שערי תשובה · פושע ישראל בגופו
פרק א'
ר' שלומי בן דור הוא משגיח הכשרות הכי דינמי שיש על פני הגלובוס, והנה לכם פתיח של סיפור אשר מיד זוקף כמה מאות גבות סקרניות של קוראים בעלי ענין, שיד ורגל ועוד הרבה עניינים להם בענף הכל כך טעון מתחים הלכות וחידושים, כענף הכשרות.
אך מה לנו כקוטפי סיפורים מצויים, כי נדוש לנו בצ'ולנט הסמיך הזה של כשרויות למיניהן ולסוגיהן. בואו נניח לו. אלא שכדי להמריא עם ר' שלומי בן דור הרחק הרחק למחוזות סיפורו המיוחד, צריך להטעין אתכם בכמה הסברים מינימליים כדי למנוע הליכה לאיבוד באיש, בתפקידו, ובעלילתו.
ובכן, בן דור מיודענו הוא מומחה ובעל ידיעות עצומות בכל הקשור לאותם חומרים כימיים, ותמיסות טבעיות או מהולות, ושאר אבקות רבות אנפין המתערבבות להן עם כל מאכל מצוי, ומוסיפות לו צבע, גוון, ארומה, טעם ואריכות ימים.
אירגוני כשרות חשובים דואגים לאמץ אותו אל קירבן, על מנת שיתן להם מידיעותיו, ולא פחות חשוב, יצא מטעמן למשימות עלומות לאותם מפעלים נידחים בקצה זנבו של הגלובוס, מפעלים המייצרים את אותם חומרים ייחודיים ודי נחשקים אצל יצרני הממתקים המאפים והגלידות.
לאור הנ"ל ובהתאם ליכולותיו ומיומנויותיו לבצע תחקירים ובדיקות כימיות שונות ומשונות, נאלץ ר' בן דור לעזוב מפעם לפעם את רעייתו ושבעת ילדיו, לעלות על מטוס חד-חרטום, ולנוע על כנפיו לאחת מארבע מכנפות הארץ, תלוי מי המשלח.
כן, ר' שלומי בן דור, בוגר אחת הישיבות החשובות, בהחלט אוהב את תפקידו, ורואה בו כשליחות מן המעלה הראשונה, ורבותיו ללא יוצא מן הכלל מחזקים את ידיו. "הטיסות שלך נועדו לשמור על כשרות המזון של מאות אלפי בתים בישראל, ועל טהרת הלב של ילדי ישראל הנובעת מכך. כל תמיסה או אבקה שיש בה מיני טומאות ואיסורים עלולה לאטום לבבות, והתוצאות מי ישורן?".
בשינוי מילים חמות ומחזקות אלו הוא אורז את מזוודתו הקטנה, אוחז בתיק התפילין שלו ושועט למרחבים עם זכוכית המגדלת המקצועית שלו, ומחפש טוהר, נקיון וזוך, אם אכן הם נחשפים מבעד לעדשת המיקרוסקופ.
"ר' שלומי, יש לי בשבילך משימה עצומה, שאם תעלה יפה, אזי אוכל לשפר בצורה פנטסטית את מוצרי הגלידות של מפעלינו, הן בטעם, הן בריח, והן באיכות" כך הודיע לו יום אחד מר צביקה מיכאלי, יצרן ומנכ"ל חברת הגלידות שלג מתוק בע"מ ההולכת וכובשת מקום של כבוד בפריזרים של הציבור החרדי.
"נו, ומה הפעם?" שאל שלומי.
"שים לב, המשימה היא להגיע לסין, המדינה האדומה, נחיתה בשנחאי ומשם בטיסה פנימית של חצי שעה תגיע לחלק המערבי של המדינה, לאזור עני ודי זניח. מדובר באזור הררי שיש בו עשרות כפרים. העיירה המרכזית באותו מחוז, שמה קלי, היא מונה לא יותר מ- 20.000 תושבים. זו עיירה תעשייתית אפורה ודי עלובה, המפעל שם קטן אך מודרני מאד. מייצרים בו חומר כימי מיוחד המייצב גלידות פרווה, וחומר נוסף המזרז ומעורר את תאי-הטעם בצורה בלתי רגילה, כך שגלידת פרווה תצא יותר טעימה מגלידה חלבית. עליך לבדוק אם אכן תהליך הייצור והחומרים כשרים ומתאימים לכשרות המהודרת שלנו. אם כן, נפתח שם קו ייצור זמני. לצערי בעיירה קלי אין מלון ראוי לשמו, אך איתרתי לך מלונית ברמה סבירה, בכפר מקסים אחד, צימוניו, 50 קילומטר מקלי, פחות משעה נסיעה. אתה תתארח שם כמה ימים ומשם תנוע מדי בוקר למשימתך במפעל בקלי".
ערב הטיסה.
מחבק ומנשק את ילדיו לפני כניסתם לשנת הלילה המתוקה, וכמובן מבטיח מתנות קטנות לכל אחד. מבטיח אמרנו? כן, אבל גם מקיים.
בידו השמאלית המזוודה עם הבגדים וכלי הרחצה, ובימינו תיק התפילין הקטן ובו הטלית, סידור התפילה והגמרא הקטנה, מסכת "בבא קמא", דף היומי, ייהרג ואל יעבור, בלשון מליצית כמובן.
נתב"ג. עולים למטוס חברת התעופה הסינית "נגסקי" לכיוון שנחאי. שלומי מכיר את סין, אבל האזור המדובר, חדש לו.
הבודק הבטחוני מלוכסן העיניים מודיע לשלומי באופן חד משמעי: "שני התיקים נכנסים בלעדיך למחסני המטוס, אצלנו איסור חמור להיכנס עם תיקים למטוס". שלומי מנסה לשכנע אותו באנגלית מהוקצעת: "תראה זה תיק קטן, פה מונחים התפילין שלי, יהודי לא יכול להישאר בלי תפילין, אני אניח אותו על ברכיי".
איפה? הסיני עקשן כמו פרד. "אצלנו בסין החוקים שונים, שני תיקיך בבטן המטוס, אחרת אתה נשאר כאן". זו תקנה חדשה, אבל לך, תתווכח עם סיני...
יש ברירה? אין ברירה. אין אף משגיח כשרות שבעולם שמסוגל ליצור משבר דיפלומטי עם מדינה ידידותית ועוד אימפריה, גם לא מיודענו.
שלומי נפרד מתיקיו ונכנס לבטן המטוס.
נוחתים בשנחאי, בשעות הבוקר המוקדמות.
המשגיח החרוץ ניצב במרכזו של שדה התעופה, וממתין כמו רבים וטובים למזוודה שלו ולתיק התפילין. השעון רץ, צריך להתפלל ולהניח תפילין, עוד שעה וחצי הוא אמור לעלות על המטוס הקל ולטוס לכפר הקטן שליד קלי. יש עדיין מספיק זמן.
נו איפה המזוודות? גלגלת המזוודות נעה לה באיטיות בתוך הטרמינל, ומאות הנוסעים נוטלים את שלהם ונוטשים את הלובי. לפתע הוא מבחין במזוודת הבגדים, נפלא, כנראה שמיד אח"כ יופיע גם תיק התפילין במלוא הדרו.
דקה ועוד דקה, המחוגים דוהרים זהו! תם מסע המזוודות. "הנוסעים מתבקשים לעזוב את אולם הנוסעים" מצפצפים הרמקולים.
ר' שלומי בן דור נסער. "איפה תיק התפילין שלי? לא התפללתי. מזל שאמרתי "קריאת שמע" בזמנה. עדיין, ריבונו של עולם מה עושים?".
הוא רץ למשרדים, משם למחסני שדה התעופה, ואח"כ שעט למודיעין איה התיק? שם בישרו לו לקונית "מצטערים מאד אדוני, תיק התפילין שלך נשכח במטוס, זה קורה, טעות לעולם חוזרת. המטוס כבר יצא לטיסה פנימית אבל אנחנו מבטיחים לך שתוך 24 שעות התיק שלך יגיע אליך לכל פינה שתתארח כאן בסין".
הפלאפון רוטט "מיסטר בן דור, עוד 10 דקות יוצא המטוס הקל ממנחת המטוסים לכפר צימוניו 50 ק"מ דרומית לקלי. מחכים לך ברציף 128 בדרום השדה".
נושף ומתנשף רץ משגיח הכשרות שלומי בן דור לרציף 128 עם מזוודת בגדיו בידו הימנית, עם עיניים לחות ועם תקווה כמוסה שאי שם בכפר הבלתי הנודע, במלונית הקטנה הוא ימצא תפילין. אוי, אוי, רק זה לא. אוי לי ואבוי לי, אם לא אמצע שם תפילין".
ליבו פעם בקצב כזה שאם מתנדב "הצלה" היה בודק אותו, הוא היה מחייב אותו להתאשפז מיידית, שלא לדבר על לחץ הדם. שלומי בן דור מחייג לכל מי שהוא מכיר בארץ ובעולם ומתחנן על נפשו, שילחו לי תפילין לכפר צימוניו בסין, אנא!".
השעה 11.00 בבוקר. הוא כבר התפלל את רוב תפילת השחרית. הוא דוהר לכיוון המלונית, מקבל את המפתחות ונכנס לחדר.
"ברוך שאמר והיה העולם" זו הפעם הראשונה בחייו הבוגרים שהוא מתפלל תפילת שחרית ללא טלית ותפילין. הרגשה נוראה, תחושה של חידלון, של ריקנות, משהו מהותי-רוחני חסר.
הוא יורד ללובי המלונית ולא מפסיק לחייג, לאנשי עסקים, לבלדרים, לרבנות הראשית לחבריו המשגיחים "אנא ד' הושיעה נא..." שישלחו לי לכאן תפילין. כבר ארבע אחה"צ, עוד שעתיים שקיעה, בעוד שעה נקבעה לו פגישה עם ד"ר מאוניו ציאגני, כימאי סיני בעל שם שאמור להצטרף אליו לביקור במפעל שבעיירה קלי מחר בבוקר.
אנשים נכנסים ללובי ויוצאים ממנו, אך לכולם חזות סינית, נמוכי קומה, עיניים מלוכסנות ולשון מתגלגלת בשפה שהוא לא הצליח להתחבר אליה.
במשך השעות הללו הוא אמר תהלים בעל פה.
"מאן יבוא עזרי, עזרי מעם ד'".
בשעה דקה לחמש נכנס ד"ר מאוניו ציאגני ללובי המלונית, ולצידו אדם מגולח גבה-קומה בעל חזות מערבית, ולראשו כובע קסקט בצבע חום בהיר. לאחר לחיצות ידיים נימוסיות, הציג הסיני את מלווהו "זה ד"ר סטיבן איינשטיין מאנגליה, אנחנו עובדים באותה מעבדה...".
"איינשטיין?" תמה בליבו שלומי המשגיח שחש באותן שעות בלתי מושגח לחלוטין, "תסלח לי מיסטר איינשטיין אתה יהודי?".
"כן, כן" הנהן הד"ר האנגלי.
"תגיד לי, מיסטר איינשטיין, אולי במקרה יש לך כאן זוג תפילין?".
"בוודאי, תיק התפילין שלי מונח בבאגז' מכוניתו של ידידי ד"ר מאוניו ציאגני...".
אין כאן מה להאריך, ר' שלומי בן דור נישק את זוג התפילין של איינשטיין, עלה בזריזות במדרגות לחדרו והניח אותן בברכה כמונה מעות, וכולו רעד ודמעות של התרגשות על הנס שנעשה עמו.
"ריבונו של עולם, סלח לי. ללא ספק העונש הזה מגיע לי, אבל הנה במעמד זה אני נשבע שלעולם לא אעזוב את תיק התפילין שלי, לעולם! גם במחיר שאתקע באיזה נמל תעופה, גם במחיר שאפסיד עבודה, בכל מחיר!".
כך נשבע בלהט המשגיח המוכשר. הוא התיישב לצד שני הכימאים המומחים ופתח עימם בשיחה מקצועית, לא לפני שהתפלל וחזר והתפלל "אנא אבא שבשמיים, שהסינים יעמדו במילה שלהם, ותיק התפילין שלי יגיע אלי מחר בבוקר".
פרק ב'
לילה מסוייט ושופע זיעה קרה עבר על המשגיח שלומי בן דור, ובחלומו הוא רואה אלפי זוגות תפילין מרחפים באויר, הוא מנסה לתפוש אותם, אך הם גבוהים מדי, הוא מתחנן לקב"ה שירחם עליו, ובחסדיו המרובים, ינחית זוג תפילין אחד בשבילו. ומן האופק - בחלומו - הוא שומע בת קול: "קרקפתא ד'לא מנח תפילין, פושע ישראל בגופו".
"אבל הנחתי, הנחתי!" זועק שלומי, ונע במיטתו ימינה ושמאלה עטוף ורטוב זיעה. הוא פקח את עיניו, קם, נטל ידיו והסיט את הוילון. השמים עדיין זרועי כוכבים, ואיוושה חרישית של משאבת מים מרוחקת בלב הכפר, זימזמה באוזניו, "כן, אני בכפר הסיני צימוניו, אבל עדיין בלי תפילין, עוד שעתיים וחצי זריחה, אנא ריבונו של עולם, עשה עמדי חסד של אמת, ושחברת התעופה הסינית תעמוד במילה שלה, ותיק התפילין יגיע עוד הבוקר, אינני מסוגל לחוות עוד יום של סיוט...".
שלומי חזר להתכרבל במיטתו אך לא נירדם. באוזניו זימזמה אותה בת קול מן החלום "קרקרפתא ד'לא מנח תפילין פושע ישראל בגופו", הוא תקע עיניו על מכשיר הפלאפון שלו שהונח על השידה ושיחזר את מאורעות היום.
לפתע צילצול.
הלו? על הקו צביקה מיכאלי מנכ"ל חברת הגלידות "שלג מתוק בע"מ".
"שלומי בוקר טוב, שמעתי שעברת חוויה עם התפילין, מה בדיוק קרה שם?".
"אל תשאל צביקה, אני עדיין באמצע החוויה, ואם חב' התעופה הסינית לא תעמוד בדיבורה, אני בבעיה לא קטנה. ולא פחות חשוב צביקה, עשה לי טובה אני לא חוזר עם מטוס סיני לישראל, סדר לי מקום ב"אל-על" הסינים לא מוכנים שאכנס למטוס עם תיק התפילין, ואני נשבעתי שאני לא נפרד מהם לשניה אחת כל עוד אני בחו"ל, או בטיסה".
"אל תדאג, אסדר לך, ואוודא שהסינים מחזירים לך עוד הבוקר את התפילין" כך צביקה.
בשורות טובות. השעה 6.45 נקישה על הדלת.
משגיח הכשרות פותח, בפתח פקיד הקבלה ובידו תיק התפילין "הרגע זה הגיע לכאן בשבילך" הוא מאנפף באנגלית טבולה בצליל סיני צורמני.
"תודה, תודה!" ושלומי הנסער פוצח בשיר ובזימרה, ורגליו מקפצות להן כעופר האיילים על הרי בתר "איזה אושר! התפילין חזרו!".
בשמונה ושלושים אחרי תפילת שחרית וארוחת בוקר קלה, צפצוף מכונית.
הכימאי הסיני ד"ר מאוניו ציאגני בלוויית עמיתו הכימאי האנגלי היהודי ד"ר סטיבן איינשטיין ממתינים לשלומי בן דור. פניהם לעיירה קלי, למפעל המיוחד לייצור אותן אבקות כימיות עלומות, המייצבות את גלידות הפרווה ומוסיפות להן ארומה משובחת.
שלומי מתיישב מאחור, מחבק חזק חזק את תיק התפילין, ואומר לשניים "לא עוזב את תיק התפילין שלי".
ד"ר איינשטיין מחייך, אתה כנראה בטראומה...".
"נכון, ד"ר איינשטיין, אתמול היית שליח נפלא בשבילי, אבל אינני רוצה לסמוך על הנס, כל עוד אני בחו"ל ובטיסות, התפילין עלי יומם ולילה".
לאחר 30 קילומטרים של נוף הררי רווי מתלולים וצמחיה מוריקה, גלשה המכונית לאתר מישורי משמים וצהבהב. לא בדיוק מדברי, אבל חסר שמחת חיים ודליל בצמחיה. במרכזו של אותו מישור, תקועה לה העיירה קלי וכמו שצביקה מיכאלי המנכ"ל תאר, "זו עיירה אפורה, משמימה, אבל עם אזור תעשיה מודרני ושוקק חיים".
השלושה ירדו מן המכונית ופניהם לדלת החשמל הזכוכיתית, האוטומטית, ורחבת הידיים.
המפעל להפקת תמיסות מזון כימיות, לא היה אלא מעבדת ענק, כשלצידה פס ייצור קטן. כמאה ועשרים כימאים שקדו על מחקרם, מודדים, שוקלים, בודקים מערבבים.
"שמי רודריגז אמריליו, אני מנהל המפעל, נכון אני כימאי ספרדי, וכולם פה כימאים ילידי סין וגם יפאן, אבל זכיתי ובעלי המפעל הוציאו מכרז לפני עשר שנים, ודווקא אני זכיתי בו".
הספרדי ישוב על כס המנהלים, חייך אל השלושה ולחץ ידיהם בחום רב. "תראה מיסטר בן-דור, מבחינתי אתה יכול לעשות כאן מה שתרצה. לתחקר כל כימאי, לבדוק כל חומר, לנטרל תמיסות, ולהרכיבן מחדש. הכל מותר, כי אנחנו המפעל הכי הגייני בעולם, וגם הכי מתוחכם, ואין לנו מה להסתיר".
לפתע דפיקה בדלת המשרד, אשה קשישה נמוכת קומה בעלת חזות אמריקנית נכנסה פנימה.
"שלום גברתי. רבותי, זו גברת מרינה יוסטון-רייס, היא בעלת המפעל ובזכותה הרבה מאכלים טובים בעולם זוכים לטעם טוב ולשימור מעולה". מציין הספרדי.
הגברת יוסטון-רייס היתה קצת נבוכה ושאלה "זה האורח מישראל?".
"כן", השיב רודריגז המנכ"ל, "הוא מייצג חברת גלידות גדולה בישראל, ובא לבדוק אם ניתן לייצר גם עבור היהודים, שכידוע שומרים על כשרות מסוימת, את יודעת!"
"כן, יודעת יודעת" הפטירה הגברת "הם יהודים".
במשך שבוע ימים נסע המשגיח החרוץ והמיומן שלומי בן דור, מחדרו שבמלונית לעיירה קלי ובמשך 12 שעות רצופות בחן כל מבחנה וכל גרגיר תמיסה, תיחקר כל כימאי, ועקב בדקדקנות אחרי כל פסי הייצור. ומה מונח וצמוד וקרוב לחזהו כל הזמן? כמובן תיק התפילין שלו. לא נע ולא זע, כי שבועה זו שבועה.
היום האחרון, השעה האחרונה. השעה שש בערב, במפעל בקלי, הפלאפון מצלצל. על הקו צביקה מיכאלי "נו שלומי, לסיכום התחקיר בסין מה סיכויינו לזכות מהם לחומרים כשרים".
"מצויין, מעולה ממש. בהשקעה של כמה אלפי דולרים אנחנו פותחים כאן פס ייצור כשר למהדרין, הגלידות שלך צביקה יכבשו את ישראל".
שלומי חיבק את תיק התפילין שעל לחזהו ופנה לצאת. לימינו מנכ"ל המפעל רודריגז. "שיהיה בהצלחה" איחל הספרדי "תעדכן אותי לאן פנינו".
"יהיה בסדר" הפטיר בן דור.
שלומי נכנס למונית טרק את הדלת ולחש לנהג "צימוניו". הנהג לחץ על דוושת הגאז.
"עצור!!! עצור בבקשה!".
בעלת המפעל הגברת בת ה 82 מרינה יוסטון-רייס נופפה בידיה לעבר שלומי בן דור. המונית נעצרה, ושלומי עם תיק התפילין בידו ניגש אליה. "כן גבירתי, סליחה שלא נפרדנו. פשוט חשבתי שאת לא במפעל. באמת מפעל לתפארת תודה על הארוח, אני בדרך לישראל...".
"יש לי בקשה קטנה אליך, אתה יהודי נכון?".
"נכון" השיב שלומי "גם אני יהודיה, וגם בעלי צ'רלס יוסטון רייס הוא יהודי. הייתי רוצה להכיר לך אותו".
שלומי צעד לימינה. צריף עץ שבדי רחב ידיים, היה צמוד לקיר הדרומי של המפעל. הם בפנים. "כאן אנחנו גרים בעיירה, מאז שנוסד המפעל שלנו לפני 55 שנה. אתה אולי לא תאמין, אבל אתה היהודי הראשון שאני נתקלת בו מאז בעלי ואני היגרנו לסין. צ'רלס תכיר, זה שלומי בן דור מישראל".
צ'רלס יוסטון - רייס גבר כבן 83 יושב על כסא גלגלים, חלוש וצנום, מחובר למכשיר הנשמה קטן.
"ברוך הבא מיסטר" חירחר צ'רלס.
"צ'רלס אני יכולה לספר לו? "שאלה הגברת את בעלה.
"כן, בשמחה... ואני מקווה שהוא יכול לעזור לי".
שמש סינית כתומה נטתה מערבה אל אופק משמים, והעיפה קרניים טרום אחרונות אל המרחב הצהבהב.
"מיסטר בן-דור. אנחנו ניצולי שואה, בלי להיכנס לפרטים מיותרים שנינו ללא תיאום מראש החלטנו להגר לסין ולנטוש את אמונתינו. כאן נפגשנו, כאן נישאנו, כאן עשינו עסקים ולא עסקנו ביהדותינו. לפני מספר חודשים צ'רלס חלה, ומצבו הדרדר... ומאז יש לו בקשה קטנה.. למות כיהודי. אתה יכול לעזור לנו?".
שלומי הרגיש שמדובר בעת רצון.
"צ'רלס, האם הנחת תפילין אי פעם בחייך?".
"לא", השיב הקשיש "אבל אני זוכר את אבא שלי מתפלל עם טלית ועם תפילין... וגם סבא".
שלומי פתח את תיק התפילין, עיניהם של צ'רלס ומרינה ברקו וזהרו, מהתרגשות. הוא הוציא את הטלית. צ'רלס, תברך מילה במילה אשר קדשנו... להתעטף בציצית" הטלית גלשה על כל גופו של צ'רלס, עד כפות רגליו.
"אשר קדשנו במצוותיו.. להניח תפילין" שלומי הידק את הרצועות השחורות על ידו הרזה של צ'רלס, הקטין את התפילה שעל הראש למימדי קרקפתו, והכריז בקול רם. "עכשיו צ'רלס אנחנו אומרים קריאת "שמע ישראל" ומקבלים על עצמנו עול מלכות שמים בסדר?".
הזקן הנהן בראשו, ושלומי הצמיד את סידור התפילה לנגד עיניו של היהודי המרוחק.
"שמע ישראל ה' אלוקינו...".
"ואהבת את ה'" צ'רלס יוסטון רייס בן ה 83 אומר קריאת שמע מילה במילה, לאט לאט, ועיניו בוכיות כאותן מעיינות זכים ודקים בנקיקי הסלעים, ומחבר ומדביק עצמו בחזרה לשורש נשמתו.
"כן, אני יודע מגיל שלוש להגיד קריאת שמע, אבל אחרי המלחמה אחרי שנותרתי יתום חסר שמחת-חיים, נטשתי הכל. תודה שהזכרת לי, תודה שזכיתי להניח תפילין לראשונה בחיי" בכה הזקן.
שלומי בן דור חזר למונית, חובק חזק חזק את תיק התפילין, "אם לא הייתי צמוד אליו, ספק אם היהודי הזה היה זוכה להניח תפילין ולו פעם אחת בכל ימי חייו".
שלומי עצם את עיניו, ובאוזניו הדהדה אותה בת קול "קרקפתא ד'לא מנח תפילין....".
שבועיים אח"כ מכתב בתיבת הדואר.
"עבור שלומי בן דור, חבר יקר. שלושה ימים אחרי שביקרת אותנו, נפטר בעלי עם חיוך על פניו "מרינה, זכיתי להניח תפילין". אלו היו מילותיו האחרונות, כמו כן בעזרת הקונסול הישראלי הבאנו את צ'רלס לקבר ישראל, תודה לך שלומי מכל הלב. מרינה יוסטון רייס".
פרי קטן
לא יידח ממנו נידח
הנני מלא הודיה לאותם קוראים יקרים, אשר מרגישים צורך עז להעביר אלי סיפורי השגחה מרטיטי לב, סיפורים שכאלה המלמדים אותנו פעם אחר פעם, כי לא יידח ממנו נידח, ויש תקווה ואור, גם לאלה השקועים עמוק במדמנת הריחוק והחושך.
הקב"ה ברחמיו העצומים חובקי העולם, שולח שליחים נאמנים, החווים "חוויות" לעיתים לא נעימות, אך בסופו של יום הוא פותח להם צוהר להבין, על מה ולמה.
רק תארו לעצמכם ששלומי בן דור לא היה נשבע להיצמד לתיק התפילין שלו? לא יאמן.