א"כ בלא הקטן לא הוי מיגו שהיה מכחיש העד אחד דהוי כנסכ' דר"א דלא אמרי' מיגו בכה"ג ואף שיש לדחות דבנסכ' אם היה מכחיש העד היה צריך לישבע מדאורייתא אבל הכא בכתובה הוי ליה שיעבוד קרקעות ז"א דהא הרמב"ם כתב גם בכתובה שבועה דאורייתא ויבואר בסמוך ותו דא"כ נצטרך לומר דמתני' דלא כר' מאיר דס"ל דכתובה נגבית ממטלטלין ובזה מתורץ נמי שהקשינו לעיל דמנ"ל דנאמן הקטן במקום דליכא קול משום דלפמ"ש דמיירי הכא דוקא במקום מיגו דאלמנה א"כ היכא דאיכא קול בל"ז לא אמרי' מיגו במקום קול כמ"ש לעיל מיהו מסתימת דברי הפוסקי' משמע דאפי' אם הבעל מכחיש את הקטן נאמן הקטן וצ"ע:

כד

(שם יש מי שאומר שבועה דאורייתא וכו') כן כתב הרמב"ם ז"ל ויש לה להשביעה שבועת התורה שהרי הודה במקצת והקשה עליו הראב"ד דהא הוי שיעבוד קרקעות ותירץ הה"מ דהרמב"ם מיירי לאחר תקנת הגאונים והקשה הלח"מ דמה בכך דהא אמרו בכל שטר דה"ל שיעבו' קרקעו' אע"ג דגובה נמי מטלטלין וי"ל דאין זה קושיא דאיכא לאוקמי באין לו קרקע דהא בל"ז כתבו התוס' דלמ"ד שיעבודא דאורייתא לא משכחת שבועה דאורייתא אלא באין לו קרקע או שמחל לו השיעבוד והביאו הסמ"ע בסו' פ"ח ס"ק נ"ג ואף שהסמ"ע כתב שם דבשטר אפי' אי לו קרקע ה"ל כפירת שיעבוד קרקעות כבר השיג עליו הש"ך ולפ"ז נראה דאצ"ל בדוחק דהרמב"ם מיירי דוקא לאחר תקנת הגאונים אלא אע"ג דאין אשה גובה כתובתה אלא מן הקרקע מ"מ ע"כ צ"ל דאפ"ה גופו של הבעל משועבד לה כמ"ש התוס' והרא"ש ר"פ אע"פ דמהאי טעמא משועבדים הנכסים שקנה אח"כ דמשעבד את הגוף מיד לזה החוב אפי' אין לו עתה נכסים ומהאי טעמא נר' דגם קודם תקנת הגאונים אע"ג שאינו גובה ממטלטלי' מ"מ החיוב והשיעבוד הוא על גופו וכמ"ש התוס' בב"ב דבכל חוב יש שני שיעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד הנכסים גבי מוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו וכו' א"כ אע"ג דבכתובה ליכא שיעבוד נכסי' באין לו קרקע מ"מ איכא שיעבוד הגוף עד שישלם ואם תפסה ממנו מטלטלים אינו יכול להוציאם מת"י כמ"ש ברס"י ק' וגדולה מזה כתב שם דאפי' מטלטלים שביד אחרים יכולה לגבות מדר"נ ע"ש ומזה הטעם נראה דאפי' אם אין לו נכסים כלל חייב לישבע אם הודה במקצת משום שיעבוד החוב שחל על גופו ובזה א"ש טעם הגאונים שהביא הטור ח"מ סי' צ"ו דאשת איש מחויבת לישבע אע"ג שאינה יכולה לשלם עד שתתאלמן ואף החולקין שם היינו דוקא באשת איש אבל באין לו נכסים לא אמרי' לדחות השבועה עד שיהיה לו נכסים וכן משמע בש"ך סי' פ"ח ס"ק ח"ט דאף שאין לו עמה כלום מ"מ מיקרי הודאה במקצת מה שמחייב את גופו ולפ"ז נראה דהיינו טעמא דהרמב"ם דמחייב שבועה דאורייתא דהיינו באין לו קרקע אלא שהבעל שאמר אלמנה נשאתיך ואין לך אלא מנה היינו שרוצים לשלם לה כדי לפטור משיעבוד גופה א"כ שפיר הוי חייב שבועה דאורייתא אפי' מדינא דש"ס ובזה מתורץ קושיית הה"מ דהא כתב הרמב"ם גבי חוב שבשטר דכיון דא"י לכפור לא היה מודה במקצת דהכא שאני כיון שאין לו קרקע ומטלטלים לא משתעבדי אפי' א"י לכפור חייב כיון דהטעם דפטור באינו יכול לכפור הוא משום הילך וכמ"ש הש"ך בס"ק הנ"ל דכל שאין לו נכסים ללוה לא הוי הילך וחייב שבועה דאורייתא אפי' א"י לכפור מיהו לפ"ז לאחר תקנת הגאונים דמטלטלי משעבדי לכתובה גרע דאם יש לו מטלטלים ה"ל כהילך כיון דא"י לכפור אך נראה דיכולה לומר דלא ניחא לה בתקנתא זו כיון שהתקנה היה לטובתה ולא זו בלבד אלא בכל שטר אם בתחלת ביאתו לב"ד מוחל לו כל שיעבוד קרקעות ומטלטלין חייב שבועת התורה משום שיעבוד גופא וכמ"ש התוס' בחוב בע"פ אינו חייב שבועה דאורייתא אלא במחל לו השיעבוד קרקעות ה"ה בחוב בשטר בריך שימחול שיעבוד קרקעות ומטלטלי' ואז אף שא"י לכפור תו לא הוי כהילך משום שאינו אלא שיעבוד גופו והיינו שכתב הרמב"ם ויש לה להשביעו ולא כתב סתם ישבע שבועת התורה אלא דר"ל שהברירה בידה שתמחול השיעבוד ותוכל להשביע שבועת התורה כן נ"ל וצ"ע עדיין לדינא:

כה

(סעיף ט"ז הראשונה נשבעת לשני' וכו') פירש"י אם שני' טוענת הואיל ואתה בא ליטול תחלה השב' לי וכו' דילמא לא משתייר לנכסים נראה כוונתו דכיון דשני' ושלישית נשבעין ונוטלין א"כ למה בריכה לישבע הראשונה לשני' כיון שיש לשני' כדי ספוקה וצ"ל ששני' אינה רוצה לגבות מיד ותתיירא שמא כשתרצה לגבות ישתדפו הנכסים או שמא ימצא שדה שאינו שלו כמ"ש בחידושינו ונראה דלכך פירש"י שאומרת השבע לי ובאמת הבא לגבות מלקוחות א"ב לטעון השבע לי והב"ש כתב דרש"י ס"ל לחלק בין לקוחות לשני בע"ח ובאמת לא מצינו חילוק בזה אלא נראה דכיון דהכא מיירי שוש לשני' מקום לגבות אלא דאיכא חשש שמא ישתדף וזה אין הב"ד טוענים עד שתטעון בעצמה אבל כשאין לשני' מקום לגבות מודה רש"י דטוענים ומה שנדחק רש"י לפרש מתני' באומרת השבע לי מבואר בחידושי' מיהו נראה דא"צ לזה ומחוורתא כמ"ש בחידושי' דף צ"ג ע"ב דס"ל לרש"י דהא מילתא תליא בפלוגתת ת"ק ובן ננס דלת"ק דס"ל דגובים מיתומי' גדולים בלא שבועה ה"נ נגד בע"ח שני א"ב שבועה אלא א"כ טען השבע לי דאז הב"ח יש לו כח כמו המלוה עצמו אם טוען השב' לי צריך לישבע דכיון שהוא חייב לו יש לו כח לטעון כמותו אבל למאי דקי"ל דטענינן ליתומים גדולים לא גרע ב"ח שני מיתומים גדולים:

כו

(סעיף י"ז במקום שכותבין שעות וכו') עיין בחידושי' בדף צ"ב ע"ב דמשמע מלשון הש"ס שם דקאמר אטו בירושלי' יתבינן דכתבינן שעות דאפי' נכתב בשטר שעות אפ"ה אם אין מנהג אותו מקום כן אינו מתחיל זמן השיעבוד עד סוף היום וכן משמע קצת מלשון הש"ע כאן ובח"מ בסי' ר"מ סעיף ג' וצ"ע ועוד יש להסתפק דיש לומר אם נשאת זו אחר זו כיון דהחיוב מתחיל משעת חופה מתקנת חז"ל א"כ אפי' ביום א' מי שנשאת קודם מתחיל השיעבוד קודם ואם אין ידוע מי קודמת פשיטא דחולקין לפי השטרות ולא לפי ערך הממון כדין ממון המוטל בספק חולקין כיון דאין לזה חזקה יותר מזה והכא מיירי שנכתבו השטרות שלא ביום החופה ואחרו לשעבודייהו עד אותו יום א"נ כמ"ש הרמב"ם ובש"ע לעיל סי' ס"ב דיש לאדם לישא נשים רבות כא' ולפ"ז נ"מ לדינא אם ידוע מי שנשאת קודם היא קודמת אך י"ל דתקנת חכמים היה ג"כ שלא יתחיל השיעבוד אלא סוף היום ועיין בחידושי':

כז

(סעיף י"ט נודרת להם כל מה שירצו וכו') עיין בחידושי גיטין שכתבנו דמשמע מפירש"י שם דף ל"ד ע"ב ד"ה וגובה כתובתה ואם נתקבלה תחלה הוי נאסרה בכל מזון הלכך לא הוי הדרה ושקלה וכו' דכוונתו שהנדר היה שאם תפסה צררי ותחזור וגובה כתובתה יאסור עליה כל פירות שבעולם והיינו דנקט במתני' וגובה כתובתה דלכאורה מייתרא אלא דה"ק דהא גופא שגובה כתובתה הוא ראיה שלא תפסה צררי דאל"ה לא הוי הדרא ושקלה כפירש"י והטעם בזה משום דרש"י גורס שם דף ל"ה דנודרת ואוסרת כל פירות שבעולם עליה וכן משמעות פירש"י במתניתין כל מיני מזונות דהיינו כל מידי דזיין וקשה עליו קושית התוספות שם דהא הנדר אינו חל וצ"ל דס"ל לרש"י כדעת הסמ"ג שהביא רמ"א בי"ד סי' רל"ב סעיף ה' דאם אמר בלשון עתיד אם אעשה דבר פלוני יאסר כל פירות עלי ואח"כ עשה אותו דבר פלוני אסור בכל הפירות דחל הנדר כיון שהיה יכול להיות שלא היה עובר מתנאי וא"כ שפיר חל בכה"ג אפי' על כל הפירות והארכנו שם להכריח דבר זה ועיין בסמוך:

כח

(שם ושתהי' באיסור כל ימי') כן הוכיח התוס' דאל"כ אפי' ניסת נמי תאסר עליה ככר ותאכל בפנינו ובחידושי גיטין כתבנו דלפמ"ש דרש"י מפרש שנדרה אם תחזור ותגבה א"כ א"א בכך דאם תקבל בתחלה הכתובה ואח"כ תאכל בפנינו הככר י"ל דזהו אינו תקנת חז"ל דה"ל נוטל ונשבע ולא נשבע ונוטל דהא אם תפסה ואינו רוצה לישבע לא מפקי' מינה ואם תאכל ואח"כ תגבה הא קי"ל בנודר על תנאי לא אוכל היום אם אישן למחר דאסור לכתחילה לאכול היום דבתנאה לא מזדהר וא"כ איך נסמוך ליתן לה הכתובה כיון דבתנאה לא מזדהר אך לפמ"ש לעיל בסמוך דטעמא דרש"י ז"ל שפירש כן משום דבנודר מכל פירות לא חל אלא ע"פ תנאי להבא אבל בנודר מככר אחד לא היה בריך להנות שפיר הקשו דבניסת באמת תדור על ככר א' על העבר אם נהנתי ותאכל מיד בפנינו:

כט

(סעיף כ"א יש מי שאומר וכו') שתוד' מה שקבלה בכתובתה צ"ל דהיינו שתודה מיד קודם שקבלה כתובתה. דאל"כ יש לחוש שתגבה כתובתה ותחשוב שתודה לאחר זמן וכ"כ הט"ז נלע"ד דמוכרח הוא תדע דהא אמרי' בריש ב"מ דהא דלא אמרינן בנשבע ונוטל מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה משום דשמא יש לו ספק מלוה ישינה דממון איתא בחזרה ושבועה ליתי' בחזרה ואם יכולה להודות אחר זמן א"כ גם שבועה זו איתיא בחזרה ועיין בחידושי לגיטין דהא דמקשה הש"ס ודילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה אף על גב דאין שייך כאן לא פתח ולא חרטה דאיך תשבע בתחלה על דעת שתתחרט אלא הקושיא הוא כיון דאין הנדר אלא משום חשש ספק מלוה ומשום דאיתא בחזרה א"כ מאי מועיל הנדר דכיון שאם תזכור שאין לה מלוה ישינה תחזור הכתובה שפיר יש לה פתח חרטה שאם היתה יודעת שאין לה מלוה ישינה לא היתה נודרת ע"ש באריכות מיהו לכאורה לפמ"ש לעיל בפירש"י שהנדר הוה אם תפסה צררי ותחזור ותגבה. א"כ קשה באמת למה לא תקנו שבועה זו בימי המשנה כיון דגם הנדר היה להבא למה נמנעו מלהשביעה בענין זה מיהו י"ל דשבועה להבא כיון דקילא לא סמכו ע"ז בימי המשנה אבל נדר אף שהוא להבא כיון שהיא באיסור כל ימיה חמירא טפי אבל דורות אחרונים סמכו גם על שבועה להבא כי היכי דסמכו על שבועה חוץ לב"ד:

ל

(שם בהג"ה אם נשבעה לפני ג' שהן קרובים וכו') כתב הב"ש מיהו נראה דבדיעבד לא אמרי' בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו ופשוט הוא דעכ"פ צריכי' היורשים שלה לישבע שבועה שלא פקדנו כיון דהיא היתה צריכה לחזור ולישבע ונר' דנפקא ליה להב"ש האי סברא מהא דאמר ומודה רב בקופצת משמע דלא נשבעה בנק"ח א"כ בשלמא לשמואל דס"ל משביעין אותה חוץ לב"ד י"ל דהתקנה הוא כן כמו שהיה תקנה בנודרת אבל לרב דלא היה בזה תקנה ואפ"ה מודה דכשנשבעה אפי' חוץ לב"ד תו לא אמרי' כיון שאינה יכולה לישבע כדין בנק"ח ה"ל כחשוד שבא לגבות מיתומים דדינו כחו יתומים מן היתומי' דלהכי לא אגבי רב כחובה לאלמנה וצ"ל דס"ל דהך דינא דיתומים מן היתומים אין גובים לא חמירא כולי האי וכיון שנשבעה חוץ לב"ד תו לא אמרי' ביה מתוך שא"י לישבע משלם ולפ"ז נ"מ בכל חוב במת לוה בחיי מלוה אם המלוה נשבע קודם מותו בלא נק"ח אף דקי"ל בח"מ סי' פ"ז דצריך לחזור ולישבע מ"מ אם מת לא אמרי' ביה אין אדם מוריש שבועה לבניו וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים מ"מ בעיקר הדין שכתב הרשב"א שאם נשבעה לפני ג' שהם קרובים צריך לחזור ולישבע לא ידעתי כעת מקום מובא הדין דהא אמרי' בב"מ דף י"ז בנתחייב שבועה בב"ד ואמר נשבעתי נאמן משמע להדיא שם דלא אמר נשבעתי בפני ב"ד והלכו להם למדה"י וכן משמע בח"מ סי' פ"ו סעיף כ"ז דקאמר אלא א"כ התרו בו לא תשבע אלא בפני עדים משמע דאפי' לא נשבע בפני ב"ד מהני וצ"ע:

תוכן העניינים

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה