שערי כף-זכות · מנורת הכסף האמיתית
פרק א
"שבוע טוב הרב לוי, מדבר זבולון ממדינה אירופאית גלותית. מעת לעת מגיעים אלי גליונות "יתד נאמן" כך שיוצא לי לטעום גם "פרי קטן", מאחורי או לפני הסיפור. יש לך כמה דקות בשבילי?".
בשמחה. עפ"י הבנתי יש כרגע באמתחתך יותר מרסיס של סיפור קטוף העתיד לראות אור אי"ה במחוזות ארץ הקודש, האמנם?
"בהחלט, בהחלט, אבל אינני יודע מאיפה להתחיל מסוף הסיפור או מתחילתו...".
תנוח דעתך ידידי, תתחיל מן הנקודה שנוחה לך, ואני בסייעתא דישמיא אבקש מהקב"ה שיתן לי את התבונה להניע את גלגלי המהפכה הספרותית שלך, כך שנצא עם צידה לדרך. הבמה שלך זבולון...
"ובכן, אנו נמצאים כאן באירופה כ 15 שנים, נישאנו כאן, נולדו לנו ב"ה חמישה ילדים כן ירבו, והתמקמנו באיזור שיש בו כמה אלפי משפחות יהודיות, כך שהחיכוך שלנו עם הגויים הוא די מינימלי. הילדים לומדים במוסדות מצוינים, ומהבחינה הזו - החינוכית - אנו די רגועים.
"אשתי שתהיה בריאה היא אירופאית במוצאה, כך שהנחיתה שלי במדינה זו היתה רכה יחסית, אם כי די ברור לך שכישראלי - כל הזמן אני חי על מזוודות. אבל לא זה הסיפור, אם כי כולי תקווה שבעתיד הלא רחוק אוכל לספר לך על נחיתתנו בארץ הקודש.
"כשהגעתי לכאן למדתי שלוש שנים בכולל אברכים, אך מאחר והמשפחה התרחבה והייתי זקוק לטרף לפי הטף לשובע, נאלצתי לצאת מהכולל ולעסוק במלאכה אחרת. אשתי קיבלה זאת בהבנה, והקפידה שאקבע עיתים לתורה. לשמחתי גיליתי שהקב"ה נתן לי שתי ידיים ימניות, ותוך חודשים ספורים הוברר לי מעל לכל ספק, שאני בעצם כלבויניק מן המעלה הראשונה, חשמלאי, ונגר, ומומחה לאינסטלציה, שלא לדבר על שיפוץ וצביעה ה-כ-ל!!! הנה כי כן, אחרי חודשיים של עבודה כשכיר אצל שיפוצניק מסויים, התפטרתי.
"הדבקתי כמה מודעות בשכונה, והחלטתי לעבוד כעצמאי. לא טעיתי. ברזי הברכה של הקב"ה נפתחו להם ובשפע רב. ומכאן ואילך התחיל לו מרוץ אחרי השעון. פה תיקון חשמל, שם להחליף קרמיקה, בשכונה המרוחקת יש התקנת חלונות... בקיצור סחף העבודה שנפל עלי הצריך ממני להעסיק פועל, ולפעמים שניים. ואני בוודאי לא צריך לספר לך, שהכסף זרם כנהרות איתן היישר לכיסי, ורמת-החיים החלה לעלות פלאים.
"אשתי שתחיה נהנתה מן העשירות הזו, וכבר הפסיקה להטריד אותי, "זבולון, רוץ לשיעור. זבולון דף היומי, זבולון האם סיימת חק לישראל", היא נרגעה, וכנראה נכנסה לשאננות מפנקת עקב ההכנסות היפות, הרחבת ביתינו, שתי המכוניות ורמת החיים שהתמרה לה מעלה מעלה. בהתחלה קצת הייתי מוטרד, וחשבתי לעצמי: "רגע זבולון, נדמה לך שאתה עולה, אבל בעצם אתה צונח", בשלב מסויים כבר שכחתי שהייתי אברך משי, התפילות נאמרו במרוצה, "עלינו לשבח" אמרתי במכונית, ואשתי גילתה סקרנות בהצלחות וביכולות הכלכליות שלי ופחות בצורת היהודי שבי.
"האמת היא שלמרות שנחלשתי בשמירת המצוות, שרר שלום בית נפלא במעוננו, כך שעפ"י כל אמות המידה הטבעיות בעין בשר ודם, החיים שלנו דמו לגביע גלידה דשן, שלמעלה על פיסגת הקצפת שלו מנצנצים שלושה או ארבעה דובדבנים של אושר ועושר. ממש להתקנא.
"מה אדבר ומה אספר, בכל יום עבודה מצאתי בכיסי כמה מאות ולעיתים אף כמה אלפי מרשרשים, פרי עמלי בחסדי השי"ת. הקפדתי לתרום את המעשר לכולל שלנו, וגם חסכתי, אבל עדיין הכיסים היו נפוחים למדי, ומכאן ואילך חיפשתי אפיק נוסף להשקעה, מעבר לחסכונות בבנקים.
"כסף. השקעה במוצרי כסף. אתה בוודאי מכיר את אותם בתים שיש להם ארונות מהוקצעים בסלון, העשויים עץ מהגוני, שיש להם דלתות זכוכית בוהקות, ובפנים שרויים להם אחר כבוד כלי הכסף, נוצצים ומנקרי עיניים. ומכאן התחיל מרוץ הרכישה. זה התחיל עם שלוש כוסות כסף לקידוש, מגשים מפוארים, ערכת הבדלה מדהימה ביופייה, סכין כסף לחיתוך לחם, סכו"ם ועוד כל מיני פריטים. אשתי מאוד שמחה במוזיאון היפיפיה שהלך ורקם עור וכלים לנגד עיניה. יופי של פינוק.
"יום אחד עשיתי עיסקה עצומה. התקנת 35 מזגנים באיזה מוסד ציבורי, הרווח היה עצום, כ 5.000 יורו במזומן. הייתי נחוש בדעתי להפתיע את אשתי עם מתנה מדהימה, בשעות אחה"צ סובבתי בין מספר חנויות, ובאחרונה שבהן הבחנתי במנורת כסף ענקית בעלת חמישה קנים עם חריטות משובבות נפש ועין, ותבליטים מרניני לב. פשוט שכיית חמדה, יצירת מופת שלא רואים כמוה. 4.200 דולר ביקש המוכר, ובזריזות רבה שלשלתי את הסכום לקופה, ויצאתי עם האוצר הכסוף לעבר ביתי, עטוף ומסתורי. "זו מתנה עבורך אשתי היקרה, על כל טוב שאת משפיעה עלי" אמרתי והנחתי את הקופסא על שולחן הסלון.
"ברקים אדירים ברקו מעיניה של רעייתי כשפתחה את הקופסא הענקית. היא התיישבה נרגשת מול היצירה המופלאה הזו, והחלה לבחון אותה בהשתאות. איזה תבליטים, הלב מתרונן. מנורת הכסף הזו תיארה, קנה אחר קנה, את סיפורו של עם ישראל. יכולים להבחין בקנים הכסופים והבוהקים בגלות מצרים, קלגסים מצריים מכים עבדים עבריים, אח"כ הפלגנו על גבי הכסף הנוצץ, לכיוון ים סוף הנקרע לגזרים, ומשם יכולת להבחין בהר סיני ומתן תורה עם שני לוחות הברית המתנוססים על פיסגתו, ומשם ארבעים ושתיים המסעות במדבר... עד הכניסה לארץ ישראל ובניית בית המקדש על הר המוריה. זו לא היתה מנורת כסף בלבד, היה זה מסע האמונה של עם ישראל, אם ירצה השם עד ביאת משיח צדקנו...
"מי לא בא להתפעם ממנורת-הכסף?
"השכנות עד האחרונה שבהן. קרובי המשפחה, ידידים, רבנים, וכולם היו נפעמים לנוכח היצירה האדירה שרכשתי כאות ומופת על מסירותה של רעייתי למען שלום הבית, וחיזוק התא המשפחתי שלנו. והמחמאות? הן זרמו בשפע, בעיקר מאחיותיה וחברותיה של רעייתי, על כך "שאין בעל כמוני שיודע להעריך" או "באמת יפה מאד שאתה מכניס אור לחיי הנישואין שלכם ע"י מתנות יקרות ערך שכאלה, המשמחות את לבה של רעייתך". האמת היא, הרהרתי במעמקי ליבי שבעצם אשתי היא מפונקת מאד, גברת חשובה שלא חסר לה דבר, ולכן קל ונעים לה לפרגן ולהודות, אך נניח לזה..".
"אתה מבין הרב לוי, הכל נראה כל כך ורוד ונעים וטוב, הפרנסה, שלום הבית, התינוקות הבריאים שנולדו, המילים החמות והטובות שביני לבין יונתי רעייתי, כך שהמתבונן מן הצד, יכול היה לחשוב שקיבלתי גן-עדן עוד בחיי חיותי עלי-אדמות.
"זבולון יקירי", נהגה לומר לי רעייתי מפעם לפעם "אני באמת חושבת שהקב"ה נתן לי מתנה נפלאה, בעל כמוך, כל כך חרוץ, עדין ומתחשב, בעל שחושב כל הזמן לשמח את אשתו ואתה יודע עד כמה אני קשורה למנורת הכסף שקנית לי, ובכל פעם שאני מדליקה את נרות השבת עליה, אני פורצת בבכי כמו ילדה קטנה, כולי הודייה לקב"ה שנתן לי את הגדולה שבמתנה - את זבולון. ואני מביטה בפתילות הדולקות המשייטות להן על פמוטי הכסף רווי שמן הזית, ומרגישה את חיבוקו החם של הקב"ה, ואת ליטוף כנפיהם של מלאכי השלום האופפים את מעוננו".
"כן, רעייתי החשובה נקשרה למנורת-הכסף המפוארת בכל נימי נשמתה. לפחות פעם אולי פעמיים בשבוע היא התפנתה להבריק אותה ע"י התכשירים הראויים, לפחות פעם ביום היא ניצבה מול דלתות הזכוכית וסרקה בעיניה את הפיתוחים המדהימים שעל גבי המנורה. בערב שבת הוצאה המנורה המוכספת והכבדה מארון הזכוכית, והונחה אחר כבוד על גבי מדף עשוי שיש תכלכל שיש התקוע לו בין המטבח לסלון, שם אנו סועדים בליל שבת. גם הילדים נקשרו למנורה הזו, ובכל פעם מחדש היו מספרים לי על תגליות מרעישות שגילו על קני המנורה. כן, גם עשר המכות נחבאו להן חקוקות, וגם מעשה המרגלים שהגיעו מארץ ישראל למדבר עם אשכול ענבים ענק ותאנה כבדת-משקל. מנורת הכסף הרב לוי, הפכה בעשור האחרון למרכז החיים שלנו, ממש כך".
נו, ומתי גנבו אותה אדון זבולון?".
"גנבו אדון לוי? לא גנבו. המתן רגע קט. ובכן, המשבר הכלכלי לא פסח עלינו, נכון להיום גם אירופה מדשדשת, כלכלת יוון כבר קרסה בקול רעש גדול, הונגריה וספרד משוועות להצלה, מטבע היורו פצוע וחבול, ובקיצור מיתון לא קטן נכנס ברגל גסה בדלת הקדמית של אירופה, ולא פסח גם על המדינה והעיר שאני גר בה. לא אאריך בדברים, אספר לך בבחינת "קציר האומר" שנכנסתי לכמה השקעות כלכליות לא חכמות, ובנוסף, כמות ההזמנות שלי ירדה פלאים, כך שיום אחד גיליתי, שהעסק שלי בנסיגה מדהימה. נו, מה עושים? מתחילים לאכול חסכונות, ומקווים לעתיד טוב יותר. אוכלים, אוכלים, אבל גם לחסכונות יש סוף. יום אחד מנהל הבנק מודיע לי, "אדון זבולון, הפסקנו לך את האשראי, אל תחלק יותר צ'קים, אין לך בטחונות" כך הבנק. אוי, אוי, אוי, אדון לוי, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לפעמים זה מתרחש בזמן קצר, כמו אצלי, תוך פחות משנה כלתה הפרוטה מן הכיס, והפנים שלי כבר לא כתמול שלשום. תם עידן הפינוקים, תם עידן המתנות, צריך להיכנס לדפוסי כלכלה וחשיבה מחודשים וזה מאד לא קל... בלוליינות מדהימה, הסתרתי מאשתי את המשבר אליו נקלעתי.
"בערב חג הפסח האחרון תש"ע, כלו כל הקיצין. זבולון איש העסקים המצליח, גילה שאין לו פרוטה בכיס לרכוש את מוצרי הפסח. ניגשתי לידיד קרוב ובדחילו ורחימו ביקשתי 500 יורו הלוואה. קיבלתי. אח"כ הגיע חג השבועות, והמצב נשאר כשהיה, ניגשתי לידיד אחר עם אותה הבעת פנים מבויישת וביקשתי 300 יורו הלוואה. קיבלתי. האמת חייבת להיאמר, עדיין לא סיפרתי לאשתי על עומק המשבר שנקלענו אליו, היא אפילו לא שמעה על כך שנאלצתי ללוות מחברים כדי לרכוש מוצרי מזון".
פרק ב'
"נו, אתה מבין מכובדי, אצלי כלתה הפרוטה מן הכיס, אבל אני עדין עושה מעשי לוליינות ושלל הסתרות, כדי שאשתי חלילה לא תשמע על כך, שמא תקבל חלישות הדעת או ייאוש. 10 שנים של שובע חלפו עלינו, וה' ישמור, מי יודע כמה שנות רעב, צימצום ודוחק עוד לפנינו.
"לא מזמן, בבוקר, אני יורד מן הבית לכיוון הטנדר שלי, לעוד יום עבודה, ספק פורה, ספק יבש. אשתי אף היא יוצאת עם שלושת הקטנטנים כדי שאסיעם אל הגן. לגדולים יש הסעות לת"ת הנמצא בקצה המרוחק של העיר. היא פותחת את דלת הטנדר, קושרת אותם לכסאות הבטיחותיים, ואז צילצול בדיבורית. אני מקבל את השיחה, ועל הקו שימעל'ה נוימן. לאחר כמה מילות נימוסין, ניגש שימעל'ה לענין ומבקש ממני "זבולון ידידי, האמן לי שלא נעים לי לבקש ממך, אבל אני זקוק ל-500 יורו שהלוויתי לך לפני חג הפסח, גם אני לחוץ לאחרונה, תעשה מאמץ להחזיר לי ת' כסף, או-קי?".
"אשתי מביטה בי בשתי עיניים משתאות, פעורות לרווחה. עד היום היא ידעה שזבולון שלה הוא גביר גדול, אשר תורם, ומלווה ומתחסד, ולפתע היא שומעת בשידור חי, שלוויתי 500 יורו. נו מילא, אחפש תרוץ להסביר לה במה מדובר.
"אחזור אליך שימעל'ה, אל תדאג..." התחמקתי באלגנטיות מהמלווה שלי, כדי לא למשוך אש מיותרת מכיוונה של אשתי. בשלב זה היא לא הגיבה, והמשיכה לקשור את הילדים, לתחוב להם מוצצים וליישר להם את הצווארונים. אשתי הכירה את שימעל'ה שלא היה אלא אברך ממוצע, שגם אצלו הדחקות היתה בת בית.
"אפשר לנסוע?" שאלתי.
"כן, כבר, אני רק קושרת את השרוך של אהרל'ה".
"ואז שוב צילצול בדיבורית, ואני בטפשותי עונה לשיחה.
"על הקו ר' שעיה דרוקמן, גבאי בית הכנסת. "בוקר טוב זבולון, כבר עבר למעלה מחודש מאז חג השבועות, סתם הלוואה 30 יום, אני זקוק לכסף, אמתין לך עד יום שלישי בסדר?".
"בסדר" השבתי "להתראות".
שתי שיחות בדקה אחת, ושתיהן לא בדיוק מחמיאות לי. המפה האסטרטגית הכלכלית שלי פרושה לנגד עיניה.
אשתי נפרדת ממני, ב"יום נעים לך" אבל אני כבר מיומן ומומחה בצלילי קולה ובאינטונציות שלה. הניגון הזה של ה"יום נעים" עושה לי חלישות הדעת. ברור לי שבצהרים כשאבוא לטעום משהו אחרי שאחזיר את ילדי הגן, אצטרך לתת לה תשובות ברורות. שתי ההלוואות כשתי קורות בית הבד על צווארי.
"עברו עלי חמש שעות מסויטות, עבודה לא היתה לי, ולכן התיישבתי לי על ספסל בגן ציבורי ודיברתי עם הקב"ה. התחננתי לישועה, שיפתח לי צינור פרנסה, שיוציא אותי מן ההסתבכות הזו, וששלוות הנפש של אשתי, לא תתפוגג חלילה וחס.
"הרגשתי נבוך עד שורשי שערותי, וחיפשתי מילים למשפטים מנוסחים היטב, כדי להסביר לרעייתי מה בדיוק מתחולל במיתחם הפיננסי שלנו, מבלי שהיא תרגיש כמה המצב חמור.
שעה 13.30 אספתי את הילדים מהגנים, נקשתי קלות בדלת ונכנסתי. "צהרים טובים אמאל'ה" הילדים מסתערים על אמם בחיבוקים ונישוקים, ולהפתעתי אני מבחין בתערוכת כלי הכסף שלנו, הניצבים על פני שולחן האוכל, ולא בתוך ארון המהגוני, נוצצים, מבריקים, מבהיקים, ומעל כולם מנורת הכסף המדהימה ביופייה.
"ולתערוכה מה זאת עושה?" שאלתי בבדיחות הדעת.
"הסברים עוד מעט יקירי".
"הילדים סיימו את סעודת הצהרים והוכנסו לחדריהם למנוחה. אשתי התיישבה לצידי מול תערוכת הכלים ואמרה לי באלו המילים "זבולון אישי היקר, אני לא מבקשת הסברים, וגם לא אשאל אותך שאלות מביכות. ברור לי היטב שרובץ לפתחנו משבר כלכלי קטן, העבודה פחתה, כנראה שיש לך מחסור במזומנים ואתה חייב 800 יורו לשני ידידים שלך. אני אינני מוכנה להיות חייבת פרוטה לאיש. לכן אני מבקשת ממך, ליטול את מנורת הכסף, ואת כל ידידיה המוכספים, למכור אותם, לשלם את חובותינו, ועם השאר נשרוד עד שנזכה לישועה גדולה".
הרב לוי, לא האמנתי למשמע אוזני.
"את מוותרת על מנורת הכסף?" לחשתי בתדהמה רוויה במבוכה.
"כן, אני מוותרת על המנורה, היא שווה הרבה כסף, שאנחנו זקוקים לו. אבל אני לא מוותרת על יציבות התא המשפחתי שלנו. טול אותה, מכור אותה, ומהערב אני רוצה שתיגש לכולל של הרב גדליהו שפיץ, ותתחיל לקבוע עתים לתורה...". היא היתה נחרצת. שתקתי כמו דג, בלעתי בתדהמה את ההוראה החד-משמעית.
"אני אוחז בידי את מנורת הכסף ויורד במדרגות. אשתי מגישה לי תיקיית קרטון שאכסה אותה. היא מביטה בי שותקת. גם אני שותק. "בהצלחה" היא מברכת אותי, ופונה בזריזות לכיוון הבית. אין לי ספק שהיא בוכה. אין לי ספק שזה רגע קשה בשבילה.
"ואז מתחיל המרוץ, אני נכנס לצורף הראשון, הלה מתפלץ מתדהמה. "כמה היא כבדה, ואיזה תבליטים מדהימים! ראה אדוני אתה בוודאי שילמת עליה כ-4000 דולר אבל אני לא יכול לתת לך יותר מ- 1200 דולר. זה מחיר נמוך מדי.
"ניגשתי לצורף השלישי, גם ההוא מתפעם מן היצירה המשובחת ומעלה את המחיר בעוד 200 דולר "סוף סוף זה מוצר ישן, לפחות בן 10 שנים צריך להתיך אותו, כדי ליצור משהו יותר חדשני ואפילו אטרקטיבי"
אכזבה. "זה מחיר נמוך דל" יש לך אולי רעיון למי כדאי שאפנה"? והצורף השני משיב לי "כן, בסוף השוק העירוני יש כוך קטן ליד המוסך של פז'ו, יושב שם צורף ישיש, נסה לעניין אותו".
כוך אפור ומאובק, זה תיאור מרשים לאותה חנות לא חנות. יהודי ישיש, עטור זקן לבן עם שתי עיני תכלת טובות בחן את המנורה וזימזם בהתפעלות "ממש גוטע, ממש גוטע, לא יודע כמה נתנו לך אני נותן לך 1700 יורו קח עכשיו 800 יורו במזומן, מחר בבוקר אתן לך את השאר".
"הצורף הזקן הביט בי בעיניו המלטפות וגילה בהן דוק של עצבות "חביבי, זה מחיר טוב, אין לי ספק שהוא הכי גבוה מכל מה שהציעו לך. לא יתנו לך יותר, אבל אני רוצה שיהיה לך טוב, לכן קבעתי 1700 יורו, (לא דולר) זה גימטריה טוב, קח הכסף קינדר, הנה פתק ממני שאני חייב לך עוד 900 יורו, ואל תדאג קינדר, הקב"ה משפיל - אף מרומם, מוריד, ויעל...".
"800 יורו לא יאומן זה בדיוק גובה החוב שלי. נסעתי בזריזות לכוילל של שימעל'ה, ומשם קפצתי לביתו של הגבאי היקר ר' שעיה דרוקמן, וקיימתי מצוות פריעת הלוואות בהידורה.
"משם קפצתי לכוילל ערב של הרב שפיץ, וחזרתי בחצות לילה. הבית היה שרוי בתרדמה עמוקה. הדלקתי את האור בסלון, והבטתי על ארון המהגוני. כלי הכסף שנותרו שם היו מיותמים למדי. מנורת הכסף, ששלטה כאן ביד רמה עשור שלם, והפכה למרכז החיים של אשתי והילדים, שכנה אחר כבוד בכוך של הצורף הישיש. הבטתי בכלי הכסף שעה ארוכה, משחזר לעצמי ימים של התרגשות כשגילינו בה עוד סמל או ארוע הסטורי של עם ישראל. עלו בעיני רוחי ימי ערב שבת כשרעייתי ניצבה מולה דומעת ומתפללת, ואומרת לי "המנורה הזו עושה לי טוב בלב, אני מרגישה שמלאכי השרת אופפים אותי כשאני מדליקה בה נרות". לפתע עיני מתחילות לדלוף בלי הפסק, צער נורא פילח את ליבי על כך שנחפזתי למכור אותה... ואולי גם אשתי בצער גדול. התיישבתי על הכורסא ניגבתי דמעותי, וניגשתי אח"כ לחלון הגדול המשקיף על אורותיה של העיר. שאפתי אויר לריאותי, ואז חשתי נחשול של אושר שחודר לתוכי לריאות, ללב, למחזור הדם. אושר!!! שמחה פנימית אדירה, שאולי אפילו שמחת בית-השואבה פחות גדולה ממנה.
"מנורת הכסף" מלמלתי לעצמי "מנורת הכסף האמיתית זו אשתי, רעייתי, יונתי, באיזו אשה דגולה, עצומה ואמיתית זכיתי. היא האור האמיתי של חיי, היא איננה נהנתנית או מפונקת כמו שחשבתי "היא מנורת הכסף, היא ורק היא, היא זו שדאגה היום להחזיר אותי לכוילל".
נכנסתי לחדר השינה ועל הכרית שלי הבחנתי בדף מקופל ועליו כמה שורות בכתב ידה הרהוט של רעייתי, ואני מקריא לך: "זבולון יקירי אל תצטער, אני יודעת כמה היה קשה לך להיפרד מן המנורה הנפלאה שלנו, שקנית לי לפני עשור, אבל אני מאושרת מכך, שזכיתי בצדיק כמוך, שמבין שמנורת הכסף האמיתית היא שלום הבית שלנו - והשקט הנפשי שלי".
"ודומני הרב לוי, שכל מילה מיותרת".
פרי קטן
בנייה אין-סופית
שמירה על שלום הבית המושלם, ההרמוני, המושלמת ההרמונית היא עבודה שאיננה מסתיימת לעולם. מבחנים לא חסר. עניות, עשירות, כעסים, קינאה, קמצנות, מחלות, השם ישמור. הקב"ה התקין לנו בנין עדי עד, רוצה לומר בניית בית יהודי, שכל רגע מוסיפים לו מעקה, נדבך, לבינה, עד אין קץ. בנייה אין סופית, עם שפע של הפתעות.
אכן, אין אושר גדול מן העובדה, שברגעים של אמת, מגלים שהעזר כנגדו משלימה את החסר, בהבנה, כנות, ויראת שמים.
לאמיתו של דבר, חוששני שעם כל הרצון הטוב, לא הצלחתי לשזור במילותיו של הסיפור המיוחד הזה את אותו דוק ונימה של סיפוק שעלתה מדבריו של זבולון. נו מילא.