אור ברסלב
העיתונאי 6 שערי מוסר

העיתונאי 6

שערי מוסר

שערי השגחה

הסבא מאמריקה

"שלום לך הרב לוי, ויישר כח על החיזוקים שמקבלים מה"קוטף סיפור". ברשותך מתגלגל באזורנו סיפור די מזעזע, אשר הושמע לפני בכמה גירסאות. אין אני יכול להצביע על אף גירסה כאמיתית יותר או פחות, אבל מה שברור שיש לו אחיזה במציאות, יש לך זמן להאזין?

וודאי וודאי, כולי כאפרכסת וידי אוחזת בקסת.

"ובכן הרב לוי, אין זה סוד שכל שניה ושניה כל אחד מאיתנו עובר נסיונות עצומים, בעיקר בין אדם לחבירו. לא אטעה אם אומר, שמכיוון שהמצוות בין אדם לחבירו הן כל כך נעלות מחד וזמינות מאידך, ובעיקר מעידות על מידות מתוקנות או לא, אזי היצר הרע דוחק הלכות אלו לצדדים. הלכות? כולם לומדים הלכות תפילין, מזוזה, קריאת שמע, סוכה, שבת, שחיטה, ומילה, אבל לדאבון הלב לימוד המצוות הללו - שבין אדם לחבירו - נדחק לאי שם, ועובדה זו גורמת לזילזול ח"ו, לחוסר רגישות ולחיסרון עצום ביכולת שלנו לנתח את המציאות. לא יודעים מה טפל ומה עיקר, מתי להושיט יד, מתי לסרב היכן להתרכך ומהו המקום או העת בו ראוי להתעקש. הולכים לעיתים כסומא בארובה.

לענייננו כבוד הרב.

"החתן בסיפורינו בוא נקרא לו יחיאל, הוא בחור מישיבה טובה בן 24 חביב למדי, אשר יצא לשידוכין כששמו הולך לפניו, כשקדן ובעל חסד. הוריו של יחיאל לא התפשרו, הם רצו משודכת ממשפחה מיוחסת, והוראה חד משמעית זו ירדה למשרדי השדכנים.

"הוא מבית טוב ומיוחס, ולכן אין פשרות, אנחנו רוצים משפחה דומה לשלנו" הבהירה אמו לכל מי שרצה לשמוע. כן שיהיה ברור עפ"י עסקאות מקובלות במקומותינו, על הורי הכלה צריך ליפול בד"כ נטל לא קטן, אם כי בסיפורינו מדובר על עול נוח - יחסית לוורטים כבדי משקל - אשר שם על המאזניים מונח לו "סידור מלא" קרי דירה ותכולה וכו'. הפעם היה מוסכם, עוד לפני הוורט, כי על הורי הכלה לממן שנה שכירות וריהוט, וכמובן מחצית מן החתונה, ובעתיד יעשה מאמץ משותף לרכישת דירה בינונית בעיר דרומית או צפונית. האמן לי הרב לוי, אגב אורחא ובלי שום קשר לסיפורינו, צריך לרומם ולעודד וורטים, שיש בהם ממין ההגיון והשכל הישר אשר יותיר את ההורים אחרי החתונה והשבע ברכות מחוייכים ושמחים כפי שמתבקש. אבל על השיגעון הזה בוודאי תדבר ותכתוב בהזדמנויות אחרות, אני תקווה.

"השדכן, נכנה אותו בשם יענק'ב שמרלר, היה מרוצה עד השמים מן ההסכם הכלכלי ההגיוני והנוח, ולאחר ההבנות הפיננסיות החלו הפגישות. בסוף הפגישה השלישית התבשרו הצדדים, "מזל טוב", יש רצון מצד שני הצדדים להקים בית נאמן בישראל. ברור קצר שערך שמרלר השדכן אצל הורי הכלה העלה, שהם מאד מעוניינים בוורט זריז, כפי המקובל, אלא שהסבא של הכלה, בוא נקרא לו אדמונד המתגורר בארצות הברית, מאד מבקש להשתתף בוורט והוא מבקש בכל לשון של בקשה לאחר את הוורט בעשרה ימים.

"הסבא מאמריקה" הבהיר אבי הכלה" הוא יהודי אמיד שמאד אוהב את נכדתו, היא כל העולם שלו... אלא שכרגע הוא עובר כמה טיפולים רפואיים ולכן ההמתנה מאד חשובה לנו".

"השדכן שמרלר היקר יישר את הפינות אצל משפחת החתן, ושני הצדדים נכנסו למצב המתנה מרוגש אך מבורך. אחרי עשרה ימים ליל שלישי פעמיים כי טוב, נקבע הוורט בבית הורי הכלה, אי שם בשכונה סימפטית בקצה העיר הגדולה השוכנת לחוף ים. כמנהג משפחות מיוחסות, הוכנה סעודה מכובדת מצד אחד, בעוד הצד השני רוכש כמה מתנות צנועות שהרי הוורט הוא הקדמה נחוצה לארוסין, שם הארנקים שופעים כמויות יותר נדיבות. הורי החתן הודיעו לבנם כי לרגל כמה סידורים חשובים, הם יגיעו לבית הורי הכלה המיועדת באופן עצמאי עם אחיותיו הקטנות.

"תוכל לנסוע במכוניתי אך אנא דייק לבוא בשעה שמונה כפי שנתבקשנו" בקש אביו של יחיאל.

"יחיאל חתננו הנכבד יצא מבית הוריו בשעה שבע בערב, לבוש בחליפה חדשה ועניבה תואמת, כולו מרוגש ונפעם, סוף סוף הוורט הוא הדלת הראשונה במסדרון הלא כל כך ארוך לקראת החתונה. הוא התניע את המכונית והביט בשעונו, הנסיעה אמורה להמשך לא יותר מ-35דקות, יש לי את כל הזמן שבעולם הרהר.

"הוא הביט כה וכה בפרדסים שלאורך הדרך, ושינן את דברי התורה שהוא אמור לשאת לרגל הוורט החשוב.

"פקק תנועה בכניסה לעיר החוף קצת עיכב אותו, אבל גם איחור סביר של רבע שעה הוא לא מהותי. הפקק נמרח חמש, עשר, 20 דקות, ויחיאל נכנס למתח. ממש בפאתי העיר נפתח הפקק והתנועה החלה זורמת. הוא לחץ על דוושת הגאז והמכונית שעטה במהירות המותרת. לפני התחנה המרכזית הבחין יחיאל החתן הממהר, ביהודי מבוגר חבוש בקסקט צמר חום המנפנף ידו לטרמפ. הרמזור הבהב אדום ויחיאל עצר ופתח את החלון.

"אני צריך להגיע לרחוב הדקלים 27 אם זה בדרכך אודה לך שתסיעני אבל עד לכתובת המדויקת" בקש האיש, "תבין קצת קשה לי ללכת".

"בסדר" השיב יחיאל ופתח את הדלת. הוא הכיר את הסביבה ורחוב הדקלים שהוא רחוב צדדי וקטן עפ"י זכרונו הוא דו סטרי, כך שסטיה קטנה ימינה למשך דקה או שתיים לא תעלה ולא תוריד. האיש ירד לו במקום המבוקש, ומשם הוא יחזור לכביש הראשי המוביל לבית הוריה של רייזל כלתו המיועדת. אחרי 7 דקות נסיעה רצה יחיאל לפנות ימינה, אלא ששלט גדול קידם את פניו "אין כניסה לרחוב הדקלים. עקב עבודות מ.ע.צ. הכניסה לרחוב הדקלים רק דרך רחוב הארזים".

אוי", הרהר יחיאל, "זה יקח לי הרבה זמן, הארזים מרוחק מכאן מאד, והעניין הזה מחייב אותי לעשות עיקוף ענק, והשעה כבר 8:20, זה כבר יהיה איחור בלתי נסבל, "תרד כאן אדוני" ביקש יחיאל "תפנה מכאן ימינה, אחרי 100 מטר תראה את הכניסה לרח' הדקלים אין לך הרבה ללכת... אני מצטער אין כניסה מכאן".

"סליחה ידידי הצעיר, אני מבקש שתסיע אותי עד לבנין המבוקש הרי הסכמת לכך, וזה היה תנאי מפורש שלי, קשה לי ללכת".

"אבל תבין אדוני, אין לך הרבה ללכת".

"כן, אין לי הרבה ללכת אבל קשה לי ללכת... ואתה הבטחת, אם לא היית מבטיח הייתי לוקח מונית".

"יחיאל הרגיש שכעס עולה ומבעבע מתחתית בטנו, עד לגרונו, ומאיים לחנוק אותו. האיש הזה עולה לו על העצבים, מצד אחד האיחור, ומצד שני היהודי הזה הוא פשוט טרדן...".

"הכעס ניצח את יחיאל! לא תאמין הרב לוי, יחיאל עשה סיבוב פרסה ודהר עד לתחנה המרכזית, "סליחה אדוני הנה החזרתי איתך בדיוק למקום שממנו באת. ועכשיו קח לך מונית לאן שתרצה... סליחה".

"אני אומנם מאחר אבל יש גבול ויש קץ גם לסבלנות שלי".

"יחיאל הגיע באיחור לוורט והתקבל בהמון חיבוקים ונישוקים. הטייפ ניגן מנגינות מרגשות, ואחיה הקטנים של רייזל רקדו סביבו. השולחן היה ערוך לעילא, אך אף מנה לא הוגשה לשולחן למעט כמה תופינים עוגות וסוכריות.

"למי מחכים שאל יחיאל "אם הכל סגור וחתום אשמח לטעום מן המעדנים..." הכל "סגור וחתום" השיב אביה של רייזל, אבל כולנו מחכים לסבא של הכלה שלך, שנחת אמש אחרי טיסה מאמריקה. הוא האבא של אשתי, יהודי יקר נדיב ובעל חסד, שאוהב את רייזל אהבת נפש, הוא אמור להגיע כל רגע, והוא בקש לא להתחיל את השמחה בלעדיו".

"נו טוב", מילמל יחיאל בינתיים נעיין באיזו סוגיה מעניינת. אחרי 40 דקות דפיקה בדלת, בפתח יהודי מבוגר וחייכן לבוש מעיל אפור נושף קצת בכבדות, "ברוך הבא אבא, סבא", צהלו בני משפחת הכלה.

הו, אני מצטער על האיחור" אמר הסבא מאמריקה, אח"כ פנה לרייזל נכדתו ואמר "רייזל מזל טוב, שמעתי שזכית לחתן מוצלח, סיפרו לי עליו, שהוא ירא שמים, מתמיד, תלמיד חכם ובעל חסד. כטוב ליבי בשידוך הזה, רציתי לבשר לך, שבעזרת ה' אני אקנה לכם בשנה הבאה דירה חדשה, אחרי תום חוזה השכירות...".

"הנה החתן שלי, סבא זה יחיאל".

"הסבא מאמריקה הביט בחתן של רייזל, ועווית של זעם ומיאוס עלתה בפניו.

"יחיאל החוויר עד שורשי שערותיו, עד ועד בכלל, ומבוכה סמיכה מיהרה למוטט אותו.

"תראה הרב לוי, אין כאן הרבה מה להוסיף, חתננו הוא כמובן הנהג שהוביל את הסבא מאמריקה כמעט אל מקום חפצו, וברוב זעמו החזיר אותו לתחנה המרכזית בבושת פנים. הכעס, חוסר הסבלנות, השקלא וטריא העלובות שעשה, היו מוטעים ביותר, והבחור הרגיש בהתאם.

"כל עוד אני המממן של החתונה הזו" הודיע נחרצות הסבא מאמריקה, "אין כאן וורט, אין כאן חתונה".

"והעיסקה הזו, מכובדי "קוטף סיפור", התפוצצה ברחש ובדומייה מבישה, אט אט בחדר המדרגות, שם ירדו בשקט בעלבון ובתחושת החמצה בני משפחה שלמה, שבאה עם תקווה ויצאה מאוכזבת. בעיקר החתן".

פרי קטן

דוק של עצבות

סיפור קשה לעיכול, סיפור קשה לכתיבה. לאחרונה הגיעו לשולחני ולמכשיר הפקס שלי, כמה מחאות של קוראים נאמנים הטוענים שלמרבית הסיפורים יש סוף טוב והכל חלק והכל מסודר ואיך זה יתכן???

אין לי טענות למחאות הללו. לגיטימי שירצו מדי פעם סיפורים עם דוק של עצבות בסיומן, אבל עם כל הכבוד, הייתי שמח לשמוע שיש סוף טוב גם לסיפור הזה. על כל פנים, חיזרו שוב על פתיח הסיפור, שננו אותו. כמה חשוב לדעת ולהפנים, כי נסיונות בין אדם לחבירו הם הנסיונות המשמעותיים ביותר בחיינו, ומה חבל שאין לנו מצפן תמידי שיכווננו במשעול הנכון.

היינו חוסכים הרבה בזיונות.

כמה שווה אמונת חכמים?

"ערב טוב הרב לוי, בזה הרגע סיימתי לקרוא את אחד מסיפוריך, וחשבתי לעצמי, שיש באמתחתי סיפור שאולי יכול לעניין כמה וכמה קוראים".

כולי אוזן, אני מקווה שאנחנו נהפוך לשותפים להנציח סיפור חשוב.

"בהחלט, בהחלט. אבל ברשותך אני יודע שאתה יהודי חרדי, והסיפורים שלך מתפרסמים לציבור החרדי, ולכן חשוב שתדע פרט נוסף שקשור בי".

כולי אוזן וחוץ מאשר לשמור את שמך עמוק עמוק באחת המגירות הנידחות בשולחן המערכת, חשוב ונכון וראוי שתציין כל פרט, כי אין לי ספק שהוא נחוץ לאמינותו של הסיפור שלך.

"מצוין, ובכן הרב לוי אני יהודי מסורתי. אני יודע שיש כאלה שיקפצו עלי ויגידו "אין חיה כזו מסורתי", רוצים לומר, או דתי, או לא כלום. ואני קטן מן הקטנים לא נכנס לויכוח עם אף אחד, אם כי ברור לי שהמסורתיות שלי רחוקה מאד מאד מן הדתיות ושמירת המצוות של קוראיך נכון?".

ידידי היקר בוא נניח לזה, כי עם כל הכבוד, לא לי ובטח לא לך, וגם לא לרבים אחרים, אין את החיישן המיקרוסקופי שיכול לאבחן אמונה ויראת-שמים, אם כי אף אחד לא יכול לפטור עצמו מבלי להתקדם בסולם המעלות. כי יהודי שלא עולה ומתעלה, הוא בוודאי במצב של ירידה.

"בסדר, בסדר... אני מבין, ואני בהחלט חושב שאני במצב של עליה בעצם העובדה שאני מתקשר אליך ורוצה לספר לך סיפור על אמונת חכמים שיש בה הרבה אמונה, אפילו אמונה גדולה מאוד!"

באמת? אז אם יש בך אמונת חכמים שכזו, אזי הכינוי "מסורתי" קטן על מידותיך... ועכשיו נניח לסמנטיקה ונעבור לסיפור.

"ובכן הרב לוי, אני קבלן בנין כבר קרוב ל- 30 שנים, בונה בעיקר במרכז הארץ, וילות וגם בנייה רווייה. בענף הנדל"ן ניתן להתעשר, אבל פרנסה מן השמים, וכמו שאפשר להתעשר, עלולים גם לצנוח מטה מטה ולהתרסק אל קרקע המציאות ללא פרוטה בכיס, עם נושים רבים, ובנקים שבולעים את מה שנשאר לך. על עצמי אני מעיד, שרק בעשור האחרון התחלתי להתרומם ולהצליח יפה. ואיך אומרים חכמינו, יש לו 100 רוצה 200, יש לו מיליון רוצה עוד חמש, נו, אז איך אנשי עסקים משלשים ומשכפלים את ההון? פשוט מאד לוקחים סיכונים ונכנסים לפרוייקטים גדולים של בנייה, גם עם מעט כסף. אפילו מעט מאוד. צריך רק לשכנע את מנהל הבנק בתכסיסים ובתחבולות, שהאשראי הבנקאי וההלוואות הבנקאיות יוחזרו, וכל הצדדים ירוויחו בגדול. לאיש עסקים כמוני יש לשון מפולפלת ונסיון רב. לפני כארבע שנים, החלטתי לשעבד את כל נכסי ורוב ההון הנזיל שלי הועמד לטובת פרוייקט בינוי רציני. רק מבנה תעשיתי אחד נותר לי כנדל"ן פנוי. הבנק הוסיף לי הלוואות ואשראי, ויצאתי לדרך. בתחילה הכל נראה ורוד ומבטיח, ועפ"י התוכניות של המומחים והיועצים שלי, הייתי אמור להרוויח סכומי עתק. רבות מחשבות בלב איש, והקב"ה מנהל את העולם, וכמובן גם את עולם העסקים. חצי שנה אח"כ התחיל המשבר הכלכלי העולמי, נעצרה הבניה, קונים לא הגיעו, ונקלעתי למצב סבוך שבו אני מזרים מליוני ש"ח לבור בלי תחתית, מבלי שיש ניצנוץ של יציאה מן הסחרור הכלכלי שאיים לרסק אותי לחלוטין. הבנקים הודיעו לי שאוטוטו הם נאלצים להפסיק לכבד את המחאותי, והם עלולים לפתוח בהליך עיקול של של נכסי, בהתאם להלוואות הכבדות שלא הצלחתי לפרוע. חייתי על זמן שאול. מה אגיד לך... לחץ הדם עולה, הלב מפרכס, לילות של סיוטים ללא שינה. חרדות מפני הבאות, כל צילצול פלאפון הבעית אותי, כל מספר חסום החסיר פעימה בליבי "שרק לא יהיה זה מנהל הבנק". בוקר אחד הגיע הבווום מנהל הבנק הודיע לי: "עד כאן אדון ליאון, אם לא תזרים תוך 21 ימים שלושה מליון דולר לחשבון, הבנק יממש את כל זכויותיו!". במילים אחרות אדון לוי, זה הסוף שלי".

"נכנסתי ללחץ גדול, הכנסתי מודעות בכמה עיתונים כלכליים שעמדו להתפרסם בסופשבוע וצילצלתי לכל המתווכים שאני מכיר, שיחפשו בקהיליית העסקים קונה לנכס התעשייתי שלי, בעלותו הריאלית - שלושה מליון דולר, וזה הסכום שאני מבקש. תתפלא, הגיעו עוד באותו יום מספר טלפונים, קיימתי כמה פגישות אך הן לא עלו יפה. יומיים אח"כ התקשר יהודי נכבד ואמר שהוא מעוניין בנכס רק הוא רוצה לבדוק את תוכניותיו, החניות, וזכויות הבניה הנוספות. קיימנו כמה פגישות מקיפות, כולל ביקורים במקום, והתחיל להתגבש חוזה קניה מסודר. הרגעתי את מנהל הבנק, שבתאריך המסויים אצליח להזרים לפחות מחצית מן הסכום שהוא דורש, ושיתן לי ארכה נוספת. הוא הסכים, ואכן החוזה באמצעות עורכי הדין עמד לפני חתימה".

"בנקודת זמן זו, אמר לי הקונה, הכל טוב ויפה אבל אני חייב לקבל את אישורו של האדמו"ר שלי, כי אינני עושה צעד בלעדיו", שעה אח"כ הוא הודיע שהאדמו"ר הורה לו לקנות. באותו ערב במשרדי, נחתם החוזה, והקונה הפקיד בידי המחאה ע"ס 100.000 דולר, כאשר אחד מסעיפי החוזה אומר שצד שיחזור בו יצטרך לשלם קנס לצד השני 10% מגובה העיסקה, כלומר 300.000 דולר.

"אחרי החתימה אמרתי לקונה, שאני מקנא בו שיש לו אדמו"ר והוא השיב לי: "יהודי חייב שתהיה לו דעת תורה, כפי שאומרים חז"ל עשה לך רב. כי דעת תורה היא ברכה", לחצנו ידיים ונפרדנו. מחצית מסכום הקניה הוא אמור היה להעביר לחשבון הבנק שלי בתאריך שמנהל הבנק ביקש. הפקדתי את ההמחאה ע"ס 100.000 דולר והייתי מאושר עד השמים, המחנק הכלכלי שלי עומד לחלוף, ויש לי לפחות חצי שנה לשווק את הפרויקט שלי. לשלושה אנשי עסקים שהתענינו בנכס אמרתי שהנכס כבר מכור, וביטלתי את הפירסומים בעתונים הכלכליים. יומיים אח"כ הונחתתי ארצה. הצ'ק של הקונה חזר, והוא התחמק ממני ולא ענה לטלפונים. הייתי מבוהל, מנהל הבנק איים עלי. הזמן רץ, ורגע האמת של חיסולי העיסקי היה קרוב מתמיד, כולל עיקול הנכס הזה שאמור היה להציל אותי. לבסוף תפשתי את הקונה שאמר לי: "אני חוזר בי מהקניה, כי יש דברים שהסתרת ממני, ומדובר בליקויים שגיליתי לאחר חתימת החוזה נעשתה כאן נוכלות" כמעט התפלצתי, זה היה שקר גס, לא הסתרתי דבר. כעסתי מאד, וברוב יאושי נדבקה לשוני לחיכי.

"אני מוכן" אמר הקונה "ללכת איתך לאדמו"ר שלי, ונציג בפניו את הנתונים, ומה שיאמר נעשה. מה אתה אומר?".

"תראה הרב לוי, מעולם לא התייעצתי עם רבנים ואדמו"רים, אני איש פשוט, אבל הרגשתי כאילו מעמידים אותי משמים בנסיון. לקחתי אויר לריאות והשבתי "בשמחה, מה שיגיד האדמו"ר נעשה, אמרת לי שדעת תורה זה דבר הכי חשוב אצל יהודי, ואני מוכן לקבל על עצמי את דעת האדמו"ר שלך".

"נדברנו להגיע לאדמו"ר בשעת לילה. עד אז הכנתי את כל הניירת החשובה, כדי להציג את עמדתי. שעה לפני הפגישה עם האדמו"ר חשתי מועקה בלב, אבל אמרתי לעצמי, שאני יהודי קטן, אבל ליבי אמר לי שמי ששואל רב, לא יינזק. נכנסנו לפגישה, האדמו"ר היה סבלן ואדיב מאוד. הקונה שחזר בו הציג תמונה מעוותת של התנהלות העניינים, והאשים אותי בדברים שלא היו ולא נבראו. שתקתי. כשהגיע תורי, סיפרתי לפרטי פרטים את השתלשלות הדברים כולל הניירת והחוזה. בשלב מסוים האדמו"ר פנה לקונה באידיש ואמר לו "זה חוזה תקין, לא שיקרו אותך, עמוד בדיבורך" אני לא מדבר אידיש אבל השכל שלי ישר הבנתי כל מילה. אח"כ שאלתי את האדמו"ר "נו, מה עושים" והוא השיב: "אינני יכול לפסוק בדבר. אפנה אתכם לדיין מומחה לדיני ממונות, ומה שיפסוק קבלו על עצמכם" הסכמתי גם לזאת, והפגישה עם הדיין נקבעה למחרת בצהרי היום. כמובן שעדכנתי את האדמו"ר על כך שהעסק שלי עלול לפשוט רגל עקב ביטול העיסקה ולוח הזמנים הצפוף. האדמו"ר היה קשוב, ומבט מודאג נמסך על פניו.

"יצאתי מבית האדמו"ר בהרגשה לא טובה. חרדת קיומי הכלכלי החלישה אותי מאד. לפני שעליתי למכונית קרא לי המשב"ק והודיע לי שהאדמו"ר מבקש לשוחח איתי ביחידות. נכנסתי והוא הורה לי להתיישב "אתה יהודי ישר" אמר לי "אתה התנהלת באמינות ובהגינות, ואני מברך אותך מעומק ליבי שתצליח בכל מעשי ידיך, ואין לי ספק בכך שהקב"ה מרוצה מהיושר שלך וישפיע עליך הצלחות לרוב".

"יצאתי משם די מאושש מן הברכות. בחוץ הבחנתי בקונה משוחח עם המשב"ק. פניתי לעברו, והוצאתי את המחאת המקדמה שחזרה ע"ס 100.000 דולר. "קח אותה" אמרתי לו "אני מוותר לך, אני לא כועס עליך, אני אפילו מודה לך שהכרת לי את האדמו"ר הצדיק שלך". הקונה היה המום, הוא אחז בהמחאה וקרע אותה לחתיכות. שעת חצות לילה, נכנסתי למכונית הבטתי דרך שמשת החלון בשמים זרועי הכוכבים וליבי אמר לקב"ה "אבא שבשמים, עשיתי לי רב, קיבלתי ברכה מהרב, אני סמוך ובטוח שהשליחים שלך בארץ עושים מלאכתם נאמנה".

"לא תאמין הרב לוי, חצי דקה אח"כ צילצול בדיבורית "מדבר ס. כהן אני נמצא במערכת העתון הכלכלי ורואה מודעה בגרפיקה שאיננה לפירסום.. האם הנכס התעשייתי שלך עדין למכירה?"

"שתבין אדון לוי, ס. כהן הוא אחד מעשירי המדינה אשר שלושה מליון דולר זה כסף ממש קטן בשבילו. הבנתי שמדובר בעת רצון גדולה והשבתי "כן, הנכס למכירה, אני מבקש עליו ארבעה מליון דולר", אמרתי, אבל כמעט ולא נשמתי, הייתי בטוח שכהן ידחה זאת על הסף, שכן המחיר היה לא כל כך ריאלי.

"קיבלת" השיב כהן "כנס אלי מחר למשרד, אני מכיר את הנכס ואת מיקומו והוא מתאים לי".

"למחרת תוך שעתיים נסגרה העיסקה, ושבוע אח"כ הופקדו 4 מליון דולר בחשבוני. נחלצתי מן התהום הכלכלי, ויותר מזה, הפרויקט שלי תוך חודשים ספורים התרומם בלי עין רעה, והביקושים לדירות יהיו מעל לכל הגיון. אבל ברצונך אסכם את הסיפור הזה. לי אין ספק שמן הרגע שבו קיבלתי על עצמי דעת תורה כלומר אמונת חכמים, הכל התהפך לטובה. ואני לא אהיה ציני לומר שאמונת חכמים שווה מליון דולר. היא שווה הרבה הרבה יותר.אתה מסכים איתי?".

מסכים בהחלט.

פרי קטן

המום שבוער בעצמותינו

בואו נודה על האמת. אמונת חכמים פשוטה, תמימה, חסרת חשבונות ונגיעות שונות ומשונות, חסרה אצל רבים וטובים. הפוסל, במומו פוסל. מכיון שאין לנו אמון ביושרנו, בהגינותינו, קשה לנו להשליך כל נושא ועניין על אמונת חכמים, ולהאמין שמכאן הכל יתהפך לטובה ולברכה.

המום כל כך בוער בעצמותינו, אוי, אוי.

איזהו חכם? הלומד מכל אדם, גם מיהודי יחסית מרוחק, שסיפורו מטיף לנו מוסר, אבל כל עוד זה מיישר אורחותינו, דיינו.

מול החייל הנאצי

ענני המלחמה הלכו והתאבכו להם, קודרים, שחורים, חורשי מזימות רעות. שליטי גרמניה המתועבת, צאצאי עמלק הקדמוני לא הסתירו את שאיפתם להגיע ל"פתרון הסופי", ולהיפטר אחת ולתמיד מן ה"יהודונים הללו, אשר שולטים על העולם, וגונבים את ההון הבינלאומי לצורך תענוגותיהם".

המסע האנטישמי של התנועה הנאצית עשה נפשות בערים ובכפרים, והחל מעצים את השנאה מעלה מעלה, ומשנאה זה הפך למעשים, לנאצות, לרדיפות, להצתות רכוש יהודי, ולהכאות אכזריות של יהודים בעלי חזות רבנית. ענני המלחמה עוד לא המטירו את מטחי המוות, אבל אחרי "ליל הבדולח" הנורא בו הוצתו אלפי בתי כנסת בגרמניה, היה ברור כמעט לכל בר-דעת, שהעסק עם הנאצים לא ייגמר בכי טוב.

הגזירות לא איחרו לבוא.

נאסר על גרמנים לקנות בחנויותיהם היהודים. יהודים בעלי תפקידים בכירים גורשו ממשרותיהם בבזיון.

ההליכה ברחובות ברלין ובערי השדה בגרמניה, הפכה לסכנת חיים ממש.

הצבא הגרמני צחצח חרבותיו מתוך כוונה ברורה לפלוש למדינות אירופה, למנף את גרמניה הארית לאימפריית ענק, ולנהל את העולם ע"פ גחמותיו הארסיות של הפיהרר ימ"ש.

שמר'ל רוזנטלר היה איש צעיר אך חולני. הוא סבל מאסטמה, מאי-ספיקת כליות, וגופו היה כחוש וחלוש. סאת היסורים שלו היתה רחבה מיני ים ועמוקה מיני תהום. לא מכבר הלכה לעולמה הרעייה הנאמנה - בלומהל'ה - שנכנסה לחדר ניתוח בברלין עקב זיהום, ולא יצאה משם. שמר'ל היה בטוח שיד הרופאים במעל, אבל האוירה העכורה והמאיימת מנעה ממנו לזעוק לעברם את המיית לבו.

"זה רצון ה', והוא רחום יכפר עוון", לחשו לו הגיונות ליבו.

הוא נותר עם ארבע בנות יתומות מחונכות להפליא, אציליות ומאופקות. האסון הנורא שהחריד את ביתם הקטן בעיירה השקטה הנסן, 15 קילומטר מגבול שוויץ, חרך את הלבבות, החשיך את שמחת החיים בעיניים, אבל לא כיבה את ניצוץ החיים והתקווה לעתיד טוב.

שמר'ל שכב במיטתו והביט בעיניים דומעות בארבע בנותיו. התאומות בנות הארבע נחמה ופייגעל'ע, רבקה'לה בת השמונה, והבכורה שרה-רייזל בת ה-11, שבאצילות ובכוחות נפש עצומים ניסתה למלא את תפקיד האם.

היא בישלה, היא כיבסה, היא היתה הקו המנחה של החינוך בבית.

הדוחק התחיל לכרסם. שמר'ל היה הדוור של העיירה הנסן ושל עוד ארבעה כפרים בסביבה, אך בהוראת שר הפנים הגרמני הוא פוטר לפני שלושה חודשים והתחיל לאכול את המעות שחסך. העתיד לא בישר טובות. הוא חולה, פרנסה אין, וגרמניה המרושעת חושפת ניבים של חיה טורפת, ומה יהיה על בנותיו היתומות?

הבנות המיוחדות הללו, עדיין אינן מבינות את היקף הגזירה, למעט שרה-רייזל המאזינה לשיג ושיח של השכנים הגרמניים, שאף בעיניהם ניצתה אש השנאה.

שרה-רייזל מבינה, אבל שותקת.

שמר'ל פתח את חלון חדרו הקטן, הסיט את הוילון והביט צפונה, אל מרחבי היערות שעל גבול גרמניה שוויץ, ועיניו החלו להתלחלח. 15 קילומטרים מכאן המדינה הכי נייטרלית בעולם, אולי משם תבוא הישועה. שמר'ל הביט בעצים הגבוהים שצמרותיהם נגעו זו בזו, צופנים סוד שקשה לשמוע.

להק סנוניות טס בתזזיתיות לכיוון מערב, ועל שביל הכורכר הרחב דהרו להם מרכבות הברזל של הנאצים לכיוון פולין.

"שרה רייזל" קרא שמר'ל לבכורתו, ולפתע תקף אותו שיעול כבד. שרה רייזל נכנסה והמתינה מספר דקות עד שנרגע משיעולו.

"כן, אבא".

שמר'ל שאף אויר לריאותיו, גנח ארוכות ונשכב על מיטתו. הוא הביט בבכורתו ולחש לה "בתי הצדקנית, את יודעת שאנחנו בסכנת-חיים כאן בגרמניה, את זוכרת שלא מזמן הם שרפו את בית הכנסת שלנו... לא נעים לחיות כאן...".

שרה רייזל הנהנה בראשה. "נכון אבא...".

"הקשיבי בתי היקרה, אני רוצה לדבר איתך כמו אל ילדה גדולה, כי אני בטוח שתביני. אבא שלך חולה מאד. קשה לי לנשום, בקושי אני הולך. אמא כבר לא איתנו, מנוחתה עדן. אבל את ושלושת אחיותיך חייבות לצאת מכאן, אסור להשאיר אתכן פה בגרמניה, כי אינני יודע מה ילד יום... את מבינה ילדתי?".

שרה-רייזל רצתה לבכות, אך לא נתנה דרור לדמעותיה. היא חשה את הקושי והמכאובים של אבא, אך מה יכלה לעזור לו... היא ילדה קטנה, אבא שלה חולה, אמא איננה, והמלתעות הנאציות מאיימות לבלוע אותן, ולא להותיר מהם שריד ופליט.

"הלילה שרה-רייזל, הלילה אתן נמלטות מכאן, ארבעתכן לכיוון שוויץ. את אוחזת בידיהן של אחיותיך הקטנות וחוצה את היער לכיוון ההוא, שם מדינת שוויץ. אל תפחדי בתי, הקב"ה ילווה אתכן על כל צעד ושעל, ויסייע לכן להגיע למקלט בטוח. אני יקירתי אשאר כאן. כוחותי לא יעמדו לי, אבל אעשה הכל להימלט מגרמניה... אם אוכל ואם ירצה ה' ניפגש בעתיד. הנה הכנתי לך כאן שני תיקים. באחד בקבוק מים, עוגות וביסקוויטים, ובשני כמה סוודרים וכפפות. יש לכן מספר ימי הליכה. השמרו מללכת על דרך הכורכר, הגרמנים עלולים לזהות אתכן... לכו בתוך היער, סמוך לדרך... אוהב אתכן מאד".

לילה.

שמר'ל חיבק את בנותיו, ובכה כפי שלא בכה בחייו. עיניו הלחות ליטפו את בנותיו הקטנות, והדֶלף הזה היה מר וצורב מאי-פעם. צולע וכאוב הוא ליווה אותן עד שביל הכורכר במבוא היער, וחזר לביתו משווע ומתפלל שהן תגענה לחוף מבטחים.

ליבו אמר לו שימיו ספורים. הוא חשש למות ליד בנותיו.

שרה-רייזל היתה גיבורה ממש, והחדירה אומץ ושמחת חיים באחיותיה.

"עוד מעט נגיע, והקב"ה יתן לנו בית-חם, ואבא בעזרת ה' גם יבריא ונחזור להיות משפחה... גם אמא תקום עוד מעט בתחיית המתים ונחזור להיות משפחה מאושרת". היא אוחזת בידיהן ושרה, אך בליבה חששות, כי שרה רייזל היא אומנם גיבורה, אך עדיין ילדה.

ביום השלישי לצעדה, רעבות, מותשות, שרוטות רגליים, ביקשו התאומות ללכת על שביל הכורכר.

"די, יש לי המון קוצים ברגלים, לא יכולה ללכת על הקוצים" בכתה נחמה. "נורא כואב לי" התיפחה רבקה'לה.

באופק נשמעו מפעם לפעם אופני מרכבותיהם של הקלגסים הנאציים.

שרה-רייזל התרצתה.

"אבל מתוקות שלי, מיד כשנראה חייל גרמני, אנחנו רצות ומתחבאות בתוך היער".

"בסדר בסדר" שמחו השלוש.

"עוד שלושה ק"מ שוויץ" בישר שלט ירוק.

שרה רייזל שמחה מעט.

"אבא אמר שאם נמלט מגרמניה ונגיע לשוויץ, יהיה לנו טוב".

לפתע, 100 מטר לפניהן הן מבחינות בעיקול הדרך באופניים דוהרות. על האופניים חייל גרמני עם רובה מתוח על גופו, שועט לעברן. בסך הכל נותרו לשרה-רייזל שניות ספורות להחליט מה לעשות. האם להימלט ליער, ואז יחשוד הגרמני שהן יהודיות, או... ריבונו של עולם מה עושים?!?! לפתע חשה שרה-רייזל כאילו נחשול של אומץ חודר לנחיריה, מחזק את ריאותיה, ומקשיח את לבה.

"לא לזוז חמודות, לאחוז את ידי ולנסות לחייך..." היא מצווה על אחיותיה המבוהלות.

החייל הגרמני האט את דהירת אופניו, נעץ מבט חודר בילדות, כשהוא אוחז בימינו בקת הרובה, מתכוון לעצור...

האם הוא זומם לירות?

שרה רייזל הבינה שהשניות הללו הן שאלה של חיים ומוות. אם החייל הגרמני יבחין בפחדן ויגלה שהן יהודיות, זה ייגמר רע.

כוחות עלומים הניעו אותה להניח את אחיזת ידיה מאחיותיה, להזדקף, ליישר כתפיים, לחדד מבט, לפנות לחיל ולומר לו בקור רוח "שלום לך אדוני", תוך כדי קידה קטנה להוד נבזותו של הנאצי.

"שלום, בוקר טוב". השיב הקלגס, יישר את רובהו על גבו, לחץ על הדוושות והמשיך לדהור.

המראה 'הארי', האומץ, הקידה המנומסת ובעיקר חסדי שמים, גרמו לנאצי לחשוב כי לפניו ארבע נערות גרמניות שיצאו לטיול ביער.

כשהתחילה המלחמה, היו האחיות לבית רוזנטלר בשוויץ, מוגנות מפני הנאצים, ומיד לאחריה הן עלו ארצה, והקימו כאן את ביתן. את אביהן הן לא פגשו מעולם, אך הן זוכרות לו את חינוכו המיוחד שהעניק להם להקדים שלום לכל אדם, ואת האומץ שנסך בהן כדי להינצל.

פרי קטן

הווי מקדים שלום

לא מכבר הגיעה מעטפה לתיבת הדואר שלי, ובה מכתבה של נערה המתארת בריגוש רב סיפור זה ששמעה כמה פעמים מסבתה עליה השלום, שהיא גיבורת הסיפור. הסבתא שנפטרה לא מכבר נהגה לומר "הווי מקדים שלום לכל אדם" כי גם במקרים שמדובר בחיות אדם התועלת מרובה מן הנזק, ואין הוכחה גדולה ממה שנכתב לעיל.

אגב, מציינת הכותבת, שלוש אחיותיה של הסבתא האמיצה, עדיין מתגוררות בבני-ברק, רוות נחת ממשפחות מפוארות והכל בזכות הקדמת שלום וקידה קטנה, ואם לנאצי כך, ליהודים על אחת כמה וכמה.

וראויים הדברים לאמצם אל הלב.

תוכן העניינים

העיתונאי 6

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה