אור ברסלב
העיתונאי 6 שערי מוסר › מול החייל הנאצי

העיתונאי 6

שערי מוסר · מול החייל הנאצי

כמה שווה אמונת חכמים?

ענני המלחמה הלכו והתאבכו להם, קודרים, שחורים, חורשי מזימות רעות. שליטי גרמניה המתועבת, צאצאי עמלק הקדמוני לא הסתירו את שאיפתם להגיע ל"פתרון הסופי", ולהיפטר אחת ולתמיד מן ה"יהודונים הללו, אשר שולטים על העולם, וגונבים את ההון הבינלאומי לצורך תענוגותיהם".

המסע האנטישמי של התנועה הנאצית עשה נפשות בערים ובכפרים, והחל מעצים את השנאה מעלה מעלה, ומשנאה זה הפך למעשים, לנאצות, לרדיפות, להצתות רכוש יהודי, ולהכאות אכזריות של יהודים בעלי חזות רבנית. ענני המלחמה עוד לא המטירו את מטחי המוות, אבל אחרי "ליל הבדולח" הנורא בו הוצתו אלפי בתי כנסת בגרמניה, היה ברור כמעט לכל בר-דעת, שהעסק עם הנאצים לא ייגמר בכי טוב.

הגזירות לא איחרו לבוא.

נאסר על גרמנים לקנות בחנויותיהם היהודים. יהודים בעלי תפקידים בכירים גורשו ממשרותיהם בבזיון.

ההליכה ברחובות ברלין ובערי השדה בגרמניה, הפכה לסכנת חיים ממש.

הצבא הגרמני צחצח חרבותיו מתוך כוונה ברורה לפלוש למדינות אירופה, למנף את גרמניה הארית לאימפריית ענק, ולנהל את העולם ע"פ גחמותיו הארסיות של הפיהרר ימ"ש.

שמר'ל רוזנטלר היה איש צעיר אך חולני. הוא סבל מאסטמה, מאי-ספיקת כליות, וגופו היה כחוש וחלוש. סאת היסורים שלו היתה רחבה מיני ים ועמוקה מיני תהום. לא מכבר הלכה לעולמה הרעייה הנאמנה - בלומהל'ה - שנכנסה לחדר ניתוח בברלין עקב זיהום, ולא יצאה משם. שמר'ל היה בטוח שיד הרופאים במעל, אבל האוירה העכורה והמאיימת מנעה ממנו לזעוק לעברם את המיית לבו.

"זה רצון ה', והוא רחום יכפר עוון", לחשו לו הגיונות ליבו.

הוא נותר עם ארבע בנות יתומות מחונכות להפליא, אציליות ומאופקות. האסון הנורא שהחריד את ביתם הקטן בעיירה השקטה הנסן, 15 קילומטר מגבול שוויץ, חרך את הלבבות, החשיך את שמחת החיים בעיניים, אבל לא כיבה את ניצוץ החיים והתקווה לעתיד טוב.

שמר'ל שכב במיטתו והביט בעיניים דומעות בארבע בנותיו. התאומות בנות הארבע נחמה ופייגעל'ע, רבקה'לה בת השמונה, והבכורה שרה-רייזל בת ה-11, שבאצילות ובכוחות נפש עצומים ניסתה למלא את תפקיד האם.

היא בישלה, היא כיבסה, היא היתה הקו המנחה של החינוך בבית.

הדוחק התחיל לכרסם. שמר'ל היה הדוור של העיירה הנסן ושל עוד ארבעה כפרים בסביבה, אך בהוראת שר הפנים הגרמני הוא פוטר לפני שלושה חודשים והתחיל לאכול את המעות שחסך. העתיד לא בישר טובות. הוא חולה, פרנסה אין, וגרמניה המרושעת חושפת ניבים של חיה טורפת, ומה יהיה על בנותיו היתומות?

הבנות המיוחדות הללו, עדיין אינן מבינות את היקף הגזירה, למעט שרה-רייזל המאזינה לשיג ושיח של השכנים הגרמניים, שאף בעיניהם ניצתה אש השנאה.

שרה-רייזל מבינה, אבל שותקת.

שמר'ל פתח את חלון חדרו הקטן, הסיט את הוילון והביט צפונה, אל מרחבי היערות שעל גבול גרמניה שוויץ, ועיניו החלו להתלחלח. 15 קילומטרים מכאן המדינה הכי נייטרלית בעולם, אולי משם תבוא הישועה. שמר'ל הביט בעצים הגבוהים שצמרותיהם נגעו זו בזו, צופנים סוד שקשה לשמוע.

להק סנוניות טס בתזזיתיות לכיוון מערב, ועל שביל הכורכר הרחב דהרו להם מרכבות הברזל של הנאצים לכיוון פולין.

"שרה רייזל" קרא שמר'ל לבכורתו, ולפתע תקף אותו שיעול כבד. שרה רייזל נכנסה והמתינה מספר דקות עד שנרגע משיעולו.

"כן, אבא".

שמר'ל שאף אויר לריאותיו, גנח ארוכות ונשכב על מיטתו. הוא הביט בבכורתו ולחש לה "בתי הצדקנית, את יודעת שאנחנו בסכנת-חיים כאן בגרמניה, את זוכרת שלא מזמן הם שרפו את בית הכנסת שלנו... לא נעים לחיות כאן...".

שרה רייזל הנהנה בראשה. "נכון אבא...".

"הקשיבי בתי היקרה, אני רוצה לדבר איתך כמו אל ילדה גדולה, כי אני בטוח שתביני. אבא שלך חולה מאד. קשה לי לנשום, בקושי אני הולך. אמא כבר לא איתנו, מנוחתה עדן. אבל את ושלושת אחיותיך חייבות לצאת מכאן, אסור להשאיר אתכן פה בגרמניה, כי אינני יודע מה ילד יום... את מבינה ילדתי?".

שרה-רייזל רצתה לבכות, אך לא נתנה דרור לדמעותיה. היא חשה את הקושי והמכאובים של אבא, אך מה יכלה לעזור לו... היא ילדה קטנה, אבא שלה חולה, אמא איננה, והמלתעות הנאציות מאיימות לבלוע אותן, ולא להותיר מהם שריד ופליט.

"הלילה שרה-רייזל, הלילה אתן נמלטות מכאן, ארבעתכן לכיוון שוויץ. את אוחזת בידיהן של אחיותיך הקטנות וחוצה את היער לכיוון ההוא, שם מדינת שוויץ. אל תפחדי בתי, הקב"ה ילווה אתכן על כל צעד ושעל, ויסייע לכן להגיע למקלט בטוח. אני יקירתי אשאר כאן. כוחותי לא יעמדו לי, אבל אעשה הכל להימלט מגרמניה... אם אוכל ואם ירצה ה' ניפגש בעתיד. הנה הכנתי לך כאן שני תיקים. באחד בקבוק מים, עוגות וביסקוויטים, ובשני כמה סוודרים וכפפות. יש לכן מספר ימי הליכה. השמרו מללכת על דרך הכורכר, הגרמנים עלולים לזהות אתכן... לכו בתוך היער, סמוך לדרך... אוהב אתכן מאד".

לילה.

שמר'ל חיבק את בנותיו, ובכה כפי שלא בכה בחייו. עיניו הלחות ליטפו את בנותיו הקטנות, והדֶלף הזה היה מר וצורב מאי-פעם. צולע וכאוב הוא ליווה אותן עד שביל הכורכר במבוא היער, וחזר לביתו משווע ומתפלל שהן תגענה לחוף מבטחים.

ליבו אמר לו שימיו ספורים. הוא חשש למות ליד בנותיו.

שרה-רייזל היתה גיבורה ממש, והחדירה אומץ ושמחת חיים באחיותיה.

"עוד מעט נגיע, והקב"ה יתן לנו בית-חם, ואבא בעזרת ה' גם יבריא ונחזור להיות משפחה... גם אמא תקום עוד מעט בתחיית המתים ונחזור להיות משפחה מאושרת". היא אוחזת בידיהן ושרה, אך בליבה חששות, כי שרה רייזל היא אומנם גיבורה, אך עדיין ילדה.

ביום השלישי לצעדה, רעבות, מותשות, שרוטות רגליים, ביקשו התאומות ללכת על שביל הכורכר.

"די, יש לי המון קוצים ברגלים, לא יכולה ללכת על הקוצים" בכתה נחמה. "נורא כואב לי" התיפחה רבקה'לה.

באופק נשמעו מפעם לפעם אופני מרכבותיהם של הקלגסים הנאציים.

שרה-רייזל התרצתה.

"אבל מתוקות שלי, מיד כשנראה חייל גרמני, אנחנו רצות ומתחבאות בתוך היער".

"בסדר בסדר" שמחו השלוש.

"עוד שלושה ק"מ שוויץ" בישר שלט ירוק.

שרה רייזל שמחה מעט.

"אבא אמר שאם נמלט מגרמניה ונגיע לשוויץ, יהיה לנו טוב".

לפתע, 100 מטר לפניהן הן מבחינות בעיקול הדרך באופניים דוהרות. על האופניים חייל גרמני עם רובה מתוח על גופו, שועט לעברן. בסך הכל נותרו לשרה-רייזל שניות ספורות להחליט מה לעשות. האם להימלט ליער, ואז יחשוד הגרמני שהן יהודיות, או... ריבונו של עולם מה עושים?!?! לפתע חשה שרה-רייזל כאילו נחשול של אומץ חודר לנחיריה, מחזק את ריאותיה, ומקשיח את לבה.

"לא לזוז חמודות, לאחוז את ידי ולנסות לחייך..." היא מצווה על אחיותיה המבוהלות.

החייל הגרמני האט את דהירת אופניו, נעץ מבט חודר בילדות, כשהוא אוחז בימינו בקת הרובה, מתכוון לעצור...

האם הוא זומם לירות?

שרה רייזל הבינה שהשניות הללו הן שאלה של חיים ומוות. אם החייל הגרמני יבחין בפחדן ויגלה שהן יהודיות, זה ייגמר רע.

כוחות עלומים הניעו אותה להניח את אחיזת ידיה מאחיותיה, להזדקף, ליישר כתפיים, לחדד מבט, לפנות לחיל ולומר לו בקור רוח "שלום לך אדוני", תוך כדי קידה קטנה להוד נבזותו של הנאצי.

"שלום, בוקר טוב". השיב הקלגס, יישר את רובהו על גבו, לחץ על הדוושות והמשיך לדהור.

המראה 'הארי', האומץ, הקידה המנומסת ובעיקר חסדי שמים, גרמו לנאצי לחשוב כי לפניו ארבע נערות גרמניות שיצאו לטיול ביער.

כשהתחילה המלחמה, היו האחיות לבית רוזנטלר בשוויץ, מוגנות מפני הנאצים, ומיד לאחריה הן עלו ארצה, והקימו כאן את ביתן. את אביהן הן לא פגשו מעולם, אך הן זוכרות לו את חינוכו המיוחד שהעניק להם להקדים שלום לכל אדם, ואת האומץ שנסך בהן כדי להינצל.

פרי קטן

הווי מקדים שלום

לא מכבר הגיעה מעטפה לתיבת הדואר שלי, ובה מכתבה של נערה המתארת בריגוש רב סיפור זה ששמעה כמה פעמים מסבתה עליה השלום, שהיא גיבורת הסיפור. הסבתא שנפטרה לא מכבר נהגה לומר "הווי מקדים שלום לכל אדם" כי גם במקרים שמדובר בחיות אדם התועלת מרובה מן הנזק, ואין הוכחה גדולה ממה שנכתב לעיל.

אגב, מציינת הכותבת, שלוש אחיותיה של הסבתא האמיצה, עדיין מתגוררות בבני-ברק, רוות נחת ממשפחות מפוארות והכל בזכות הקדמת שלום וקידה קטנה, ואם לנאצי כך, ליהודים על אחת כמה וכמה.

וראויים הדברים לאמצם אל הלב.

תוכן העניינים

העיתונאי 6

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה