שערי תשובה
משאבות של אמונה
ישנה איזושהי אהבה מיוחדת לחג הסוכות. תלויה בדבר? או איננה תלויה בדבר? אינני יודע. בוודאי שהיא תלויה בדבקותינו בתורה, ובמי שנתנה לנו אותה.
אולי היא, האהבה הזו, נובעת מפורקן המתח של הימים הנוראים, מהפגת החרדות מהדין המתוח, כי הלוא - בחסדי ה' - נחתמנו לחיים. אולי, כי יש בסוכה את הניחוח היחודי של האקלים החורפי הממשמש ובא, בין ענפי תמר, לסדינים מצויירים וקישוטים צבעוניים הנשזרים ונתלים להם מקצה לקצה. יתכן שהאהבה הזו מקורה ברצון לשכון בין ארבעה כתלים שונים, אחרים, רעועים משהו, כתלים שמקרינים תחושה מתקתקה של ארעיות.
כמו לחוות נשיקה זכה של מי שאמר והיה העולם לבניו הקטנים, שיצאו מכובסים להפליא מבושמים מאבקות הכביסה השמיימיות של היום הגדול והנורא - שוטף העוונות - יום הכיפורים. והנשיקה הזו היוצאת מעומקו של הלב האלוקי הרחמן, היא זו שמדביקה אותנו שטופי אהבה, לסכך הנצחי הקורן מן השכינה הקדושה שבאה לשכון שם.
סוכה בחנייה
"אין לי מרפסת סוכה בדירה שלי בקומה הרביעית בחולון המעטירה" מדווח לי ידיד ותיק "אבל כמו שאתה כותב, האהבה שלי לסוכה היא מעבר לכל דמיון. אנחנו עולים ויורדים מהחנייה שם ממוקמת לה הסוכה המפוארת שלנו, עד לקומה הרביעית, בשביל מלחיה או מזלג שנשכחו. במהלך השנים השתכללנו ובנינו מעלית מיוחדת היוצאת מחלון המטבח ומשתלשלת לה עד לפינת הסוכה, שם פערנו פתח קטן בסכך, כדי להכניס בצורה מכובדת וזריזה מטעמים וכלים נדרשים. כן, בשבת אנחנו פותרים את בעיית העירוב על ידי שיתוף כל הדיירים בעירוב מן המעלה הראשונה. אני אומנם החרדי היחידי בבניין, אבל כל השאר הם מסורתיים חביבים ששמחים מאד להיכנס ולהתארח בסוכה שלנו. כן, גם הם מקימים סוכה, אבל לצערי אלו סוכות חד פעמיות של ליל סוכות, אחר כך הן משמימות, ולכן אני "דג" אותם במשך השבוע שיכנסו יברכו על מאכל או משקה ויזכו גם במצוות לולב. אני - ברוך השם - 20 שנה מאז חזרתי בתשובה לוקח חופשה בימי חול המועד, וחוגג כל רגע פנוי בתוך ענני הכבוד. אם אני מרגיש מנושק ומחובק? בהחלט, מדובר בסוג של חיבוק אדיר, שקשה להנתק ממנו".
סוכה קיבוצניקית
גיא הקיבוצניק חזר בתשובה מול האף של כל הקיבוצניקים. אל תשאלו אותי מאין יש לו את האומץ להסתובב כבר 10 שנים עם כיפת קטיפת ענק, וציציות משתלשלות בלב לבו של הקיבוץ, קוצר מבטים משתאים כבר עשור שלם- מקיבוצניקים קשישים כצעירים - שעדיין לא עיכלו את התופעה. אשתו עם כיסוי הראש והחצאית הארוכה, צועדת שם עם אותו בטחון מלא, והקטנטנים נוסעים לתלמוד תורה בעיר הסמוכה.
"אני לא יוצא מן הקיבוץ. שתלו אותי כאן כדי לעורר את הניצוצות הכבויים שנמצאים סביבי. בני הקטנים מתחנכים כאן מצויין בניגוד לכל הגיון. קיבלתי פסיקה מאחד מגדולי הדור שעדיין מקומי כאן. כשיגיע הזמן, כנראה שאתפנה, יתכן שיימצא מי שיחליף אותנו במשימה העצומה הזו. בינתיים בעשור הנוכחי הספיקו למעלה ממנין קיבוצניקים לקבל על עצמם שמירת שבת, כך שהתפילות בבית הכנסת מתנהלות ביד רמה ובנפש חפצה. השנה, בניגוד לכל הציפיות הצלחנו לארגן פעמיים "סליחות" ברוב עם. נערי הקיבוץ נמשכו כמו פרפרים למנורה דולקת, אבל כל זה קטן, ממש קטן, לעומת הסוכה המופלאה אותה אני בונה ליד לביתי, סמוך ונראה לשביל המוביל לחדר-האוכל של הקיבוץ. הגיטרה תופשת כאן "כינור ראשון". עשרות צעירים מכאן ומהקיבוץ השכן באים לשיר. קצת שירי ארץ ישראל ואחר כך הם נשאבים לשירי הקדושה במשך שעות ארוכות. "וטהר לבנו לעבדך באמת" הם מזמרים בעיניים עצומות רוויות ערגה, לאמונה תמימה, שהם מנסים להתחבר אליה. שואבים קדושה משבעת הרועים, שבעה אושפיזין עילאין קדישין ויוצאים עמה למסע החולין שלהם עד לצומת הבאה של חייהם, הצומת של התשובה השלמה. כן, אם אתה שואל, אז הסוכה ממגנטת המון נשמות תוהות - טועות ומבולבלות שמקבלות כאן ליטוף שמיימי, תמימות נשגבת... כשאני מסביר להם שאברהם אבינו נמצא כאן, יצחק אבינו, משה רבינו, הם פוערים עיניים תמהות, אבל מאמינות. דומני שפעם סיפרו לרבי מקוצק שיש רב צדיק אחד שמצליח לראות את שבעת הרועים, הרב קוצק הגיב: "זו מעלה גדולה בהחלט, אבל אני מאמין שהם נמצאים בסוכה, וזו מעלה גדולה יותר".
גיא הקיבוצניק החרדי הוא שגריר בקיבוץ שלו, בעידן שהציונות כבר כבוייה ועלובה, בעידן שהפטריוטיזם נבול ונטוש, והקרקע תחוחה ולחה לזרוע בה זרעי אמונה עצומים ומכים שורש.
גם השנה כבכל שנה בעומק הסוכה שלו באור הקורן של השכינה, יסללו עוד כמה עשרות נשמות רחוקות את הנתיב הנהדר לבית סבא.
צילא דמהימנותא, כבר אמרנו? אמרנו.
סוכה צבאית עם רס"ר מנופלה
רס"ר מנפלה - את שמו הפרטי אינני מסוגל לזכור מפאת ריחוק השנים - היה עקשן כמו פרד. הוא לא יכול היה לסבול חיילים בכיינים ורכרוכיים, ואנחנו הנח"לאים, לא היינו בדיוק גיבורי חיל. כן, אומנם על הנייר, וגם לא על הנייר היינו חיילים קרביים, אבל בבסיס, הרחק מן האש והקרב, נהגנו להתפנק לנו בחדרים, לאכול טוב, לישון טוב, ולהדחיק עד כמה שניתן את היציאה לשמירה, או לסיור עם הבטש"ית, שלא לדבר על מארב של גיהנום בחום הלוהט של הבקעה בעיצומו של קיץ.
"אתם חבורת חיילים בכיינים" היה נוזף בנו רס"ר מנופלה, "נמושות, מפונקים, אין לי מושג מאיפה לקח הרמטכ"ל אומץ לשלוח חבורת ליצנים שכמותכם למשימות קרביות. אם אני הייתי רמטכ"ל הייתי שולח את כולכם להיות מוכרים בשק"ם, או לכל היותר להיות עוזרי רס"ר בבקו"ם בתל-השומר". כך היה נוזף ומעליב בנו, ואנחנו מתפקעים מצחוק מן החיקויים הכי מוצלחים על אופן הילוכו, עמידתו, והאקצנט הצווחני שלו.
אם בכל ימות השנה הוא היה נודניק, אזי בחג הסוכות הוא נראה, רס"ר מנופלה כמו מלאך מפואר - גבה קומה ועדין נפש - המשייט עם כנפיו בחול המועד וכמו מלאך לבן מלטף אותנו. הא כמובן, מנופלה שלנו היה דתי, ואנחנו כולנו "מלח הארץ" מושבניקים וקיבוצניקים חסרי לחלוחית.
"מתוקים שלנו" היה פותח במונולוג הדובשני שלו "בניתי את הסוכה בעשר אצבעות. אף אחד מכם לא הזיז אצבע להביא קרטון או ענף. לא נורא, אני מוכן להיות הפועל השחור שלכם, למה? כי מנופלה חולה על חג סוכות. כלומר על הסוכה. חולה זו לא מילה יפה. אוהב את הסוכה... אני - אל תשכחו - לא נולדתי כאן בארץ ישראל, ואני זוכר את הסוכה הענקית שהקים סבא שלי בבית הכנסת המרכזי בטריפולי. הו, הו, גרנו שם שבעה ימים. אוכלים, שותים, ישנים, לומדים, מתפללים בתוך הסוכה. הו, הו, ממש הרגשה של מלכים".
וכך היה רס"ר מנופלה מתפייט ושוחה עמוק עמוק בנהרות הנוסטלגיה שלו, ואנחנו דווקא היינו קשובים.
"אז ככה מתוקים שלי, אני לא נותן שום פקודה, אבל מי שרוצה, מי שהלב שלו רוצה, מוזמן לבוא לאכול בסוכה, וכשמנופלה אומר לאכול, אז הוא מתכוון לאכול. לא סנדוויץ עם ריבה, או חצי לחמניה עם שוקו, מנופלה פותח לכם שולחן אסלי, עם פיתות חומוס חמוצים חריף, והכל זו הצגה ראשונה לקראת הסטייקים הקבאב והשישליק".
נו, ועכשיו אחרי תיאור התפריט העסיסי, לכו תמצאו חייל שלא יתקע את כומתתו עמוק עמוק בפדחת, ויכנס בדחילו ורחימו לסוכה אחרי נטילת ידיים עם ברכה, ויברך על "לישב בסוכה" ואחר כך יאחז את הפיתה הטריה יברך "המוציא לחם..." וישקיע אותה עמוק עמוק בצלחת הטחינה הדלילה. תענוג גסטרונומי כזה, שיש רק פעם בשנה.
רס"ר מנופלה היה מפנק אותנו בסוכה עד שבלו שפתותינו מלומר "די מספיק, שבעים, לא רוצים יותר לאכול". ואז הוא נעמד לו על כסא, יישר את צווארונו, הרטיט את שפמו ופרץ בדרשה עממית מתובלת באיזה משל עסיסי. אחר כך לימד אותנו לשיר "סוכה ולולב לעם סגולה, יחד ירונו ישאו תהילה". תענוג לאוזניים.
כן שרנו, שרנו במלוא גרון. אולי מתוך השובע של טעם הבשרים, אולי מתוך חיבה והערכה לרס"ר מנופלה היקר, ואולי מתוך החיבוק של אבינו מלכנו, ששלח את רועיו להשיב את בניו הטועים, הביתה.
ומה יותר בית ליהודים רחוקים, מאשר סוכה בגודל בינוני במחנה צה"לי בבקעת הירדן, וריקוד חסידי סביב לשולחן. "יחד ירונו ישאו תהילה".
ומי יודע חשבונו של עולם, קרוב לוודאי ששם, בסוכה של רס"ר מנופלה, שאבנו מרוח הקודש, שנתנה לנו אחר כך את המעוף והמנוף לבנות גם סוכות כאלה, שישאבו לבבות לאבינו שבשמים. אולי.
סוכה בלב הג'ונגל
יחידת החילוץ המיוחדת של צה"ל יצאה ליערות ברזיל לחפש שלושה מטיילים ישראלים שנעלמו אי שם במעבה, או אולי נסחפו בזרם האימתני של אחד הנהרות. לך תדע. סיכויים קלושים.
השגעון הישראלי של הנוער המנותק מתורה, כבר גבה קורבנות לא מעטים. מנסים למלא את הנפש בריגושים מוזרים והרפתקאות שונות ומשונות כדי להשביע את הנשמה. בורות נשברים אשר לא יכילו המים. הנשמה היהודית לעולם איננה שבעה משטויות והבלים, לא נופים, לא נהרות שוצפים ולא מצוקים תלולים, מסוגלים להשביע ולהרוות נשמה של בחור-יהודי, שנשמתו חצובה מכסא הכבוד.
יונתן, אחד מן המצילים מספר: "כשהגענו ליער-עד הזה, כמעט התעלפנו. מאיפה מתחילים? מדובר במרחבים אדירים, בצמחיה סבוכה, בנהרות עם זרימה חזקה ביותר, וגם חיות טרף מסתובבות שם. שבועיים הסתובבנו שם כמעט אובדי עצות. יומם ולילה שואלים, חוקרים, בודקים. דולים מידע ממטיילים מזדמנים, חרדים מהנורא מכל. חששנו שמא הם עלו על קייקים ושטו לאורך הנהר. מדובר בסכנה של ממש. ישנם מפלים מסוכנים מחד, וגם תנינים ודגים טורפים מצויים בשפע. בערב סוכות מפקד היחידה הודיע לנו שכנראה אפסו הסיכויים, וכי אם תוך יום יומיים אין לנו מימצא רציני, אנחנו חוזרים ארצה. המשפחות בארץ היו במתח עצום. ערב סוכות. היינו כמה חברה דתיים, ותוך שעה קלה בלב יער-העד הוקמה לה סוכה מפוארת. כן, נזהרנו כמובן שהסכך שלה לא יהיה תחת האילן, שהרי סוכה תחת האילן פסולה. מצאנו קרחת יער קטנה וסוכתינו הברזילאית עם השכינה האלוקית החלה להקרין את קדושתה. התפללנו מנחה וערבית של חג. קידשנו על היין, וסעדנו סעודת חג. האווירה היתה מרוממת מחד, אך הלבבות היו מודאגים. לחזור לישראל ללא המטיילים, או ללא מימצא, זה מעציב. אין מנוחת נפש למי שלא נקבר בקבר ישראל... כן, חשבנו על הנורא מכל. בשלב מסויים אחד מן החברים תפש יוזמה נשא דברי תורה והתחלנו לשיר לתוך הלילה. מפקד היחידה, איש לא דתי הוקסם מן האווירה ואמר לנו: "זו פעם ראשונה שאני מתרגש בתוך סוכה, מה יש בסוכה שכל כך מרטיט את הלב?".
"הסברתי לו על שבעת הרועים, האושפיזין הקדושים, שמשפיעים עלינו מקדושתם. אברהם נוטע בנו מחסדו, יצחק ממסירות נפשו וגבורתו, יעקב מתפארתו וגדולתו בתורה, משה רעיא מהימנא מוסר התורה, וכן הלאה. ובחסדי שמים נשזרו מפי מדרשי חז"ל וחידושי תורה במשך שעה ארוכה. ואז שאל מפקד היחידה: "רגע אני לא מבין, הרועים הנאמנים מגיעים לכל סוכה בעולם, גם כאן לברזיל באמצע שומקום...?". צחקנו. כן, השבתי לו, כאשר הסוכה היא כשרה על פי ההלכה, הקב"ה מוריד שכינתו, מקיף אותה בענני כבוד, ושולח את האושפיזין הקדושים כדי שכל יושבי הסוכות בכל פינה בעולם, ישאבו מלוא חופניים מן ההוד והקדושה של מצוות הסוכה. המפקד נדהם, הדברים חילחלו בלבו ובנפשו ואז הוא אמר משפט פשוט, כל כך פשוט שבא לבכות "אם כך, אם האבות הקדושים נמצאים כאן גם בברזיל, אז בזכותם נמצא את הבנים האבודים שלהם".
"לא יאומן כי יסופר, יומיים אחר כך בחול-המועד סוכות, זמן קצר לפני שעמדנו לקפל את הציוד ולחזור לישראל, הגיע מידע מאיזה ראש שבט ברזילאי שסיפר שראה שלושה מטיילים בואדי עמוק ותלול. לטענתו הם נראו חלושים וצעדו באיטיות. הוא השקיף בהם מן הצוק לתוך הואדי, והלך לדרכו. טסנו לשם, מהלך 20 ק"מ מהסוכה, ואכן השלושה היו מורעבים במצב של אפיסת כוחות, הם איבדו כיוון, איבדו גם את המפות ובקיצור, זה יכול היה להיגמר בכי רע.
"אל תשאל איך מה כמה ולמה. המפקד הכריז שהאבות הקדושים בלב יערות ברזיל, ידאגו לבנים שלהם, והנה עינינו הרואות, הם נמצאו".
זלמנוביץ הרכין ראשו
"מה אספר לך אדון לוי... איך להגדיר זאת במילים אינני יודע. אולי מן הראוי שאשאף עוד קצת אויר לריאות, ואלגום עוד טיפת יין, כדי שאמצא את המילים הנכונות לספר ולתאר לקוטפי הסיפורים שלך, כיצד חזרתי בתשובה".
כך פתח את סיפורו מר יגאל רפאלי, מהנדס במקצועו, ואחד מן המוחות היותר מבריקים בתעשיה הישראלית, אשר ידיו לו רב בפיתוחים טכנולוגיים חובקי עולם. איש לא כל כך צעיר מיודענו המהנדס, אב לשלושה ילדים נשואים, סב לשישה נכדים, אשר למרות גילו המפואר, 70, הוא חיוני וזריז להפליא, ועדין עובד כאחד הנמרים הצעירים במכמני אותה תעשיה עלומה, שהשתיקה יפה לה, ובודאי שעודף הסקרנות שלנו לדעת מה הוא בדיוק עושה שם, איננה כרטיס כניסה להציץ פנימה, לרזים הכי צפונים של המדינה.
אז ברשותכם, נמשיך לדשדש במדמנת הסקרנות המיותרת, ונמשיך בסיפור.
כן מיסטר רפאלי, אני אשמח כמובן לשמוע כיצד חזרת בתשובה, אם כי עליך לדעת שאני סוס זקן ישיש וסב, ולא אגזים אם אומר לך, ששמעתי בחיי כמה מאות סיפורים של בעלי תשובה, מיוחדים פחות, מיוחדים יותר, ומכיון שפינקסיי גדושים עד אפס מקום בהמון סיפורים מצויינים, סיפורך חייב להיות דובדבן. עם כל הכבוד להתרגשותך, ולריאותיך הסופגות מלוא אויר צלול כיין, את סידרי העדיפויות - מה יפורסם - לשמחתי, אני קובע.
"נו, נו, מכובדי, כבר סיפרו לי עליך כמה לשונות טובות שאתה גם מסיפור אנמי לחלוטין, חסר חיים וצבע, מסוגל לעשות לטיל בליסטי, ותסלח לי שאני קצת עוקץ אותך...".
עד כאן המהנדס רפאלי, אחוז היטב במיקרופון, הבט אל פני הקוראים הסקרנים וקרא את איגרת התשובה הפרטית שלך. נכנסנו להאזנה.
"ובכן הרב לוי, עד לפני חמש שנים, כלומר בהיותי בגיל 65, הייתי חילוני לחלוטין, מנותק לחלוטין מהווי הבית היהודי השורשי, שריקמת נשמתו עשויה משבתות וימים טובים, תפילות ותהילים, והמון דבקות בקב"ה. בניגוד להרבה גיבורי עולם התשובה כמוך למשל, לא צדו אותי ברשתות - האינטלקט בסמינרי ערכים ושות'. בניגוד לרבים וטובים, לא צנחתי ממצוקי תאילנד אל סלעי הואדיות בריסוק אברים כדי להכיר את הבורא, ואף אריה טורף לא איים לבלעני בשאגת רעבונו במצולות איזה ג'ונגל, כדי שאשמיע "הצילו" לאבא שבשמים. גם לא זכיתי לחלום איזה חלום מבעית ומפחיד שיעוררני, ואפילו לא חלום מתוק וחביב על אליהו הנביא או על רבי עקיבא ורשב"י, שישמחני. שומכלום. אין בציקלוני אפילו לא זנב-זנבה של תאונת דרכים קטלנית שבסופה המכונית נמחצה לחלוטין, והשתרבבתי ממנה - איכשהו עם כמה שריטות וצלע אחת שבורה. גם אני מכיר את הסיפורים הללו, והחזרה בתשובה שלי, לא באה משם, לא ולא. היא אפילו לא מתובלת בדרמות הצבעוניות הללו. זה מה יש".
נו, נו, מכובדי זה כבר נשמע מעניין, אולי יצא לך לפגוש מלאך תכול-כנפיים בפאתי איזה מגרש חניה ברמת-אביב.
"אתה צוחק עלי?!".
לא ולא. בוא נמשיך, אני בהחלט נידבק להומור הבריא שלך אדון רפאלי.
"אנחנו גרים בשכונה חביבה וממוצעת בעיר חופשית במרכז הארץ. אני, מחוץ למקצוע שלי, השקעתי 40 שנים מחיי במאבק ב"כפייה הדתית" במסגרת תנועה פוליטית. יכולת למצוא אותי בהפגנות שלהם, מחזיק שלטים, צועק. יכולת לקרוא אותי במדור המכתבים למערכת עולה וסונט בעולם החרדי, בז לכל דבר שבקדושה. אודה ולא אבוש, אף ממון רב תרמתי בנפש חפצה, כדי לממן עתירות לבג"צ נגד מוסדות הדת וראשיהם, פה ושם אף רואיינתי באמצעי התקשורת, ותקפתי ללא מעצור בלשוני כל מה שנודף ממנו רוח יהדות. יתירה על כך, כשהייתי מהלך ברחובות קרייה ורואה את בני התורה על חליפותיהם ומגבעותיהם, הייתי בז להם, הם דמו בעיני ליושבי המערות ילידי שבטים, ולפרימיטיביים. אתה בוודאי מכיר את כל הקלישאות הנבובות שמדביקים לחרדים, אותם מרוחקים השכם והערב. הייתי חבר אף בכמה עמותות ששמו לעצמן מטרה לעקוב ולבלוש ולנבור אחרי כל פעילות חרדית באזורי הפריפריה, ולבלום אותה באיבה. הייתי חלק מאותם אלה שחרדו מן ההתעצמות של החרדים, והנבואות השחורות שהם ינהלו את המדינה ביום מן הימים - הדירו שינה מעיני. כמה מחברי הטובים, מפורסמים בארצינו כמי שמסרו נפשם על ביזוי הדת. בוא לא נאריך, השמאלנות והאנטי-דת שלי הרי הן פרושות לפניך, ואגב כך, מרוב שבזתי לדת ולנוטריה, מעולם לא הכרתי - הכרות אישית אף יהודי חרדי, ואם נקלעתי לפורום שכזה הייתי משמיע את דברי, סונט, תוקף, משפיל, מעליב ומיד אח"כ נעלם. לא היה לי רצון לשמוע את תשובותיהם וגם אם שמעתי פה ושם הסברים, לא התייחסתי אליהם כלל וכלל. תכל'ס, הייתי שמאלן פעיל, נמרץ ושופע התלהבות, דבק במשימה אידיאולוגית זו, שהזדהיתי עמה בכל נימי נפשי, עד לפני חמש שנים".
מר רפאלי, תרשה לי לומר שאני סקרן עד למטה משורשי שערותי. חפצי לדעת מי הפיל אותך ברשת, ומה סוד תיחכומו של הצייד הרוחני שלך, שהקב"ה ישמרהו ויחייהו?
"לא מתוחכם ולא שנון, ואפילו לא צייד. אך ענין קטן לפני כן. אנחנו גרים בבנין ובו ארבע דירות גדולות. אנחנו גרים בקומת הקרקע, והשכן דלת ממולי החליט לפני חמש שנים וחודשיים למכור את דירתו. ומי הקונה? בוודאי תנחש בקלות".
בהחלט, יהודי חרדי, קלאסי, ועכשיו תן לי שתי נקודות ופרס תנחומים.
"קח ארבע נקודות ופרס גדול. הנה נחתו להם בני משפחת זלמנוביץ בנחיתה רכה ארבעה מטר לידי. זוג הורים צעירים ושני תינוקות. קיבלתי הלם לא קל, אבל נאמן להשקפתי, החלטתי להתעלם מהזלמנוביצים, מה לי ולהם, אני בשלי והם בשלהם. מפעם לפעם כשנפגשנו במדרכה, בחצר, זלמנוביץ קידם אותו בברכת "בוקר טוב" או "ערב טוב", ואני בלעתי את הלשון. התייחסתי אליו כמו אל אויר - ובקושי הנהנתי לו בחצי ראש".
"ערב אחד צילצול בדלת, אני פותח. הנה מולי - בשידור חי - זלמנוביץ הצעיר, ובידו שקית נייר חומה. "ערב טוב, אני יכול לשוחח עמך" ביקש. נו, עם כל סלידתי מחרדים, הכנסתי אותו לסלון ונכנסתי להקשבה. "מכובדי אדון רפאלי, אני רוצה לסגור מרפסת ולהקים פרגולה בחצר הגשתי תוכניות לעיריה, וכדי לזרז את ההליכים ולפשטם, אני מבקש את אישורך. יש כאן מפות עם תכנון אדירכלי מסודר, אין כאן חריגות אין כאן סטיות מן החוק. אודה לך מקרב לב אם תחתום על התוכניות" כך ביקש.
"רק ריבונו של עולם יודע, מה התחולל בקירבי. זעם עצור פיעפע בריאותיי, טינה בת יותר מ-40 שנה ביקשה להתפרץ החוצה כמו לבה יוקדת המאיימת לבלוע עולם ומלואו. הרגשתי כאילו היהודי הצעיר הזה ,עם הזקן הקצוץ, החליפה השחורה והמגבעת, הוא נציגם של החרדים עלי-אדמות, והנה הוא פולש לד' אמותי ומבקש לכבוש אותי ואת כל אשר לי, כפי התכנון הלוגיסטי הנורא, של "הפרוטוקולים של זקני ציון". הבחורצי'ק הביט בי בעיניים מבוישות, מבטו מושפל עם הרבה כבוד כלפיי והכנעה. אך ייחסתי זאת לחלק האפל והרע שלו, וכי כנראה הוא מסתיר תחת עור הכבש, את תאוות הטרף של הנמר. כך חשבתי.
"מכאן ואילך אדון לוי, הפך המפגש ביני לבין זלמנוביץ, למסע השפלה בן 10 דקות. מה לא אמרתי לו, בצורה הכי בוטה, הכי תקיפה, הכי משפילה, הכי מעליבה, כולי רושף וזועף. כולי עברה וזעם נגד הנציג של העולם והמימסד החרדי שנוא נפשי.
"למה באתם בכלל לכאן? למה לא נשארתם בבני ברק? אתם פרזיטים, אתם לא משרתים בצבא, אתם הורסים את המדינה. כל מה שהיה לי בלב, בריאות, בלבלב, בכליות, ה-כ-ל שפכתי עליו בקיתונות של כעס מחד, ומאידך בהתלהבות אדירה כמו נחשול עצום בים סוער המאיים לכבוש את החוף. וככל שהשפלתי והבכתי אותו, התחזקתי באמונתי הפנימית היוקדת שכל מילה שלי היא יהלום נוצץ. ומשפטיי המנוסחים היטב מייצרים נאום קטלני שאין גדול כמוהו, ואחרי שאביס אותו את הזלמנוביץ הזה, הוא כבר יעוף מפה לכל הרוחות וייעלם מן השכונה השקטה והחופשית שלנו.
"וכאן אדון לוי, בנקודת הסיום של המיתקפה הקטלנית והמתלהמת שלי, הביט בי זלמנוביץ הצעיר, במבט מבוייש אך חודר, התרומם מן הכסא, הרכין ראשו לעברי ואמר לי במילים ביישניות אך נוקבות תהומות": "ברך אותי מר רפאלי, ברך אותי שהקב"ה יתן לי התלהבות כמו שלך בעבודת ה', שיתן לי הקב"ה אמונה תמימה בו ובתורתו כפי שאתה מאמין באידיאולוגיה שלך עד נימיך דמך הדקיקים. ברכני אדון רפאלי שארגיש בצידקת דרכי כיהודי דתי, כפי שאתה מרגיש בדרכך, ושלא אאבד את חיוניותי ועוצמתי עד גיל זיקנה ושיבה כמו שיש בך שכני היקר" כך אמר.
"אתה קולט אדון "קוטף סיפור"? הזלמנוביץ הזה התחנן שאברכו שהוא יזכה ללהט שיש בי, לעוצמה שיש בי בסלילת האידיאות הנבובות שיש לי, ובכל כך הרבה תמימות ופשטות, ענווה ושיפלות, עד שחשתי שהמילים שלו משספות את מעי ההומים, ואת ליבי האכזר, ובעיקר את היצר הרע והנורא המוליך אותי שולל בדרכיו המתעתעות.
"זלמנוביץ ניפנה ויצא, וברכני ב"לילה טוב". אבל לא היה לי לילה, ולא היה לי טוב. נשארתי יושב המום על הכורסא ומשחזר פעם אחר פעם, את אותן 10 דקות נדירות בהן אני מקלל, הוא מברך, אני מעליב, הוא מלטף. לפנות בוקר נרדמתי, ולא הלכתי לעבודה. בצהרים התעוררתי, מובס, שבור, מושפל, אך אין ספק, קליפה קטנה של רוע נשרה ממני, ורוח שברירית אך נעימה של אמונה חדרה לתוכי. כן, גם רוח מתוקה של סימפטיה החלה לקנות שביתה בליבי כלפי הזלמנוביצים. זהו, ידידי התעייפתי, אין לי מה לחדש. מאותו לילה אימתני ומביש התחלתי להתקרב, להתענין, להסתקרן. זלמנוביץ היה לי למצפן, למורה דרך, לידיד נפש, לרב. אני שואל והוא משיב. אני חוקר והוא מסביר. שיהיה בריא, יודע הכל. הוא בן 25 תלמיד חכם, ואני עם הארץ בן 65 העושה את צעדיו הראשונים בעולם המופלא של הקב"ה, עולם שנכנסים אליו עם מפתח ההשראה של תיקון המידות והענווה שאין לה קץ. ועכשיו בכנות, שמעת בחייך סיפור תשובה שכזה?".
פרי קטן
התלהבות של הרשעים
אחד הפרושים המדהימים של המילים "עם-לבן-גרתי" - ולא למדתי ממעשיו הרעים, (רש"י) רוצה לומר לא למדתי מהתלהבותו ודבקותו העצומה לעשות את עבירותיו "והלוואי" התחנן יעקב אבינו "שהייתי מסגל לעצמי התלהבות ושמחה לעשות את מצוות אלוקי, כפי שאחי עשיו עושה עבירותיו".
הנה כי כן, הקינאה החיובית הזו ברשעים, בהתלהבותם, יש בה סוד טמיר, אשר מצליח לפוגג ולפורר כאלה שמוסרים נפשם לקעקע את יסודות הדת. וכל מילה מיותרת.
ובאמת, עם כל הכבוד לניסיון שלי כעתונאי ואיש ציבור, סיפור תשובה כזה עוד לא שמעתי. שתהנו.
פושע ישראל בגופו
פרק א'
ר' שלומי בן דור הוא משגיח הכשרות הכי דינמי שיש על פני הגלובוס, והנה לכם פתיח של סיפור אשר מיד זוקף כמה מאות גבות סקרניות של קוראים בעלי ענין, שיד ורגל ועוד הרבה עניינים להם בענף הכל כך טעון מתחים הלכות וחידושים, כענף הכשרות.
אך מה לנו כקוטפי סיפורים מצויים, כי נדוש לנו בצ'ולנט הסמיך הזה של כשרויות למיניהן ולסוגיהן. בואו נניח לו. אלא שכדי להמריא עם ר' שלומי בן דור הרחק הרחק למחוזות סיפורו המיוחד, צריך להטעין אתכם בכמה הסברים מינימליים כדי למנוע הליכה לאיבוד באיש, בתפקידו, ובעלילתו.
ובכן, בן דור מיודענו הוא מומחה ובעל ידיעות עצומות בכל הקשור לאותם חומרים כימיים, ותמיסות טבעיות או מהולות, ושאר אבקות רבות אנפין המתערבבות להן עם כל מאכל מצוי, ומוסיפות לו צבע, גוון, ארומה, טעם ואריכות ימים.
אירגוני כשרות חשובים דואגים לאמץ אותו אל קירבן, על מנת שיתן להם מידיעותיו, ולא פחות חשוב, יצא מטעמן למשימות עלומות לאותם מפעלים נידחים בקצה זנבו של הגלובוס, מפעלים המייצרים את אותם חומרים ייחודיים ודי נחשקים אצל יצרני הממתקים המאפים והגלידות.
לאור הנ"ל ובהתאם ליכולותיו ומיומנויותיו לבצע תחקירים ובדיקות כימיות שונות ומשונות, נאלץ ר' בן דור לעזוב מפעם לפעם את רעייתו ושבעת ילדיו, לעלות על מטוס חד-חרטום, ולנוע על כנפיו לאחת מארבע מכנפות הארץ, תלוי מי המשלח.
כן, ר' שלומי בן דור, בוגר אחת הישיבות החשובות, בהחלט אוהב את תפקידו, ורואה בו כשליחות מן המעלה הראשונה, ורבותיו ללא יוצא מן הכלל מחזקים את ידיו. "הטיסות שלך נועדו לשמור על כשרות המזון של מאות אלפי בתים בישראל, ועל טהרת הלב של ילדי ישראל הנובעת מכך. כל תמיסה או אבקה שיש בה מיני טומאות ואיסורים עלולה לאטום לבבות, והתוצאות מי ישורן?".
בשינוי מילים חמות ומחזקות אלו הוא אורז את מזוודתו הקטנה, אוחז בתיק התפילין שלו ושועט למרחבים עם זכוכית המגדלת המקצועית שלו, ומחפש טוהר, נקיון וזוך, אם אכן הם נחשפים מבעד לעדשת המיקרוסקופ.
"ר' שלומי, יש לי בשבילך משימה עצומה, שאם תעלה יפה, אזי אוכל לשפר בצורה פנטסטית את מוצרי הגלידות של מפעלינו, הן בטעם, הן בריח, והן באיכות" כך הודיע לו יום אחד מר צביקה מיכאלי, יצרן ומנכ"ל חברת הגלידות שלג מתוק בע"מ ההולכת וכובשת מקום של כבוד בפריזרים של הציבור החרדי.
"נו, ומה הפעם?" שאל שלומי.
"שים לב, המשימה היא להגיע לסין, המדינה האדומה, נחיתה בשנחאי ומשם בטיסה פנימית של חצי שעה תגיע לחלק המערבי של המדינה, לאזור עני ודי זניח. מדובר באזור הררי שיש בו עשרות כפרים. העיירה המרכזית באותו מחוז, שמה קלי, היא מונה לא יותר מ- 20.000 תושבים. זו עיירה תעשייתית אפורה ודי עלובה, המפעל שם קטן אך מודרני מאד. מייצרים בו חומר כימי מיוחד המייצב גלידות פרווה, וחומר נוסף המזרז ומעורר את תאי-הטעם בצורה בלתי רגילה, כך שגלידת פרווה תצא יותר טעימה מגלידה חלבית. עליך לבדוק אם אכן תהליך הייצור והחומרים כשרים ומתאימים לכשרות המהודרת שלנו. אם כן, נפתח שם קו ייצור זמני. לצערי בעיירה קלי אין מלון ראוי לשמו, אך איתרתי לך מלונית ברמה סבירה, בכפר מקסים אחד, צימוניו, 50 קילומטר מקלי, פחות משעה נסיעה. אתה תתארח שם כמה ימים ומשם תנוע מדי בוקר למשימתך במפעל בקלי".
ערב הטיסה.
מחבק ומנשק את ילדיו לפני כניסתם לשנת הלילה המתוקה, וכמובן מבטיח מתנות קטנות לכל אחד. מבטיח אמרנו? כן, אבל גם מקיים.
בידו השמאלית המזוודה עם הבגדים וכלי הרחצה, ובימינו תיק התפילין הקטן ובו הטלית, סידור התפילה והגמרא הקטנה, מסכת "בבא קמא", דף היומי, ייהרג ואל יעבור, בלשון מליצית כמובן.
נתב"ג. עולים למטוס חברת התעופה הסינית "נגסקי" לכיוון שנחאי. שלומי מכיר את סין, אבל האזור המדובר, חדש לו.
הבודק הבטחוני מלוכסן העיניים מודיע לשלומי באופן חד משמעי: "שני התיקים נכנסים בלעדיך למחסני המטוס, אצלנו איסור חמור להיכנס עם תיקים למטוס". שלומי מנסה לשכנע אותו באנגלית מהוקצעת: "תראה זה תיק קטן, פה מונחים התפילין שלי, יהודי לא יכול להישאר בלי תפילין, אני אניח אותו על ברכיי".
איפה? הסיני עקשן כמו פרד. "אצלנו בסין החוקים שונים, שני תיקיך בבטן המטוס, אחרת אתה נשאר כאן". זו תקנה חדשה, אבל לך, תתווכח עם סיני...
יש ברירה? אין ברירה. אין אף משגיח כשרות שבעולם שמסוגל ליצור משבר דיפלומטי עם מדינה ידידותית ועוד אימפריה, גם לא מיודענו.
שלומי נפרד מתיקיו ונכנס לבטן המטוס.
נוחתים בשנחאי, בשעות הבוקר המוקדמות.
המשגיח החרוץ ניצב במרכזו של שדה התעופה, וממתין כמו רבים וטובים למזוודה שלו ולתיק התפילין. השעון רץ, צריך להתפלל ולהניח תפילין, עוד שעה וחצי הוא אמור לעלות על המטוס הקל ולטוס לכפר הקטן שליד קלי. יש עדיין מספיק זמן.
נו איפה המזוודות? גלגלת המזוודות נעה לה באיטיות בתוך הטרמינל, ומאות הנוסעים נוטלים את שלהם ונוטשים את הלובי. לפתע הוא מבחין במזוודת הבגדים, נפלא, כנראה שמיד אח"כ יופיע גם תיק התפילין במלוא הדרו.
דקה ועוד דקה, המחוגים דוהרים זהו! תם מסע המזוודות. "הנוסעים מתבקשים לעזוב את אולם הנוסעים" מצפצפים הרמקולים.
ר' שלומי בן דור נסער. "איפה תיק התפילין שלי? לא התפללתי. מזל שאמרתי "קריאת שמע" בזמנה. עדיין, ריבונו של עולם מה עושים?".
הוא רץ למשרדים, משם למחסני שדה התעופה, ואח"כ שעט למודיעין איה התיק? שם בישרו לו לקונית "מצטערים מאד אדוני, תיק התפילין שלך נשכח במטוס, זה קורה, טעות לעולם חוזרת. המטוס כבר יצא לטיסה פנימית אבל אנחנו מבטיחים לך שתוך 24 שעות התיק שלך יגיע אליך לכל פינה שתתארח כאן בסין".
הפלאפון רוטט "מיסטר בן דור, עוד 10 דקות יוצא המטוס הקל ממנחת המטוסים לכפר צימוניו 50 ק"מ דרומית לקלי. מחכים לך ברציף 128 בדרום השדה".
נושף ומתנשף רץ משגיח הכשרות שלומי בן דור לרציף 128 עם מזוודת בגדיו בידו הימנית, עם עיניים לחות ועם תקווה כמוסה שאי שם בכפר הבלתי הנודע, במלונית הקטנה הוא ימצא תפילין. אוי, אוי, רק זה לא. אוי לי ואבוי לי, אם לא אמצע שם תפילין".
ליבו פעם בקצב כזה שאם מתנדב "הצלה" היה בודק אותו, הוא היה מחייב אותו להתאשפז מיידית, שלא לדבר על לחץ הדם. שלומי בן דור מחייג לכל מי שהוא מכיר בארץ ובעולם ומתחנן על נפשו, שילחו לי תפילין לכפר צימוניו בסין, אנא!".
השעה 11.00 בבוקר. הוא כבר התפלל את רוב תפילת השחרית. הוא דוהר לכיוון המלונית, מקבל את המפתחות ונכנס לחדר.
"ברוך שאמר והיה העולם" זו הפעם הראשונה בחייו הבוגרים שהוא מתפלל תפילת שחרית ללא טלית ותפילין. הרגשה נוראה, תחושה של חידלון, של ריקנות, משהו מהותי-רוחני חסר.
הוא יורד ללובי המלונית ולא מפסיק לחייג, לאנשי עסקים, לבלדרים, לרבנות הראשית לחבריו המשגיחים "אנא ד' הושיעה נא..." שישלחו לי לכאן תפילין. כבר ארבע אחה"צ, עוד שעתיים שקיעה, בעוד שעה נקבעה לו פגישה עם ד"ר מאוניו ציאגני, כימאי סיני בעל שם שאמור להצטרף אליו לביקור במפעל שבעיירה קלי מחר בבוקר.
אנשים נכנסים ללובי ויוצאים ממנו, אך לכולם חזות סינית, נמוכי קומה, עיניים מלוכסנות ולשון מתגלגלת בשפה שהוא לא הצליח להתחבר אליה.
במשך השעות הללו הוא אמר תהלים בעל פה.
"מאן יבוא עזרי, עזרי מעם ד'".
בשעה דקה לחמש נכנס ד"ר מאוניו ציאגני ללובי המלונית, ולצידו אדם מגולח גבה-קומה בעל חזות מערבית, ולראשו כובע קסקט בצבע חום בהיר. לאחר לחיצות ידיים נימוסיות, הציג הסיני את מלווהו "זה ד"ר סטיבן איינשטיין מאנגליה, אנחנו עובדים באותה מעבדה...".
"איינשטיין?" תמה בליבו שלומי המשגיח שחש באותן שעות בלתי מושגח לחלוטין, "תסלח לי מיסטר איינשטיין אתה יהודי?".
"כן, כן" הנהן הד"ר האנגלי.
"תגיד לי, מיסטר איינשטיין, אולי במקרה יש לך כאן זוג תפילין?".
"בוודאי, תיק התפילין שלי מונח בבאגז' מכוניתו של ידידי ד"ר מאוניו ציאגני...".
אין כאן מה להאריך, ר' שלומי בן דור נישק את זוג התפילין של איינשטיין, עלה בזריזות במדרגות לחדרו והניח אותן בברכה כמונה מעות, וכולו רעד ודמעות של התרגשות על הנס שנעשה עמו.
"ריבונו של עולם, סלח לי. ללא ספק העונש הזה מגיע לי, אבל הנה במעמד זה אני נשבע שלעולם לא אעזוב את תיק התפילין שלי, לעולם! גם במחיר שאתקע באיזה נמל תעופה, גם במחיר שאפסיד עבודה, בכל מחיר!".
כך נשבע בלהט המשגיח המוכשר. הוא התיישב לצד שני הכימאים המומחים ופתח עימם בשיחה מקצועית, לא לפני שהתפלל וחזר והתפלל "אנא אבא שבשמיים, שהסינים יעמדו במילה שלהם, ותיק התפילין שלי יגיע אלי מחר בבוקר".
פרק ב'
לילה מסוייט ושופע זיעה קרה עבר על המשגיח שלומי בן דור, ובחלומו הוא רואה אלפי זוגות תפילין מרחפים באויר, הוא מנסה לתפוש אותם, אך הם גבוהים מדי, הוא מתחנן לקב"ה שירחם עליו, ובחסדיו המרובים, ינחית זוג תפילין אחד בשבילו. ומן האופק - בחלומו - הוא שומע בת קול: "קרקפתא ד'לא מנח תפילין, פושע ישראל בגופו".
"אבל הנחתי, הנחתי!" זועק שלומי, ונע במיטתו ימינה ושמאלה עטוף ורטוב זיעה. הוא פקח את עיניו, קם, נטל ידיו והסיט את הוילון. השמים עדיין זרועי כוכבים, ואיוושה חרישית של משאבת מים מרוחקת בלב הכפר, זימזמה באוזניו, "כן, אני בכפר הסיני צימוניו, אבל עדיין בלי תפילין, עוד שעתיים וחצי זריחה, אנא ריבונו של עולם, עשה עמדי חסד של אמת, ושחברת התעופה הסינית תעמוד במילה שלה, ותיק התפילין יגיע עוד הבוקר, אינני מסוגל לחוות עוד יום של סיוט...".
שלומי חזר להתכרבל במיטתו אך לא נירדם. באוזניו זימזמה אותה בת קול מן החלום "קרקרפתא ד'לא מנח תפילין פושע ישראל בגופו", הוא תקע עיניו על מכשיר הפלאפון שלו שהונח על השידה ושיחזר את מאורעות היום.
לפתע צילצול.
הלו? על הקו צביקה מיכאלי מנכ"ל חברת הגלידות "שלג מתוק בע"מ".
"שלומי בוקר טוב, שמעתי שעברת חוויה עם התפילין, מה בדיוק קרה שם?".
"אל תשאל צביקה, אני עדיין באמצע החוויה, ואם חב' התעופה הסינית לא תעמוד בדיבורה, אני בבעיה לא קטנה. ולא פחות חשוב צביקה, עשה לי טובה אני לא חוזר עם מטוס סיני לישראל, סדר לי מקום ב"אל-על" הסינים לא מוכנים שאכנס למטוס עם תיק התפילין, ואני נשבעתי שאני לא נפרד מהם לשניה אחת כל עוד אני בחו"ל, או בטיסה".
"אל תדאג, אסדר לך, ואוודא שהסינים מחזירים לך עוד הבוקר את התפילין" כך צביקה.
בשורות טובות. השעה 6.45 נקישה על הדלת.
משגיח הכשרות פותח, בפתח פקיד הקבלה ובידו תיק התפילין "הרגע זה הגיע לכאן בשבילך" הוא מאנפף באנגלית טבולה בצליל סיני צורמני.
"תודה, תודה!" ושלומי הנסער פוצח בשיר ובזימרה, ורגליו מקפצות להן כעופר האיילים על הרי בתר "איזה אושר! התפילין חזרו!".
בשמונה ושלושים אחרי תפילת שחרית וארוחת בוקר קלה, צפצוף מכונית.
הכימאי הסיני ד"ר מאוניו ציאגני בלוויית עמיתו הכימאי האנגלי היהודי ד"ר סטיבן איינשטיין ממתינים לשלומי בן דור. פניהם לעיירה קלי, למפעל המיוחד לייצור אותן אבקות כימיות עלומות, המייצבות את גלידות הפרווה ומוסיפות להן ארומה משובחת.
שלומי מתיישב מאחור, מחבק חזק חזק את תיק התפילין, ואומר לשניים "לא עוזב את תיק התפילין שלי".
ד"ר איינשטיין מחייך, אתה כנראה בטראומה...".
"נכון, ד"ר איינשטיין, אתמול היית שליח נפלא בשבילי, אבל אינני רוצה לסמוך על הנס, כל עוד אני בחו"ל ובטיסות, התפילין עלי יומם ולילה".
לאחר 30 קילומטרים של נוף הררי רווי מתלולים וצמחיה מוריקה, גלשה המכונית לאתר מישורי משמים וצהבהב. לא בדיוק מדברי, אבל חסר שמחת חיים ודליל בצמחיה. במרכזו של אותו מישור, תקועה לה העיירה קלי וכמו שצביקה מיכאלי המנכ"ל תאר, "זו עיירה אפורה, משמימה, אבל עם אזור תעשיה מודרני ושוקק חיים".
השלושה ירדו מן המכונית ופניהם לדלת החשמל הזכוכיתית, האוטומטית, ורחבת הידיים.
המפעל להפקת תמיסות מזון כימיות, לא היה אלא מעבדת ענק, כשלצידה פס ייצור קטן. כמאה ועשרים כימאים שקדו על מחקרם, מודדים, שוקלים, בודקים מערבבים.
"שמי רודריגז אמריליו, אני מנהל המפעל, נכון אני כימאי ספרדי, וכולם פה כימאים ילידי סין וגם יפאן, אבל זכיתי ובעלי המפעל הוציאו מכרז לפני עשר שנים, ודווקא אני זכיתי בו".
הספרדי ישוב על כס המנהלים, חייך אל השלושה ולחץ ידיהם בחום רב. "תראה מיסטר בן-דור, מבחינתי אתה יכול לעשות כאן מה שתרצה. לתחקר כל כימאי, לבדוק כל חומר, לנטרל תמיסות, ולהרכיבן מחדש. הכל מותר, כי אנחנו המפעל הכי הגייני בעולם, וגם הכי מתוחכם, ואין לנו מה להסתיר".
לפתע דפיקה בדלת המשרד, אשה קשישה נמוכת קומה בעלת חזות אמריקנית נכנסה פנימה.
"שלום גברתי. רבותי, זו גברת מרינה יוסטון-רייס, היא בעלת המפעל ובזכותה הרבה מאכלים טובים בעולם זוכים לטעם טוב ולשימור מעולה". מציין הספרדי.
הגברת יוסטון-רייס היתה קצת נבוכה ושאלה "זה האורח מישראל?".
"כן", השיב רודריגז המנכ"ל, "הוא מייצג חברת גלידות גדולה בישראל, ובא לבדוק אם ניתן לייצר גם עבור היהודים, שכידוע שומרים על כשרות מסוימת, את יודעת!"
"כן, יודעת יודעת" הפטירה הגברת "הם יהודים".
במשך שבוע ימים נסע המשגיח החרוץ והמיומן שלומי בן דור, מחדרו שבמלונית לעיירה קלי ובמשך 12 שעות רצופות בחן כל מבחנה וכל גרגיר תמיסה, תיחקר כל כימאי, ועקב בדקדקנות אחרי כל פסי הייצור. ומה מונח וצמוד וקרוב לחזהו כל הזמן? כמובן תיק התפילין שלו. לא נע ולא זע, כי שבועה זו שבועה.
היום האחרון, השעה האחרונה. השעה שש בערב, במפעל בקלי, הפלאפון מצלצל. על הקו צביקה מיכאלי "נו שלומי, לסיכום התחקיר בסין מה סיכויינו לזכות מהם לחומרים כשרים".
"מצויין, מעולה ממש. בהשקעה של כמה אלפי דולרים אנחנו פותחים כאן פס ייצור כשר למהדרין, הגלידות שלך צביקה יכבשו את ישראל".
שלומי חיבק את תיק התפילין שעל לחזהו ופנה לצאת. לימינו מנכ"ל המפעל רודריגז. "שיהיה בהצלחה" איחל הספרדי "תעדכן אותי לאן פנינו".
"יהיה בסדר" הפטיר בן דור.
שלומי נכנס למונית טרק את הדלת ולחש לנהג "צימוניו". הנהג לחץ על דוושת הגאז.
"עצור!!! עצור בבקשה!".
בעלת המפעל הגברת בת ה 82 מרינה יוסטון-רייס נופפה בידיה לעבר שלומי בן דור. המונית נעצרה, ושלומי עם תיק התפילין בידו ניגש אליה. "כן גבירתי, סליחה שלא נפרדנו. פשוט חשבתי שאת לא במפעל. באמת מפעל לתפארת תודה על הארוח, אני בדרך לישראל...".
"יש לי בקשה קטנה אליך, אתה יהודי נכון?".
"נכון" השיב שלומי "גם אני יהודיה, וגם בעלי צ'רלס יוסטון רייס הוא יהודי. הייתי רוצה להכיר לך אותו".
שלומי צעד לימינה. צריף עץ שבדי רחב ידיים, היה צמוד לקיר הדרומי של המפעל. הם בפנים. "כאן אנחנו גרים בעיירה, מאז שנוסד המפעל שלנו לפני 55 שנה. אתה אולי לא תאמין, אבל אתה היהודי הראשון שאני נתקלת בו מאז בעלי ואני היגרנו לסין. צ'רלס תכיר, זה שלומי בן דור מישראל".
צ'רלס יוסטון - רייס גבר כבן 83 יושב על כסא גלגלים, חלוש וצנום, מחובר למכשיר הנשמה קטן.
"ברוך הבא מיסטר" חירחר צ'רלס.
"צ'רלס אני יכולה לספר לו? "שאלה הגברת את בעלה.
"כן, בשמחה... ואני מקווה שהוא יכול לעזור לי".
שמש סינית כתומה נטתה מערבה אל אופק משמים, והעיפה קרניים טרום אחרונות אל המרחב הצהבהב.
"מיסטר בן-דור. אנחנו ניצולי שואה, בלי להיכנס לפרטים מיותרים שנינו ללא תיאום מראש החלטנו להגר לסין ולנטוש את אמונתינו. כאן נפגשנו, כאן נישאנו, כאן עשינו עסקים ולא עסקנו ביהדותינו. לפני מספר חודשים צ'רלס חלה, ומצבו הדרדר... ומאז יש לו בקשה קטנה.. למות כיהודי. אתה יכול לעזור לנו?".
שלומי הרגיש שמדובר בעת רצון.
"צ'רלס, האם הנחת תפילין אי פעם בחייך?".
"לא", השיב הקשיש "אבל אני זוכר את אבא שלי מתפלל עם טלית ועם תפילין... וגם סבא".
שלומי פתח את תיק התפילין, עיניהם של צ'רלס ומרינה ברקו וזהרו, מהתרגשות. הוא הוציא את הטלית. צ'רלס, תברך מילה במילה אשר קדשנו... להתעטף בציצית" הטלית גלשה על כל גופו של צ'רלס, עד כפות רגליו.
"אשר קדשנו במצוותיו.. להניח תפילין" שלומי הידק את הרצועות השחורות על ידו הרזה של צ'רלס, הקטין את התפילה שעל הראש למימדי קרקפתו, והכריז בקול רם. "עכשיו צ'רלס אנחנו אומרים קריאת "שמע ישראל" ומקבלים על עצמנו עול מלכות שמים בסדר?".
הזקן הנהן בראשו, ושלומי הצמיד את סידור התפילה לנגד עיניו של היהודי המרוחק.
"שמע ישראל ה' אלוקינו...".
"ואהבת את ה'" צ'רלס יוסטון רייס בן ה 83 אומר קריאת שמע מילה במילה, לאט לאט, ועיניו בוכיות כאותן מעיינות זכים ודקים בנקיקי הסלעים, ומחבר ומדביק עצמו בחזרה לשורש נשמתו.
"כן, אני יודע מגיל שלוש להגיד קריאת שמע, אבל אחרי המלחמה אחרי שנותרתי יתום חסר שמחת-חיים, נטשתי הכל. תודה שהזכרת לי, תודה שזכיתי להניח תפילין לראשונה בחיי" בכה הזקן.
שלומי בן דור חזר למונית, חובק חזק חזק את תיק התפילין, "אם לא הייתי צמוד אליו, ספק אם היהודי הזה היה זוכה להניח תפילין ולו פעם אחת בכל ימי חייו".
שלומי עצם את עיניו, ובאוזניו הדהדה אותה בת קול "קרקפתא ד'לא מנח תפילין....".
שבועיים אח"כ מכתב בתיבת הדואר.
"עבור שלומי בן דור, חבר יקר. שלושה ימים אחרי שביקרת אותנו, נפטר בעלי עם חיוך על פניו "מרינה, זכיתי להניח תפילין". אלו היו מילותיו האחרונות, כמו כן בעזרת הקונסול הישראלי הבאנו את צ'רלס לקבר ישראל, תודה לך שלומי מכל הלב. מרינה יוסטון רייס".