שערי כף-זכות · התפוז האחרון!
"נו הרב לוי אם אתה לא מתקשר אלי... מה נותר לקשיש גלמוד כמוני לעשות אם לא לחייג אליך? איך אומרים המוסלמים רפי-השכל, "אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר בא אל מוחמד", אבל בוא נניח לאוירת האיסלם הקיצוני וברשותך אעביר אותך לארצות הברית של אמריקה למה שמכנים "נסיון התפוז האחרון" מה אתה אומר?".
ובכך קוראים יקרים, אם לא ידעתם, אם לא שמעתם, יש לי ידיד יקר בארה"ב אשר מפעם לפעם שולף לי מארכיון זכרונותיו, או משדות השמועות האקטואליות איזה צימוק מוסרי או ארוע ערכי שראוי להיצרב על גליונות הזהב של "קוטף סיפור". שמו רונלד צוקרמן השם ישמרהו ויחיהו. ויש בצקלון ספריי מספר סיפורים מגביהי עוף שפורסמו לטובת הכלל, והם כולם ללא יוצא מן הכלל, פרי כשרונו נסיונו ותבונתו של האיש. אך מה לנו לעסוק בדמותו של רונלד החביב, כאשר מעבר לקו פורץ ומבליח לו הסיפור היקר, "נסיון התפוז האחרון". או אולי "התפוז האחרון". נחיה ונראה.
"תראה מיסטר לוי, אצלנו באמריקה יש המון פרופסורים לכל מיני עניינים שונים ומשונים, החל מחוקרי הנורמות ההתנהגותיות של הדבורים הצהובות על הרי ההימלייה, עבור למחקרי האינטלגנציה של זוללי הנמלים בהאיטי, וסיים בפרופסורים המודדים את השפעת קרני הלייזר בחדרי הניתוח על שואבי האבק בברזיל. תאמין או לא, אבל יש גם פרופסורים עם קצת חוכמה ודעת, איך אומרים חז"ל "חוכמה בגויים תאמין".
"יפה. מכאן אנחנו מפליגים לנו לאיזו אוניברסיטה זניחה באוהיו, בפאתי אחת הערים העלובות, אורלנדו שמה, אם אינני טועה. לומדים שם בקושי 5000 סטונדטים ברמה בינונית, שאף אחד לא מתייחס ברצינות לתארים של הבוגרים שלהם, כפי שלא מתייחסים בכובד ראש לסגל המרצים שלה. אבל שם באותה אוניברסיטה אפורה וכפופת גו זו, יושב פרופסור דווקא מכובד ובעל שם במרחב האמריקני, ומתעקש לא לזוז משם. שמו פרופסור ג'וני ריצ'רדסון, גוי כבן 80, אשר הצליח להוציא בעשורים האחרונים כמה בוגרים העושים חיל במה שהם מכנים "מדעי ההתנהגות" שזו המומחיות שלו. לאיש הזה ישנן שיטות מפתיעות, תיאטרליות דרמטיות, אשר פועלות בלבבות, ומצליחות ליישר הרבה מן העוקם והעיוות האנושי".
הלו רונלד, עשה לי טובה, המדור שלי מאד מכובד על ציר בני ברק ירושלים, ואינני לוקח על עצמי אחריות לפרסם חוכמולוגיה של איזה פרופסור גוי, עם כל הכבוד.
"נו, נו, הרב לוי, הרי ברור לך למעלה מכל ספק, כפי שנסיון העבר לימד אותך, שאם אני מתקשר אז יש לי הרבה יותר מחתול בשק, וגם לקוטפי הסיפור שלך יהיה בסופו של יום, איזה פרי קטן לצאת עמו למסע החיים".
או.קיי ניצחת אדון צוקרמן, הפנקס פתוח והיד רושמת.
"ובכן, לא מכבר אסף פרופ' ריצ'רדסון את הסטודנטים שלו, והודיע להם שיבואו לראות הצגה מדהימה, שתוסיף להם לקח גדול לחיים. הפרופ' הישיש הכניס את תלמידיו לאולם קטן שבמרכזו חדר זכוכית אטום ובו שני כסאות עור נוחים ושולחן עץ קטן. על גבי השולחן הונח לו אחר כבוד תפוז כתום בגודל בינוני, חשוב לציין שהזכוכית היתה אטומה לחלוטין, כך שהסטודנטים ראו ושמעו את הנעשה בפנים, אך יושבי חדרון הזכוכית לא ידעו מה קורה סביבם".
"הסכיתו" ביקש הפרופ', "עוד מעט ייכנסו לכאן שתי נשים מכובדות מאד. שתיהן משכילות ביותר, בעלות מעמד, אך אמותיהן של השתיים חולות ביותר, במצב כמעט סופני. הנה הן נכנסות ומתיישבות, עכשיו אכנס לחדרון ואמסור לכל אחת מכתב ובו נתון אחד פשוט. אגב, שתיהן יודעות שמדובר בתרגיל התנהגותי, אם כי במציאות כפי שדיווחתי לכם - אמותיהן באמת חולות ביותר.
"פרופ' ריצ'רדסון הקריא לסטודנטים את לשון המכתב שתקבל כל אחת מן הנשים. "גב' יקרה. התפוז המונח כאן על השולחן, הוא התפוז האחרון שנותר בעולם. אבל מן התפוז הזה, היחידי, ניתן להפיק תרופה שבוודאות תציל את אמך ממוות. גם אמה של הגברת היושבת ממולך, במצב סופני דומה, וגם היא יודעת שהתפוז האחרון, עשוי להציל את חיי אמה. עליך לשכנע אותה, ולהשקיע כל מאמץ רגשי, שכלי, אנושי, כדי לזכות בתפוז עבור אמך, כי אמא היא הדבר הכי יקר בעולם, הלוא כן?"?
"זה לשון המכתב. פרופ' רי'צרדסון נכנס לחדרון, והגיש לנשים המכובדות את המכתבים. "אנא קראו מכתב זה, והצפינו אותו בתיקכן, מכאן ואילך הכל נתון בידכן" אמר.
"שים לב הרב לוי, הפרופ' יצא מן החדרון, הנשים החשובות המשכילות הרגישות, קוראות את המכתב, ומביטות אחת אל השניה. פה ושם הן מקנחות דמעה דקיקה. אמא זאת אמא. ומכאן ואילך מתפתח דיאלוג מרגש ונוגע ללב בין השתיים. דיאלוג עם המון אינטלקט ושכל ישר, שנמשך שעה ארוכה.
והתפוז! התפוז כתום ונינוח ניצב לו באמצע השולחן.
"במה חלתה אמך", שואלת הראשונה, ומכאן ואילך פורטת השניה את מסע הסבל התלאות והיסורים של אמה היקרה והאהובה, בלשון עשירה היא מספרת על ילדותה ונעוריה השוקקים, עם אמא נפלאה ורחמנית המשקיעה בה את כל כוחותיה והונה, כדי שתלמד ותשכיל ותלך בדרך טובים.
"ומיד אח"כ עובר הכדור לעמיתתה מעבר לשולחן, ואף זו בלשון מתובלת במטאפורות ופניני לשון, מתארת את חייה הנעימים במחיצת אמה החשובה וטובת-הלב, אשת חסד המאירה פנים לכל נזקק וחולה, וידיה פתוחות לצדקה.
והתפוז? התפוז אדון לוי, במרכז, טומן בחובו את תרופת הפלאים שכל אחת שואפת עבור אמה.
"ואחרי שנחשפו המחלות וסיפורי הילדות והיסורים, התחילו הדמעות והבכי הגורף, כשכל אחת מנסה לשכנע את רעותה בחשיבות האוניברסלית, האישית, הרגשית עד כמה האם יקרה לה, ולמשפחה המורחבת לעם, ולמולדת. וכל אחת מנסה להטיף לחברתה, כי אם אמה תבריא היא עשויה להרבות טוב לאומה האמריקנית, ולכבוד הלאומי, נו, ואיך אומרים, אחרי שעה ארוכה של דיבורים רגישים דומעים, ונסיונות שכנוע בלתי נילאים ובמיטב המליצה ומתק הלשון, מתעורר בקירבן הגוישקייט, הגוייאיזם. עשו שופך הדמים, הוא הנחש הקדמוני, והויכוח הופך סוער וצעקני והטונים עולים, ומדד הדציבלים מתקרב למדד המעוף בשיאו. השתיים נכנסות במלוא התנופה למלחמת הצלת חייה של האם החולה.
"והתפוז הרב לוי? התפוז עדין במרכז שולחן העץ, עדיין טומן בחובו את תרופת הפלא שכל אחת שואפת עבור אמה.
"ומכאן ואילך הטחות והאשמות... את חצופה ממש, אמי יותר צעירה מאמך בחמש שנים, קצת רחמים, תאפשרי לה להזדקן בכבוד.
"קשקשנית, אמך אומנם צעירה יותר אך סובלת ממחלות נוספות שספק אם יותירו אותה בחיים, גם אחרי תרופת התפוז. אבל אמי עד המחלה, תיפקדה 100% למרות מרומי גילה.
"חצופה, איך את מעזה לזלזל באמי? ומי שמך לקבוע מה יעשו לה הסכרת ואי ספיקת הכליה, מה את דוקטור? את בסך הכל אשה אכזרית ורעת-לב!!!".
"חסרת דעת שכמותך אין לך שום הבנה ומושג ברפואה, ותפסיקי לכנות אותי בכינויי גנאי מרושעים, את בעצמך התגלמות הרוע"...
"ומה אגיד לך ומה אומר לך מיסטר לוי, הצעקות והנאצות הפכו לחילופי מהלומות לנגד עיני הסטודנטים, ממש לא נעים. ובסופו של עימות דחפה החזקה מבין השתיים את רעותה, וחטפה את התפוז מן השולחן, תוך שהיא מסננת בין שיניה: אם את לא מבינה במילים ובשכל ישר, אין לך ברירה אלא להבין בכוח, באלימות...".
"כן, החזקה מבין השתיים אחזה את התפוז בשתי ידיה, ובקול גדול הודיעה למובסת: "אני מוכנה לעשות הכל בשביל אמא שלי, הכל, זה אומר להילחם עד טיפת דמי האחרונה כדי שהיא תחייה, והנה התפוז האחרון בידי".
"וכאן נכנס פרופסור ג'וני ריצ'רדסון הישיש לחדרון הזכוכית, וביקש בשנית מן הנשים הנכבדות לקרוא בקול רם - בשנית - את המכתבים שהוגשו להן.
"נא לקרוא לאט לאט ביקש ריצ'רדסון", והן קראו את המכתב... והנה לא יאומן כי יסופר, לכל אחת צורפה שורה שונה למכתב, כמה מילים פשוטות אבל משמעותיות. לגב' פלונית נכתב "... אבל מקליפת התפוז הזה, היחידי, ניתן להפיק תרופה שבוודאי תציל את אמך ממוות", ואילו במכתבה של פלמונית נכתב "ממיץ התפוז הזה ניתן להפיק תרופה...".
"אתה מבין אדון לוי, זו היתה צריכה את הקליפה, וזו את המיץ, ושלום על ישראל... שתי האמהות יכלו להבריא מאותו תפוז, ואני חושב שאין כמוך בעולם להוסיף "פרי קטן" לסיפור הזה, לא פחות עסיסי מקליפתו ופלחיו העסיסיים של התפוז האחרון, הלוא כן מיסטר לוי?".
פרי קטן
חוסר תקשורת
נערים היינו, וגם זקננו, הקמנו והרחבנו משפחות, ולדאבון הלב, לא פסקו מריבות ומחלוקות תוך-משפחתיות, תוך סקטוריאליות, בין אדם לחברו ובין אשה לרעותה.
ומדוע? בגלל חוסר תקשורת, בגלל חוסר הקשבה אמיתי ויסודי, תוך בדיקת כל הנתונים וירידה לעומק הפרטים.
רבים וטובים מאזינים לעצמם, ומחרפים נפשם למות, עבור אידיאלים מעוותים אשר למענם לעיתים שופכים דם נקיים וחפים מפשע, בעוד שעם הקשבה טהורה, והקרבה קלה למען הזולת, יכלו להרבות המון המון חיים.
והחי יתן אל ליבו.