אור ברסלב
העיתונאי 6 שערי כף-זכות › למה מנדלוביץ מנדנדת?

העיתונאי 6

שערי כף-זכות · למה מנדלוביץ מנדנדת?

שערי כף-זכות

פרק א'

ציפורה אייזנבורג היא טרום-כלה צעירה, הראויה לכל שבח. אגב - בניגוד לכל התחזיות, התזות המלומדות ונסיון העבר הלא מחמיא בקרב בתים ומשפחות - יש לה דווקא מערכת יחסים נפלאה עם טרום-חמותה, הגב' גניה שידלובסקי.

האמת ניתנת להיאמר, שמערכת יחסיה עם חמותה לעתיד הוא נושא לסיפור אחר, שבהחלט יתכן שברבות הימים אשב להנציח אותו לטובת הכלל. למה? כי מפעם לפעם בעודי משוחח בטלפון עם קוראים וקוראות נאמנים, הנושא הזה עולה וצץ על פני השטח לטוב ולמוטב.

הנה כי כן, מאחר ויחסי כלה וחמות הם לא ממש מענייננו כרגע, נאזכר כאן - במשיכת קולמוס באישון לילה - כי החמות החרוצה שידלובסקי, חיבבה את המשודכת הצעירה של בנה הבכור ממבט ראשון, ומיד שינסה מותניה לקדם את כל הליך החתונה על רוב הוצאותיו, אירגוניו והתפריט המשובח שעתיד להאכל ביום החשוב ההוא, איך לא.

ציפורה הנרגשת קלטה מהר מאד בחיישניה הרגישים (ואנחנו, רשמו לפניכם חודש לפני החתונה) כי חמותה, איך אומרים, היא בולדוזר של עשיה והטבה, לכן פינתה לה את כל הזירה. אלא שגם הגב' שידלובסקי היא אשה נבונה ורגישה, ולכן שאלה שוב ושוב את כלתה: "פייגע'לה, תהיי כנה איתי, אני טיפוס שבוחר הכל, מזיז דברים, מחליט מהר, ולא אוהב שמתערבים לו בהצעות ובהחלטות. בינינו, לא זה מפריע לך? אנא דברי פתוח, אנא".

ציפורה חייכה חיוך ביישני והשיבה בשיא הכנות: "חמותי היקרה, קטונתי מלחלוק על טעמך ויכולת המשא ומתן שלך. הטעם שלך נפלא, ומצידי - בשמחה ובטוב לבב - תבחרי את סוג המצעים, הארון והשידות ושולחן האוכל וספות הסלון. טעמך כטעמי, אבל רק בדבר אחד קטן הרשי לי להביע דעה, כי זה נושא מאד רגיש מבחינתי".

"אני שומעת בקשב רב", השיבה החמות הנמרצת.

"בעל הדירה". השיבה הטרום כלה.

"מה פירוש בעל הדירה?" תמהה הטרום-חמות.

"אני מבקשת לתהות על קנקנו של בעל הדירה או בעלת הדירה שנשכיר בעזרת ד'. האישיות של בעל הדירה חשובה לי הרבה יותר מאיכות הדירה ושלל כיווני האויר שאין בה, כאן במרחב האנטי-מרחבי של בני ברק", הסבירה ציפורה.

"בהחלט בהחלט" הסכימה שידלובסקי.

בשביל להרגיע את הסקרנים, נספר לכם שהחתן דנן, משה-חיים שידלובסקי מבחירי ישיבת "שבילי התלמוד" הוא מתמיד כזה, שחוץ מתאריך החתונה, אליה הוא חייב להגיע, לא מעניין אותו שום דבר. אמו חינכה אותו מצוין לעסוק בהתמדה בתורה ולהניח להבלים הגשמיים לחלוף כמו ציפורי הסתיו מעל ראשו.

ובשטח? בשטח הכלה והחמות לעתיד יצאו למסע זריז למצוא דירה. ציפורה שתקה. שידלובסקי דיברה. ציפורה האזינה לבעלי הדירות, עקבה אחרי מצמוץ עיניהם, תנועת ידיהם, ובאופן שיטתי הנהנה מעלה מטה בראשה, רוצה לאמר שהיא מסכימה בהחלט לסגירת חוזה עם כמה מבעלי הדירות.

אלא שיד ההשגחה העליונה כיוונה אחרת, ובעוד החמות שידלובסקי מבקשת לסגור עיסקה, בעל הדירה פתאום מהסס לרגע ואומר:

"תראו, יש לי עוד כמה פונים שמעוניינים. אני צריך לחשוב. דברו איתי מחר".

שש או שבע דירות קטנות וסימפטיות נשמטו בזו אחר זו. פייגע'לה, יש לומר, איננה בררנית, ושידלובסקי החרוצה עמדה נבוכה ונדהמת.

"אינני מבינה, הכל חומק לנו מבין הידיים. זה פשוט מעל ומעבר לכל דמיון".

שבוע לפני החתונה, ודירה להשכרה אין.

הצצה נוספת בלוח "יתד נאמן", והשתיים נוסעות לכיוון דירת חדר וחצי מצומקת בפאתי העיר. דירה, איומה, אפורה, קיר רטוב, ברז דולף, ארונות מטבח מימי הצנע, וחלונות שבקושי נפתחים. פייגע'לה החליטה: יהיה מה שיהיה, חותמים.

כשהתיישבו מול בעלת הדירה, אירנה מנדלוביץ', החלה שידלובסקי במו"מ המתיש, ובסופו של דיון הסכימו השתיים על המחיר ותנאי התשלום, והרימו כוס מים לחיים. ציפורה ישבה שותקת ליד הכיור, והניעה ראשה ימינה שמאלה. ליבה ניבא לה רעות. הגב' מנדלוביץ' אומנם הקרינה סימפטיה, אך ציפורה חששה... חששה מאד.

"אני רוצה לחשוב, לפני שאתן סוגרות", אמרה הכלה והחלה לרדת במדרגות.

לחץ הזמן, החתונה הסמוכה והדוחק הכלכלי הטבעי בטרם חתונה, הסעירו את החמות הטובה.

"פייגע'לע, אני לא מבינה אותך, אנחנו עומדות לסגור, מה פתאום החלטת שהגברת הזו לא מתאימה לך... היא דווקא חביבה בעיניי. וחוץ מזה, ריבונו של עולם, עוד שבוע חתונה... תהיי רצינית, אתם לא מתכוונים להתגורר ברחוב?".

שתי דמעות ענקיות בגודל אוניית-משא, ביקשו להתפרץ מעיניה של פייגע'לע, אבל כוחה עמד לה שלא יפרצו להן דרך.

"אבל אמרתי לך כבר בעבר, שבעלת הדירה זו החלטה שלי... הכל שלך, אבל זה שלי...".

עוד חמש דקות נמשך הויכוח המלחיץ, כאשר דווקא יד החמות על העליונה.

"אין ברירה, פייגע'לע, קבלי עליך גזירת מלכות שמים, ואני מבטיחה לך שגב' מנדלוביץ' היא לא עונש - מילה שלי!".

ציפורה נכנעה, לא בלב שלם.

אחר כך החתונה, שבע ברכות, הרבה שמחה וקורת-רוח.

והנה בבוקרו של היום השמיני, אחרי שמשה-חיים כבר צעד לכולל, דפיקה בדלת. ציפורה - הכלה הצעירה - פותחת ומולה בעלת הדירה, הגב' אירנה מנדלוביץ'. אחרי חילופי ברכות "בוקר טוב ומה שלומך", נפתח בשעה לא טובה ולא מוצלחת - ה-ג-ה-נ-ו-ם.

מנדלוביץ' נכנסה פנימה והחלה להעיר הערות.

"תיזהרי שהבישולים לא ישפריצו שמן על הקיר". אחר כך - "אל תקרבו את הספה לדלת, הזכוכית עלולה להישבר". שלא לדבר שמנדלוביץ' לא שמעה מעולם על כך שהיא - כבעלת הדירה - חייבת להחליף את הברז הדולף ולטפל בקיר הרטוב.

"מבקר המדינה" מנדלוביץ' הפכה את חייה של הכלה הצעירה לסיוט יומי ולילי מתמשך. כן, בערב היו עוד שתיים או שלוש שיחות טלפון, שעסקו בברור חשבון המים והחשמל.

"ואל תבזבזו, זוג צעיר צריך לחסוך". הטיפה הקשישה.

בקיצור, "את אשר יגורתי, בא לי", יבבה הכלה באוזני החתן, שלא בדיוק היה מחובר למציאות הקשה של הסחטנות הרגשית שהפעילה מנדלוביץ' על אשתו הצעירה וחסרת הנסיון.

"התחננתי לאמא שלך לא להיכנס לכאן", בכתה פייגע'לע, "הבהרתי לה שבנושא בעל הדירה אני מכריעה. נתתי לה לבחור הכל, מצעים, מיטות, שידות, תכשיטים... בסופו של יום היא שכנעה אותי שעדיף לנו כאן. אבל המנדלוביץ' הזו גורמת לחלישות, לשברון לב, היא מציקה לי ממש. מה עושים, בעלי? אנחנו בסך הכל חודש בדירה, ואני מרגישה כאילו חצינו אוקיינוס על רפסודה קטנה. וההפלגה הזו, מחלת ים, לא רואים את הסוף שלה".

משה חיים משך בזקנו הקטן, מילמל כמה פסוקים, הביט ברעייתו ולחש: "אינני יודע מה להשיב לך, פייגי, אינני מכיר את גב' מנדלוביץ', עוד לא סבלתי מנחת הביקורות שלה. אבל רבותינו לימדונו שהכל לטובה. מה טוב? איך טוב? לא יודע. אז בואי נבכה יחד עד לגאולה השלמה. אני רק מציע לך - תתייחסי אליה בכבוד, בכבוד רב, ואל תעציבי את אמא שלי, גם היא התכוונה לטוב".

פרק ב'

תראו, שלא יהיה לכם ספק, הכלה הצעירה פייגי שידלובסקי, היא באמת בעלת מידות נאצלות, היא סבלנית, היא מסתפקת במועט, היא עדינת נפש, הוכחה? פשוט מאד, ללא ניד עפעף היא העניקה את שרביט ניהול החתונה והקניות לחמותה, ולכו תחפשו כלה ותרנית ונוחה שכזו, בכל המרחב האורבני שבין בני ברק לירושלים. "קוטף סיפור" משוכנע שתופעה כזו היא חד פעמית, אבל עם כל הכבוד לאופי הנעים והנוח של פייגי, לעמוד מול נחשול הנדנודים של בעלת הדירה הזערורית הגברת אירנה מנדלוביץ, גם סבלנים עונדי אות המופת וזוכי עיטור העוז, ספק אם היו מחזיקים מעמד.

סבלנות כמו להלל הזקן "מי כאן הלל" היא לא בדיוק חזון נפרץ במקומותינו.

החמות שידלובסקי ניסתה לקיים כמה שיחות דיפלומטיות חביבות עם מנדלוביץ כדי שתניח לכלתה, פחות תבקר, פחות תטלפן, אבל התוצאה היתה הפוכה ממש. מנדלוביץ הרחיבה את יריעת עיסוקיה בזוג הצעיר, והתחילה לגלות ענין בפאות של הכלה הצעירה, בסגנון בגדיה, בהשכלה שרכשה בסמינר, ואפילו התענינה במסכת שלומד בעלה משה חיים. היא החלה לבצע חקירות עומק על בני משפחת הוריה, חברותיה, משל היתה חוקרת ש.ב.כ. או לפחות סוכנת של אירגון חשאי שהשתיקה יפה לו.

לזכותה של פייגי יאמר, היא ענתה בנימוס לכל שאלה, אבל התעייפה מכך וסבלה עמוק בפנים.

"אני לא נשארת כאן יותר, אני כבר ממוטטת ממנה, חפש לנו דירה אחרת" בכתה פייגי באוזני משה חיים. "שלושה חודשים אנחנו כאן, אבל הנפח של הנידנוד שווה בדחיסותו, ל- 70 שנות חיים לפחות".

"מה נעשה יש לנו חוזה לשנה עם אופציה, לא נוכל לעזוב באמצע", ניסה להרגיעה משה חיים "קשה לי להניח שהקב"ה ישלח לנו עונש בשנה הראשונה לנישואינו. אנא כלתי החשובה, התאפקי עוד קצת, התפללי שהסיוט יחלוף", ואז הוא שאל את רעייתו שאלת מחץ. "אמרי לי פייגי, האם גם את מתענינת בגברת אירנה מנדלוביץ, או שאת רק זו שמשיבה לשאלותיה...?".

ציפורה פערה שתי עיניים תמהות, "להתעניין בחייה האישיים? אני לא חטטנית ולא רכלנית, ועם כל הרצון הטוב, אין לי סבלנות לנהל איתה שיחות נפש.. די לי בביקורים התכופים שלה ובשיחות הטלפון החקרניות שלה...".

"רק שאלתי פייגי, רק שאלתי", הפטיר משה חיים ופתח את הגמרא, מסכת קידושין.

בחודש הרביעי לשהייתם בדירתם השכורה, ביום שלישי בבוקר, לא נשמעה דפיקה בדלת. הדלת לא נפתחה, ודמותה השברירית של בעלת הבית הקשישה לא נראתה בפתח. פייגי עסקה במרץ רב בגיהוץ, והביטה מפעם לפעם בדלת, ממתינה לביקור השיגרתי של בעלת הדירה.

שעה 8.00, שעה 9.00 שעה 11.00 אין דובים, ואין מנדלוביץ.

בשעה אחת בצהרים בדיוק צילצל הטלפון, על הקו היה שרגא האינסטלטור השכונתי.

"מדבר שרגא לחמני, שלחו אותי אליכם לבצע כמה תיקונים.. אני יכול להגיע?" חמש דקות אח"כ נכנס משה חיים, ורבע שעה אח"כ הגיע שרגא חמוש במקדחה פטיש וברזים. במשך שעתיים הוא החליף את הברז הטפטפן, איתר ותיקן את הצינור הדולף שהפך את הקיר המערבי, לקרטון רטוב. הוא טייח את הקיר, ושטח אפור עיטר את הדירה.

ובערב? הפלא ופלא, מנדלוביץ לא התקשרה.

פייגי הסירה את המחשבה הטורדנית "איה מנדלוביץ" השקט המפתיע כבש אותה, ומה לה לערערו ע"י סקרנות שאין זה מקומה.

בוקר יום רביעי היה זהה לחלוטין ליום שחלף. בדיוק בשעה אחת התקשר הצבע הזריז מרדכי קפלן, שכבר באחת וחצי אחז מברשת, ותוך שעתיים שלוש הפך את דירתם של השידלובסקים איך אומרים לבובה מתוקה וסמוקת לחיים, מבריקה וחייכנית. לא יאומן.

יום חמישי היה זהה ליומיים שחלפו, אין יער ואין מנדלוביץ, ובדיוק בשעה אחת צילצל וולוולה רודמן הנגר המיומן, והודיע לפייגי, שתוך שעה הוא מחליף את ארונות המטבח המיושנים, המטים ליפול, במשהו "גוטע גוטע, האופנה האחרונה".

כשהגיע משה חיים מהכולל בשעה שש בערב, הדירונת כבר נראתה משובבת נפש. בשש ושלושים נחת ללא הודעה מוקדמת החשמלאי השתקן צוריאל מתניוב, ותוך 40 דקות החליף את המנורות המאובקות העתיקות, בנברשות נאוניות יפהפיות, זה כבר לא דירונת זו וילה, ומנדלוביץ? אין קול ואין עונה.

ביום שישי בבוקר, בעוד משה חיים על סטנדרו קורא שניים מקרא ואחד תרגום, דפיקה בדלת. הוא פותח ושני סבלים גבוהי קומה מודיעים לו "חבוב, שלחו אותנו לזרוק מכאן את ספת הסלון, הכורסאות, ופינת האוכל".

משה חיים כמעט בלע לשונו מתדהמה "רגע, רגע, מי זה שלח אתכם, מי התיר לכם להשאיר אותנו בלי סלון ופינת אוכל".

"תרגע חבוב" השיב הסבל השרירי ולדימיר חדרגוב, "יש לנו במשאית הכל חדש בשבילך, סלון חדש חדש, ופינת אוכל דליקטס".

ומנדלוביץ? אין אפילו ענן באופק.

"דומני שאני נמצאת בתוך חלום" הודיעה פייגי לבעלה אחרי שהספה החדשה, הכורסאות היפהפיות ופינת האוכל המרשימה, התמקמו להם בהדרת חן. "כבר שלושה ימים שמנדלוביץ לא באופק, חזרה שלוות - הנפש, ואין לי מושג מי זה שולח לנו אינסטלטור נגר וחשמלאי וסלון, ללא הסברים מיוחדים, אם זו מנדלוביץ זה גובל בנס קריעת ים סוף, קשה לי להאמין שהטרדנית הזו שלא רצתה לתקן את הקיר הרטוב והברז הדולף - נחה עליה לפתע רוח של נדיבות...".

"הס, הס" היסה אותה משה חיים, "זה גובל בלשון הרע, לא מתאים לך לדבר כך פייגי... יהודי צריך להרגיל עצמו למחשבות חיוביות...".

בשעה 12.00 בצהרים דפיקה בדלת. בפתח החמות הנמרצת שידלובסקי ובידיה עציץ פרחוני מדיף ניחוח נעים.

"נו, מתוקים שלי, איך הדירה עכשיו?".

"אמא, אני ממש מתרגש... כל כך הרבה אור נכנס לדירה, אבל לא ביקשנו אמא, לא ביקשנו, זה בטח עלה הרבה כסף... הסתדרנו עם מה שיש, לא כך פייגי?"...

פייגי האירה פניה לחמותה "ברוכה הבאה אמא'לה... אני דווקא מאד מאושרת שהדירה קיבלה צורה אסתטית, אם עד לפני שבוע רציתי לברוח מכאן, עכשיו נחה דעתי, במיוחד שיש לי מנוחת-הנפש מבעלת הדירה שתהיה בריאה, אשר כנראה מצאה לה עיסוק אחר".

גב' שידלובסקי התיישבה על הכורסא החדשה.

"אני מעריצה את טעמך המיוחד" שיבחה הכלה את חמותה.

שידלובסקי הנהנה ראשה לאות הזדהות עם המחמאה.

גם "פינת האוכל מדהימה"... הוסיפה פייגי "אני לא רוצה להשמע חצופה אמאל'ה, אבל תרשי לי לנחש ששלחת לנו את ההפתעות הללו, מפני שחשת קצת יסורי מצפון על כך ששכנעת אותי לשכור דירה זו, עם בעלת בית שלא כל כך מוצאת חן בעיני הלא כן?".

גב' גניה שידלובסקי עצמה עיניה ושתקה דקה או שתיים.

הדממה המפתיעה הזו, הקפיאה את הזוג הצעיר על מקומו האם, החמות, איננה ידועה כשתקנית גדולה, והיא בד"כ מגיבה במהירות לשאלות המופנות אליה.

"ובכן, יקיריי משה חיים ופייגי, עכשיו ערב שבת, הזמן קצר והמלאכה מרובה, אני מאד שמחה לראותכם רווים נחת מהדירה המשופצת והריהוט החדש, זה בהחלט מגיע לכם אתם זוג משמים, צנועים ויראים... גב' מנדלוביץ נעדרה מחייכם בשלושת הימים האחרונים... אבל בנסיבות לא כל כך נעימות. יש בי נקיפות מצפון, אינני יודעת איך לספר לכם... אבל התרחשו כמה עניינים לא פשוטים בשלושת הימים האחרונים...".

פרק ג'

סקרנות ענקית כמו מוטת כנפי נשר - אפפה את פייגי ומשה חיים, ומילאה את כל חלל הדירה. אירנה מנדלוביץ זו שדאגה לשלושת חודשי הגיהנום של פייגי, היוותה מרכז החיים של החמות כלתה ובנה. ההעלמות המסתורית של בעלת הדירה בלווי רמזים של מבוכה מצד החמות שידלובסקי, היו סיבה מספקת לשאלה המתבקשת של פייגי: "איה מנדלוביץ?".

גניה שידלובסקי אשה חזקה בדרך כלל, נראתה לפתע חיוורת וחלושה מתמיד, ודוק של עצבות נמתח בין עפעפיה. היא חיפשה מילים כדי לתאר את מסע הימים האחרונים, מסע אנושי רגשי לא פשוט שלא חווים אותו בכל יום, ואולי גם לא פעם אחת בחיים.

"תראי פייגי, החטטנות של מנדלוביץ בחיים הפרטיים שלך, היוותה עבורי עול אישי כבד. כן, את צודקת, נקיפות מצפון לא מעטות צרבו את ליבי על ששכנעתי אותך, מעט באגרסיביות, להיכנס לכאן לתוך קלחת הנדנודים הבלתי צפויה. הדמעות שלך היו כמו מכוות-אש על אצבעותי. זוג צעיר הוא כמו בנין רב קומות "זהירות כאן בונים", זה שלט שתולים סמוך לבנין, כדי להרחיק סקרנים וסתם מפריעים. כשלעצמי, ודאי שמתם לב, נתתי לכם את האקלים והאוירה לבנות את הימים והחודשים הראשונים לחייכם, בנעימות בהרבה אור ומתנות. לא העליתי בדעתי שבעלת הדירה תהיה עסוקה בכם עד למעלה מראשה, ולמעשה תסיר את השלט "זהירות כאן בונים" וכמו מיקרוסקופ תבלוש לכל פינה, ותדביק לעצמה כל רסיס מידע. כבר בשבוע השני שוחחתי עמה ובקשתי ממנה בעדינות רבה, שתמתן את ביקוריה ושיחותיה אך זה לא עזר. היא התעקשה להתעניין, לשוחח איתך פעמיים שלוש ביום, גם בטלפון, היתה בה מין אובססיביות לא טבעית - להתקרב אליך.. לא הבנתי מדוע!

"הצער שלך זעזע אותי פייגי, וחששתי שהשנה הראשונה לחייכם עלולה להיחרת כסיוט מתמשך שעלול להעיב על כל החיים, ולכן בשלב מסויים, ליתר דיוק במוצאי שבת החלטתי לגשת לביתה של מנדלוביץ ולשים קץ לתופעה. חד וחלק, אם עשרות שיחות נעימות לא הועילו, שיחה אחת לא נעימה בוודאי שתועיל, כך חשבתי".

החמות שידלובסקי דממה לרגע, היא הביטה אל מעבר לחלון על להקת ענני נוצה בשחקים, וחיפשה מילים.

"היה ברור לי שאני הולכת לדבר עמה קשות ולשים קץ אחת ולתמיד לתופעה הבלתי נסבלת הזו. "מנדלוביץ, אלמנה מזה 30 שנה, שמחה מאד לקבל את פני, היא הגישה לי כוס לימונדה ועוגת דבש מעשי ידיה, ואמרה: "אני מאד שמחה שבאת לבקר אותי". ניסיתי לא להגרר לשיחה סימפטית איתה, כי המשימה שלי הוגדרה בצורה הכי נחרצת, "סוף לנדנודים". אחרי כמה משפטי נימוסין, אזרתי אומץ ואמרתי לה במילים חדות כתער "אירנה, את אשה יקרה, אבל עכשיו אני לא מבקשת ממך, אני מודיעה לך באופן חד-משמעי, אני תובעת ממך להניח לכלתי!! די!!! די!!! את אולי לא מבינה אבל בהתנהגות שלך את הורסת את חיי הנישואין של בני וכלתי, תניחי להם!".

"היא השתתקה, הביטה בי בעיניים נדהמות ושואלות "מדוע?" אבל אני, במהלך דרמטי, תוך ניצול ההלם שלה קמתי ופתחתי את הדלת, סובבתי ראשי לאחור ויריתי לעברה חץ מורעל נוסף "עשי לי טובה, תפסיקי להיות העונש של הזוג הצעיר שלי", וירדתי בזריזות במדרגות. חשבתי שעשיתי מצווה גדולה, התיישבתי בתחנת האוטובוס וחיכיתי. ולפתע סירנה של אמבולנס פילחה את חלל הרחוב, צוות של שני חובשים ורופא אחד טיפס במדרגות הבנין הסמוך, הבנין של מנדלוביץ. אוי, ריבונו של עולם, התפללתי, רק שלא גרמתי לה לנזק... גרמתי לה נזק, מנדלוביץ חשה ברע, התמוטטה, ובשארית כוחותיה חייגה למד"א. הוא הובהלה לאמבולנס על גבי אלונקה, וחוברה למכונת הנשמה. עצרתי מונית וביקשתי "עקוב אחרי האמבולנס". במשך יומיים היא היתה חסרת הכרה ומונשמת. הודעתי לבעלי, והתחננתי לפניו "אנא רחם עלי, קבל על עצמך את עול הבית והילדים, אני לא יכולה לעזוב את האשה האומללה הזו, עשיתי לה עוול נורא. תבין אותי", ישבתי ליד מטתה בוכה ומייללת. קוראת תהילים ומתפללת, "סליחה אירנה, סליחה" לחשתי על אוזנה מפעם לפעם, האחיות והרופאים היו בטוחים שאני הבת שלה ודיווחו לי על מצבה הרפואי ועל תוצאות הבדיקות. התקף לב חמור, עם אי ספיקת כליות ברמה בינונית, "בגילה" ציין הקרדיולוג מנחם גוטדוויג "זה עסק לא פשוט, בואי נתפלל שהיא תתעורר. כרגע אנחנו עוסקים בהחייאתה, גופה איננו עמיד לניתוח מורכב".

"ביום שלישי לפנות בוקר היא פקחה עיניה, והחלה אט אט להתאושש השקיתי אותה מים והתחלתי לדובב אותה. היא הגיבה יפה בצהרים היא היתה מאוששת למדי התישבה וחייכה לעברי.

"אני מאד מאושרת שאת לצידי גב' שידלובסקי, ותפסיקי לבקש ממני סליחה, מעולם לא עשית לי רעה, את צדקת בכל מילה שאמרת לי.. אבל עכשיו אסביר לך, ואני מקווה שתביני מדוע פייגי שלך כל כך יקרה לליבי. את כבר שמעת ממני, שאני אלמנה שנים רבות. בצעירותי היתה לי בת נהדרת, אצילית ומתוקנת במידותיה. היא היתה כל חיי, עדינה, אוהבת מתחשבת. גידלתי אותה כמו פרח, את בתי היחידה. בעלי חלה בדיוק בזמן שהיא הגיעה לפירקה. "ימי ספורים אירנה, זה הזמן לשדך את הבת" ביקש. שידכנו אותה עם בן תורה יקר, ותוך חודשיים החופה. בעלי היה מאושר, אך לזמן קצר בלבד. כמה חודשים אח"כ הוא נפטר לבית עולמו. הוצאתי את כל חסכונותינו וקניתי לזוג שלנו דירה קטנה. "מנחם מנדל" בכיתי מול קברו "אתה בטח תשמח לשמוע שיש לבתך ולבעלה בית קטן, ואתה בטח תשמח לשמוע שאני מטפלת בה כמו שרצית". כן, הייתי אידישע מאמא עוטפת, חובקת, נושקת, ואולי... חונקת. כן חונקת. ערב אחד בקשה ממני בתי "אמא, זה לא כל כך טוב, שאת מגיעה לכאן כל ערב ובוקר, זה פוגע לנו בשלום-הבית. אני אוהבת אותך מאד, אבל בעלי צריך את השקט שלו". נעלבתי עד עמקי נשמתי, ויצאתי מביתם בטריקת דלת. זו היתה הפעם האחרונה שטרקתי שם דלת.

"למחרת, הם נסעו בשעת ערב בטנדר הסעות לבקר חברים בעיר שכנה, ורכבם התנגש במשאית, שלושה נהרגו. בתי וחתני ביניהם. חרב עלי עולמי. תוך פחות משנה איבדתי בעל בת וחתן, ואנה אני באה? את היגון הזה אני סוחבת 30 שנה... אני חיה בתחושה נוראה, שאת מעט הזמן שהיא היתה נשואה, העברתי לה ע"י הנדנודים שלי. חמש שנים עמדה דירתם ריקה, עד שהחלטתי להשכירה. האמיני לי גניה, עשרות דיירים גרו בה, ומעולם לא הטרדתי אותם, ולא נכנסתי לחייהם. הם בשלהם ואני בשלי. עד שהגעתן את וכלתך לראות את הדירה, כשהיא נכנסה לדירה כלתך האצילית, רציתי לנשק אותה, לחבק אותה, לתת לה כל מה שיש לי, היא כל כך מצאה חן בעיני, אח"כ כשהגיעה חתנה המיוחד, חשתי כאילו מתגשם לי חלום. כל כך שמחתי בהם כל כך רציתי להיטיב עמם, אבל החלטתי לעשות את זה לאט לאט, כדי שיעריכו זאת. לכן בתחילה סרבתי להחליף הברז, ולתקן את הרטיבות בקיר, כדי שיהיה לי איתה נושא לשיחה, כי בסופו של יום היא תעריך אותי ותכבד אותי.

"התעניינתי בה. יעצתי לה וחשבתי לתומי שזה בסדר שהיא שמחה בכך, כשהערת לי על כך כמה פעמים בנועם שיח, היצר הרע אמר לי "היא סתם מקנאה בך", היא נלחמת איתך על תשומת לבה של כלתה. ביום חמישי שעבר האחרון גמלה בליבי ההחלטה לשפץ את הדירה, ולשמח את הזוג הצעיר. תאמתי עם האינסטלטור, הצבעי, החשמלאי והנגר, והפקדתי בידיהם מקדמות נדיבות. כן, כבר מחר הדירונת תהפוך לפינת חמד".

"כך סיפרה לי מנדלוביץ. הבטתי בה כאובה, והיא הוסיפה "אבל כשצעקת עלי "עשי לי טובה תפסיקי להיות העונש של הזוג הצעיר שלי", נזכרתי בדברים שאמרה לי בתי ערב לפני האסון הנורא. כן הזעזוע הזה השפיע עלי ונזכרתי באותן ימי שכול ובכי מלפני 30 שנה. אבל את לא אשמה, זה רצון שמים"... ראיתי לנגד עיני את בתי עליה השלום, שהיא היתה צריכה להיות היום בגילך, והתמוטטתי".

החמות שידלובסקי מחתה דמעה והוסיפה "האכלתי אותה את אירנה החלושה, לטפתי את מצחה ולחשתי לה "בתי בתך, חתני חתנך, הרגישי נוח, צר לי על עוגמת הנפש שגרמתי לך".

"אירנה הביטה בי וחתמה את השיחה בינינו "לא ספרתי לך גניה, אבל שמה של בתי עליה השלום היה צפורה, פייגי, כמו פייגי שלך והיא גם כל כך דומה לה, וגם שם חתנה, משה חיים זכרונם לברכה. אז את בוודאי מבינה את גודל הקשר והדבקות שלי בזוג הצעיר הנפלא שלנו" היא עצמה עיניה ונרדמה.

"זה לא סוף הסיפור" יקיריי "בעוד גב' מנדלוביץ רדומה, נכנס לפתע יהודי חשוב ובעל הדרת פנים שהיה מוכר לי "אני מקווה שגב' מנדלוביץ מרגישה טוב", שאל הנהנתי בחיוב ושאלתי "אתה בן משפחה?".

"לא" השיב, "אני אהרון פייביש צירלמן, ראש ישיבת "שבילי התלמוד", הגב' מנדלוביץ מעבירה אלינו מדי חודש את שכר הדירה הקטנה שלה "היא מחזיקת תורה גדולה".

"אז אתם מבינים אהובי פייגי ומשה חיים, האשה הבודדה הזו, קיבלה אתכם כנחמה וכמתנה מן השמים, ומרוב רצון להיטיב עמכם, פייגי ובצדק חשבה שזה גיהנום. והאם הייתם מאמינים ששכר הדירה שאתם משלמים עובר כולו לראש הישיבה שבה למד משה חיים עד לנישואיכם?. צריך לחשוב טוב על בני אדם, רק טוב".

ערב שבת, השמש נטתה מערבה, והוילון החדש והוורדרד נע חרישית ברוח הטרום-שבתית. באותן דקות, בעיניה של פייגי, אירנה מנדלוביץ כבר לא היתה גיהנום ולא עונש היא היתה פרס, ועוד איזה פרס.

פרס המחשבה החיובית.

פרי קטן

הטוב המסתתר במצולות

לא פעם אנו מלאים זעם על מי שמציק לנו מטריד אותנו, נכנס לחיינו, פעמים רבות אין לנו את זרקורי הנפש שיאירו לנו כמה טוב מסתתר במצולות לבו של הזולת. חשיבה שלילית מציבה את הנודניק כאישיות פסולה ומטרידה, חשיבה חיובית, במאמץ מסוים, עשויה לגלות לנו מכמנים של כף זכות והמון כוונות טובות באנשים שנדמה לנו שהם מציקים לנו.

נכון, לא תמיד הקב"ה מאיר לנו מה מסתתר מאחורי המסך, אבל חובתינו - כיהודים - מאמינים - לרקום לעצמינו את סיפור ההטבה המופלא המסתתר לו, מאחורי כל גיהנום עלי אדמות.

שלושה פרקים נמשך הסיפור הזה, שקשה היה לקולמוסי להעלותו על הנייר מפאת החשיבה הלא חיובית כלפי אותה מנדלוביץ.

כגיבורי הסיפור, גם הסופר עצמו צריך לעשות תשובה.

תוכן העניינים

העיתונאי 6

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה