שערי השגחה
המסמר האחרון של הרשב"א
פרק א'
ישנו איזה ביטוי רע שנודף ממנו ריח של זיבולא בתרייתא, של הנשימה האחרונה, של סוף הדרך בעולם הזה.
"זה המסמר האחרון בארון המתים שלו", כך אומרים. הביטוי הזה כמו זרועות תמנון משתלח לו להמון מצבים בחיים, נעימים פחות, נעימים עוד פחות. "המסמר האחרון" מה שברור - איננו מסמל - לקצרי הדעת - סוף מתוק, ההיפך.
בסיפור שלנו יש למסמר האחרון, בניגוד לחבריו המסמרים הנחשונים, משמעות כפולה, אם כי היא נוסכת אופטימיות והמון טוב שזורם ממנו. הסכיתו ושמעו, ונפסע יחדיו על ציר האימה והדם של מטח המסמרים המתעופפים.
רוני קציר בן ה 23 יליד באר שבע, הוא מפארי היצירה של הצבא הישראלי. בחור גבה-קומה, חסון, מבריק בשכלו, בוגר קורס קצינים בהצטיינות. ברקורד הלוחמני שלו, רשומים פרקים לא פשוטים של כיבוש יעדים מבוצרים אל מול אש החיזבאללה, של חילוץ פצועים תחת מטחי טילים ופצצות מרגמה, ועוד "משימות עלומות שהשתיקה יפה להם", כך עפ"י הגופים החשאיים של צה"ל.
הפיגורות הצבאיות היו בטוחות שהמג"ד המבריק רוני קציר ימשיך את שרותו הצבאי, ויעלה בסולם הדרגות, שכן עתידו כקצין קרבי מובטח. "יש לו את כל הכלים אולי להיות הרמטכ"ל הבא" פלט מאן דהו מצמרת המטכ"ל.
תקוות לחוד, וביצועים לחוד.
מפקד הגדוד רב סרן רוני קציר השתחרר מצבא הקבע, בריא ושלם בגופו, אך עם שריטות לא מעטות בנפשו. המתח היומיומי והקרבות העקובים מדם, לא הירפו ממנו. "אני אומנם חי" היה מהרהר בינו לבין עצמו "אבל אספתי יותר מדי גופות של חברים משדות הקרב... צריך לשים לזה קץ".
נסיונות השכנוע של מפקד החטיבה, מפקד האוגדה והרמטכ"ל, עלו בתוהו. פניו של קציר היו לכיוון חיי האזרחות, הוא רצה קצת שקט, פחות מתח, איך אומרים "ביקש לישב בשלווה".
ביקש לישב בשלווה והנה קפץ עליו רוגזו של מסמר.
של מסמר? אתם שואלים, כן של מסמר, אבל קצת סבלנות בוודאי לא תזיק.
שני הקצינים המשוחררים רוני קציר וידידו הטוב והוותיק (סגנו בהנהגת הגדוד) נתנאל דקל, החליטו יומיים לאחר השחרור, לערוך טיול בירושלים, להתבשם מבנייניה, אתריה, ולגעת ולו במעט - בהוד הקדומים של עתיקותיה הקדושות בעיר שחוברה לה יחדיו. למותר לציין שקציר ודקל לא היו בדיוק דתיים גדולים, אבל יותר מלחלוחית של ערכים יכולת למצוא בהם.
"נלחמנו לא מעט, אבל דומני שלירושלים הקדושה ישנן את כל התשובות מדוע היה שווה לחרף נפש" אמר קציר לדקל "אכן כך אחי וידידי, המעמד שלנו כבני העם היהודי, והזכויות שלנו על הארץ, כך למדנו, מתחילות מירושלים אבל איך בדיוק? אינני יודע אבל זה נושא שכדאי לחקור. לצערי יש לנו מעט כלים בידיים, אבל הכל מתחיל בירושלים, וכנראה גם נגמר בירושלים. בוא נצא לדרך".
שני הידידים הטובים קציר את דקל עלו על אוטובוס המוביל לכיוון הכותל המערבי. הם העדיפו להמנע מנסיעה ברכבם הפרטי, והחנו את מכוניתם בכניסה לעיר. זה לא לקח יותר משתי דקות. איש שפוף משהו עם מבט מוזר בעיניו התיישב על הספסל שלפניהם, על גבו תרמיל חאקי גדול.
ב-ו-ו-ו-ו-ו-ו-וממממ-ם!!!!!! רעש מחריש אוזניים טילטל את חלונות עיר הבירה, וניפץ את חלקם.
ימי התופת הדם והשכול זכורים לרבים וטובים מן הירושלמים, צרובים בשכול, בזכרונות וכמובן בסיוטים.
האוטובוס הפך לעיסת דם דביקה, ואחרי כמה שניות של שתיקה נשמעו זעקות מכל עבר סירנות אמבולנסים שועטים, ניידות משטרה עוצרות התנועה, הצלה, זק"א, ומה לא.
הרחוב התמלא המולת פיגוע.
רוני קציר הובהל מחוסר הכרה - לבית החולים הדסה עין כרם. קריין הרדיו ציין ביבושת קול, "בפיגוע טרור הבוקר בקו אוטובוס בירושלים, נהרגו שמונה נוסעים, ונפצעו עשרות, עשרה מהם קשה".
קציר היה ברשימת הקשים. רק לאחר כמה ניתוחים ממושכים, והרדמת מורפיום ממושכת הוא פקח עיניו הביט לעבר החלון המואר ושאל "איפה אני? מה קרה?".
אמו, רבקה קציר מחתה עיניים לחות ולחשה "רוני, התעוררת??? אתה מחוסר הכרה כבר שבוע ימים..." רוני שתק וצלל שוב אל ענני הערפל של חוסר ההכרה.
כשנכנס שעה אח"כ פרופ' בנימין סדובסקי המנתח המהולל, הוא הביט בפניו של רוני וביקש "רוני, צהרים טובים, תתעורר" רוני פקח עין תורנית וחייך קלות, הפרופ' הקרח היה טיפוס חביב עם מבט שובב שמקפיץ חיוך.
"אתה נס רפואי, מר קציר הצעיר" הודיע סדובסקי לקצין הפצוע. אמו התיישבה בוכיה בפינת החדר "היה זה אחד הפיגועים האיומים ישבת חצי מטר מהמחבל, התרמיל שלו היה גדוש במסמרים אחרי כמה ניתוחים חלקם מסובכים ביותר בחלל הבטן, שלפנו מגופך 99 מסמרים!!! וברוך השם, יצאת חי... כשתברך "הגומל" אחרי שהכל יעבור, תדאג שישמעו אותך שואג את הברכה בארבע כנפות הארץ". הציע הרופא.
"איפה החבר שלי נתנאל דקל? זה שישב לידי" שאל רוני בקול כמעט בלתי נשמע "לצערי ידידך דקל, נהרג, מסמר אחד, רק אחד, חדר הישר לליבו, וגרם שם לנזק קטסטרופאלי. צר לי רוני... הוא הגיע לחדר הניתוח במצב בלתי הפיך... אמך סיפרה לי שהייתם חברים בלב ונפש"
רוני קציר חש שדמעות צורבות הולכות ומפלסות להן נתיב דרך ארובות עיניו. ליבו החסיר פעימה. גופו חבוש כולו, מכף רגל ועד ראש, אין לו אפשרות להניע יד או רגל, בקושי שפתיו דובבות.. ונתנאל נהרג, דווקא בירושלים, ביום קיץ שלו, למה?
איך יעלה על הדעת, 99 מסמרים חדרו לגופי ואני נותרתי בחיים, ונתנאל השיב נפשו ממסמר אחד?
פרופ' סדובסקי הניח ידו על מצחו של רוני ואמר "רוני יקירי, 99 מסמרים שלפנו מגופך, בעיקר מן הידיים והרגליים, וגם כמה מחלל הבטן, ובלענו את הלשון מתדהמה, כי הנזקים היו מינימליים.. יש לפניך תהליך שיקום שימשך שנה לפחות, אבל...".
רוני קציר תלה עיניים שואלות בפרופסור "אבל מה?" שאל בליבו.
"אבל מסמר עקשן אחד עדיין מקנן אצלך... את המסמר המאה החלטנו לא לשלוף עקב הסיכון שבדבר. המסמר המאה תקוע מעל אוזנך השמאלית עמוק בתוך עצם הגולגולת.. לא נעים, אבל גם לא נורא. כשתוכל למשש באצבעותיך תרגיש את ראשו מבצבץ קלות, אנחנו חוששים לשלוף אותו משם.. אבל אם אתה שואל אותי, חוץ מפה ושם מוגלות ושטפי דם קטנים, אפשר לחיות עם המסמר הזה עד 120 שנה..." הפרופ' חייך במלוא פיו ורוני קציר החזיר לו מבט מודאג.
מסמר בראש, בהחלט לא ידיד נחמד להתהלך עמי בשדמות ארץ ישראל.
סיפורים - כידוע לכם - נכתבים להם במשיכת קולמוס טרם דימדומים, מתוך מסוגלות מפעימה לתאר שנה שלמה, בכמה משפטים לוליניים ועוד כמה מילים רזות. לסופרים מן הסוג שלי יש מחוייבות עתונאית לקצר, כדי שתאבונו של הקורא יתמלא בזריזות, ולא אחרי 400 דפים.
הנה כי כן, שיקומו של רוני קציר נמשך שנה ארוכה, עם המון תרופות וזריקות, ופיסיותרפיה ללא סוף, אבל בסופו של מאבק לחיים, יצא רוני קציר מבית החולים השיקומי קצת צולע, עם כמה אצבעות עקומות ואגן ירכים תפור היטב ועוד כמה טבעות פלטינה יקרות ערך השתולות בעצמותי, הוריו היו אמורים לאסוף אותו הביתה, אך לרוני היו תוכניות אחרות.
הוא חייג באיטיות בפלאפון שלו, והזמין מונית "לקרית שאול, לבית העלמין הצבאי" ביקש מהנהג.
מדדה קלות הוא נפנה לחלקת הקברים של חללי צה"ל, נעמד שטוף דמעות מול קברו של נתנאל דקל ז"ל. הוא הניח את מצחו על השיש הצונן ופרץ בבכי ארוך.
"נתנאל יקירי, עברנו הרבה קרבות, חילצנו המון פצועים, ומשם יצאנו איכשהו שלמים, אין לי מושג מדוע ידו של מלאך המוות השיגה אותך דווקא בתוך אוטובוס תמים בירושלים שאתה כל כך אוהב... אני הצלחתי להתחמק ממנו למרות שחדרו לגופי 100 מסמרים... אני מבטיח לא לשכוח אותך אח אהוב".
רוני קציר הדליק שני נרות נשמה, והביט אל אופק דומם, המורכב מצמרות עצים אדישות, הנעות ברוח של צהרי היום.
"נתנאל, אני לא חוזר הביתה, אני נוסע לירושלים לחפש שם רב צדיק שיסביר לי איך נותרתי בחיים... שיתן לי כיוון מה בדיוק רוצים ממני מן השמים".
רוני קציר מישש באצבעו את ראשו של המסמר התקוע בראשו, וחזר בצליעה אל הכביש הראשי. נהג המונית המתין לו בסבלנות.
פרק ב'
בעוד המונית מטפסת בעליות שער הגיא, הביט רוני קציר בשלדי הנגמש"ים והמכוניות, ששילמו מחיר כבד בשדות הקטל של תש"ח, מלחמת העצמאות. עצי האורן בעלוותם הדוקרנית, העידו על אותם זכרונות עקובים מדם, וכשעצם את עיניו הוא שמע את הבוווום!!! ההוא כשישב באוטובוס זה עם נתנאל דקל. את הבום הוא זוכר אבל לא יותר מזה, ועד לאותו בוקר שבו התעורר ונפגש עם חיוכו החביב של פרופ' סדובסקי המנתח, ישנו איזה חור שחור שספוג בתודעתו, ללא פשר, ללא תכלית. שבוע ימים של חוסר הכרה...
מה זה חוסר הכרה? שאל את עצמו הקצין המשתקם קציר, איפה הייתי באותו זמן. מת? חולם? למה אינני זוכר דבר.
נהג המונית היה טיפוס שתקן, מרוכז, עיניו היו שקועות בכביש שלפניו. הרדיו דמם, ומלבד אוושת המנוע החרישית הכל היה שקט, ואולי אפילו קצת מאיים.
רוני קציר החליט לשבור שתיקה. "אולי אתה מכיר רב חשוב בירושלים, רב כזה שאם אשאל אותו כמה שאלות הוא יתן לי תשובות שיספקו אותי?
הנהג השתקן הסיט מבטו לעבר הקצין הפצוע והשיב "כן".
"עשה לי טובה, אין לי שום מושג ברבנים, לא מכיר, לא יודע. עברתי חוויה נוראה שאני חייב לקבל הסבר עליה... אני זקוק לרב צדיק".
"סמוך עלי" השיב הנהג מחוייך משהו "הרב שאני מכיר איננו מדבר עם מלאכים ולא עם רוחות רפאים. הוא יושב כל היום בישיבה על הסטנדר, מסביבו עשרות תלמידי חכמים ומה שהם שואלים הוא יודע לענות. גם אני לא דתי חזק, אבל הוא מקבל כל אחד בסבר פנים יפות".
"יש לו זמני קבלת קהל?" שאל קציר.
"לא, לא, הוא יהודי פשוט שכזה, לבוש בכובע וחליפה, בלי שמשים בלי עוזרים בלי הצגה של חשיבות. הוא תמיד אומר לי, "שייקה, אתה שואל ואני עונה לך מן התורה ומן הגמרא. אין לי רוח הקודש ואין לי חבר מלאך".
רוני קציר פרץ בצחוק משוחרר.
"הו, הו, דומני שהרב שלך בדיוק מתאים למצב רוח השפוף שלי, אחד כזה שחי את המציאות, אבל מבין הרבה מעבר אליה".
המונית עצרה בשכונה מיושנת שבתיה נמוכים, על המרפסות יכולת להבחין בצמחי בשמים, כמו נענע ורוזמרין, ומשב הרוח הסיע ניחוח מהביל של תבשיל בשרי.
"הנה הבנין של הישיבה, הכנס. תבקש את הרב ראובני, אם הוא אחרי השיעור, הוא יכניס אותך למשרדו הקטן, תספר לו הכל, הוא כבר ידע לפענח לך את סוד המסמרים...".
רוני שוב פרץ בצחוק משחרר, שילם לנהג ונפרד ממנו בידידות.
"אני מודה לך מעומק הלב...".
כשהתיישב רוני קציר בקצה בית המדרש, ההמולה היתה בעיצומה. הרב ראובני היה באמצע מסירת שיעור, ורוני שמע משפטים מינוחים וניסוחים שלא הבין מהם מילה וחצי מילה. מפעם לפעם היה פורץ ויכוח בין הרב לתלמידים באוקטבות שהוא לא תיאר לעצמו, שכך מדברים לרב. הוא ראה עינים יוקדות, לב מורתח וריכוז אדיר עם צמאון לחדד איזו שהיא הבנה. הסקרנות בערה בו, מעולם לא חווה כזו חצי שעה סוערת נסערת, גם אם לא הבין דבר.
השיעור הסתיים.
"כבוד הרב, שלחו אותי אליך לשאול שאלה".
הרב ראובני הרים קלות את כובעו, שלף מעל פדחתו את כיפת הקטיפה השחורה שלו והגיש לרוני קציר. "חבוש כיפה יקירי, אתה במקום קדוש, בוא נכנס לחדרי ברוך הבא".
החמימות הזו, כבשה את רוני קציר. הרב ראובני מזג שתי כוסות מים והגיש אחת לרוני וביקש "אני מברך, אתה תענה "אמן" בסוף הברכה, ברוך... שהכל נהיה בדברו" אמן.
בשעה ארוכה שטופה בדמע, בסערת רגשות, סיפר הקצין הצעיר את מסכת חייו הקצרים, את "חוויותיו" תחת סכנת חיים של אש אויב, עד לרגע הנורא שבו ספג 100 מסמרים לגופו, ונותר חי, ואילו חברו נפגע ממסמר אחד, ונפטר.
"נותרתי עם מסמר אחד בראש, מעל האוזן השמאלית. הרופאים חוששים לנתח אותי ולהוציאו, מחשש שמא אפגע במוח... מה הרב אומר, מה רוצים ממני... מי רוצה ממני... כבוד הרב תסכים איתי שהארוע הטראומטי הזה מחייב שאלה.... ואולי גם תשובה? האם הרב יודע מה להשיב".
הרב ראובני נשען על מרפקיו ונעץ מבט חודר באיש הצעיר. "יקירי, התשובה לשאלה שלך, טמונה בגופך, ליתר דיוק בראשך שלך. בן אדם לא נולד עם מסמר בראש, ואם שלחו לו מסמר לראש, הוא צריך לפשפש במעשיו, בעיקר להקדיש מחשבה על תכלית חייו. אתה נראה לי יהודי חכם ורגיש, והעובדה שאתה כאן, מעידה שיש לך אמונה פנימית יוקדת לדעת מי מנהל את העולם. אתה בוודאי לא מצפה ממני שאוריד לך מלאך מן השמים שיתן לך הסברים מדוייקים".
רוני קציר חייך, נהג המונית הכין אותו יפה מאד.
"אבל אם יש לך זמן ותרצה, הישיבה שלי כאן פתוחה לפניך. שב תלמד בספרים, אני מבטיח לך שתוך מספר חודשים כל השאלות שלך יעלמו יחד עם המסמר. כל התשובות כאן!!! הרב ראובני הניח ידו על הגמרא, "כאן, חביבי, כאן"!!!
למה להאריך זמננו קצר.
הקצין רוני קציר נכנס כמו לוחם קרבי לתוך עולם התורה, שכר דירה קטנה סמוך לישיבה של הרב ראובני ונצמד לאברך שמעון גבישי שסייע לו להבין את לשון הגמרא. הוא הפך למתמיד גדול.
עולם המושגים התלמודיים שלו היה גדוש למדי והוא דאג לשנן את הסוגיה הנלמדת מאות פעמים יומם ולילה, עם הרש"י והתוספות והראשונים.
בלילה הוא חלם את השור נוגח את הפרה, והעובר בצידה, והדיין ניצב מול הבעלים של הנוגח והנינגח, והסוגיה נשמה את נשמתו, ונשמתו נשמה את הסוגיה.
אחרי ארבעה חודשים, בסיוע שיכלו המבריק של האברך גבישי, התיישב קציר לשיעור המרכזי של הרב ראובני, על הסוגיה הנלמדת.
"יש לי ארבע קושיות הנובעות מדברי הרשב"א על הסוגיה", פתח הרב ראובני את השיעור "אחת יותר מסובכת מן השניה".
"הרשב"א היקשה על הנחת התוספות, הרשב"א סותר סוגיה מבבא מציעא, הרשב"א סותר פעמיים את עצמו".
אחרי 10 דקות הסתיים השיעור.
"צאו לדרך" ביקש הרב ראובני, "אני מבקש תרוצים על על הקושיות הללו, ולא מהבטן. תרוצים שמתיישבים על הלב ועל הראש".
רוני קציר התיישב מול האברך גבישי ונתן לו להוביל. ר' שמעון גבישי צורב מבריק חזר על הקושיות והחל לפרק אותן אט אט.
"יש תרוץ ראשון" הוא קפץ ממקומו, ויישב קושיה ראשונה.
"עוד תירוץ נפלא קפץ גבישי והוא ממשיך והנה התרוץ השלישי כקילורין לעינים סיכם גבישי "אבל הסתירה השניה של הרשב"א את עצמו ... גדולה עלי"
רוני קציר הביט בעין מעריצה בחברותא שלו, וליבו בער מקינאת סופרים. הוא שינן את תרוציו של ר' גבישי בעינים עצומות, שוזר לעצמו שאלות קטנות באמצע המהלך.
"זה גדול עלי" מילמל גבישי "איך מיישבים סתירה שכזו".
קציר עצם חזק את עיניו ונכנס למצולות הריכוז הטוטלי.
"זה שדה קרב רוחני. אני מוכרח לתרץ את הקושיא הזו".
הלחץ ברקותיו היה עצום, שני מרפקיו כמעט יצרו גומות על שולחן הפורמיקה.
"יש!!! יש תרוץ!!! הוא שאג.
רוני קציר ניתר מכסאו והחל לחולל סביב השולחן "יש יותר מזה" הוא צעק "התרוץ שמיישב את הסתירה של הרשב"א בינו לבין עצמו, מאיר את הסוגיה באור אחר, ושלושת התרוצים שלך יורדים מן הפרק, לצערי הם פשוט לא נכונים".
"הראש שלך מלא דם! זה מטפטף על החולצה שלך" אמר גבישי "מה קרה לך אולי נזעיק אמבולנס... אתה שטוף בדם...".
גבישי נבהל.
רוני קציר מישש את ראשו ולא האמין למגע אצבעותיו, המסמר ה-100 ביצבץ כמעט כולו מחוץ לראשו, וקילוח דם סביבו. הוא שלף את המסמר החוצה והצמיד לפצע הזולג את שרוול ידו השמאלית.
"תקשיב שמעון" הוא צעק "הנה התרוץ".
הס הושלך בישיבה. במשך 10 דקות שזר רוני קציר את הסוגיה על קושיותיה ותרוציה. כולם קשובים, והדם מטפטף והולך. הרב ראובני הביט בו מאובן, ולחש לעצמו "הוא גאון הבחור הזה ... הוא גאון".
"בחדר המיון שוכב על המטה. לימינו הרב ראובני ולשמאלו ר' שמעון גבישי. הרופא התורן הסביר בכובד ראש: "אין לי שום הסבר רפואי איך נשלף המסמר מן הגולגולת... אבל לשמחתי הכל תקין. כל הצילומים מעידים שאין נזק פנים גולגלתי. אני חובש לו את הראש, רושם לו כמה כדורי אנטיביוטיקה ואתם משוחררים" סיים הדוקטור.
"אתה מבין רוני יקירי, לקח לך ארבעה חודשים לסלק את כל השאלות שלך, והעיקר, את המסמר ה-100 שלף הרשב"א, באמצעות התרוץ המופלא שדלית ממצולות שכלך".
רוני חייך חיוך קצת עצוב ולחש "יהי רצון שהתורה הזו שלמדתי, תעמוד לעילוי נשמתו של חברי נתנאל דקל, זכרונו לברכה".
פרי קטן
סוף הזוי
"התורה האמיתית היא כמסמרות הנטועים" ציין באוזני מי שהכיר את רוני קציר, וסיפר לי סיפור נורא הוד זה. רוצה לומר, מסמר ברזל שתקוע בראש, מְפנֶה את מקומו למסמר הרוחני האמיתי שנובע ומצמיח חידושים מופלאים.
ביננו לבין עצמנו, הסיפור הזה נכתב על ידי, עם המון לבטים. מחד הוא נושא אופי של סוף הזוי, אך מאידך הוא מאיר פינות יפות של בעלי תשובה שיודעים להפיק תועלת אדירה מחוויות טראומטיות, והופכים את חייהם לשטיקלי תורה, וזה כמובן משובב נפש. הלוא כן?
מי רצח את "המלך"?
"שלום לך הרב לוי, רציתי לספר לך את הסיפור של סבתי תחי'. כתבתי אותו מפיה מילה במילה. הסיפור הינו מדוייק בתכלית ואומת במשך השנים מול אנשים שהכירו ואישרו שאכן כך קרה. אינני בטוחה שיש בו מוסר השכל, אך יש בו פיסת היסטוריה מעניינת וגם גילוי של יד ההשגחה בעולם. את הסיפור הבא שמעתי פעמים רבות, עוד מילדותי, מפיה של סבתי תחי', ואני אכתוב אותו בגוף ראשון, בשמה. בניגוד לשאר סיפוריך המתפרסמים באנונימיות, נשמח אם תפרסם את הסיפור עם כל השמות והפרטים המזהים המלאים, כך שאם יש מישהו מאותה התקופה, אשר עוד זוכר את האירועים והאנשים הקשורים בפרשה, ויוכל לאמת או להוסיף מידע, נשמח לקבלו, והנה הסיפור לפניך:
"נולדתי בירושלים שבין החומות בשנת תרצ"ו-1936. אבי הי"ד היה רופא טבעוני ומעשירי העיר העתיקה בירושלים ושמו ר' יעקב ביטון.
"ערביי הרובע כינו אותו בשם "אלמאלכ" ("המלך" בערבית), וזאת משום שטלאל מלך ירדן (אביו של חוסיין מלך ירדן הקודם) שהיה חולה נפש, היה שוהה אצלו תקופות ארוכות לצרכי ריפוי.
"אבא היה מלווה כספים רבים לתושבי ירושלים ללא ריבית כמובן, ולרבים מהם אף מחל על חובם ביודעו את מצבם הדחוק.
"ביתנו היה בית פתוח לעניים ולתלמידי חכמים. אמי הצדקת, זוהרה, היתה לוקחת מדיי יום תבשילים לחכמי ישיבת "פורת יוסף" שבעיר העתיקה. הכנסת האורחים שלה היתה לשם דבר, ובכל יום חול ושבת סעדו על שולחננו אורחים רבים ותלמידי ישיבת פורת יוסף.
"בין התלמידים הרבים שאכלו על שולחננו ואף גרו בביתנו, ניתן למנות את שני בני דודי: הרב רפאל עבו זצ"ל שמביתו שבצפת יוצא בכל שנה בל"ג בעומר, ספר תורה בתהלוכה למירון לציון הרשב"י, והרב רפאל ביטון זצ"ל, הרב של היישוב מגדיאל בהוד השרון.
"מספר חודשים לפני מלחמת השחרור (1948), הגיע לביתנו ידיד ערבי של אבא ז"ל, והזהירו כי עומדת לפרוץ מלחמה והערבים יפרעו ביהודי הרובע, והוא מסכן את נפשו אם יישאר כאן. כך הזהיר את אבא. הוא התחנן לפניו לארוז חפציו, ולעזוב את הרובע היהודי למספר חודשים, לעבור לעיר שמחוץ לחומות. "חייך בסכנה, הערבים עלולים לבצע פוגרום" הזהיר. אבא לא האמין - כנראה - ששכניו הערבים יתנו יד לדבר. כמו כן אהב את ביתו.
"אבא הי"ד לא הסכים לשמוע על כך כלל. הוא החליט להישאר ויהי מה. לא הצלחנו, בעלי ואני, לשכנעו לעזוב. נאלצנו להשאירו לבדו ולעבור לעיר, מכיוון שהייתי אז כבר אם לתינוק בן שנה, ואני בת 16 בלבד!
"לדאבון הלב התרחש הגרוע מכל. הערבים הפורעים השתלטו ברובים וסכינים על הרובע היהודי והחלו במסע הטבח. עקבותיו של אבא אבדו לנו. אבא הוכרז כנעדר, ושמו רשום ברחבת הכותל (או ברובע היהודי) על הלוח בין שאר שמות נעדרי המלחמה.
"19 שנים לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, עם כיבוש מזרח ירושלים, נכנסתי בלווית שוטר לרובע היהודי לנסות לברר בין הערבים שהיו מכרינו ו"ידידינו" בעבר, מה עלה בגורלו של אבא. היתה תקווה גדולה שהקב"ה יאיר את עיני ואזכה לדעת מה עלה בגורלו.
"אחד ממכריו של אבא, אופה בשם מסעוד אלביתוני, לחש על אוזני שכדאי שאגיע לבד ללא הקצין והוא יראה לי היכן אבא נמצא. "יש לי הפתעה נעימה בשבילך" הבטיח. מלאת תקוה האמנתי לו, ואכן הגעתי למחרת ללא השוטר, מלווה בשכנתי הטובה מרגלית.
"האופה הכניס אותנו לחנותו בחיוך מאוזן לאוזן, והזמין אותי להיכנס לחדר הפנימי לראות את אבא. אני, בתמימותי ובלהיטותי לראות את אבא, מיד נכנסתי למקום אליו הוביל אותי, ומולי ראיתי רק את האש הגדולה של המאפיה. עוד רגע היה דוחף אף אותי לתוך האש. כפסע היה ביני לבין מוות נורא בלהט אש התנור היוקד.
"מבוהלת צרחתי למרגלית שכנתי "תברחי, הם רוצים לשרוף אותנו!!!" ומרגלית שהיתה אישה חסונה ותקיפה הצליחה להדוף את השומר הערבי שניצב על הפתח המאפיה ולהימלט על נפשה. כאשר ראה האופה שחברתי הצליחה לברוח, פחד לבצע את זממו ואיפשר לי לצאת לחופשי.
"יצאתי משם בוכיה ונסערת, לא רק מן הפחד, אלא בעיקר מן ההכרה שהיכתה בי שאבא איננו, והוא נרצח בידי בני עוולה, אבדה התקווה. שמתי פעמי אל הכותל המערבי בוכה לפני ריבונו של עולם ומבקשת "מי שרצח את אבא ימות, הוא ועוד מישהו ממשפחתו, וכך אדע מיהו הרוצח ימ"ש". התחננתי לפני הבורא שיתן לי רמז, קצה חוט לדעת מי שלח ידו לקפד את חיי אבי היקר.
כך בסערת ליבי עלה על שפתי. ועל בקשה זו חזרתי שוב ושוב במשך אותן שעות שעמדתי ובכיתי אצל שריד בית מקדשנו. מי שרצח את אבא שימות, הוא, ועוד בן משפחה שלו".
לאחר כשבוע ימים, בעודי עורכת קניות בשוק מחנה יהודה, פגשתי באקראי אחד ממכרינו הערביים ממזרח ירושלים, והוא סיפר לי לתומו: "שמעת מה שקרה למסעוד אלביתוני האופה? הוא ובנו נהרגו בתאונת דרכים".
"אכן נסגר המעגל. כן יאבדו כל אויביך ה'.
"כעשרים שנים לאחר מכן, ביקרתי את כלתי היולדת בבית החולים הדסה עין כרם. באחת המחלקות בבית החולים הבחנתי באותו הערבי שומר המאפייה הנזכר לעיל, כשהוא מחובר לאינפוזיה, שוהה בחברת בני משפחתו. ניגשתי אליו ושאלתי אותו בערבית צחה: "תערף מין אנא? אנא בנת אלמאלכ!" (התזכור מי אני? אני בת "המלך"!). הערבי החוויר, הביט בי בבעתה, וברח כל עוד נפשו בו , תוך שהוא משאיר מאחוריו את עמוד האינפוזיה...
"הורי הצדיקים נפטרו בצעירותם, ועל כן לא הספיקו לחנך את ילדיהם לתורה ומצוות, אולם הם זכו וחלק ניכר מנכדיהם וצאצאיהם מצאו דרכם חזרה למקורות, ושבו בתשובה שלמה".
פרי קטן
אתגר של תיעוד
סיפורי השגחה קטנים אך מסעירים מסוג זה מצויים בקרב כל משפחה, כמעט. רבים מהם אובדים ונמוגים להם עם השנים, מאחר ואף אחד לא חשב לתעדם על מנת שיהוו כחומות מגן של חיזוק ויראת-שמיים.
כשלעצמי, כל שיחה עם קורא/ת שיש בה משהו משום הצלת סיפור שכזה, מהווה עבורי אתגר של תיעוד.
תזמון מדהים במונסי
בעוד מכוניתי משתרכת לה בין הסימטאות האפלות באזור התעשיה הבני-ברקי, מחפשת לה פיסת חניה, צילצול בדיבורית. השעה 22.30, בהחלט מאוחר.
מאוחר למה? אתם שואלים. ובכן יש הבדל גדול בין יהודי בני-ברקי המוזמן לחתונה, לבין נתנייתי. בני ברקי מצוי יש לו את כל ההיתרים בעולם להגיע לחתונה אפילו שניות ספורות לפני סגירת האולם, לחבק ולנשק את החתן ואבי הכלה, ולהמשיך לנדוד לעוד חתונה אותה יחנוך עם פיזור ההילולה.
לעומת זאת אצל נתנייתים לא קנתה תרבות זו, שביתה. להגיע לחתונה קצת לפני אחת עשרה בלילה זה עלול להיות כמעט באיזור הדמדומים שבין עלבון לבזיון. אך מה לנו לעסוק כאן בהבדלים המהותיים בין בני-ברקי לנתנייתי, כי הלוא הדיבורית מצלצלת ועל הצג מספר משונה, משהו כמו 000028111002.
נו טוב, לי אין דודים באירופה ולא סבתא יורדת בקנדה, ומרבית חברי שוכנים כבוד בארץ ישראל, אך המספר כולו זועק חוץ לארץ. יש לי כמה שניות לחשוב - עונה או לא עונה? מצד אחד הזמן דוחק, עוד 20 דקות מגיעים לסיומה של החתונה, ומאידך אולי נשיא ארה"ב ברק אובאמה מעוניין להתייעץ איתי באיזה נושא בטחוני דחוף.
סוף סוף יש לי טור ב"יתד נאמן".
הסקרנות מנצחת, ואני מקבל את השיחה מתוך החלטה לקצר אותה לשניות ספורות בלבד.
"הרב לוי, הרב לוי" קול מרוגש מפלח את הרמקול הצורמני במכוניתי, "מדבר אהרן מסרנו", - (והפעם שם אותנטי לחלוטין) ממונסי ארצות הברית - "אני חייב לספר לך משהו!"
"תראה ר' אהרון, אני סמוך ונראה לאולם חתונות, האבא של הכלה הוא ידיד יקר, והאיחור לא בדיוק מכבד אותי. בוא נדחה את השיחה למחר, או-קי?"
"איזה מחר, הרב לוי, מה מחר, תשמע מה אני מספר לך, וזה שווה איחור של עוד חמש דקות. אני מוכרח לספר לך סיפור קטן שהתרחש כאן במונסי לפני כמה שעות, משהו בבחינת רבי יהודה בן בתירא שנמצא בבבל ומצודתו פרושה עד ארץ ישראל - אבל לטיבותא. אל תנתק, בבקשה, אתה חייב להאזין, אני כולי בוער מהתרגשות"...
נו טוב, מיסטר אהרן ניצח אותי ואבי הכלה בוודאי יבין אותי, הלוא סיפור עסיסי מפרנס לפעמים את אמונתם של רבבות. לעומת זאת, אחרי כל חתונה ישנן שבע ברכות למאחרים...
"כן, רבי אהרן, אוזני נדבקות לאמריקה, סע".
"ובכן הרב לוי, אני מתקין מזגנים במקצועי, ומשתדל למצוא גם זמן לעסוק בתורה. לא מזמן חוזרת אשתי עם אחד הספרים שלך, ולא עוזבת אותו. מיד כשסיימה לקרוא אותו יצאה לחנויות הספרים להביא עוד כמה מספריך. עד כאן בטח לא חידשתי לך דבר. אני, לעומת זאת, לא בדיוק קורא ספרים מן הסוג הזה, אלא שבליל שבת האחרון, על שולחן השבת, אשתי מבקשת להקריא לילדים ולי סיפור מהספר "העתונאי מספר שלוש - אבנים מן השמים". שם הסיפור "המזוזה של צ'יקו".
"ליל שבת, אני עייף, סיפורים ארוכים לא כל כך במצב-הרוח שלי, אבל אשתי לא מרפה. "זה סיפור חובה, אתה חייב להאזין".
"ובכן, הסיפור עוסק ביהודי, צ'יקו שמו, אב ל-4 ילדים, מובטל ולא יוצלח. ליל שבת אחד מחליט גבאי בית הכנסת בשכונתו לערוך מגבית דחופה לשיפוץ בית הכנסת המיושן והמרופט. אתה מדווח בסיפור, שהמגבית של הגבאי עולה יפה. הוא עובר ממתפלל למתפלל, זה תורם 100 דולר, חברו 2000, והקופה מתמלאת. צ'יקו מבוהל, אין לו חצי שקל בארנק. הוא מעלים עצמו בין המתפללים, אך באותן דקות מביכות הוא מחליט ללמוד הלכות סת"ם, לעבור את מבחני משמרת הסת"ם, ולכתוב במו ידיו, כתרומה, מזוזה מהודרת לבית הכנסת.
"אומר ועושה, ומקדיש חצי שנה ללימוד ומבחנים יומם ולילה. כשמגיע היום המיוחל הוא משכים בבוקר, טובל, מתפלל, וכותב בסילודין ובהתרגשות מזוזה מהודרת ביופיה, שמקבלת הכשר מן הרבנים ומן המגיהים.
בשארית פרוטותיו הוא קונה בית מזוזה נאה, ובא להתקין את המזוזה בבית-הכנסת ההולך ומשתפץ. הגבאי עוצר אותו ואומר לו: "הלו צ'יקו, את הזכות להתקין מזוזה בבית הכנסת קונים ב-1000 דולר לפחות!".
"צ'יקו נעלב. תוך כדי עלבון נכנס אחד מן המתפללים ומספר על זוג צעיר ועני, שמתגורר בתוך מחסן קטן ועלוב בחצר הבית של סבתו, והם מקיימים היום חנוכת-בית, ואין להם מזוזה.
צ'יקו קופץ על המציאה, מגיע לחנוכת הבית ותורם את המזוזה. הגבאי, שגם הוא מופיע לחנוכת הבית, אומר לו: "דע לך, צ'יקו, בית כנסת אינו חייב לכתחילה במזוזה, אבל בית כן חייב. הנה זכית למצווה נעלה".
ואתה מסיים את סיפורך, הרב לוי, בכך שסיפור זה נודע לאיש עסקים נכבד ששמע על מסירותו של צ'יקו, קיבל אותו כעוזר אישי ומאז צלח מזלו".
"אכן, אכן. ומה הלאה?".
"הסיפור מוצא חן בעיני, אבל בדיוק לחמש דקות. מיד אחרי ברכת המזון נכנסתי לישון, וכמו שעברה לה השבת הסיפור כבר שקע לו במרתפי השכחה. ביום ראשון, מוקדם בבוקר, צילצול טלפון. מן העבר השני אשה מבוגרת, תושבת מונסי, מבקשת שאתקין לה מזגן.
"שעה אח"כ אני על הטנדר עם העוזר שלי והמזגן. פונים לביתה, עולים לקומה שלישית, נכנסים. דירה אופיינית של גויים. אנחנו קודחים, מותחים כבלים, מבריגים ברגים, מזיעים, ואז הגברת פונה אלינו ומציעה: "אמזוג לכם שתייה קרה"
"השם ישמור", אני חושב לעצמי "מעולם לא שתיתי או אכלתי בבית של גויים".
"לא תודה", אני משיב לה, "אנחנו לא צמאים". למרות שיכולתי לגמוע בקבוק שלם של קולה בלי להניד עפעף. ואז היא מתעקשת: "אתם חייבים לשתות, יש לי כוסות חד-פעמיות ואמזוג לכם קולה, זה כשר".
הו הו, אני מהרהר, הגויה הזו מכירה הלכות ויודעת שאסור ליהודי לשתות מכלי של גוי.
"כן, כן, אסור לכם לשתות מכלים לא טבולים, אני יודעת". "הסקרנות פיעמה בי.
"מאין את יודעת? זו לא בדיוק הלכה נפוצה".
"גם אני יהודיה, אני יודעת!".
"כאן, הרב לוי חישבתי להתעלף. אין כאן שום סממן של יהדות. להיפך, הבית מקרין כל מה שבית נוצרי מדיף. הבטתי על פתחי הדלתות ושאלתי "גבירתי אם את יהודיה, איפה המזוזות של הבית שלך?".
הגברת נעמדה לפתע ושתקה. היא חשה חוסר נעימות ומיד שירכה רגליה למטבח כדי לסיים את השיחה המביכה. אז לפתע ניצנץ בזכרוני הסיפור שלך, שיומיים לפני כן אשתי הקריאה לי אותו. "יש לי סיפור בשבילכם, אתם מוכנים לשמוע?" אני פונה לגברת ולבעלה, והם מהנהנים בראשם.
"תראה הרב לוי, אני רק מתקין מזגנים, בטח לא רב, גם לא דרשן, יהודי פשוט, אבל העובדה שאשה מבוגרת התרחקה לחלוטין מהיהדות זיעזעה אותי. חשתי לפתע כי משמים מניחים לי את המילים בפה, ובהתרגשות עצומה סיפרתי לה על צ'יקו שמסר נפשו לכתוב מזוזה ואחר כך קיבל מפח נפש ולאחריו זכה להתקין אותה במחסן רעוע של זוג צעיר. סיפרתי את זה בדרמתיות עם אור על הפנים, עם המון רצון טוב לעורר בגברת המכובדת והמרוחקת ובבעלה, ניצוץ יהודי כבוי.
"הם האזינו בקשב רב. בדממה. כשסיימתי היא הליטה פניה בידיה ופרצה בבכי קורע שחקים. בוכה ובוכה ובוכה, ובעלה שותק עם פנים מיוסרות. כשנרגעה מזגה קולה לכוסות הפלסטיק והחלה לדבר.
"לפני שלושה חודשים נפטרה אמא שלי בגיל 90. פירסמנו מודעות שאנו רוצים להשכיר את הדירה, והגיע שוכר, גוי צעיר, שביקש שנפנה את הכל. הוא רוצה דירה ריקה. הגענו לשם עם אנשי הובלה והמון קרטונים, והם החלו לארוז רהיטים וכלים. וכשהדירה התרוקנה אמר השוכר "אני לא רוצה את המלבנים האלה שעל הדלתות, אני לא יהודי, קחו את זה בשבילכם". השבתי לו: "אתה יכול להוריד את המזוזות ולעשות איתן כרצונך".
"הגוי הביא מברג והוריד 4 מזוזות. הוא אחז אותן בידו ואמר לי: "גבירתי, זו היא מצווה של יהודים". והניח אותן בתוך אחד הקרטונים. "את צריכה להחליט מה לעשות עם זה".
"שלושה חודשים אני סוחבת נקיפות מצפון. לאמא שלי היו מזוזות ולי אפילו לא אכפת, אם יש מזוזה בביתי או אין מזוזה. זה קצת העיק עלי, אבל לרגע לא חשבתי להתקין אותן. ואני שואלת אותך, ריבונו של עולם, מי שלח אותך לכאן? מדוע חייגתי דווקא אליך מתוך מאות מתקיני מזגנים? מי הכניס לך את המילים לפה לדבר איתי על המזוזות? מי שם בפיך את הסיפור המרגש על צ'יקו שהמזוזה היא כל עולמו? אין לי מושג, אבל אני מתחננת לפניך, גש לקרטון שבקצה המסדרון, חפש את המזוזות, קבע אותן. קיים את המצווה בשבילנו, אנא!" כך ביקשה.
"לאחר שבדקתי את המזוזות וראיתי שהן כשרות, הותקנו המזוזות בברכה בבית היהודי, במונסי. אחר כך הושלכו כמה סממנים נוצריים וחפצים לא ראויים, והזוג הזה העתיר על ראשי אינסוף ברכות על הזכות שיש להם - אחרי 40 שנות נישואין - מזוזות בפתחי הדלתות.
"הכל ידידי, הכל בזכות צ'יקו והמזוזה שלו, שנכנסו למחזור דמי בתזמון מדהים בליל שבת אי שם בארצות הברית של אמריקה. יחולו ברכות על ראשך!".
"גם על ראשך, ר' אהרון, גם על ראשך"...