אור ברסלב
העיתונאי 5 שערי תשובה

העיתונאי 5

שערי תשובה

שערי השגחה

שוטה הכפר

ציורי וקסום הוא הכפר גליקרוג השוכן למרגלות רכס הרי הצ'וז שבליטא. רעפיו אדומים, מדרכותיו אבני נחל, ועצי צאלון ואיזדרכת יוצרים שדרות חינניות ירקרקות המשתלבות עם פרחים סגלגלים-צהובים, ורוקמים נוף פסטורלי המשרה שלוות נפש. החורף שם מושלג, הקיץ נעים, אבל האביב, הו האביב שבגליקרוג גן עדן ממש.

וכמו בכל כפר מצוי שמכבד את עצמו, גם לגליקרוג היה שוטה כפר במשרה מלאה. שוטה הכפר לייבל'ה פריד - שכן אחר כבוד - בבקתה קטנה ועלובה בלב הכפר, סמוך לשדרת הבמבוק. ערירי היה אותו לייבל'ה תמהוני, שהילך בין שבילי הכפר שעות רבות מדי יום, חבוש כובע קש מחורר, וגלימה קטיפתית שחורה ומיושנת עיטרה את גופו הצנום. בידו הימנית כמו משה רבנו, החזיק לייבל'ה לא פחות ולא יותר, מטֶה מגולף שאורכו 1.72 ס"מ.

הוא לא דיבר הרבה, אבל כשהוא דיבר, הוא לא בחל במילים ושטף החוצה כל מה שבליבו. לא חלילה קללות ונאצות, ההיפך. לשונו היתה נקיה בדרך כלל, אבל התקיפות הישרות והאמירות הנוקבות שלו, היו מסוגלות לפורר גם את סכר הנהר קילון שחלף בסמוך. סכר שהתנשא - אגב - לגובה 8 מטרים בעובי 2 מטר ותרם תרומה מכרעת להיקוותו של אגן מים ענק שופע דגים בריאי גוף.

כמה מזקני הכפר זוכרים את לייבל'ה נורמלי. ישנה שמועה שלא קיבלה סימוכין, שלייבל'ה היה נשוי, ואפילו נולד לו תינוק, אבל בנסיבות טרגיות הוא איבד אותם בשיטפון גדול שפקד את הכפר. מאז טוענת השמועה, הוא לא בדיוק יציב בלשון המעטה.

כן, הוא מעורה בחיי הכפר, לפני ולפנים. מי הרוויח, מי הפסיד, מי יבוא ומי ינדוד, מי קנה ומי מכר, מי שיקר ומי נשבע. באוזניו היו חיישנים שקלטו כל שיג וכל שיח וכל הבהוב מצוקה או כבוד, ואלו הגיעו למאגרי המידע העלומים שלו. וכשהיה צריך לצעוק, הוא צעק, ועוד מעט נעביר אתכם למוקדי התוכחה שלו, אבל זה יקח בוודאי עוד כמה מאות מילים.

הילד השנון והמבריק אלימלך גלנץ בן ה- 10 היה מאוהב בלייבל'ה השוטה עד שורשי שערותיו. שכלו הישר אמר לו, שלייבל'ה הוא גאון, ולא סתם גאון, אלא ספר מוסר חי, שרק אם תקרב אוזנך לשפתיו תזכה להכניס אור גדול לנבכי יצריך המתקוטטים ביניהם, ותוכל לעזור ליצר הטוב לגבור על יריבו הוותיק. מזה שנתיים ימים שהשניים צמודים יחדיו ומשוטטים להם במרחבי הכפר ומשוחחים שיחות נפש לא מחייבות. לייבל'ה בדרך כלל דיבר, ואלימלך הקשיב. לילדון הזה היתה מסננת רוחנית מיוחדת להבדיל בין רכילות, לבין חוכמת-חיים, בין אבק לשון הרע, לבין תוכחות מוסר, בבחינת רבי מאיר בעל הנס "תוכו אכל קליפתו זרק".

יתירה על כן, מתוך שהכיר בטהרת נפשו של שוטה הכפר, ואת ליבו הזועק על עוולות ועבירות, ידע אלימלך הקטן להיכן למי ומתי להוביל את לייבל'ה, כדי שהלה ישמיע מונולוג עסיסי וחד משמעי לחלל האוויר, שיגיע לאוזן הנכונה ושיכניס סדר במהומה, יפוגג ערלויות לבבות רעים ונשמות עיקשות. בלי לשאול איך ולמה, אבל זעקותיו הנוקבות של לייבל'ה, בהכוונתו המדוקדקת של אלימלך, הצליחו להביא שלום בין איש לאשתו, לקרב לבבות רחוקים, ולהשכין אחווה בין שכנים ניצים. עם עובדות - כמובן - לא מתווכחים.

רוצים דוגמא? בבקשה. אלימלך שמע מכמה רכלני הכפר שמוטל גרינבלט מוכר הדגים, איננו מקפיד על משקלות מדוייקים. בדיוק בשעה שנכנס לחנות הדגים הסנדלר הצדיק איצל'ה קווארץ וביקש שני דגים לשבת, סימן אלימלך ללייבל'ה והלה פצח במזמור מחריש אוזניים "איפת צדק, הִין צדק, משקל צדק יהיו לך...".

איצל'ה הקליינט פער פיו בתדהמה, ומוטל הסוחר הבין שמסמנים לו משמים להפסיק לגזול... מיותר לציין שגרינבלט הוסיף דג נוסף לסל של קווארץ, והודיע לו שזו "מתנה מכל הלב".

כך למשל, כשנודע לאלימלך הילדון שהעגלון הירשל'ה צוויג מתעלם ממצוקתו של שואב המים התשוש יוסל בלוך, ומשלם לו רק לאחר הפצרות מרובות, הוא נרעש ונרגש. בהזדמנות המתאימה הוא דאג שפרויקה השוטה יתלווה לשואב המים לבית העגלון ושם מול הדלת, נפנף לייבל'ה את מטהו האדיר וזמזם "ביומו תתן שכרו, הוי הוי הוי תתן שכרו".

וזה פעל. הירשל'ה צוויג פשפש בכיסו, שלף רובל שלם ונתנו ליוסל.

עד כאן.

געצל גורדון, חנווני הכפר, היה אדם עשיר מאד. מלבד עסקי המזון הוא גם שלח ידו במסחר תכשיטים, יבוא בדים ועוד כהנה וכהנה עיסקאות שונות ומשונות, שניפחו את אוצרותיו ברבבות רובלים, ומי סופר.

מנהל חשבונותיו ועוזרו עד לפני מספר שנים, היה ז'למלה בליכט זכרונו לברכה. בליכט זה, היה יהודי חביב נעים הליכות המטופל ב- 7 תינוקות של בית רבן, עם עול כבד של חובות. געצל יש לומר, נתן לו משכורת חודשית נאה, אך לא נאה מדי, וזו מעולם לא הספיקה לכלכל בכבוד את משפחתו העניפה של בליכט, כך שחובותיו לגמ"חים ולכמה מלווי בריבית שאינם בני ברית, היו מדירים שינה מעיניו. בליכט גר בעיירה השכנה גלינציה, מהלך נסיעה של 45 דקות בכירכרה.

לייבל'ה שוטה הכפר, אהב את בליכט ז"ל ושנא את געצל. האמת ניתנת להיאמר, שלא היתה שום סיבה ברורה ונהירה - למראית עין - מדוע הוא לא סובל את געצל. מעולם, אבל מעולם געצל לא פגע בו, ההיפך. מפעם לפעם היה זוכה לייבל'ה למתת הגון מידו של החנווני האמיד, ולטפיחה של חביבות על השכם. אבל המחוות הללו לא פעלו שום פעולה על ליבו של שוטה הכפר, שכנראה ידע דברים שאף אחד לא ידע, דברים בנבכי הנפש.

כאמור, שלוש שנים חלפו מאז פטירתו ללא עת של ז'למלה בליכט, שהותיר אלמנה ו- 7 יתומים בנים ללא משען ומשענת. רופא העיירה שהוזעק בשעת בוקר למיטתו של בליכט עיסה את ליבו במשך שעה ארוכה, וניסה להנשימו אך לשווא. ליבו של בליכט בגד בו, ומלאך המוות מה לי הכא, מה לי התם, נטל את נשמתו לגנזי מרומים.

זעקותיהם של האלמנה והיתומים הרעידו רקיעים, והעיירה גלינציה היתה כמרקחה. רב העיירה אבריימי מורבליץ ערך מגבית זריזה כדי לייצב את האוניה הקורסת, אבל השיגרה המרה הותירה את האלמנה ובניה עניים מרודים, משוועים לפת לחם.

ואיפה געצל בכל הטרגדיה הזו? עסקיו של געצל אילצוהו לנוע בדרכים הרחק הרחק לאירופה, לקנות, למכור, לייבא, לייצא, ורק אחרי ארבעה חודשים מפטירתו של בליכט הוא חזר לכפר ושמע על מותו ללא עת של מנהל חשבונותיו.

מענין, הוא לא הזיל דמעה, ולא ספק כפיו בצער. געצל אפילו לא הטריח עצמו לבית האלמנה, וכן, הוא אפילו לא שלח תרומה קטנה למשפחה השבורה שבעיירה הסמוכה.

למה?

האמת היא, שאף אחד לא העסיק את עצמו בשאלה הזו. געצל ובליכט היו אומנם ידידים, אבל לא בלב ובנפש. געצל היה הבוס ובליכט היה הפועל. זה הכל. אף אחד לא טען נחרצות שגעצל חייב משהו לבליכטים. בסופו של דבר גם אם מישהו ניסה להכניס מילה של ביקורת, מיד היסו אותו שגעצל מחוייב לעניי עירו ולא לעניי עיר אחרת, ובליכט להזכירכם, גר בעיירה סמוכה. כן, חשוב שתדעו, געצל לא היה קמצן. מבצעי הקמחא ד'פסחא שלו היו לשם דבר בכל הסביבה. כל דלפוני הכפר גליקרוג וידידיהם וידידי ידידיהם, היו מגיעים לחצר ביתו של החנווני כמה ימים לפני פסח ויוצאים משם ברכוש גדול. יינות, מצות, ירקות, פירות, סוכר ועוד כהנה וכהנה מגדנות וממתקים כשרים לפסח. צריך לדייק ולעדכן, שלא הכל מומן מכיסו הפרטי של געצל, שניצל את קשריו עם ספקים וסוחרים, ועל-כן היה ממנה עצמו לתפקיד גבאי צדקה, והצליח בכך יפה מאד.

לייבל'ה שוטה הכפר שלנו, מזה שלוש שנים מאז פטירתו של בליכט לא ניגש לקבל את חבילת המצות שיועדה עבורו. הוא הביט מרחוק על עשרות ואולי מאות העניים, שהגיעו לחצר ביתו של געצל, ורשפי-אש הבליחו מעיניו.

"גש לקבל מצות מגעצל" הציע לו אלימלך. "אני שם לב, שאתה בשנתיים-שלוש האחרונות מתרחק ממנו".

לייבל'ה שוטה הכפר שתק ונעץ עיניו בעגלת היין העמוסה לעייפה, ששני סבלים הורידו ממנה מאות בקבוקי יין.

לייבל'ה שתק.

אלימלך ידע שאם הוא שותק, הוא טעון. אבל הפעם, אלימלך הקטן, למרות שנינותו וחריפותו, לא הצליח לתפוש מדוע לייבל'ה השוטה כועס כעס עצום על החנווני, שעל פני השטח עסק בחסד ללא גבול, מול עיניהם.

לייבל'ה הרים את מטהו הארוך והיכה על גבי אבן. מכה אחרי מכה. אלימלך הבחין מרחוק באשה כפופה משהו הנכנסת לחצר, מחליפה כמה מילים עם געצל ויוצאת מן החצר, ופונה לדרך היציאה מן הכפר.

"ה-ה-ה-ה-ה!!!" שאגת אריה בקעה ממושכות ונסקה מגרונו של לייבל'ה, מטהו הוגבה כלפי מעלה ונחת בקול רעש גדול על האבן ונשבר.

את 250 המטרים הבאים עשה לייבל'ה בריצת אמוק ממש, כשאלימלך משתרך אחריו, קם ונופל בין אבנים קוצים ודרדרים. השאגה, הריצה, המטה השבור, עוררו דאגה בליבו של אלימלך, בחושיו החדים הוא קלט שלייבל'ה הולך לפרוק כאן מטען כבד, והתפלל מעומק ליבו שהכל ייגמר יפה.

לייבל'ה נכנס לחצרו של געצל עם מטהו השבור, נופף אותו באוויר וניפץ בחמת זעם כמה כדי יין.

"געצל אתה רשע מרושע!" זעק לייבל'ה "אין לך לב, יש לך בפנים חתיכת ברזל חלוד".

אלימלך קפא על מקומו.

כל הקבצנים זקפו ראש, דממה מעיקה פילחה את האוויר.

געצל האדים מזעם וחיפש מילים. הוא ידע היטב שלייבל'ה טעון ורותח כמו קומקום תה בליל חורף, אבל עדיין לא שיער מה מצפה לו פה מול עשרות זוגות העיניים התמהות. הוא לא רצה להיגרר לקטטה או לנאצות, והבליג. אבל לייבל'ה לא שתק. הוא הלך להשמיע את המונולוג של חייו. אם תרצו, אלימלך הקטן לא האמין למשמע אוזניו, שהרי לייבל'ה לא נאם יותר משלושה או ארבעה משפטים ברציפות.

"געצל, אין לי ברירה אתה מכריח אותי לספר על רשעותך. לפני מספר שנים חשדת שבליכט מנהל החשבונות גונב אותך. ערכת אחריו מעקב, וגילית, אמת נכון הדבר. ז'למלה בליכט מעל בכספי עיסקך. לפחות כמה מאות רובלים נעלמו מן החשבון. פיטרת אותו. לא שוחחת איתו. לא שמעת אותו. לא חקרת למה הוא גונב. לא חיפשת כף זכות על יהודי שמטופל ב- 7 תינוקות. "אתה גנב" אמרת לו והוא הודה בכך ומיד חזר לביתו שבור ורצוץ. בליכט לא סיפר לאשתו, הוא לא אמר עליך מילה רעה, לאף אחד. הוא סחב עוד כמה חודשי עניות עד שליבו קרס והוא מת בחצי ימיו. הייתי אצלו כמה שעות לפני שגווע, והוא לחש לאוזני "לייבל'ה לייבל'ה, אני יודע שאתה לא שוטה. אתה נשמה טובה, ואני רוצה לספר לך למה אני מת. אבל אני משביע אותך לייבל'ה שתשמור את זה בסוד". ואז בליכט סיפר לי על המעילה. "לייבל'ה תאמין לי, שלחתי יד בקופת בעל-הבית אבל רק כשכלתה פרוטה מן הכיס והילדים שיוועו ללחם. ספרתי כל פרוטה שלקחתי, כי אני לא גנב, ואני התכוונתי להחזיר. 537 רובלים גנבתי מגעצל, ורק אתה יודע זאת לייבל'ה נשמה שלי. שמור זאת בסוד עד שתמצא לנכון לספר זאת..." כך אמר לי בליכט לפני מותו".

געצל החוויר. השתיקה הכללית נמשכה, אבל לייבל'ה לא שתק.

"געצל הרשע, אני עומד הרחק מביתך ומביט. והנה הגיעה לכאן האלמנה בליכט. תמימה. לא יודעת משום דבר. חושבת לתומה שממך תצמח לה ישועה לקראת חג הפסח. סוף סוף חושבת התמימה, בעלה עבד אצלך. היא לא שמעה על המעילה, כי הוא לא דיבר. כי הוא צדיק למרות שנכשל בגניבה. מרחוק אני מבחין שהיא מבקשת ממך כמה מצות ויין, ואתה משיב לה רשע מרושע שכמותך בלשון חלקלקה: "תראי גב' בליכט יש פה הרבה נזקקים לפניך ואני חייב להם, הם עניי עירי" והיא פונה לצאת והולכת בבושת פנים...".

אלימלך מביט בלייבל'ה במבט מעריץ, וחוכך בדעתו אם הסיפור נגמר, או שיש לו המשך. לייבל'ה לא מאכזב, והוא ממשיך לשאוג.

"געצל, אחרי שנמנעת מלתת עזרה לאלמנה, אז שתדע לך, המצות שלך טבולות בדם, והיין שלך גם הוא דם, דמם של יתומים מהול בקמחא ד'פסחא שלך. דם של יתומים ודמעות של אלמנה. אתה מענה יתומים ואלמנות, ויש לך חשבון פתוח עם הקדוש ברוך הוא, שהוא האבא שלהם. אני מרחם עליך געצל, ואני מקווה שאחרי שהלבנתי את פניך תזכה לכפרה מושלמת. דע לך געצל אני אולי שוטה הכפר, אבל אני לא ילד קטן. אני מבין את החיים, והמבחן האמיתי של יהודי באשר הוא, לא לנקום, לא לנטור, להיטיב ולסייע גם לאלה שבגדו בו. צר לי געצל שחייך הם כישלון. תתבייש לך!".

לייבל'ה הסתובב לאחור, הניף מטהו הקצוץ ופתח בהליכה מהירה לכוון בקתת הבמבוק שלו.

אלימלך הקטן שהשתרך אחריו קרא לעברו "לייבל'ה לייבל'ה, אתה איש אמיץ, אתה איש גיבור, אתה איש אמת, אתה המורה שלי לחיים".

לייבל'ה היפנה ראשו לאחור, חייך וקרץ לעבר הילדון "מצאת לך מורה, את שוטה הכפר. מעניין, האם לאחר שאמות, תוכל להיכנס לנעליים שלי ולעשות עבודה יותר מושלמת".

נו, וגעצל לא האכיל את יתומיו של בליכט?

האכיל גם האכיל. לא רק האכיל, גם דאג לממן את המלמדים שלהם והשיא אותם ברווחה עד כמה שידו היתה משגת, כי ביננו לבין עצמנו, גם הקשוחים ביותר, לא יכולים לעמוד בפני תוכחתו של לייבל'ה פריד, שמשום מה מכנים אותו בתור "שוטה הכפר".

פרי קטן - מאחורי הסיפור

העונש - ללא שוטי הכפר

הגאון מוילנא שילם בעין יפה למגיד מדרבנא כדי שייר אותו בתוכחות. גם המושלמים ביותר זקוקים לניעור רוחני, למיקרוסקופ שמיימי שיגלה את מומיהם וערלות ליבם הנסתרת.

"אינני מבין מדוע אנחנו מרגישים מושלמים ומוסריים, כאשר - מבלי עין רואה - אנחנו עושים מעשה כזמרי ומבקשים שכר כפנחס?" שאל אותי יהודי חשוב שקרא סיפור זה.

"דומני" השבתי לו במבוכה "שהדור שלנו נענש, והעונש הוא שהקב"ה הותיר את שוטי הכפר רק לסיפורים, ולא הותיר אותם בתוכנו".

הלוא כן?

המאבק על המקום האחרון

אביגדור, אביו של איש העסקים הנודע גבריאל מרקובסקי, לא היה איש דתי אבל היו לו כמה עקרונות אותם דאג להנחיל לבנו יחידו יקירו, מי שאמור לרשת את עסקיו המסועפים בארץ ובעולם.

עקרונות אמרנו? נו טוב, אצל אנשים שהלפיד ההלכתי אינו אחוז הדק היטב בידיהם, העקרונות לא תמיד ראויים להילמד "בבתי-המוסר" הפזורים להם אחד פה אחד שם ברחבי העולם היהודי.

לא נאריך בעקרונותיו של גבריאל מרקובסקי, אלא נתמקד בעקרון שהוא בעצם לב ליבו של סיפורנו, ההולך ונקטף לו מן ההוויה היהודית האותנטית של הימים הללו.

וכה יעץ אביגדור לבנו יורשו: "בני מחמדי, שאף תמיד להיות ראשון, לתפוס תמיד את המקום הראשון בצמרת, שם תקע את עיניך ועשה הכל כדי להגיע אליה".

ובמילים שלנו: אביגדור הממולח שאף כי גבריאל ילך על גדול, ישקיע בגדול, לא יפחד וישעט קדימה כסוס שוטף במלחמה כדי לזכות במכרז הכי שמן, הכי דשן, הכי רווחי, ולקצור קופון כלכלי שיוציא את העיניים לכל הקנאים בסקטור העסקי. חד וחלק.

"מי ששואף למקום הראשון, ישנו סיכוי עצום שהוא יזכה בו, הבנת גבריאל שלי?", והנער הצנום הנהן בראשו ולחש: "אבא, אתה בטח יודע על מה אתה מדבר".

לימים, כשאביגדור הזדקן והעביר את המושכות לידיו של בנו יחידו מחמל נפשו גבריאל, העקרונות הללו קיבלו מינוף עצום. עסקי היבוא והיצוא של המרקובסקים הרקיעו שחקים, הם קנו ומכרו כמעט כל מה שזז. הסינים, היפנים ודומיהם נהגו לסגור איתם עסקאות חובקות עולם, וחשבונות הבנק המשפחתיים חגגו.

דור לדור יביע חומר.

שעון החול של - ברייה בעולמו של מי שאמר והיה העולם - אוזל לו, אומנם באיטיות, בנינוחות, משרה מין סוג של תחושת נצח, כאילו לעולם לא מתים. אבל מה לעשות, לבסוף צונח לו הגרגיר האחרון מטה מטה, העיניים נעצמות, הרגליים נאספות ומלאך המוות, שכל גופו עיניים וחרב חדה בידו, נוטל את הנשמה לעולם הנצח, לתת דין וחשבון על מפעלה.

הסוחר הוותיק אביגדור מרקובסקי בן ה-90 נקבר לו בבית העלמין הקטן בפאתי העיירה הציורית בה התגורר עם משפחת בנו גבריאל הגביר הנודע ונכדו מיכאל בן ה-12. אביגדור קשישא נפטר מן העולם כשהוא שבע עיסקאות והישגים כלכליים.

בלשון עילגת עם המון טעויות מביכות אמר גבריאל בנו בן ה-50 את "הקדיש", וקומץ מלווים ענה "אמן יהא שמיה רבה".

בשלב מסוים ביקש גבריאל לשאת כמה מילות הספד על אביו ומיכאל הבן הצנום, בעל עיני התכלת העמוקות, הביט אל אביו ובלע כל מילה.

ההספד: "אבא חינך אותי להיות נחוש, אמיץ. אבא חינך אותי לשאוף למקום הראשון. לא להסס. לא לפחוד. להביט לצמרת ולכבוש אותה. צעדתי בדרכו של אבא וזכיתי להגשים הרבה מחלומותיו. חברת היבוא שלנו "מרקובסקי יבוא בע"מ" היא הגדולה בישראל, ומן הגדולות באירופה. תודה אבא, תודה שסללת לנו את הדרך למקום הראשון ועמדנו בכך".

מיכאל הנכד ספג כל מילה, וסרק במבטי הערצה את אביו המוצלח. כן, גם הוא מחונך לשאוף למקום הראשון. גם הוא רוצה להיות סוחר מצליח כמו סבא ואבא. כן, מבלי למצמץ.

רחמי השם כי לא תמו. בואו לא נעסוק כאן בתחקיר מעמיק למה כמה ומדוע, אבל בוקר אחד התעורר גבריאל מרקובסקי בסין הרחוקה, עם כאב ראש נורא. כאב הראש הלך איתו כל היום, וכדורי האקמול והאופטלגין לא השפיעו. בערב הרגיש סחרחורת ותחושת עילפון קלה, וכשהגיע צוות האמבולנס למשרדו בקומה ה-60 של גורד שחקים בשנחאי, הם כמעט אספו פגר.

מחובר למכשירי החייאה, חיוור עד מוות ומורדם, צנח לו הסוחר גבריאל מרקובסקי אל שלושה ימי מוות קליני, שהם לא פחות ולא יותר מעין גשר צר המחבר בין תעתועי העולם הזה, לאמת הבוערת והנוראה של העולם הבא.

כשהוא התעורר הוא זכר רק דבר אחד.

"ראיתי אי שם בשמים סבא צנום וגבה קומה, לבוש כמו אנשי "מאה שערים", ויש לו עיני תכלת בדיוק כמו לבן שלי מיכאל, וכיפה שחורה גדולה על ראשו. הוא לחש לעברי את המילים הבאות: "גבריאל, רק מקום אחרון, רק מקום אחרון, אם תסכים למקום אחרון אז תחיה. אם לא, אז תמות. לא חבל?" כך אמר הסב הישיש ואני הסכמתי אמרתי לו, 'כן סבא אני מוכן למקום האחרון'".

אחרי ההתאוששות, במהלך הטיסה מסין לישראל, שקע גבריאל מרקובסקי במחשבות נוגות. המפגש עם הסבא בשמים והתזה ההפוכה של הסבא - "רק מקום אחרון", ניקרו במוחו. יפים הם חשבונות נפש בשחקים, סמוך ונוגע בכפות רגלי המלאכים, ומכאן ואילך קצרה היתה הדרך להתעוררות רוחנית בריאה.

"כנראה שהסבא שנפגש עמי במוות הקליני הוא סבא של אבא שלי... והוא מבקש להעביר לי מסר שיציל את חיי. זה פשוט לי, אני לא מיסטיקן, אבל חלומות לפעמים יש בהם ממש".

מרקובסקי נחת בנתב"ג ונסע בהול לירושלים.

דחף פנימי האיץ בו להיכנס לביתו של אחד מגדולי הדור. הוא נכנס נבוך ומהוסס, וסיפר את הכל.

הרב ליטף את כף ידו הימנית של הסוחר המרוגש ואמר לו: "אם אתה חושב שזה סבא שלכם והוא חרדי, אז קיבלת איתות נפלא. מתנה של חיים משמיים. חזור לשבת, חזור לתפילה, חזור לבית סבא. סגור מעגל גבריאל, היכנס כחוליה נוספת לשרשרת הדורות של היהודים שומרי המצוות".

כשיצא גבריאל מרקובסקי לחלל הירושלמי הוא חש מחוזק. הרבה אחרי חצות לילה העיר בעדינות את רעייתו ובנו האהוב, העניק להם מתנות ביד רחבה, וסיפר גם להם על חוויותיו הקליניות. לכולם היה ברור כי מרגע זה ואילך המשפחה נכנסת להילוך חדש, מהפכני, אמיץ. גם כאן צריך לשאוף למקום הראשון...

אבל סבא אמר מקום אחרון. איך אפשר להיות יהודי שומר מצוות בשפל המדרגה, איך אפשר? תהה גבריאל.

אין כאן מקום להאריך. ארבעה חודשים אחר כך, עם פתיחת שנת הלימודים, צעדו אב ובנו שלובי זרוע לכיוון תלמוד התורה היחיד בעיירה.

מיכאל, בנו יחידו של גבריאל, קיבל בחיבה את המהפך הרוחני של אביו. כמו כן גם האם הרעיה. והנה עכשיו, עוד מספר דקות יכנס מיכאל החביב לעולמה של תורה וישאף מלוא ריאותיו אויר פסגות רוחני טעון גמרא, משנה, הלכות ומוסר יהודי שורשי.

הם התיישבו מול המנהל הותיק הרב מנדל לינקובסקי, והאבא, בלב מלא אושר, דיווח למנהל על שאיפת בנו יחידו היקר, למסור נפשו על לימוד התורה. מיכאל הנהן כשעיני התכלת שלו מאירות כמו שמש זוהרת בלב חודש תמוז.

סטירת הלחי המצלצלת לא איחרה לבוא.

הרב לינקובסקי ביקש ממיכאל התלמיד הפונטציאלי להמתין בחוץ והשמיע לאביו את המונולוג הבא: "תבין מר מרקובסקי, אתה איש יקר ובנך חביב, מתוק וגם נבון, אבל אני לא יכול לקבל אותו לת"ת. נער בגילו כבר שולט היטב בהוויות אביי ורבא, קורא תוספות ישר והפוך, בקיא בסברות ראשונים ואחרונים... שתבין, מרקובסקי, הפער בין בנך לילד ממוצע בת"ת, הקטן ממנו משנתיים, הוא שמיים וארץ - נכנסת בטעות לת"ת של מצוינים, כל התלמידים כאן באים ממשפחות בני תורה... זה לא מתאים. הילד שלך ירגיש כאן מתוסכל. לא חבל?".

המונולוג הזה חזר על עצמו כמה פעמים בוואריאציות שונות. המנהל לינקובסקי נשמע מאד משכנע, מאד ענייני, ואף השיא כמה עצות לפתרון... אבל בליבו של מרקובסקי בער הסוחר. הוא רוצה שבנו יהיה עילוי, כמו כולם כאן, שישיג, כמו הצוואה המשפחתית, את המקום... הראשון.

הוא נסמך על משענת הכסא וחש בעלפון קל, עלפון שכנראה היה מורכב מעלבון וסערת רגשות. והנה כהרף עין חלפה לנגד עיניו דמותו של הסבא הישיש מן החלום.

מרקובסקי הזדקף לפתע ובעיניים בוערות אמר: "כבוד הרב, אתה צודק. כולם כאן חכמים ונבונים, גאונים בגמרא, והבן שלי המסכן למד עד היום בבית ספר חילוני ואין לו מושגים. אבל ריבונו של עולם, תן לו את הזכות להיות במקום האחרון בגמרא!! שיהיה הכי חלש עם הציונים הכי עלובים - אבל כאן, ביניכם, בין התלמידים הנפלאים שלכם. שיהיה במקום האחרון, אבל בתלמוד תורה של... המקום הראשון...".

הנה כי כן המקום הראשון בערבוביה מפתיעה עם המקום האחרון, והכנות הבוערת של האב, חוללו נפלאות בליבו של המנהל לינקובסקי.

התלמיד מיכאל מרקובסקי נכנס לת"ת כשחיוך רחב נסוך על שפתותיו. המאבק לזכות במקום האחרון, בניגוד לתזה העסקית-המשפחתית עלה יפה, אפילו יותר מדי יפה.

פרי קטן מאחורי הסיפור

נוסחת הקסם פעלה

קצת יותר משנתיים חלפו מאז התרחש סיפור זה. למותר לציין כי מיכאל מרקובסקי הוא תלמיד מצטיין ממש, שהתקבל לישיבה קטנה מן המעולות בארץ. לכשעצמי הייתי מופתע מן העובדה שנוסחת הקסם של שאיפה למקום האחרון פעלה על ליבו של מנהל תלמוד-תורה יוקרתי, אשר אחוז היטב בתפישה ניהולית קפואה משהו, וכמובן עם כל התירוצים הנכונים, מי פחות מי יותר.

אך ללא ספק, סיפור זה בא ללמדנו כי גמישות ניהולית, עם קצת סיכון מחושב יכולים לרומם לשערי הצלחה, גם כאלה ששואפים למקום האחרון.

תשובת המשקל

זה מתרחש אצלי יותר מדי פעמים, לפחות פעם פעמיים ביום, אם אני מגיע לארוע רב משתתפים זה אפילו חורג מן הנורמה. יושב לתומי ליד שולחן צדדי וממתין כמו כולם שתתחיל החופה או הדרשה, או הארוחה. יש דייקנים, יש פחות. מעיין בספר מוסר קטן, בחצי-עין מחפש מכר או ידיד קרוב, ואז כמו במתכונת קבועה מתיישב לידי, אברך, או בעל-בית, או אפילו רב חשוב, לוחץ את ידי בחום רב, אומר לי בטון ובאינטונציה הכל כך מוכרים לי: "הרב לוי, אתה לא תאמין כמה זמן אני מחפש אותך... יש לי שאלה לשאול אותך שמנקרת בראשי המון זמן".

ובאופן שיטתי, שיגרתי, לקוני משהו, אני מודיע לבר-שיחי היקר "אל תתאמץ לשאול, חבל על המאמץ, אני אחסוך לך את השאלה, כי ברור לי מה אתה הולך לשאול".

הלה פוער למולי שתי עיניים ימניות, מלוטפות באהבה ובחיבה כלפי, ושואל "מה נחה עליך רוח הקודש, או משהו כזה?".

התשובה שלי בדרך כלל מנוסחת כך: "לא נחה עלי רוח הקודש, או משהו כזה. ובכן אתה רוצה לשאול אותי: תגיד לי אדון לוי, כל הסיפורים האלה שאני קורא בעתון - בספר - בעלוני בית כנסת פה ושם, תגיד הכל זה אמיתי?"

בר שיחי מתיישב לו מחוייך עטוף בענן מבוכה מתוק, מוזג כוס מיץ תפוזים חוכך כף ידו בזקנו המאפיר ולוחש "נכון ממש הוצאת לי את המילים מהפה, אבל באמת תגיד לי אדון לוי, כל הסיפורים האלה שאני קורא בעיתון ובספרים שלך, תגיד זה הכל אמיתי?".

לוקח המון אויר לריאות ומוציא מפי את התשובה הכי אהובה עלי, וכמובן הכי הכי אמיתית.

"תראה כבוד הרב, הלוואי, הלוואי והייתי כזה מוכשר להמציא סיפורים נהדרים כאלה. מה לעשות, הקב"ה לא חנן אותי ביכולת המצאה ובדמיונות מפותחים, ורק סיפורים שמתגלגלים לפתחי מיהודים כמוך, אני יושב לכתבם בסיגנון שלי שחנני ה', זה הכל...".

בר שיחי לוגם את מיץ התפוזים לא לפני שהשמיע "שהכל נהיה בדברו" שצריך מכשיר שמיעה מתקדם כדי לקלוט מה אמר, ואז הוא משמיע לעברי את המונולוג הבא: "תאמין לי, יש לי סיפור ענק לספר לך, שנה שלמה הוא טמון אצלי עמוק בראש, ואני רק מחכה להזדמנות פז לתת לך אותו, לדעתי הוא יכול להתאים לספר הבא שלך". ואני מחייך לעצמי את החיוך הכל כך מוכר.

פתאום הוא מגלה כמו כל אחד מאיתנו כי באמתחתו יש כמה סיפורים נהדרים ומרתקים על השגחה מופלאה, עם סוף מרגש ואמצע דומע. ואיזה מזל נפלא, וכמה הוא מאושר שהסופר נחת לו כמו מתנה עטופה צלופן מן השחקים, היישר לברכיו הנרעדות מהתרגשות.

"אתה רוצה לשמוע?" הוא שואל ואני מהנהן וכמו תמיד מטה אוזני כאפרכסת, כי סיפור טוב אסור לפספס, הקליינטים הרי ממתינים בסופשבוע עם המון תיאבון למאפה ספרותי חדש, הישר מן התנור היצירתי.

"אז ככה, יש לי תלמיד, שהוא גם ידיד, בעל בית חמוד וטוב, אשר 20 שנים בא לשמוע את שיעורי בשעות הערב בבית הכנסת השכונתי, הוא ממש יד ימיני, הבנאדם שמו אהרל'ה ברדינסקי עסק בנדל"ן והרוויח סכומים נכבדים, הוא התגורר לו עם משפחתו הקטנה בדירת ענק בת 7 חדרים, נסע במכונית ענקית שאינני זוכר את שמה, וכיסו וליבו פתוחים ונדיבים. מדי חודש הוא היה רושם צ'ק עב כרס לפקודת כולל האברכים שלי, ומעת לעת - בעיקר בחגים, דאג למוצרי מזון למשפחות בני תורה. טיפוס מבוסס עם עין טובה, ואכן ככל שהתחזק אהרל'ה ביראת שמים, עסקיו הניבו פירות טובים".

המלצר התשוש עמוס במגש עם דגים ובורקס עוצר לו את שטף המונולוג, ולאחר שהצלחות מתמלאות, הסיפור ממשיך להתגלגל.

"אחרי עשר שנים מוצלחות מגלה יום אחד אהרל'ה שלנו, שהבנקים מאיימים לבלוע אותו, אל תשאל איך למה ומדוע, אבל רואה - החשבון שלו, בשיתוף פעולה עם עוד כמה גורמים עסקיים עשו לו - מה שנקרא בלשון הרחוב - "עוקץ", הם פשוט בלעו את כל הונו והותירו אותו עם חובות עצומים, דירה מעוקלת, לב מרוסק ומשפחה שבורה. אהרל'ה ברדינסקי מטר שמונים גובה, מאה ועשר קילוגרם, הפך לצל של עצמו. נרדף, מעוקל, שמחפש דירה קטנה להשכרה וחי מהיד לפה. וזה קורה תוך שנה. לילה אחד הוא מגיע אלי שבר כלי ושופך את ליבו: "כבוד הרב יודע הכי טוב, כשהייתי אמיד חילקתי המון, החזקתי תורה, נתתי ביד רחבה. למה נפלתי לאשפתות מה הקב"ה רוצה ממני?"

"כך הוא שאל, ואז הבזיקה בראשי תשובה מעניינת למדי. אמרתי לו " אהרל'ה, נכון, עמדת בנסיון העושר, אני עד נאמן לכך, ועכשיו הקב"ה רוצה להעמיד אותך בנסיון העוני".

" אהרל'ה מירר בבכי, "כבוד הרב אני לא מסוגל להיות עני.." ואז משמים הכניסו לפי את המשפט הבא: " אהרל'ה אל תעלב ממני, אבל האם מאז שחזרת בתשובה הקפדת על כשרות מהודרת?" הוא נדהם מהשאלה אבל הודה "לא תמיד, בחו"ל לפעמים נכנסתי למסעדות עלובות בכשרותן, וגם בארץ הייתי מבקר במלונות לא הכי הכי..."

"ובכן הרב לוי, הגביר לשעבר היה נבוך, והייתי צריך לתת לו הנחיה כלשהי, שיתרומם, שיתחזק שיקבל אויר לריאותיו וימשיך הלאה. ושוב צץ במוחי רעיון "כרגע, אהרל'ה, כרגע זה מצבך, וצריך תעצומות נפש להתמודד מול הנושים והבנקים אולם ליבי אומר לי שמעכשיו אתה צריך להיות שכיר, ולהביא לחם הביתה בצורה מכובדת. אני ממליץ לך ללמוד קורס מקוצר בכשרות, ולהיות משגיח כשרות בבית מלון, והקב"ה יביא לך ישועה על תשובת המשקל שלך... רוצה לומר שעכשיו אתה תהיה מזכה רבים ותדאג שמזון הכי כשר והכי מהודר יונח בצלחתם של יהודים".

לפתע התזמורת פרצה בניגון מחריש אוזניים, אבל אנחנו באמצע הסיפור ואני מצמיד את אוזני לפיו של בר שיחי, שהרים את קולו עד כי ניחר הוא.

"ובכן הרב לוי, אהרל'ה קיבל עליו את הדין באהבה, עשה קורס משגיחים ושקד בלילות על הלכות בשר וחלב, מליחה, ועוד, והתקבל לעבודה כמשגיח כשרות בבית מלון יוקרתי. הוא טיפוס מאיר פנים, והטבחים וכל אנשי הצוות פעלו בשמחה עפ"י הנחיותיו ורמת הכשרות באותו מלון הרקיעה שחקים, עד כי בשלב מסויים גם הציבור החרדי פקד את המקום לרגל שמחותיו. בינתיים כפושט רגל, השית בית המשפט על פרויקה סכום די נכבד להשיב מדי חודש לנושיו, אך עפ"י אומדן חובותיו האדירים הוא היה צריך להחזיר אותם בשלושים-ארבעים גלגולים, "כבוד הרב, הוא היה אומר לי, קיבלתי את עצתך, אני מביא לחם הביתה, אבל אנא ברך אותי שאזכה להחזיר את כל חובותי לנושים. לא כפושט-רגל, אלא בראש זקוף".

"ברכתי אותי ועודדתי אותו, אם כי בשכל ישר, הדבר נראה בלתי אפשרי לחלוטין, במשך חמש שנים אהרל'ה עבד כמשגיח, והנה ערב אחד קורא לו מנהל המלון ומודיע לו. " אהרל'ה ידידי, אתה יהודי דתי ויקר, ויש לי עבורך משימה קטנה, היום הגיע למלון יהודי דתי כבן 80, והוא יתגורר כאן אם ירצה השם עד 120. הוא קצת מתקשה ללכת, ולכן אני מבקש שתקבל על עצמך משימה לבקר אצלו פעמיים שלוש ביום, להנעים את זמנו, לדאוג לו לארוחות".

אהרל'ה מסר נפשו על האיש, הוריו נפטרו עליו בצעירותו, והישיש היה לו כמו אב. הוא האכילו, השקהו, שמח עמו, ומדי פעם ארח אותו בביתו. יום אחד בעודם ישובים נכנסה לדירה במלון אשה מכובדת והציגה את עצמה "שלום, שמי ראומה גילון, אני בתו של מוריס, שמעתי שאתה מאד דואג לאבא שלי ובאתי להביע את הערכתי ותודתי הגדולה לך".

"יושבים השלושה על המרפסת הצופה לים, ואז בין לבין שואלת הגב' ראומה את אהרל'ה, כמה שנים הוא משגיח כשרות. הוא מספר לה במילים קצרות שהוא נקלע לכאן אחרי פשיטת רגל בענף הנדל"ן עקב "עקיצה". הגב' גילון לא מאמינה למשמע אוזניה. אהרל'ה מספר לה על פרויקטים גדולים שבנה ויזם בארץ, ועל הנפילה הגדולה. ואז היא מסכמת את השיחה "אדון אהרל'ה אני צריכה יהודי כמוך לצידי, רוב עסקי בחו"ל, אבל עכשיו אני הולכת להשקיע בפרויקט תיירותי ענק, ואני צריכה מנהל כללי וגם שותף, שנה שלימה שאני מחפשת אדם ירא שמים ואמין עם ידע בנדל"ן ובינוי שינהל במדינת ישראל את עסקי. מה דעתך לקבל את התפקיד אדון בנדירסקי?".

"כאן מסתיים סיפורנו הרב לוי, אהרל'ה שלנו מקבל תפקיד של מנכ"ל בעסקים של הגב' גילון, וכאות הוקרה על הטיפול המסור באביה היא מעניקה לו 18% ממניות החברה בישראל, מבלי להשקיע אגורה אחת. אחרי חמש שנות עבודה מאומצת עם הישגים נדירים, אהרל'ה שילם את כל חובותיו, וחזר כמעט למצבו הכלכלי הקודם. זאת ועוד, מוריס אביה של גב' גילון נפטר לא מכבר, והותיר לו סכום נכבד בצוואה. אבל הדבר הכי חשוב, אהרל'ה ממשיך לפקוד את שיעורי הגמרא בשכונה והוא מקפיד על כשרות עד קוצו של יוד, וכמובן, הוא מברך אותי כל הזמן על העצה שנתתי לו לעסוק כמשגיח כשרות... ובכך לעשות את תשובת המשקל שהשיבה אותי למעמדו, נו מה אתה אומר אדון לוי, סיפור טוב או לא?"

סיפור מצוין אני משיב לבר-שיחי, וכשתקרא אותו בעתון או בספר, לא תצטרך לדון בינך לבין עצמך, אם זה אמיתי או לא, כי זה הסיפור שלך, אז קח בחשבון שכל הסיפורים שמופיעים כאן, עשויים בדיוק מאותו מתכון, ואז כמדומני התחילה החופה. "סברי מרנן".

פרי קטן מאחורי הסיפור

הסיפורים אמיתיים??

מאד מעניין, אהרל'ה גיבור הסיפור הוא אדם שמוכר לי שנים רבות, ידעתי על עלייתו נפילתו ושוב עלייתו, אבל פרטי הדברים מעולם לא גונבו לאוזני. הרב שסיפר לי זאת הוא יהודי בר-אוריין, איש חסד נדיר בעל טביעת עין מאד יחודית, אשר זכה להיות שליח נאמן של ההשגחה העליונה להנחות את תלמידו לנוע לעבר כפות ידיה של ההשגחה העליונה, עד לליטופם הסופי.

הנה כי כן, עלי להודיע בשער בת רבים, כי באמת אין לי שום בעיה שישאלו אותי גם מליון פעמים 'תגיד לי הסיפורים האלה אמיתים?".

אבל בתנאי שלשואל יהיה באמתחתו סיפור טוב, אם לא למעני, לפחות למענכם, נכון?

תוכן העניינים

העיתונאי 5

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה