שערי כף-זכות
למה מנדלוביץ מנדנדת?
פרק א'
ציפורה אייזנבורג היא טרום-כלה צעירה, הראויה לכל שבח. אגב - בניגוד לכל התחזיות, התזות המלומדות ונסיון העבר הלא מחמיא בקרב בתים ומשפחות - יש לה דווקא מערכת יחסים נפלאה עם טרום-חמותה, הגב' גניה שידלובסקי.
האמת ניתנת להיאמר, שמערכת יחסיה עם חמותה לעתיד הוא נושא לסיפור אחר, שבהחלט יתכן שברבות הימים אשב להנציח אותו לטובת הכלל. למה? כי מפעם לפעם בעודי משוחח בטלפון עם קוראים וקוראות נאמנים, הנושא הזה עולה וצץ על פני השטח לטוב ולמוטב.
הנה כי כן, מאחר ויחסי כלה וחמות הם לא ממש מענייננו כרגע, נאזכר כאן - במשיכת קולמוס באישון לילה - כי החמות החרוצה שידלובסקי, חיבבה את המשודכת הצעירה של בנה הבכור ממבט ראשון, ומיד שינסה מותניה לקדם את כל הליך החתונה על רוב הוצאותיו, אירגוניו והתפריט המשובח שעתיד להאכל ביום החשוב ההוא, איך לא.
ציפורה הנרגשת קלטה מהר מאד בחיישניה הרגישים (ואנחנו, רשמו לפניכם חודש לפני החתונה) כי חמותה, איך אומרים, היא בולדוזר של עשיה והטבה, לכן פינתה לה את כל הזירה. אלא שגם הגב' שידלובסקי היא אשה נבונה ורגישה, ולכן שאלה שוב ושוב את כלתה: "פייגע'לה, תהיי כנה איתי, אני טיפוס שבוחר הכל, מזיז דברים, מחליט מהר, ולא אוהב שמתערבים לו בהצעות ובהחלטות. בינינו, לא זה מפריע לך? אנא דברי פתוח, אנא".
ציפורה חייכה חיוך ביישני והשיבה בשיא הכנות: "חמותי היקרה, קטונתי מלחלוק על טעמך ויכולת המשא ומתן שלך. הטעם שלך נפלא, ומצידי - בשמחה ובטוב לבב - תבחרי את סוג המצעים, הארון והשידות ושולחן האוכל וספות הסלון. טעמך כטעמי, אבל רק בדבר אחד קטן הרשי לי להביע דעה, כי זה נושא מאד רגיש מבחינתי".
"אני שומעת בקשב רב", השיבה החמות הנמרצת.
"בעל הדירה". השיבה הטרום כלה.
"מה פירוש בעל הדירה?" תמהה הטרום-חמות.
"אני מבקשת לתהות על קנקנו של בעל הדירה או בעלת הדירה שנשכיר בעזרת ד'. האישיות של בעל הדירה חשובה לי הרבה יותר מאיכות הדירה ושלל כיווני האויר שאין בה, כאן במרחב האנטי-מרחבי של בני ברק", הסבירה ציפורה.
"בהחלט בהחלט" הסכימה שידלובסקי.
בשביל להרגיע את הסקרנים, נספר לכם שהחתן דנן, משה-חיים שידלובסקי מבחירי ישיבת "שבילי התלמוד" הוא מתמיד כזה, שחוץ מתאריך החתונה, אליה הוא חייב להגיע, לא מעניין אותו שום דבר. אמו חינכה אותו מצוין לעסוק בהתמדה בתורה ולהניח להבלים הגשמיים לחלוף כמו ציפורי הסתיו מעל ראשו.
ובשטח? בשטח הכלה והחמות לעתיד יצאו למסע זריז למצוא דירה. ציפורה שתקה. שידלובסקי דיברה. ציפורה האזינה לבעלי הדירות, עקבה אחרי מצמוץ עיניהם, תנועת ידיהם, ובאופן שיטתי הנהנה מעלה מטה בראשה, רוצה לאמר שהיא מסכימה בהחלט לסגירת חוזה עם כמה מבעלי הדירות.
אלא שיד ההשגחה העליונה כיוונה אחרת, ובעוד החמות שידלובסקי מבקשת לסגור עיסקה, בעל הדירה פתאום מהסס לרגע ואומר:
"תראו, יש לי עוד כמה פונים שמעוניינים. אני צריך לחשוב. דברו איתי מחר".
שש או שבע דירות קטנות וסימפטיות נשמטו בזו אחר זו. פייגע'לה, יש לומר, איננה בררנית, ושידלובסקי החרוצה עמדה נבוכה ונדהמת.
"אינני מבינה, הכל חומק לנו מבין הידיים. זה פשוט מעל ומעבר לכל דמיון".
שבוע לפני החתונה, ודירה להשכרה אין.
הצצה נוספת בלוח "יתד נאמן", והשתיים נוסעות לכיוון דירת חדר וחצי מצומקת בפאתי העיר. דירה, איומה, אפורה, קיר רטוב, ברז דולף, ארונות מטבח מימי הצנע, וחלונות שבקושי נפתחים. פייגע'לה החליטה: יהיה מה שיהיה, חותמים.
כשהתיישבו מול בעלת הדירה, אירנה מנדלוביץ', החלה שידלובסקי במו"מ המתיש, ובסופו של דיון הסכימו השתיים על המחיר ותנאי התשלום, והרימו כוס מים לחיים. ציפורה ישבה שותקת ליד הכיור, והניעה ראשה ימינה שמאלה. ליבה ניבא לה רעות. הגב' מנדלוביץ' אומנם הקרינה סימפטיה, אך ציפורה חששה... חששה מאד.
"אני רוצה לחשוב, לפני שאתן סוגרות", אמרה הכלה והחלה לרדת במדרגות.
לחץ הזמן, החתונה הסמוכה והדוחק הכלכלי הטבעי בטרם חתונה, הסעירו את החמות הטובה.
"פייגע'לע, אני לא מבינה אותך, אנחנו עומדות לסגור, מה פתאום החלטת שהגברת הזו לא מתאימה לך... היא דווקא חביבה בעיניי. וחוץ מזה, ריבונו של עולם, עוד שבוע חתונה... תהיי רצינית, אתם לא מתכוונים להתגורר ברחוב?".
שתי דמעות ענקיות בגודל אוניית-משא, ביקשו להתפרץ מעיניה של פייגע'לע, אבל כוחה עמד לה שלא יפרצו להן דרך.
"אבל אמרתי לך כבר בעבר, שבעלת הדירה זו החלטה שלי... הכל שלך, אבל זה שלי...".
עוד חמש דקות נמשך הויכוח המלחיץ, כאשר דווקא יד החמות על העליונה.
"אין ברירה, פייגע'לע, קבלי עליך גזירת מלכות שמים, ואני מבטיחה לך שגב' מנדלוביץ' היא לא עונש - מילה שלי!".
ציפורה נכנעה, לא בלב שלם.
אחר כך החתונה, שבע ברכות, הרבה שמחה וקורת-רוח.
והנה בבוקרו של היום השמיני, אחרי שמשה-חיים כבר צעד לכולל, דפיקה בדלת. ציפורה - הכלה הצעירה - פותחת ומולה בעלת הדירה, הגב' אירנה מנדלוביץ'. אחרי חילופי ברכות "בוקר טוב ומה שלומך", נפתח בשעה לא טובה ולא מוצלחת - ה-ג-ה-נ-ו-ם.
מנדלוביץ' נכנסה פנימה והחלה להעיר הערות.
"תיזהרי שהבישולים לא ישפריצו שמן על הקיר". אחר כך - "אל תקרבו את הספה לדלת, הזכוכית עלולה להישבר". שלא לדבר שמנדלוביץ' לא שמעה מעולם על כך שהיא - כבעלת הדירה - חייבת להחליף את הברז הדולף ולטפל בקיר הרטוב.
"מבקר המדינה" מנדלוביץ' הפכה את חייה של הכלה הצעירה לסיוט יומי ולילי מתמשך. כן, בערב היו עוד שתיים או שלוש שיחות טלפון, שעסקו בברור חשבון המים והחשמל.
"ואל תבזבזו, זוג צעיר צריך לחסוך". הטיפה הקשישה.
בקיצור, "את אשר יגורתי, בא לי", יבבה הכלה באוזני החתן, שלא בדיוק היה מחובר למציאות הקשה של הסחטנות הרגשית שהפעילה מנדלוביץ' על אשתו הצעירה וחסרת הנסיון.
"התחננתי לאמא שלך לא להיכנס לכאן", בכתה פייגע'לע, "הבהרתי לה שבנושא בעל הדירה אני מכריעה. נתתי לה לבחור הכל, מצעים, מיטות, שידות, תכשיטים... בסופו של יום היא שכנעה אותי שעדיף לנו כאן. אבל המנדלוביץ' הזו גורמת לחלישות, לשברון לב, היא מציקה לי ממש. מה עושים, בעלי? אנחנו בסך הכל חודש בדירה, ואני מרגישה כאילו חצינו אוקיינוס על רפסודה קטנה. וההפלגה הזו, מחלת ים, לא רואים את הסוף שלה".
משה חיים משך בזקנו הקטן, מילמל כמה פסוקים, הביט ברעייתו ולחש: "אינני יודע מה להשיב לך, פייגי, אינני מכיר את גב' מנדלוביץ', עוד לא סבלתי מנחת הביקורות שלה. אבל רבותינו לימדונו שהכל לטובה. מה טוב? איך טוב? לא יודע. אז בואי נבכה יחד עד לגאולה השלמה. אני רק מציע לך - תתייחסי אליה בכבוד, בכבוד רב, ואל תעציבי את אמא שלי, גם היא התכוונה לטוב".
פרק ב'
תראו, שלא יהיה לכם ספק, הכלה הצעירה פייגי שידלובסקי, היא באמת בעלת מידות נאצלות, היא סבלנית, היא מסתפקת במועט, היא עדינת נפש, הוכחה? פשוט מאד, ללא ניד עפעף היא העניקה את שרביט ניהול החתונה והקניות לחמותה, ולכו תחפשו כלה ותרנית ונוחה שכזו, בכל המרחב האורבני שבין בני ברק לירושלים. "קוטף סיפור" משוכנע שתופעה כזו היא חד פעמית, אבל עם כל הכבוד לאופי הנעים והנוח של פייגי, לעמוד מול נחשול הנדנודים של בעלת הדירה הזערורית הגברת אירנה מנדלוביץ, גם סבלנים עונדי אות המופת וזוכי עיטור העוז, ספק אם היו מחזיקים מעמד.
סבלנות כמו להלל הזקן "מי כאן הלל" היא לא בדיוק חזון נפרץ במקומותינו.
החמות שידלובסקי ניסתה לקיים כמה שיחות דיפלומטיות חביבות עם מנדלוביץ כדי שתניח לכלתה, פחות תבקר, פחות תטלפן, אבל התוצאה היתה הפוכה ממש. מנדלוביץ הרחיבה את יריעת עיסוקיה בזוג הצעיר, והתחילה לגלות ענין בפאות של הכלה הצעירה, בסגנון בגדיה, בהשכלה שרכשה בסמינר, ואפילו התענינה במסכת שלומד בעלה משה חיים. היא החלה לבצע חקירות עומק על בני משפחת הוריה, חברותיה, משל היתה חוקרת ש.ב.כ. או לפחות סוכנת של אירגון חשאי שהשתיקה יפה לו.
לזכותה של פייגי יאמר, היא ענתה בנימוס לכל שאלה, אבל התעייפה מכך וסבלה עמוק בפנים.
"אני לא נשארת כאן יותר, אני כבר ממוטטת ממנה, חפש לנו דירה אחרת" בכתה פייגי באוזני משה חיים. "שלושה חודשים אנחנו כאן, אבל הנפח של הנידנוד שווה בדחיסותו, ל- 70 שנות חיים לפחות".
"מה נעשה יש לנו חוזה לשנה עם אופציה, לא נוכל לעזוב באמצע", ניסה להרגיעה משה חיים "קשה לי להניח שהקב"ה ישלח לנו עונש בשנה הראשונה לנישואינו. אנא כלתי החשובה, התאפקי עוד קצת, התפללי שהסיוט יחלוף", ואז הוא שאל את רעייתו שאלת מחץ. "אמרי לי פייגי, האם גם את מתענינת בגברת אירנה מנדלוביץ, או שאת רק זו שמשיבה לשאלותיה...?".
ציפורה פערה שתי עיניים תמהות, "להתעניין בחייה האישיים? אני לא חטטנית ולא רכלנית, ועם כל הרצון הטוב, אין לי סבלנות לנהל איתה שיחות נפש.. די לי בביקורים התכופים שלה ובשיחות הטלפון החקרניות שלה...".
"רק שאלתי פייגי, רק שאלתי", הפטיר משה חיים ופתח את הגמרא, מסכת קידושין.
בחודש הרביעי לשהייתם בדירתם השכורה, ביום שלישי בבוקר, לא נשמעה דפיקה בדלת. הדלת לא נפתחה, ודמותה השברירית של בעלת הבית הקשישה לא נראתה בפתח. פייגי עסקה במרץ רב בגיהוץ, והביטה מפעם לפעם בדלת, ממתינה לביקור השיגרתי של בעלת הדירה.
שעה 8.00, שעה 9.00 שעה 11.00 אין דובים, ואין מנדלוביץ.
בשעה אחת בצהרים בדיוק צילצל הטלפון, על הקו היה שרגא האינסטלטור השכונתי.
"מדבר שרגא לחמני, שלחו אותי אליכם לבצע כמה תיקונים.. אני יכול להגיע?" חמש דקות אח"כ נכנס משה חיים, ורבע שעה אח"כ הגיע שרגא חמוש במקדחה פטיש וברזים. במשך שעתיים הוא החליף את הברז הטפטפן, איתר ותיקן את הצינור הדולף שהפך את הקיר המערבי, לקרטון רטוב. הוא טייח את הקיר, ושטח אפור עיטר את הדירה.
ובערב? הפלא ופלא, מנדלוביץ לא התקשרה.
פייגי הסירה את המחשבה הטורדנית "איה מנדלוביץ" השקט המפתיע כבש אותה, ומה לה לערערו ע"י סקרנות שאין זה מקומה.
בוקר יום רביעי היה זהה לחלוטין ליום שחלף. בדיוק בשעה אחת התקשר הצבע הזריז מרדכי קפלן, שכבר באחת וחצי אחז מברשת, ותוך שעתיים שלוש הפך את דירתם של השידלובסקים איך אומרים לבובה מתוקה וסמוקת לחיים, מבריקה וחייכנית. לא יאומן.
יום חמישי היה זהה ליומיים שחלפו, אין יער ואין מנדלוביץ, ובדיוק בשעה אחת צילצל וולוולה רודמן הנגר המיומן, והודיע לפייגי, שתוך שעה הוא מחליף את ארונות המטבח המיושנים, המטים ליפול, במשהו "גוטע גוטע, האופנה האחרונה".
כשהגיע משה חיים מהכולל בשעה שש בערב, הדירונת כבר נראתה משובבת נפש. בשש ושלושים נחת ללא הודעה מוקדמת החשמלאי השתקן צוריאל מתניוב, ותוך 40 דקות החליף את המנורות המאובקות העתיקות, בנברשות נאוניות יפהפיות, זה כבר לא דירונת זו וילה, ומנדלוביץ? אין קול ואין עונה.
ביום שישי בבוקר, בעוד משה חיים על סטנדרו קורא שניים מקרא ואחד תרגום, דפיקה בדלת. הוא פותח ושני סבלים גבוהי קומה מודיעים לו "חבוב, שלחו אותנו לזרוק מכאן את ספת הסלון, הכורסאות, ופינת האוכל".
משה חיים כמעט בלע לשונו מתדהמה "רגע, רגע, מי זה שלח אתכם, מי התיר לכם להשאיר אותנו בלי סלון ופינת אוכל".
"תרגע חבוב" השיב הסבל השרירי ולדימיר חדרגוב, "יש לנו במשאית הכל חדש בשבילך, סלון חדש חדש, ופינת אוכל דליקטס".
ומנדלוביץ? אין אפילו ענן באופק.
"דומני שאני נמצאת בתוך חלום" הודיעה פייגי לבעלה אחרי שהספה החדשה, הכורסאות היפהפיות ופינת האוכל המרשימה, התמקמו להם בהדרת חן. "כבר שלושה ימים שמנדלוביץ לא באופק, חזרה שלוות - הנפש, ואין לי מושג מי זה שולח לנו אינסטלטור נגר וחשמלאי וסלון, ללא הסברים מיוחדים, אם זו מנדלוביץ זה גובל בנס קריעת ים סוף, קשה לי להאמין שהטרדנית הזו שלא רצתה לתקן את הקיר הרטוב והברז הדולף - נחה עליה לפתע רוח של נדיבות...".
"הס, הס" היסה אותה משה חיים, "זה גובל בלשון הרע, לא מתאים לך לדבר כך פייגי... יהודי צריך להרגיל עצמו למחשבות חיוביות...".
בשעה 12.00 בצהרים דפיקה בדלת. בפתח החמות הנמרצת שידלובסקי ובידיה עציץ פרחוני מדיף ניחוח נעים.
"נו, מתוקים שלי, איך הדירה עכשיו?".
"אמא, אני ממש מתרגש... כל כך הרבה אור נכנס לדירה, אבל לא ביקשנו אמא, לא ביקשנו, זה בטח עלה הרבה כסף... הסתדרנו עם מה שיש, לא כך פייגי?"...
פייגי האירה פניה לחמותה "ברוכה הבאה אמא'לה... אני דווקא מאד מאושרת שהדירה קיבלה צורה אסתטית, אם עד לפני שבוע רציתי לברוח מכאן, עכשיו נחה דעתי, במיוחד שיש לי מנוחת-הנפש מבעלת הדירה שתהיה בריאה, אשר כנראה מצאה לה עיסוק אחר".
גב' שידלובסקי התיישבה על הכורסא החדשה.
"אני מעריצה את טעמך המיוחד" שיבחה הכלה את חמותה.
שידלובסקי הנהנה ראשה לאות הזדהות עם המחמאה.
גם "פינת האוכל מדהימה"... הוסיפה פייגי "אני לא רוצה להשמע חצופה אמאל'ה, אבל תרשי לי לנחש ששלחת לנו את ההפתעות הללו, מפני שחשת קצת יסורי מצפון על כך ששכנעת אותי לשכור דירה זו, עם בעלת בית שלא כל כך מוצאת חן בעיני הלא כן?".
גב' גניה שידלובסקי עצמה עיניה ושתקה דקה או שתיים.
הדממה המפתיעה הזו, הקפיאה את הזוג הצעיר על מקומו האם, החמות, איננה ידועה כשתקנית גדולה, והיא בד"כ מגיבה במהירות לשאלות המופנות אליה.
"ובכן, יקיריי משה חיים ופייגי, עכשיו ערב שבת, הזמן קצר והמלאכה מרובה, אני מאד שמחה לראותכם רווים נחת מהדירה המשופצת והריהוט החדש, זה בהחלט מגיע לכם אתם זוג משמים, צנועים ויראים... גב' מנדלוביץ נעדרה מחייכם בשלושת הימים האחרונים... אבל בנסיבות לא כל כך נעימות. יש בי נקיפות מצפון, אינני יודעת איך לספר לכם... אבל התרחשו כמה עניינים לא פשוטים בשלושת הימים האחרונים...".
פרק ג'
סקרנות ענקית כמו מוטת כנפי נשר - אפפה את פייגי ומשה חיים, ומילאה את כל חלל הדירה. אירנה מנדלוביץ זו שדאגה לשלושת חודשי הגיהנום של פייגי, היוותה מרכז החיים של החמות כלתה ובנה. ההעלמות המסתורית של בעלת הדירה בלווי רמזים של מבוכה מצד החמות שידלובסקי, היו סיבה מספקת לשאלה המתבקשת של פייגי: "איה מנדלוביץ?".
גניה שידלובסקי אשה חזקה בדרך כלל, נראתה לפתע חיוורת וחלושה מתמיד, ודוק של עצבות נמתח בין עפעפיה. היא חיפשה מילים כדי לתאר את מסע הימים האחרונים, מסע אנושי רגשי לא פשוט שלא חווים אותו בכל יום, ואולי גם לא פעם אחת בחיים.
"תראי פייגי, החטטנות של מנדלוביץ בחיים הפרטיים שלך, היוותה עבורי עול אישי כבד. כן, את צודקת, נקיפות מצפון לא מעטות צרבו את ליבי על ששכנעתי אותך, מעט באגרסיביות, להיכנס לכאן לתוך קלחת הנדנודים הבלתי צפויה. הדמעות שלך היו כמו מכוות-אש על אצבעותי. זוג צעיר הוא כמו בנין רב קומות "זהירות כאן בונים", זה שלט שתולים סמוך לבנין, כדי להרחיק סקרנים וסתם מפריעים. כשלעצמי, ודאי שמתם לב, נתתי לכם את האקלים והאוירה לבנות את הימים והחודשים הראשונים לחייכם, בנעימות בהרבה אור ומתנות. לא העליתי בדעתי שבעלת הדירה תהיה עסוקה בכם עד למעלה מראשה, ולמעשה תסיר את השלט "זהירות כאן בונים" וכמו מיקרוסקופ תבלוש לכל פינה, ותדביק לעצמה כל רסיס מידע. כבר בשבוע השני שוחחתי עמה ובקשתי ממנה בעדינות רבה, שתמתן את ביקוריה ושיחותיה אך זה לא עזר. היא התעקשה להתעניין, לשוחח איתך פעמיים שלוש ביום, גם בטלפון, היתה בה מין אובססיביות לא טבעית - להתקרב אליך.. לא הבנתי מדוע!
"הצער שלך זעזע אותי פייגי, וחששתי שהשנה הראשונה לחייכם עלולה להיחרת כסיוט מתמשך שעלול להעיב על כל החיים, ולכן בשלב מסויים, ליתר דיוק במוצאי שבת החלטתי לגשת לביתה של מנדלוביץ ולשים קץ לתופעה. חד וחלק, אם עשרות שיחות נעימות לא הועילו, שיחה אחת לא נעימה בוודאי שתועיל, כך חשבתי".
החמות שידלובסקי דממה לרגע, היא הביטה אל מעבר לחלון על להקת ענני נוצה בשחקים, וחיפשה מילים.
"היה ברור לי שאני הולכת לדבר עמה קשות ולשים קץ אחת ולתמיד לתופעה הבלתי נסבלת הזו. "מנדלוביץ, אלמנה מזה 30 שנה, שמחה מאד לקבל את פני, היא הגישה לי כוס לימונדה ועוגת דבש מעשי ידיה, ואמרה: "אני מאד שמחה שבאת לבקר אותי". ניסיתי לא להגרר לשיחה סימפטית איתה, כי המשימה שלי הוגדרה בצורה הכי נחרצת, "סוף לנדנודים". אחרי כמה משפטי נימוסין, אזרתי אומץ ואמרתי לה במילים חדות כתער "אירנה, את אשה יקרה, אבל עכשיו אני לא מבקשת ממך, אני מודיעה לך באופן חד-משמעי, אני תובעת ממך להניח לכלתי!! די!!! די!!! את אולי לא מבינה אבל בהתנהגות שלך את הורסת את חיי הנישואין של בני וכלתי, תניחי להם!".
"היא השתתקה, הביטה בי בעיניים נדהמות ושואלות "מדוע?" אבל אני, במהלך דרמטי, תוך ניצול ההלם שלה קמתי ופתחתי את הדלת, סובבתי ראשי לאחור ויריתי לעברה חץ מורעל נוסף "עשי לי טובה, תפסיקי להיות העונש של הזוג הצעיר שלי", וירדתי בזריזות במדרגות. חשבתי שעשיתי מצווה גדולה, התיישבתי בתחנת האוטובוס וחיכיתי. ולפתע סירנה של אמבולנס פילחה את חלל הרחוב, צוות של שני חובשים ורופא אחד טיפס במדרגות הבנין הסמוך, הבנין של מנדלוביץ. אוי, ריבונו של עולם, התפללתי, רק שלא גרמתי לה לנזק... גרמתי לה נזק, מנדלוביץ חשה ברע, התמוטטה, ובשארית כוחותיה חייגה למד"א. הוא הובהלה לאמבולנס על גבי אלונקה, וחוברה למכונת הנשמה. עצרתי מונית וביקשתי "עקוב אחרי האמבולנס". במשך יומיים היא היתה חסרת הכרה ומונשמת. הודעתי לבעלי, והתחננתי לפניו "אנא רחם עלי, קבל על עצמך את עול הבית והילדים, אני לא יכולה לעזוב את האשה האומללה הזו, עשיתי לה עוול נורא. תבין אותי", ישבתי ליד מטתה בוכה ומייללת. קוראת תהילים ומתפללת, "סליחה אירנה, סליחה" לחשתי על אוזנה מפעם לפעם, האחיות והרופאים היו בטוחים שאני הבת שלה ודיווחו לי על מצבה הרפואי ועל תוצאות הבדיקות. התקף לב חמור, עם אי ספיקת כליות ברמה בינונית, "בגילה" ציין הקרדיולוג מנחם גוטדוויג "זה עסק לא פשוט, בואי נתפלל שהיא תתעורר. כרגע אנחנו עוסקים בהחייאתה, גופה איננו עמיד לניתוח מורכב".
"ביום שלישי לפנות בוקר היא פקחה עיניה, והחלה אט אט להתאושש השקיתי אותה מים והתחלתי לדובב אותה. היא הגיבה יפה בצהרים היא היתה מאוששת למדי התישבה וחייכה לעברי.
"אני מאד מאושרת שאת לצידי גב' שידלובסקי, ותפסיקי לבקש ממני סליחה, מעולם לא עשית לי רעה, את צדקת בכל מילה שאמרת לי.. אבל עכשיו אסביר לך, ואני מקווה שתביני מדוע פייגי שלך כל כך יקרה לליבי. את כבר שמעת ממני, שאני אלמנה שנים רבות. בצעירותי היתה לי בת נהדרת, אצילית ומתוקנת במידותיה. היא היתה כל חיי, עדינה, אוהבת מתחשבת. גידלתי אותה כמו פרח, את בתי היחידה. בעלי חלה בדיוק בזמן שהיא הגיעה לפירקה. "ימי ספורים אירנה, זה הזמן לשדך את הבת" ביקש. שידכנו אותה עם בן תורה יקר, ותוך חודשיים החופה. בעלי היה מאושר, אך לזמן קצר בלבד. כמה חודשים אח"כ הוא נפטר לבית עולמו. הוצאתי את כל חסכונותינו וקניתי לזוג שלנו דירה קטנה. "מנחם מנדל" בכיתי מול קברו "אתה בטח תשמח לשמוע שיש לבתך ולבעלה בית קטן, ואתה בטח תשמח לשמוע שאני מטפלת בה כמו שרצית". כן, הייתי אידישע מאמא עוטפת, חובקת, נושקת, ואולי... חונקת. כן חונקת. ערב אחד בקשה ממני בתי "אמא, זה לא כל כך טוב, שאת מגיעה לכאן כל ערב ובוקר, זה פוגע לנו בשלום-הבית. אני אוהבת אותך מאד, אבל בעלי צריך את השקט שלו". נעלבתי עד עמקי נשמתי, ויצאתי מביתם בטריקת דלת. זו היתה הפעם האחרונה שטרקתי שם דלת.
"למחרת, הם נסעו בשעת ערב בטנדר הסעות לבקר חברים בעיר שכנה, ורכבם התנגש במשאית, שלושה נהרגו. בתי וחתני ביניהם. חרב עלי עולמי. תוך פחות משנה איבדתי בעל בת וחתן, ואנה אני באה? את היגון הזה אני סוחבת 30 שנה... אני חיה בתחושה נוראה, שאת מעט הזמן שהיא היתה נשואה, העברתי לה ע"י הנדנודים שלי. חמש שנים עמדה דירתם ריקה, עד שהחלטתי להשכירה. האמיני לי גניה, עשרות דיירים גרו בה, ומעולם לא הטרדתי אותם, ולא נכנסתי לחייהם. הם בשלהם ואני בשלי. עד שהגעתן את וכלתך לראות את הדירה, כשהיא נכנסה לדירה כלתך האצילית, רציתי לנשק אותה, לחבק אותה, לתת לה כל מה שיש לי, היא כל כך מצאה חן בעיני, אח"כ כשהגיעה חתנה המיוחד, חשתי כאילו מתגשם לי חלום. כל כך שמחתי בהם כל כך רציתי להיטיב עמם, אבל החלטתי לעשות את זה לאט לאט, כדי שיעריכו זאת. לכן בתחילה סרבתי להחליף הברז, ולתקן את הרטיבות בקיר, כדי שיהיה לי איתה נושא לשיחה, כי בסופו של יום היא תעריך אותי ותכבד אותי.
"התעניינתי בה. יעצתי לה וחשבתי לתומי שזה בסדר שהיא שמחה בכך, כשהערת לי על כך כמה פעמים בנועם שיח, היצר הרע אמר לי "היא סתם מקנאה בך", היא נלחמת איתך על תשומת לבה של כלתה. ביום חמישי שעבר האחרון גמלה בליבי ההחלטה לשפץ את הדירה, ולשמח את הזוג הצעיר. תאמתי עם האינסטלטור, הצבעי, החשמלאי והנגר, והפקדתי בידיהם מקדמות נדיבות. כן, כבר מחר הדירונת תהפוך לפינת חמד".
"כך סיפרה לי מנדלוביץ. הבטתי בה כאובה, והיא הוסיפה "אבל כשצעקת עלי "עשי לי טובה תפסיקי להיות העונש של הזוג הצעיר שלי", נזכרתי בדברים שאמרה לי בתי ערב לפני האסון הנורא. כן הזעזוע הזה השפיע עלי ונזכרתי באותן ימי שכול ובכי מלפני 30 שנה. אבל את לא אשמה, זה רצון שמים"... ראיתי לנגד עיני את בתי עליה השלום, שהיא היתה צריכה להיות היום בגילך, והתמוטטתי".
החמות שידלובסקי מחתה דמעה והוסיפה "האכלתי אותה את אירנה החלושה, לטפתי את מצחה ולחשתי לה "בתי בתך, חתני חתנך, הרגישי נוח, צר לי על עוגמת הנפש שגרמתי לך".
"אירנה הביטה בי וחתמה את השיחה בינינו "לא ספרתי לך גניה, אבל שמה של בתי עליה השלום היה צפורה, פייגי, כמו פייגי שלך והיא גם כל כך דומה לה, וגם שם חתנה, משה חיים זכרונם לברכה. אז את בוודאי מבינה את גודל הקשר והדבקות שלי בזוג הצעיר הנפלא שלנו" היא עצמה עיניה ונרדמה.
"זה לא סוף הסיפור" יקיריי "בעוד גב' מנדלוביץ רדומה, נכנס לפתע יהודי חשוב ובעל הדרת פנים שהיה מוכר לי "אני מקווה שגב' מנדלוביץ מרגישה טוב", שאל הנהנתי בחיוב ושאלתי "אתה בן משפחה?".
"לא" השיב, "אני אהרון פייביש צירלמן, ראש ישיבת "שבילי התלמוד", הגב' מנדלוביץ מעבירה אלינו מדי חודש את שכר הדירה הקטנה שלה "היא מחזיקת תורה גדולה".
"אז אתם מבינים אהובי פייגי ומשה חיים, האשה הבודדה הזו, קיבלה אתכם כנחמה וכמתנה מן השמים, ומרוב רצון להיטיב עמכם, פייגי ובצדק חשבה שזה גיהנום. והאם הייתם מאמינים ששכר הדירה שאתם משלמים עובר כולו לראש הישיבה שבה למד משה חיים עד לנישואיכם?. צריך לחשוב טוב על בני אדם, רק טוב".
ערב שבת, השמש נטתה מערבה, והוילון החדש והוורדרד נע חרישית ברוח הטרום-שבתית. באותן דקות, בעיניה של פייגי, אירנה מנדלוביץ כבר לא היתה גיהנום ולא עונש היא היתה פרס, ועוד איזה פרס.
פרס המחשבה החיובית.
פרי קטן
הטוב המסתתר במצולות
לא פעם אנו מלאים זעם על מי שמציק לנו מטריד אותנו, נכנס לחיינו, פעמים רבות אין לנו את זרקורי הנפש שיאירו לנו כמה טוב מסתתר במצולות לבו של הזולת. חשיבה שלילית מציבה את הנודניק כאישיות פסולה ומטרידה, חשיבה חיובית, במאמץ מסוים, עשויה לגלות לנו מכמנים של כף זכות והמון כוונות טובות באנשים שנדמה לנו שהם מציקים לנו.
נכון, לא תמיד הקב"ה מאיר לנו מה מסתתר מאחורי המסך, אבל חובתינו - כיהודים - מאמינים - לרקום לעצמינו את סיפור ההטבה המופלא המסתתר לו, מאחורי כל גיהנום עלי אדמות.
שלושה פרקים נמשך הסיפור הזה, שקשה היה לקולמוסי להעלותו על הנייר מפאת החשיבה הלא חיובית כלפי אותה מנדלוביץ.
כגיבורי הסיפור, גם הסופר עצמו צריך לעשות תשובה.
התפוז האחרון!
"נו הרב לוי אם אתה לא מתקשר אלי... מה נותר לקשיש גלמוד כמוני לעשות אם לא לחייג אליך? איך אומרים המוסלמים רפי-השכל, "אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר בא אל מוחמד", אבל בוא נניח לאוירת האיסלם הקיצוני וברשותך אעביר אותך לארצות הברית של אמריקה למה שמכנים "נסיון התפוז האחרון" מה אתה אומר?".
ובכך קוראים יקרים, אם לא ידעתם, אם לא שמעתם, יש לי ידיד יקר בארה"ב אשר מפעם לפעם שולף לי מארכיון זכרונותיו, או משדות השמועות האקטואליות איזה צימוק מוסרי או ארוע ערכי שראוי להיצרב על גליונות הזהב של "קוטף סיפור". שמו רונלד צוקרמן השם ישמרהו ויחיהו. ויש בצקלון ספריי מספר סיפורים מגביהי עוף שפורסמו לטובת הכלל, והם כולם ללא יוצא מן הכלל, פרי כשרונו נסיונו ותבונתו של האיש. אך מה לנו לעסוק בדמותו של רונלד החביב, כאשר מעבר לקו פורץ ומבליח לו הסיפור היקר, "נסיון התפוז האחרון". או אולי "התפוז האחרון". נחיה ונראה.
"תראה מיסטר לוי, אצלנו באמריקה יש המון פרופסורים לכל מיני עניינים שונים ומשונים, החל מחוקרי הנורמות ההתנהגותיות של הדבורים הצהובות על הרי ההימלייה, עבור למחקרי האינטלגנציה של זוללי הנמלים בהאיטי, וסיים בפרופסורים המודדים את השפעת קרני הלייזר בחדרי הניתוח על שואבי האבק בברזיל. תאמין או לא, אבל יש גם פרופסורים עם קצת חוכמה ודעת, איך אומרים חז"ל "חוכמה בגויים תאמין".
"יפה. מכאן אנחנו מפליגים לנו לאיזו אוניברסיטה זניחה באוהיו, בפאתי אחת הערים העלובות, אורלנדו שמה, אם אינני טועה. לומדים שם בקושי 5000 סטונדטים ברמה בינונית, שאף אחד לא מתייחס ברצינות לתארים של הבוגרים שלהם, כפי שלא מתייחסים בכובד ראש לסגל המרצים שלה. אבל שם באותה אוניברסיטה אפורה וכפופת גו זו, יושב פרופסור דווקא מכובד ובעל שם במרחב האמריקני, ומתעקש לא לזוז משם. שמו פרופסור ג'וני ריצ'רדסון, גוי כבן 80, אשר הצליח להוציא בעשורים האחרונים כמה בוגרים העושים חיל במה שהם מכנים "מדעי ההתנהגות" שזו המומחיות שלו. לאיש הזה ישנן שיטות מפתיעות, תיאטרליות דרמטיות, אשר פועלות בלבבות, ומצליחות ליישר הרבה מן העוקם והעיוות האנושי".
הלו רונלד, עשה לי טובה, המדור שלי מאד מכובד על ציר בני ברק ירושלים, ואינני לוקח על עצמי אחריות לפרסם חוכמולוגיה של איזה פרופסור גוי, עם כל הכבוד.
"נו, נו, הרב לוי, הרי ברור לך למעלה מכל ספק, כפי שנסיון העבר לימד אותך, שאם אני מתקשר אז יש לי הרבה יותר מחתול בשק, וגם לקוטפי הסיפור שלך יהיה בסופו של יום, איזה פרי קטן לצאת עמו למסע החיים".
או.קיי ניצחת אדון צוקרמן, הפנקס פתוח והיד רושמת.
"ובכן, לא מכבר אסף פרופ' ריצ'רדסון את הסטודנטים שלו, והודיע להם שיבואו לראות הצגה מדהימה, שתוסיף להם לקח גדול לחיים. הפרופ' הישיש הכניס את תלמידיו לאולם קטן שבמרכזו חדר זכוכית אטום ובו שני כסאות עור נוחים ושולחן עץ קטן. על גבי השולחן הונח לו אחר כבוד תפוז כתום בגודל בינוני, חשוב לציין שהזכוכית היתה אטומה לחלוטין, כך שהסטודנטים ראו ושמעו את הנעשה בפנים, אך יושבי חדרון הזכוכית לא ידעו מה קורה סביבם".
"הסכיתו" ביקש הפרופ', "עוד מעט ייכנסו לכאן שתי נשים מכובדות מאד. שתיהן משכילות ביותר, בעלות מעמד, אך אמותיהן של השתיים חולות ביותר, במצב כמעט סופני. הנה הן נכנסות ומתיישבות, עכשיו אכנס לחדרון ואמסור לכל אחת מכתב ובו נתון אחד פשוט. אגב, שתיהן יודעות שמדובר בתרגיל התנהגותי, אם כי במציאות כפי שדיווחתי לכם - אמותיהן באמת חולות ביותר.
"פרופ' ריצ'רדסון הקריא לסטודנטים את לשון המכתב שתקבל כל אחת מן הנשים. "גב' יקרה. התפוז המונח כאן על השולחן, הוא התפוז האחרון שנותר בעולם. אבל מן התפוז הזה, היחידי, ניתן להפיק תרופה שבוודאות תציל את אמך ממוות. גם אמה של הגברת היושבת ממולך, במצב סופני דומה, וגם היא יודעת שהתפוז האחרון, עשוי להציל את חיי אמה. עליך לשכנע אותה, ולהשקיע כל מאמץ רגשי, שכלי, אנושי, כדי לזכות בתפוז עבור אמך, כי אמא היא הדבר הכי יקר בעולם, הלוא כן?"?
"זה לשון המכתב. פרופ' רי'צרדסון נכנס לחדרון, והגיש לנשים המכובדות את המכתבים. "אנא קראו מכתב זה, והצפינו אותו בתיקכן, מכאן ואילך הכל נתון בידכן" אמר.
"שים לב הרב לוי, הפרופ' יצא מן החדרון, הנשים החשובות המשכילות הרגישות, קוראות את המכתב, ומביטות אחת אל השניה. פה ושם הן מקנחות דמעה דקיקה. אמא זאת אמא. ומכאן ואילך מתפתח דיאלוג מרגש ונוגע ללב בין השתיים. דיאלוג עם המון אינטלקט ושכל ישר, שנמשך שעה ארוכה.
והתפוז! התפוז כתום ונינוח ניצב לו באמצע השולחן.
"במה חלתה אמך", שואלת הראשונה, ומכאן ואילך פורטת השניה את מסע הסבל התלאות והיסורים של אמה היקרה והאהובה, בלשון עשירה היא מספרת על ילדותה ונעוריה השוקקים, עם אמא נפלאה ורחמנית המשקיעה בה את כל כוחותיה והונה, כדי שתלמד ותשכיל ותלך בדרך טובים.
"ומיד אח"כ עובר הכדור לעמיתתה מעבר לשולחן, ואף זו בלשון מתובלת במטאפורות ופניני לשון, מתארת את חייה הנעימים במחיצת אמה החשובה וטובת-הלב, אשת חסד המאירה פנים לכל נזקק וחולה, וידיה פתוחות לצדקה.
והתפוז? התפוז אדון לוי, במרכז, טומן בחובו את תרופת הפלאים שכל אחת שואפת עבור אמה.
"ואחרי שנחשפו המחלות וסיפורי הילדות והיסורים, התחילו הדמעות והבכי הגורף, כשכל אחת מנסה לשכנע את רעותה בחשיבות האוניברסלית, האישית, הרגשית עד כמה האם יקרה לה, ולמשפחה המורחבת לעם, ולמולדת. וכל אחת מנסה להטיף לחברתה, כי אם אמה תבריא היא עשויה להרבות טוב לאומה האמריקנית, ולכבוד הלאומי, נו, ואיך אומרים, אחרי שעה ארוכה של דיבורים רגישים דומעים, ונסיונות שכנוע בלתי נילאים ובמיטב המליצה ומתק הלשון, מתעורר בקירבן הגוישקייט, הגוייאיזם. עשו שופך הדמים, הוא הנחש הקדמוני, והויכוח הופך סוער וצעקני והטונים עולים, ומדד הדציבלים מתקרב למדד המעוף בשיאו. השתיים נכנסות במלוא התנופה למלחמת הצלת חייה של האם החולה.
"והתפוז הרב לוי? התפוז עדין במרכז שולחן העץ, עדיין טומן בחובו את תרופת הפלא שכל אחת שואפת עבור אמה.
"ומכאן ואילך הטחות והאשמות... את חצופה ממש, אמי יותר צעירה מאמך בחמש שנים, קצת רחמים, תאפשרי לה להזדקן בכבוד.
"קשקשנית, אמך אומנם צעירה יותר אך סובלת ממחלות נוספות שספק אם יותירו אותה בחיים, גם אחרי תרופת התפוז. אבל אמי עד המחלה, תיפקדה 100% למרות מרומי גילה.
"חצופה, איך את מעזה לזלזל באמי? ומי שמך לקבוע מה יעשו לה הסכרת ואי ספיקת הכליה, מה את דוקטור? את בסך הכל אשה אכזרית ורעת-לב!!!".
"חסרת דעת שכמותך אין לך שום הבנה ומושג ברפואה, ותפסיקי לכנות אותי בכינויי גנאי מרושעים, את בעצמך התגלמות הרוע"...
"ומה אגיד לך ומה אומר לך מיסטר לוי, הצעקות והנאצות הפכו לחילופי מהלומות לנגד עיני הסטודנטים, ממש לא נעים. ובסופו של עימות דחפה החזקה מבין השתיים את רעותה, וחטפה את התפוז מן השולחן, תוך שהיא מסננת בין שיניה: אם את לא מבינה במילים ובשכל ישר, אין לך ברירה אלא להבין בכוח, באלימות...".
"כן, החזקה מבין השתיים אחזה את התפוז בשתי ידיה, ובקול גדול הודיעה למובסת: "אני מוכנה לעשות הכל בשביל אמא שלי, הכל, זה אומר להילחם עד טיפת דמי האחרונה כדי שהיא תחייה, והנה התפוז האחרון בידי".
"וכאן נכנס פרופסור ג'וני ריצ'רדסון הישיש לחדרון הזכוכית, וביקש בשנית מן הנשים הנכבדות לקרוא בקול רם - בשנית - את המכתבים שהוגשו להן.
"נא לקרוא לאט לאט ביקש ריצ'רדסון", והן קראו את המכתב... והנה לא יאומן כי יסופר, לכל אחת צורפה שורה שונה למכתב, כמה מילים פשוטות אבל משמעותיות. לגב' פלונית נכתב "... אבל מקליפת התפוז הזה, היחידי, ניתן להפיק תרופה שבוודאי תציל את אמך ממוות", ואילו במכתבה של פלמונית נכתב "ממיץ התפוז הזה ניתן להפיק תרופה...".
"אתה מבין אדון לוי, זו היתה צריכה את הקליפה, וזו את המיץ, ושלום על ישראל... שתי האמהות יכלו להבריא מאותו תפוז, ואני חושב שאין כמוך בעולם להוסיף "פרי קטן" לסיפור הזה, לא פחות עסיסי מקליפתו ופלחיו העסיסיים של התפוז האחרון, הלוא כן מיסטר לוי?".
פרי קטן
חוסר תקשורת
נערים היינו, וגם זקננו, הקמנו והרחבנו משפחות, ולדאבון הלב, לא פסקו מריבות ומחלוקות תוך-משפחתיות, תוך סקטוריאליות, בין אדם לחברו ובין אשה לרעותה.
ומדוע? בגלל חוסר תקשורת, בגלל חוסר הקשבה אמיתי ויסודי, תוך בדיקת כל הנתונים וירידה לעומק הפרטים.
רבים וטובים מאזינים לעצמם, ומחרפים נפשם למות, עבור אידיאלים מעוותים אשר למענם לעיתים שופכים דם נקיים וחפים מפשע, בעוד שעם הקשבה טהורה, והקרבה קלה למען הזולת, יכלו להרבות המון המון חיים.
והחי יתן אל ליבו.
מנורת הכסף האמיתית
פרק א
"שבוע טוב הרב לוי, מדבר זבולון ממדינה אירופאית גלותית. מעת לעת מגיעים אלי גליונות "יתד נאמן" כך שיוצא לי לטעום גם "פרי קטן", מאחורי או לפני הסיפור. יש לך כמה דקות בשבילי?".
בשמחה. עפ"י הבנתי יש כרגע באמתחתך יותר מרסיס של סיפור קטוף העתיד לראות אור אי"ה במחוזות ארץ הקודש, האמנם?
"בהחלט, בהחלט, אבל אינני יודע מאיפה להתחיל מסוף הסיפור או מתחילתו...".
תנוח דעתך ידידי, תתחיל מן הנקודה שנוחה לך, ואני בסייעתא דישמיא אבקש מהקב"ה שיתן לי את התבונה להניע את גלגלי המהפכה הספרותית שלך, כך שנצא עם צידה לדרך. הבמה שלך זבולון...
"ובכן, אנו נמצאים כאן באירופה כ 15 שנים, נישאנו כאן, נולדו לנו ב"ה חמישה ילדים כן ירבו, והתמקמנו באיזור שיש בו כמה אלפי משפחות יהודיות, כך שהחיכוך שלנו עם הגויים הוא די מינימלי. הילדים לומדים במוסדות מצוינים, ומהבחינה הזו - החינוכית - אנו די רגועים.
"אשתי שתהיה בריאה היא אירופאית במוצאה, כך שהנחיתה שלי במדינה זו היתה רכה יחסית, אם כי די ברור לך שכישראלי - כל הזמן אני חי על מזוודות. אבל לא זה הסיפור, אם כי כולי תקווה שבעתיד הלא רחוק אוכל לספר לך על נחיתתנו בארץ הקודש.
"כשהגעתי לכאן למדתי שלוש שנים בכולל אברכים, אך מאחר והמשפחה התרחבה והייתי זקוק לטרף לפי הטף לשובע, נאלצתי לצאת מהכולל ולעסוק במלאכה אחרת. אשתי קיבלה זאת בהבנה, והקפידה שאקבע עיתים לתורה. לשמחתי גיליתי שהקב"ה נתן לי שתי ידיים ימניות, ותוך חודשים ספורים הוברר לי מעל לכל ספק, שאני בעצם כלבויניק מן המעלה הראשונה, חשמלאי, ונגר, ומומחה לאינסטלציה, שלא לדבר על שיפוץ וצביעה ה-כ-ל!!! הנה כי כן, אחרי חודשיים של עבודה כשכיר אצל שיפוצניק מסויים, התפטרתי.
"הדבקתי כמה מודעות בשכונה, והחלטתי לעבוד כעצמאי. לא טעיתי. ברזי הברכה של הקב"ה נפתחו להם ובשפע רב. ומכאן ואילך התחיל לו מרוץ אחרי השעון. פה תיקון חשמל, שם להחליף קרמיקה, בשכונה המרוחקת יש התקנת חלונות... בקיצור סחף העבודה שנפל עלי הצריך ממני להעסיק פועל, ולפעמים שניים. ואני בוודאי לא צריך לספר לך, שהכסף זרם כנהרות איתן היישר לכיסי, ורמת-החיים החלה לעלות פלאים.
"אשתי שתחיה נהנתה מן העשירות הזו, וכבר הפסיקה להטריד אותי, "זבולון, רוץ לשיעור. זבולון דף היומי, זבולון האם סיימת חק לישראל", היא נרגעה, וכנראה נכנסה לשאננות מפנקת עקב ההכנסות היפות, הרחבת ביתינו, שתי המכוניות ורמת החיים שהתמרה לה מעלה מעלה. בהתחלה קצת הייתי מוטרד, וחשבתי לעצמי: "רגע זבולון, נדמה לך שאתה עולה, אבל בעצם אתה צונח", בשלב מסויים כבר שכחתי שהייתי אברך משי, התפילות נאמרו במרוצה, "עלינו לשבח" אמרתי במכונית, ואשתי גילתה סקרנות בהצלחות וביכולות הכלכליות שלי ופחות בצורת היהודי שבי.
"האמת היא שלמרות שנחלשתי בשמירת המצוות, שרר שלום בית נפלא במעוננו, כך שעפ"י כל אמות המידה הטבעיות בעין בשר ודם, החיים שלנו דמו לגביע גלידה דשן, שלמעלה על פיסגת הקצפת שלו מנצנצים שלושה או ארבעה דובדבנים של אושר ועושר. ממש להתקנא.
"מה אדבר ומה אספר, בכל יום עבודה מצאתי בכיסי כמה מאות ולעיתים אף כמה אלפי מרשרשים, פרי עמלי בחסדי השי"ת. הקפדתי לתרום את המעשר לכולל שלנו, וגם חסכתי, אבל עדיין הכיסים היו נפוחים למדי, ומכאן ואילך חיפשתי אפיק נוסף להשקעה, מעבר לחסכונות בבנקים.
"כסף. השקעה במוצרי כסף. אתה בוודאי מכיר את אותם בתים שיש להם ארונות מהוקצעים בסלון, העשויים עץ מהגוני, שיש להם דלתות זכוכית בוהקות, ובפנים שרויים להם אחר כבוד כלי הכסף, נוצצים ומנקרי עיניים. ומכאן התחיל מרוץ הרכישה. זה התחיל עם שלוש כוסות כסף לקידוש, מגשים מפוארים, ערכת הבדלה מדהימה ביופייה, סכין כסף לחיתוך לחם, סכו"ם ועוד כל מיני פריטים. אשתי מאוד שמחה במוזיאון היפיפיה שהלך ורקם עור וכלים לנגד עיניה. יופי של פינוק.
"יום אחד עשיתי עיסקה עצומה. התקנת 35 מזגנים באיזה מוסד ציבורי, הרווח היה עצום, כ 5.000 יורו במזומן. הייתי נחוש בדעתי להפתיע את אשתי עם מתנה מדהימה, בשעות אחה"צ סובבתי בין מספר חנויות, ובאחרונה שבהן הבחנתי במנורת כסף ענקית בעלת חמישה קנים עם חריטות משובבות נפש ועין, ותבליטים מרניני לב. פשוט שכיית חמדה, יצירת מופת שלא רואים כמוה. 4.200 דולר ביקש המוכר, ובזריזות רבה שלשלתי את הסכום לקופה, ויצאתי עם האוצר הכסוף לעבר ביתי, עטוף ומסתורי. "זו מתנה עבורך אשתי היקרה, על כל טוב שאת משפיעה עלי" אמרתי והנחתי את הקופסא על שולחן הסלון.
"ברקים אדירים ברקו מעיניה של רעייתי כשפתחה את הקופסא הענקית. היא התיישבה נרגשת מול היצירה המופלאה הזו, והחלה לבחון אותה בהשתאות. איזה תבליטים, הלב מתרונן. מנורת הכסף הזו תיארה, קנה אחר קנה, את סיפורו של עם ישראל. יכולים להבחין בקנים הכסופים והבוהקים בגלות מצרים, קלגסים מצריים מכים עבדים עבריים, אח"כ הפלגנו על גבי הכסף הנוצץ, לכיוון ים סוף הנקרע לגזרים, ומשם יכולת להבחין בהר סיני ומתן תורה עם שני לוחות הברית המתנוססים על פיסגתו, ומשם ארבעים ושתיים המסעות במדבר... עד הכניסה לארץ ישראל ובניית בית המקדש על הר המוריה. זו לא היתה מנורת כסף בלבד, היה זה מסע האמונה של עם ישראל, אם ירצה השם עד ביאת משיח צדקנו...
"מי לא בא להתפעם ממנורת-הכסף?
"השכנות עד האחרונה שבהן. קרובי המשפחה, ידידים, רבנים, וכולם היו נפעמים לנוכח היצירה האדירה שרכשתי כאות ומופת על מסירותה של רעייתי למען שלום הבית, וחיזוק התא המשפחתי שלנו. והמחמאות? הן זרמו בשפע, בעיקר מאחיותיה וחברותיה של רעייתי, על כך "שאין בעל כמוני שיודע להעריך" או "באמת יפה מאד שאתה מכניס אור לחיי הנישואין שלכם ע"י מתנות יקרות ערך שכאלה, המשמחות את לבה של רעייתך". האמת היא, הרהרתי במעמקי ליבי שבעצם אשתי היא מפונקת מאד, גברת חשובה שלא חסר לה דבר, ולכן קל ונעים לה לפרגן ולהודות, אך נניח לזה..".
"אתה מבין הרב לוי, הכל נראה כל כך ורוד ונעים וטוב, הפרנסה, שלום הבית, התינוקות הבריאים שנולדו, המילים החמות והטובות שביני לבין יונתי רעייתי, כך שהמתבונן מן הצד, יכול היה לחשוב שקיבלתי גן-עדן עוד בחיי חיותי עלי-אדמות.
"זבולון יקירי", נהגה לומר לי רעייתי מפעם לפעם "אני באמת חושבת שהקב"ה נתן לי מתנה נפלאה, בעל כמוך, כל כך חרוץ, עדין ומתחשב, בעל שחושב כל הזמן לשמח את אשתו ואתה יודע עד כמה אני קשורה למנורת הכסף שקנית לי, ובכל פעם שאני מדליקה את נרות השבת עליה, אני פורצת בבכי כמו ילדה קטנה, כולי הודייה לקב"ה שנתן לי את הגדולה שבמתנה - את זבולון. ואני מביטה בפתילות הדולקות המשייטות להן על פמוטי הכסף רווי שמן הזית, ומרגישה את חיבוקו החם של הקב"ה, ואת ליטוף כנפיהם של מלאכי השלום האופפים את מעוננו".
"כן, רעייתי החשובה נקשרה למנורת-הכסף המפוארת בכל נימי נשמתה. לפחות פעם אולי פעמיים בשבוע היא התפנתה להבריק אותה ע"י התכשירים הראויים, לפחות פעם ביום היא ניצבה מול דלתות הזכוכית וסרקה בעיניה את הפיתוחים המדהימים שעל גבי המנורה. בערב שבת הוצאה המנורה המוכספת והכבדה מארון הזכוכית, והונחה אחר כבוד על גבי מדף עשוי שיש תכלכל שיש התקוע לו בין המטבח לסלון, שם אנו סועדים בליל שבת. גם הילדים נקשרו למנורה הזו, ובכל פעם מחדש היו מספרים לי על תגליות מרעישות שגילו על קני המנורה. כן, גם עשר המכות נחבאו להן חקוקות, וגם מעשה המרגלים שהגיעו מארץ ישראל למדבר עם אשכול ענבים ענק ותאנה כבדת-משקל. מנורת הכסף הרב לוי, הפכה בעשור האחרון למרכז החיים שלנו, ממש כך".
נו, ומתי גנבו אותה אדון זבולון?".
"גנבו אדון לוי? לא גנבו. המתן רגע קט. ובכן, המשבר הכלכלי לא פסח עלינו, נכון להיום גם אירופה מדשדשת, כלכלת יוון כבר קרסה בקול רעש גדול, הונגריה וספרד משוועות להצלה, מטבע היורו פצוע וחבול, ובקיצור מיתון לא קטן נכנס ברגל גסה בדלת הקדמית של אירופה, ולא פסח גם על המדינה והעיר שאני גר בה. לא אאריך בדברים, אספר לך בבחינת "קציר האומר" שנכנסתי לכמה השקעות כלכליות לא חכמות, ובנוסף, כמות ההזמנות שלי ירדה פלאים, כך שיום אחד גיליתי, שהעסק שלי בנסיגה מדהימה. נו, מה עושים? מתחילים לאכול חסכונות, ומקווים לעתיד טוב יותר. אוכלים, אוכלים, אבל גם לחסכונות יש סוף. יום אחד מנהל הבנק מודיע לי, "אדון זבולון, הפסקנו לך את האשראי, אל תחלק יותר צ'קים, אין לך בטחונות" כך הבנק. אוי, אוי, אוי, אדון לוי, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לפעמים זה מתרחש בזמן קצר, כמו אצלי, תוך פחות משנה כלתה הפרוטה מן הכיס, והפנים שלי כבר לא כתמול שלשום. תם עידן הפינוקים, תם עידן המתנות, צריך להיכנס לדפוסי כלכלה וחשיבה מחודשים וזה מאד לא קל... בלוליינות מדהימה, הסתרתי מאשתי את המשבר אליו נקלעתי.
"בערב חג הפסח האחרון תש"ע, כלו כל הקיצין. זבולון איש העסקים המצליח, גילה שאין לו פרוטה בכיס לרכוש את מוצרי הפסח. ניגשתי לידיד קרוב ובדחילו ורחימו ביקשתי 500 יורו הלוואה. קיבלתי. אח"כ הגיע חג השבועות, והמצב נשאר כשהיה, ניגשתי לידיד אחר עם אותה הבעת פנים מבויישת וביקשתי 300 יורו הלוואה. קיבלתי. האמת חייבת להיאמר, עדיין לא סיפרתי לאשתי על עומק המשבר שנקלענו אליו, היא אפילו לא שמעה על כך שנאלצתי ללוות מחברים כדי לרכוש מוצרי מזון".
פרק ב'
"נו, אתה מבין מכובדי, אצלי כלתה הפרוטה מן הכיס, אבל אני עדין עושה מעשי לוליינות ושלל הסתרות, כדי שאשתי חלילה לא תשמע על כך, שמא תקבל חלישות הדעת או ייאוש. 10 שנים של שובע חלפו עלינו, וה' ישמור, מי יודע כמה שנות רעב, צימצום ודוחק עוד לפנינו.