אור ברסלב
העיתונאי 5 שערי תשובה › המאבק על המקום האחרון

העיתונאי 5

שערי תשובה · המאבק על המקום האחרון

שוטה הכפר

אביגדור, אביו של איש העסקים הנודע גבריאל מרקובסקי, לא היה איש דתי אבל היו לו כמה עקרונות אותם דאג להנחיל לבנו יחידו יקירו, מי שאמור לרשת את עסקיו המסועפים בארץ ובעולם.

עקרונות אמרנו? נו טוב, אצל אנשים שהלפיד ההלכתי אינו אחוז הדק היטב בידיהם, העקרונות לא תמיד ראויים להילמד "בבתי-המוסר" הפזורים להם אחד פה אחד שם ברחבי העולם היהודי.

לא נאריך בעקרונותיו של גבריאל מרקובסקי, אלא נתמקד בעקרון שהוא בעצם לב ליבו של סיפורנו, ההולך ונקטף לו מן ההוויה היהודית האותנטית של הימים הללו.

וכה יעץ אביגדור לבנו יורשו: "בני מחמדי, שאף תמיד להיות ראשון, לתפוס תמיד את המקום הראשון בצמרת, שם תקע את עיניך ועשה הכל כדי להגיע אליה".

ובמילים שלנו: אביגדור הממולח שאף כי גבריאל ילך על גדול, ישקיע בגדול, לא יפחד וישעט קדימה כסוס שוטף במלחמה כדי לזכות במכרז הכי שמן, הכי דשן, הכי רווחי, ולקצור קופון כלכלי שיוציא את העיניים לכל הקנאים בסקטור העסקי. חד וחלק.

"מי ששואף למקום הראשון, ישנו סיכוי עצום שהוא יזכה בו, הבנת גבריאל שלי?", והנער הצנום הנהן בראשו ולחש: "אבא, אתה בטח יודע על מה אתה מדבר".

לימים, כשאביגדור הזדקן והעביר את המושכות לידיו של בנו יחידו מחמל נפשו גבריאל, העקרונות הללו קיבלו מינוף עצום. עסקי היבוא והיצוא של המרקובסקים הרקיעו שחקים, הם קנו ומכרו כמעט כל מה שזז. הסינים, היפנים ודומיהם נהגו לסגור איתם עסקאות חובקות עולם, וחשבונות הבנק המשפחתיים חגגו.

דור לדור יביע חומר.

שעון החול של - ברייה בעולמו של מי שאמר והיה העולם - אוזל לו, אומנם באיטיות, בנינוחות, משרה מין סוג של תחושת נצח, כאילו לעולם לא מתים. אבל מה לעשות, לבסוף צונח לו הגרגיר האחרון מטה מטה, העיניים נעצמות, הרגליים נאספות ומלאך המוות, שכל גופו עיניים וחרב חדה בידו, נוטל את הנשמה לעולם הנצח, לתת דין וחשבון על מפעלה.

הסוחר הוותיק אביגדור מרקובסקי בן ה-90 נקבר לו בבית העלמין הקטן בפאתי העיירה הציורית בה התגורר עם משפחת בנו גבריאל הגביר הנודע ונכדו מיכאל בן ה-12. אביגדור קשישא נפטר מן העולם כשהוא שבע עיסקאות והישגים כלכליים.

בלשון עילגת עם המון טעויות מביכות אמר גבריאל בנו בן ה-50 את "הקדיש", וקומץ מלווים ענה "אמן יהא שמיה רבה".

בשלב מסוים ביקש גבריאל לשאת כמה מילות הספד על אביו ומיכאל הבן הצנום, בעל עיני התכלת העמוקות, הביט אל אביו ובלע כל מילה.

ההספד: "אבא חינך אותי להיות נחוש, אמיץ. אבא חינך אותי לשאוף למקום הראשון. לא להסס. לא לפחוד. להביט לצמרת ולכבוש אותה. צעדתי בדרכו של אבא וזכיתי להגשים הרבה מחלומותיו. חברת היבוא שלנו "מרקובסקי יבוא בע"מ" היא הגדולה בישראל, ומן הגדולות באירופה. תודה אבא, תודה שסללת לנו את הדרך למקום הראשון ועמדנו בכך".

מיכאל הנכד ספג כל מילה, וסרק במבטי הערצה את אביו המוצלח. כן, גם הוא מחונך לשאוף למקום הראשון. גם הוא רוצה להיות סוחר מצליח כמו סבא ואבא. כן, מבלי למצמץ.

רחמי השם כי לא תמו. בואו לא נעסוק כאן בתחקיר מעמיק למה כמה ומדוע, אבל בוקר אחד התעורר גבריאל מרקובסקי בסין הרחוקה, עם כאב ראש נורא. כאב הראש הלך איתו כל היום, וכדורי האקמול והאופטלגין לא השפיעו. בערב הרגיש סחרחורת ותחושת עילפון קלה, וכשהגיע צוות האמבולנס למשרדו בקומה ה-60 של גורד שחקים בשנחאי, הם כמעט אספו פגר.

מחובר למכשירי החייאה, חיוור עד מוות ומורדם, צנח לו הסוחר גבריאל מרקובסקי אל שלושה ימי מוות קליני, שהם לא פחות ולא יותר מעין גשר צר המחבר בין תעתועי העולם הזה, לאמת הבוערת והנוראה של העולם הבא.

כשהוא התעורר הוא זכר רק דבר אחד.

"ראיתי אי שם בשמים סבא צנום וגבה קומה, לבוש כמו אנשי "מאה שערים", ויש לו עיני תכלת בדיוק כמו לבן שלי מיכאל, וכיפה שחורה גדולה על ראשו. הוא לחש לעברי את המילים הבאות: "גבריאל, רק מקום אחרון, רק מקום אחרון, אם תסכים למקום אחרון אז תחיה. אם לא, אז תמות. לא חבל?" כך אמר הסב הישיש ואני הסכמתי אמרתי לו, 'כן סבא אני מוכן למקום האחרון'".

אחרי ההתאוששות, במהלך הטיסה מסין לישראל, שקע גבריאל מרקובסקי במחשבות נוגות. המפגש עם הסבא בשמים והתזה ההפוכה של הסבא - "רק מקום אחרון", ניקרו במוחו. יפים הם חשבונות נפש בשחקים, סמוך ונוגע בכפות רגלי המלאכים, ומכאן ואילך קצרה היתה הדרך להתעוררות רוחנית בריאה.

"כנראה שהסבא שנפגש עמי במוות הקליני הוא סבא של אבא שלי... והוא מבקש להעביר לי מסר שיציל את חיי. זה פשוט לי, אני לא מיסטיקן, אבל חלומות לפעמים יש בהם ממש".

מרקובסקי נחת בנתב"ג ונסע בהול לירושלים.

דחף פנימי האיץ בו להיכנס לביתו של אחד מגדולי הדור. הוא נכנס נבוך ומהוסס, וסיפר את הכל.

הרב ליטף את כף ידו הימנית של הסוחר המרוגש ואמר לו: "אם אתה חושב שזה סבא שלכם והוא חרדי, אז קיבלת איתות נפלא. מתנה של חיים משמיים. חזור לשבת, חזור לתפילה, חזור לבית סבא. סגור מעגל גבריאל, היכנס כחוליה נוספת לשרשרת הדורות של היהודים שומרי המצוות".

כשיצא גבריאל מרקובסקי לחלל הירושלמי הוא חש מחוזק. הרבה אחרי חצות לילה העיר בעדינות את רעייתו ובנו האהוב, העניק להם מתנות ביד רחבה, וסיפר גם להם על חוויותיו הקליניות. לכולם היה ברור כי מרגע זה ואילך המשפחה נכנסת להילוך חדש, מהפכני, אמיץ. גם כאן צריך לשאוף למקום הראשון...

אבל סבא אמר מקום אחרון. איך אפשר להיות יהודי שומר מצוות בשפל המדרגה, איך אפשר? תהה גבריאל.

אין כאן מקום להאריך. ארבעה חודשים אחר כך, עם פתיחת שנת הלימודים, צעדו אב ובנו שלובי זרוע לכיוון תלמוד התורה היחיד בעיירה.

מיכאל, בנו יחידו של גבריאל, קיבל בחיבה את המהפך הרוחני של אביו. כמו כן גם האם הרעיה. והנה עכשיו, עוד מספר דקות יכנס מיכאל החביב לעולמה של תורה וישאף מלוא ריאותיו אויר פסגות רוחני טעון גמרא, משנה, הלכות ומוסר יהודי שורשי.

הם התיישבו מול המנהל הותיק הרב מנדל לינקובסקי, והאבא, בלב מלא אושר, דיווח למנהל על שאיפת בנו יחידו היקר, למסור נפשו על לימוד התורה. מיכאל הנהן כשעיני התכלת שלו מאירות כמו שמש זוהרת בלב חודש תמוז.

סטירת הלחי המצלצלת לא איחרה לבוא.

הרב לינקובסקי ביקש ממיכאל התלמיד הפונטציאלי להמתין בחוץ והשמיע לאביו את המונולוג הבא: "תבין מר מרקובסקי, אתה איש יקר ובנך חביב, מתוק וגם נבון, אבל אני לא יכול לקבל אותו לת"ת. נער בגילו כבר שולט היטב בהוויות אביי ורבא, קורא תוספות ישר והפוך, בקיא בסברות ראשונים ואחרונים... שתבין, מרקובסקי, הפער בין בנך לילד ממוצע בת"ת, הקטן ממנו משנתיים, הוא שמיים וארץ - נכנסת בטעות לת"ת של מצוינים, כל התלמידים כאן באים ממשפחות בני תורה... זה לא מתאים. הילד שלך ירגיש כאן מתוסכל. לא חבל?".

המונולוג הזה חזר על עצמו כמה פעמים בוואריאציות שונות. המנהל לינקובסקי נשמע מאד משכנע, מאד ענייני, ואף השיא כמה עצות לפתרון... אבל בליבו של מרקובסקי בער הסוחר. הוא רוצה שבנו יהיה עילוי, כמו כולם כאן, שישיג, כמו הצוואה המשפחתית, את המקום... הראשון.

הוא נסמך על משענת הכסא וחש בעלפון קל, עלפון שכנראה היה מורכב מעלבון וסערת רגשות. והנה כהרף עין חלפה לנגד עיניו דמותו של הסבא הישיש מן החלום.

מרקובסקי הזדקף לפתע ובעיניים בוערות אמר: "כבוד הרב, אתה צודק. כולם כאן חכמים ונבונים, גאונים בגמרא, והבן שלי המסכן למד עד היום בבית ספר חילוני ואין לו מושגים. אבל ריבונו של עולם, תן לו את הזכות להיות במקום האחרון בגמרא!! שיהיה הכי חלש עם הציונים הכי עלובים - אבל כאן, ביניכם, בין התלמידים הנפלאים שלכם. שיהיה במקום האחרון, אבל בתלמוד תורה של... המקום הראשון...".

הנה כי כן המקום הראשון בערבוביה מפתיעה עם המקום האחרון, והכנות הבוערת של האב, חוללו נפלאות בליבו של המנהל לינקובסקי.

התלמיד מיכאל מרקובסקי נכנס לת"ת כשחיוך רחב נסוך על שפתותיו. המאבק לזכות במקום האחרון, בניגוד לתזה העסקית-המשפחתית עלה יפה, אפילו יותר מדי יפה.

פרי קטן מאחורי הסיפור

נוסחת הקסם פעלה

קצת יותר משנתיים חלפו מאז התרחש סיפור זה. למותר לציין כי מיכאל מרקובסקי הוא תלמיד מצטיין ממש, שהתקבל לישיבה קטנה מן המעולות בארץ. לכשעצמי הייתי מופתע מן העובדה שנוסחת הקסם של שאיפה למקום האחרון פעלה על ליבו של מנהל תלמוד-תורה יוקרתי, אשר אחוז היטב בתפישה ניהולית קפואה משהו, וכמובן עם כל התירוצים הנכונים, מי פחות מי יותר.

אך ללא ספק, סיפור זה בא ללמדנו כי גמישות ניהולית, עם קצת סיכון מחושב יכולים לרומם לשערי הצלחה, גם כאלה ששואפים למקום האחרון.

תוכן העניינים

העיתונאי 5

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה