אור ברסלב
העיתונאי 5 שערי השגחה

העיתונאי 5

שערי השגחה

שערי דמעה

השופר הסדוק

פרויקה תחב את השופר עמוק עמוק לפאוצ', והידק את חגורת הנשק על צווארו. חלקו העליון של השופר ביצבץ לו מן האפוד הקרבי ומרפקו של פרויקה השתפשף בו. צועדים בלילה. השמים זרועים כוכבים. מחלקה של חיילים לוחמים לקראת מארב לילי בלבנון זרועת השינאה. לך תדע מאיזה ואדי יצוץ לנו מחבל וירסס אותנו באש הקלצ'ניקובים חס וחלילה. תשל"ט.

"אין חיילים גיבורים" לוחש לי פרויקה "זה רק בסיפורים, ובחוברות שצה"ל מפרסם מפעם לפעם על מעשי גבורה".

"אתה מדבר שטויות" אני מהסה אותו "כבר שמענו על כאלה שמסתערים מול האוייב ומצילים פצועים תחת אש...".

פרויקה מחייך. הוא מלטף את חלקו הרחב של השופר ומשיב לי "אל תהיה תמים יענקל'ה, אם היית לומד קצת תורה היית מגלה שהגיבורים האמיתיים הם רק הזקנים העוסקים בתורה יומם ולילה, הם לא יראים ולא רכי-לבב, הם יוצאים לקרב בבטחון מלא שינצחו, הם אפילו לא זקוקים לרובים או טנקים או סיוע של מטוסי קרב והפצצה, הם יכולים - בשביל ההשתדלות - להחזיק מקל ביד ולנופף בו, והאוייבים בורחים מאימה וחלחלה. אנחנו חיילים של שוקולד, כולם פה רועדים מפחד.. ואם אין ברירה מסתערים אל מול האוייב, אבל זה לא מגבורה... זו גבורה מדומה. זו גבורה של פחדנים... רק כשלומדים תורה מבינים את זה".

פרויקה מוציא את המימיה מהאפוד ומברך "שהכל נהיה בדברו".

המפקד מבקש שנתיישב בטור ארוך מאחורי הסלע הענק. יש עוד 3 ק"מ לצעוד עד לוואדי, לשם - על פי הערכת המודיעין - אמורה להגיע חוליית מחבלים. הנוהל ברור וידוע, כרגע 10 דקות מנוחה".

פרויקה נשען בגבו על הסלע, שולף את השופר מהפאוצ' ומנגן עליו באצבעותיו.

"תגיד לי פרויקה, נפלת על הראש? רק עכשיו קלטתי שבעצם זה שהשופר עליך, יש בזה איזה אקט דתי...? מה בדיוק הולך כאן? תסביר לי".

פרויקה ממשיך לתופף על השופר, מביט בי בעין מחוייכת מבעד לאור הכוכבים האפלולי משהו, תוחב את השופר לפיו, מכניס אוויר לריאותיו...

אין לי ברירה, אני שולח יד וחוטף את השופר מפיו.

"אתה מטורף. אנחנו עוד מעט בשטח אוייב, ואתה עם השופר, עומד לתקוע בקול רעש גדול. רק חסר לנו שגם הסורים יתעוררו וכל העמק יבער בלהבה גדולה".

פרויקה לא מתרגש, הוא נוטל את השופר מידיי ותוחב אותו לפיו.

זימזום הליקופטרים נשמע באופק, כנראה כוח פינוי... אם וכאשר. פעימות הלב מורגשות ברקות, המצח מדיף זיעה.

"הלו, יענקל'ה, הלילה ליל ראש השנה... מחר בבוקר צריך לתקוע בשופר. זו מצוות עשה מן התורה, ואני עם כל הכבוד לצבא לא מוכן לאבד את המצווה הזו. מי יכול להבטיח לי שנחזור לשלום... מי יכול להבטיח אם יחלצו אותנו, ואם נתקל... מי יבטיח לי אם אני חוזר חי. לא יודע, אני יהודי מאמין שהכל יעבור יופי יופי, אבל כשהשופר איתי, לצידי, אני רגוע. מבחינתי זה כאילו אברהם אבינו ויצחק אבינו עומדים לימיני, והאיל שלהם מסובך עם הקרניים. זו אומנם היתה עקידה, אבל יצאו ממנה בחיים, האייל הקריב את גופו במקום יצחק, והקרניים שלו הפכו לשופרות של מתן תורה ושל משיח. אתה מבין, משיח צריך גם הוא תרועת השופר בשביל שתסלול עבורו את הדרך, שתכניע את הלבבות העולים, שתחדיר יראת שמים בלבבות, וכך יהיה סדר בעולם לפני שהוא מגיע. אז יתקע בשופר גדול.. לחרותינו. מה שווה יהודי, חייל, בחושך בעומק לבנון, בליל ראש השנה בלי שופר?".

אני מביט בו בהערצה גלוייה. הוא הדתי היחיד במחלקה שלנו שכולה מושבניקים וקיבוצניקים, שגדלו על מצע הנביבות של ההשכלה והחולין. כיפת הקטיפה השחורה והענקית מהודקת חזק חזק על ראשו, פיאותיו המסולסלות משתלשלות להן. חייל בן 25, עולה מארה"ב, עם חיילים צעירים ממנו בשש שנים. מתנה לצה"ל.

יורדים לוואדי.

לילה שוחר רע שולח זרועות חשוכות בין וואדיות עגמומיות, העטופות צללים רעים.

"בכסה ליום חגנו. אין ירח" לוחש לי פרויקה. "הירח מכוסה, כי גם הגזירות של הקב"ה מכוסות. רוצים גזר דין לחיים, אבל מי יודע? רק מקווים לטוב. מאמינים שיהיה טוב, ולכן אוכלים בעיקר דברים מתוקים".

פרויקה מושיט לי קוביית שוקולד מריר.

הוראה נלחשת "לשכב... מארב כוכב" רגל נוגעת ברגל, שכיבה במעגל. ראש השנה. קיבוצניק ליד מושבניק, מושבניק ליד קיבוצניק, ואי שם פרויקה. חרד לדבר ה' מארץ רחוקה, שבא - בשבילנו - משומקום, או יותר נכון ממקום שאנחנו לא מכירים, כדי להזכיר לנו יהדות, ראש השנה, שופר, תפוח בדבש.

אחרי שעה נפתחת אש לעבר המארב, לא מכוון הוואדי, דווקא מלמעלה. מאי שם אש מעל הראש. "הם זיהו אותנו" צעק המפקד. אחר כך אש נוספת מהצד השני. תופת. פצצות תאורה. פצצת זרחן. "להסתתר מאחורי סלעים ולבדוק אם נשארו פצועים בלב הוואדי" שואג הסמ"פ.

המילים של פרויקה מהדהדות בי. "מי יכול להבטיח לי שנחזור לשלום... מי יכול להבטיח שיחלצו אותנו אם נתקל... מי יבטיח לי אם אני חוזר חי...".

אין חיילים גיבורים, כמו כולם, מבולבלים בוואדי. יורים לעבר מקור הירי... מחכים להליקופטר שיבוא לחלץ. שותת דם מן השפתיים אני מחפש את פרויקה. הוא לא לצידי. הזמן נמשך כמו נצח. כשהאש שוככת וההליקופטר נוחת, אני מבחין שהחובש שלנו מעמיס מישהו על האלונקה, וחובש אחר חובש את פצעיו.

פרויקה.

ליבי נצבט בקרבי. כמה חבל, הוא כל כך רצה לתקוע בשופר. "עלה איתו למסוק יענקל'ה" מנחה המפקד, "טוס איתם לבית החולים רמב"ם. שמור לנו על פרויקה". צמוד לגופו היה מונח השופר. שלפתי אותו והצמדתי אותו חזק לחזה.

עיניו עצומות. אני חושב לעצמי, רגע, אם הקרב בוואדי היה מעשה העקידה, אז יוצאים משם חיים, כך לימד אותי פרויקה. עכשיו ראש השנה, והוא אמר שאברהם אבינו ויצחק אבינו לצידו, וגם האיל עם הקרניים שעושים מהם שופרות למשיח. אז למה עיניו עצומות. "אל תמות פרויקה" אני מתחנן לאלוקים שעוד לא למדתי להכיר. "אל תמות פרויקה, נדמה לי שהבטחת לתקוע בשופר בראש השנה...".

והנה השמש מבצבצת מעבר לאופק.

10 שעות אחר כך פקח פרויקה את עיניו, אחרי שתי מנות דם ואינפוזיה. השמש עדיין לא שקעה. מבט שובב ניצת בעיניו של פרויקה. "יענקל'ה, הוא לחש חיוור "אם אני מבין נכון, אני פצוע... כמה ימים עברו מאז שנפצעתי...?".

"עברו רק 10 שעות" אני מעדכן אותו מחוייך מאוזן לאוזן. "אנחנו לפי החשבון, עדיין בראש השנה".

"אוי... כנראה שהשופר נפל לי בוואדי... חייבים לשמוע קול שופר".

"הנה השופר פרויקה... שמרתי לך עליו... תגיד לי גיבור שלי, יש לך כוח לתקוע בשופר...? חטפת הרבה רסיסים, אמר לי הרופא... איבדת המון דם...".

לפתע נכנס דוקטור ציגלמן למחלקה ופנה לעברנו "החייל היקר אפריים לונגר, יפה מאד מצידך שהתעוררת... לקח לך הרבה זמן. בסך הכל אתה פצוע קל, קל מאד. ממש בנס פגעו בך כמה רסיסים בידיים וברגליים ולא באף איבר פנימי...".

פרויקה הרים את השופר, שאף אוויר לריאותיו וביקש לתקוע. ניסה פעם, ועוד פעם. לא עלה בידו.

"פרויקה, אני רואה סדק רחב באמצע השופר" הערתי לו.

ד"ר ציגלמן הרים את השופר מידיו של פרויקה והחל לנענע אותו מעלה מטה. רסיס פלדה בגודל ארבע ס"מ דק וחד כמו תער, נשלף לאחר שתי דקות של נענועים מתוך השופר.

"השופר הזה היה צמוד לאפוד הקרב שלי..." לחש פרויקה.

"ריבונו של עולם..." צעק הדוקטור. "הרסיס הזה! זה סכין שוחטים של מלאך המוות! אם הוא היה נכנס לבטן שלך אפריים, אוי, אוי, אוי... לא רוצה לדבר מה היה קורה... השופר הזה הציל את חייך חייל!".

"לך תחפש לי שופר יענקל'ה" ביקש פרויקה. "אני לא בנוי לדרמות של הרופא הרגשן הזה. מה הוא חושב לעצמו, שאני לקחתי את השופר בתור קישוט? לא השופר הציל את חיי, הקב"ה הציל את חיי אולי בזכות העובדה שכל כך רציתי לשמוע תקיעת שופר בראש השנה, עם כל הסיכון שבדבר... אתה מבין?".

חמש דקות אחר כך ניצב ליד מיטתו של פרויקה רב בית החולים ותקע תקיעה, שברים, תרועה.

השמש נטתה למערב, פרויקה נרדם אחרי זריקת מורפיום, ורק ד"ר ציגלמן המרוגש הסתובב בין החולים ואנשי הסגל עם השופר הסדוק ורסיס הפלדה, מה שהוא מכנה "סכין השחיטה של מלאך המוות", וסיפר להם על הנס.

פרי קטן מאחורי הסיפור

חופר שיחין

מסירות נפש למען שמירת מצווה היא ערובה מופלאה לחיים ארוכים. אינני יכול שלא להתפעם מפעם לפעם כיצד ניצלה בתו של רבי נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור עמוק וסכנת מוות ריחפה עליה. הקב"ה שלח את אברהם אבינו להוציאה משם, כי מצווה שצדיק עסוק בה, לעולם לא תפגע בזרעו.

במידה רבה יש בסיפור המחזק הזה, עידוד לא לוותר לעצמנו, לא להיגרר לתפילות יחיד, לא להקל ראש בהלכות כאשר לא מרגישים טוב. קצת מאמץ רק יועיל ויבטיח חיים.

הביטו בשופר הסדוק וקחו אל ליבכם.

שערי סייעתא דישמיא

אמר לי פעם אחד מגדולי העסקנים המפורסמים "לצערי לא אקבל שכר משמעותי בשמים על איסוף הכספים שאני עושה מדוע? כי בטרם אגיע לגביר פלוני או אלמוני, הוא זוכה לשיחת טלפון אישית וממריצה מאחד מגדולי הדור שמחזק ידיים ורגליים של אותם גבירים, ואני מגיע יום יומיים אח"כ צועד על קרקע פוריה ולב פתוח וקוטף את שכר כבודם וגדולתם של גדולי הדור... נו, נו, בזיונות? השפלות? לא רשומים אצלי ברקורד" כך אמר.

מלאכת קודש היא איסוף התרומות עבור עולם התורה, ובדור מבולבל כדורנו, אשר עגל הזהב שולט בכיפה, ומתעתע בקטנים כמו בגדולים, להאיץ ולשכנע להיפטר מכיס המעות, היא ענין הדורש תעצומות נפש.

לא להיעלב, לא להיות מופתע, לדעת באיזו נקודת זמן להוכיח, באיזו שניה להשפיל מבט ולא פחות חשוב להכיר במצב, שעתה כבוד התורה מונח על המאזניים ועדיף להסתלק בטרם פורענות.

הנה כי כן, שכרם של אותם גבאים רב לאין קץ, ומעלתם לעתיד לבוא אין לשער ואין לתאר.

ובצוק העיתים, כאשר עולם התורה משגשג מחד, והכלכלה העולמית מדשדשת מאידך, נאלצים גם ראשי ישיבות רבים לשנס מותניים ולנדוד בגלות הרחוקה לחזק ולתמוך בעץ החיים.

הנה סיפורו של הרב מ. ראש כולל חשוב, שחזר לא מכבר מארצות הברית של אמריקה: "האמן לי הרב לוי, אינני חש שום פחיתות כבוד לעמוד מול דלת ענקית, של דירה בקומה ה- 105 לדפוק בעדינות ולקבל תשובה "בעל הבית עסוק כרגע, אם אפשר תגיע מחר". אינני חש נכלם לשבת שעה וחצי בכניסה של משרדו של גביר מכובד אשר מתפנה אלי למשך חצי דקה ומעניק לי 50 דולר, והבעת פניו אומרת: "סלח לי אין לי זמן לשוחח איתך". מנסיוננו למדנו שאם ברז אחד נסגר, ברז או שניים אחרים נפתחים, ועולם התורה היה, הווה, ויהיה, כי לאמיתו של דבר הארון נושא את נושאיו.

"הסיפור שלי התרחש לפני מספר שנים וממנו קיבלתי חיזוק עצום לייקר את מלאכת הצדקה למען עמלי תורה. נכון, מקובל לחשוב שהגביר הוא האגוז שאנחנו צריכים לפצח, ואילו גבאי הצדקה הוא הצדיק, שלוחא דרבנן שעליו לאחוז בפטיש החוכמה ולהכות באגוז הגבירי, כדי לשלוף ממנו חופן דולרים. לעיתים נדירות התמונה היא הפוכה לגמרי. הגביר הוא הפטיש שצריך לפצח את אגוז- הגבאי.

"ובכן, בוקר אחד אני נוחת בעיר גדולה בארה"ב ונהג מונית שהוצמד אלי מביאני אחר כבוד לארמונו של גביר ידוע, אשר שמו הולך לפניו לא רק כנדבן, אלא גם כבר-אוריין לא קטן. יהודי שעסקיו חובקי עולם, אבל מידותיו אומרות צניעות ודרך ארץ. עבורי היה זה הביקור הראשון במעונו של האיש, ועפ"י מידע ממכיריו ומוקיריו, היה ברור לי שאצא משם עם תרומה הגונה, שתהיה שווה את כל המסע הארוך לאומה הריקה, אמריקה".

"כאמור, ביתו של היהודי היה רחב ידיים, וגן עצי פרי ענק קידם את פני לאורך שדרת דקלים ארוכה. נוף בוטני כקילורין לעיניים, מדשאות ירקרקות, ערוגות פרחי עונה ססגוניים, כמו פאזל צבעוני נשזרו להם בין המדשאות לעצים ולשדרה, מחזה מרהיב לעיניים. ניצבתי מול שער הברזל הגדול ודחפתי אותו קדימה. והנה יוצא אלי הרב ס. ראש ישיבה מפורסם, ידיד נעורי עוד מעידן הישיבה הקטנה. אנחנו מתחבקים בחום רב ולשנינו ברור ומובן מה אנחנו עושים כאן. 'הגביר הזה הוא יהודי יקר משכמו ומעלה' אומר לי הרב ס. 'מוקיר רבנן ותלמידיהון שזה לא יתואר...' ואז הרב ס. אוחז בכתפי ומבקש ממני לצאת החוצה. שנינו מתיישבים על ספסל סמוך ואני ממתין בסקרנות למוצא פיו.

'הקשב ידידי היקר' הוא פותח. 'הגביר שלפניך מצוי עכשיו בעומק סוגיא במסכת זבחים וזה מה שמעסיק אותו משעות הבוקר. הוא נתקל בתוספות מוקשה, שיש לו עליו שלוש קושיות כבדות משקל. כשנכנסתי הוא פנה אלי במאור פנים והודיע לי שהוא מוכן לתת לי תרומה פי חמשה גדולה ממה שתכנן, אבל בתנאי שאתרץ לו את שלוש הקושיות, שמחתי מאד... אבל שמחתי היתה מוקדמת מדי. לתומי הייתי סבור שלגביר יש מושגים כשל בעל בית פשוט הקובע עיתים לתורה, אך להפתעתי שלוש הקושיות על התוספות המוקשה, היו טעונות ועמוקות והתמצאותו בסוגיה היתה לעילא, כך שלא ניתן היה לפטרו בתרוצים קלושים. חצי שעה עמלתי לתרץ קושייתו אך לשווא. התיישבנו במרפסת הבית, והגביר שלף ורשם צ'ק ע"ס 2000 דולר הודה לי בחום ליבו ונפרדנו בידידות. עכשיו קבל עצתי, אל תכנס אליו לא מוכן. סע מכאן לבית המדרש שבקצה העיר, שב שעה-שעתיים, למד את הסוגיה, עיין בתוספות ובמפרשיו, ואח"כ תגיע לכאן. מובטחני שהוא ישאל אותך על התוספות המוקשה... ואם יזכו אותך מן השמים, תתרץ את שלוש הקושיות... ומי יודע אולי תצא עם סכום נכבד מאד מאד'".

"הרב ס. נפנה לדרכו, ואני, הרב לוי, שמעתי לעצתו, נסעתי לבית המדרש בקצה העיר, והתחלתי ללמוד במרץ את הסוגיה במסכת זבחים ישר והפוך עם ראשונים ואחרונים. אחרי שלוש שעות של עמל עיוני עם הרבה זיעה, הצלחתי למצוא כמה תרוצים מצויינים לקושיותיו הצפויות של הגביר.

"גדוש במכמנים של ידע רענן ונרחב במסכת זבחים, ובעיקר בסוגיה הנ"ל, דפקתי על דלת ארמונו של הגביר. ליבי פועם מהתרגשות, האם אזכה להישאל בסוגיה דנן, או שמא לא. ואכן, מה רבו רחמי השם, מארחי הסימפטי והיקר הגיש לפני מגש מלא תופינים ומשקאות, ובטרם אפצה פי ואבהיר לו מאין באתי ולאן אני הולך, הוא אמר לי: 'כבוד הרב, אשמע אותך בקשב רב, אך לפני זאת...' והנה הפלא ופלא, כמו ששיוועתי, וכמו שהכין אותי ידידי הוותיק הרב ס. הוא הקריא לפני את התוספות במסכת זבחים והשמיע את שלוש קושיותיו.

'אשמח מאד אם כבוד הרב יתרץ לי אותן' ביקש והאמן לי, היהודי למרות הונו הרב, הקרין אהבת תורה מן הנדירות שפגשתי. עיניו היו סקרניות להפליא ואוזניו כרויות לתרוצי. במשך חצי שעה פרשתי לפניו את הסוגיה, הבהרתי לו כמה נקודות סמויות מאותן תוספות עליו שאל את קושיותיו, ואחת אחרי השניה הן תורצו כמו מירקם דשן של סעודה רוחנית, שראוי וטוב להתכבד בה. הגביר נשאר פעור פה ונדהם. 'תודה, תודה כבוד הרב, ממש הארת את עיני'.

"הוא שלף מכיסו פנקס צ'קים ורשם באיטיות צ'ק ע"ס 20.000 דולר טבין וטקילין!!! הרבה מעבר למה שדמיינתי או חלמתי..."

"אבל זה לא סוף הסיפור הרב לוי, אחרי סידרה של ברכות והודאות לגביר היקר, יצאתי החוצה אל הרחוב עם הצ'ק בכיסי, וראשי מסוחרר. מעולם לא התרמתי סכום נכבד שכזה... אבל, אבל, אבל עגמומיות קלה החלה לנקר בלבי. אולי גנבתי את דעת הבריות... אולי יש כאן מעין הונאה, שהרי הוכנתי מראש לקראת השאלה, והכנתי הדק היטב את הסוגיה... שהרי אם לא הייתי בא מוכן, הייתי זוכה לתרומה אבל הרבה יותר מצומקת... האם אין בכיסי גזל חלילה?

"נחתתי אחרי יומיים בארץ, ומיד נסעתי לביתו של אחד מגדולי ישראל וסיפרתי לו על ההשגחה המופלאה, שמביתו של הגביר יצא ידידי ראש הישיבה הרב ס. וסיפר לי... וכו' וכו'.

"השיב לי הרב במאור פנים, 'הא, הא... הפלא ופלא, חלילה וחס, אין כאן גניבת דעת הבריות, זו פשוט סייעתא דשמיא נדירה ונפלאה שזכית בה.. קיבלת מן שמיא מפתח רוחני לקבל מאוצרותיו של הגביר העומדים לטובת עולם התורה, והגביר עצמו זכה לשָלִיח מיוחד ליישוב קושיותיו - משום אהבת התורה ורצונו העז לירד לעומקה של הלכה. ויתרה על כך, כנראה שהיה עליך לשנן וללמוד שוב את מסכת זבחים...' ובאותה נשימה סיפר לי הרב על אחד מגדולי ישראל אשר בצעירותו היה צריך להיבחן כדי לקבל תפקיד חשוב. והנה בדרכו הוא מגיע לאכסניה, ושם אין אף ספר אחד לרפואה מלבד דף ק"א במסכת בבא קמא. ישב האברך הצעיר ולמד חצי לילה את הדף הזה עשרות פעמים, וכשהגיע לרבני אותה עיר, הם שאלוהו שאלה הלכתית כבדת משקל.. והוא השיב להם: 'התשובה נמצאת בעמ' ק"א מסכת בבא קמא'

ואין כאן מקום להרחיב".

פרי קטן - מאחורי הסיפור

קנאת סופרים

חסידים מספרים כי פעם שאל הבעש"ט את בתו הקטנה "בתי, יש הרבה שערים בשמים המשפיעים שפע רב עבורנו... אך מה לדעתך השער הכי חשוב?" הבת השיבה ללא שהיות "שערי סייעתא דשמיא".

כשלעצמי חשתי הרבה הערכה וקנאת סופרים כלפי הרב מ. אשר בעדינות נפשו חשש שמא כספי גזל בידו. אך מה טוב ונעים לנו שגדולי ישראל, הם כזרקורים של אמת בעולם החושך, המעמידים כל עניין על תילו, מיישרים את העקמומיות ומדביקים את הנשמה למחוזות הבוהקים של הסייעתא דשמיא, סייעתא שאנו כה כמהים לה, מקבלים אותה בשפע על כל צעד ושעל, אך לעתים עינינו טחות מלראות אותה.

תפוחים מאחורי הגדר

פרק א'

ר' פרויקה שוסטמן היה חזן אגדי מזה 30 שנה, הנערץ על כל שומעיו בוורשה וגלילותיה. היה לו כישרון נדיר להפוך כל תפילה בעיקר בשבתות וימים טובים, לחוויה רוחנית מסעירה שהדביקה נשמות רבות חלולות כמלאות, אל אביהן שבשמים, בערגה יהודית כובשת ובצימאון נדיר להתרפק על כנפי השכינה. הקדיש של שוסטמן היה כמו מקדח רב עוצמה. מעבר לעוצמותיו המרקיעות להרים את תפילות עמך בית ישראל מעלה מעלה אל מול כסא הכבוד, הקדיש שלו חלחל עמוק בחדרי הבטן ובסימטאות המצפון, ופעל גדולות ונצורות.

ר' פרויקה ידע את מה שצריך לדעת כל יהודי, כי כשרון הזימרה שלו, הוא מתנה מהקב"ה, מתנת חינם, ומה לו, עפר ואפר רימה ותולעה לעתיד, להתגאות ביכולותיו הווקליות. אכן כן, צנוע ענו וישר דרך היה אותו פרויקה שוסטמן, אשר לפרנסתו עסק במסחר נעליים באחד מרחובותיה המרכזיים. נולדו לו ולנוות ביתו שושנה ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות וכולם נישאו בשעה טובה, כך שגם הכל נחת מהנכדים. היה נראה היה שלו פסטורלי וספוג אידישקייט.

אחר כך פרצה המלחמה.

גדודי הזעם הרשע והרצח של גייסותיו של הפיהרר אדולף היטלר ימ"ש, פרצו לתוך פולין בהמוניהם, והפכו אותה מאכולת-אש לטרופם. הצבא הפולני הפרימיטיבי על סוסיו ומרכבותיו, כרע נפל שדוד אל מול הטנקים הגרמניים. הפולנים כידוע, לא היו תכלית המלחמה, זרע הפורענות הנאצי, שפרץ גבולות כתמנון צמא-דם, רצה ביהודים.

מסע הקטל המזוויע נפתח כידוע בהליכים של סלקציות, מחנות עבודה, ועוד הרבה לפני כן, בהגלייה לגיטאות. יהודים לא הורשו, על פי חוק, לדור סמוך לבני הגזע הארי, כולל פולנים.

משפחת שוסטמן מצאה עצמה כמו עוד רבבות ומאות אלפי יהודים בתוך דירת חדר בגטו. מחיי השפע והעושר הרוחני אל האופל המאיים בדמותם של חיילים נאצים ארורים.

מסעודות שופעות כל טוב, אל פרוסת לחם עבש וקליפות תפוחי אדמה.

משמחת חיים כובשת, לחרדת מוות, לרעב תמידי מציק. משבתות רוויות הוד של תפילה מתרוננת בבתי כנסת מפוארים, למניינים זריזים במעבה מרתפים טחובים ואפלים.

"הקב"ה בא חשבון עמנו" הסביר פרויקה לאשתו ולצאצאיו. "יש דין ויש דיין. אנחנו לא יודעים חשבונות שמים מה הם, אך ללא ספק העובדה שזרע עמלק הגרמני שם לעצמו מטרה לדכא את היהודים, זו גזירה שמיימית ועלינו לקבלה בהבנה. הלוא ראינו במו עינינו כיצד משפחות שלמות בגרמניה בפולין ליטא ורוסיה, הולכות ומאבדות את צלמן היהודי, ומסגלות לעצמן את תרבות הגויים כאילו רוצות לומר "לא עם-לבדד ישכון". אבל הקב"ה קבע כן "עם-לבדד ישכון", ושלא יגלה חשיבות בהבלי תרבות הגויים. אינני יודע אם המכות הללו הן תוצאה של ההתבוללות ועירטול עמנו מן התורה והמצוות, אך חובה עלינו לעשות חשבון-נפש לא רק לאומי, אלא גם פרטי. בואו חביבי, למרות הסבל הרעב והאימה, נתפלל בדבקות, נקפיד על ברכות מילה במילה, ונעורר בקירבנו את האמונה, כי הכל מידיו של השם יתברך, והכל לטובה. אמונה זו בכוחה להושיענו מכל צרה וצוקה".

החזן ר' פרויקה שוסטמן גייס את שרידי כוחותיו הנפשיים והגופניים כדי לחזק את בני משפחתו. בלילות העגומים כשהבטנים מקרקרות והלב דואג הוא שר לנכדיו המרזים והמפוחדים שעיניהם בולטות מחוריהן, ניגוני תפילה, מסלסל בקולו ומחדיר בהם את אהבת התורה שמפעמת בתוכו.

לא הרחק מדירת השוסטמנים, לתוך מרתף טחוב, הגיעו בני הזוג גולד אבריימי ושרה, עם בתם הקטנה והיחידה רבקהל'ה בת ה- 10. שרה גולד היא אחותו הקטנה של החזן שוסטמן. המשפחות שמרו על קשר טוב, למרות המחנק בגטו. עודדו אלו את אלו.

הצורר הנאצי נכנס לגטו והודיע על כוונתו לשלוח חלק מן התושבים למחנה עבודה. "העבודה משחררת". בשעה 11 בבוקר נערך המסדר. נשים בצד השמאלי, גברים בימני. שורות שורות.

הקצין הנאצי וצמד עוזריו צעדו זקופים וגאים, מי שקיבל מכה ידע שהוא עולה לרכבת. בזווית עינו הבחין פרויקה שהנאצי מכה על גבו של גיסו אבריימי גולד, מבט מצודד לכוון מחנה הנשים חשף את גודל המכה. גם שרה גולד נבחרה לצאת למחנה העבודה. זה לא נגמר, הנאצים המשיכו במסעם בין השורות, והנה גם בניו ובנותיו של שוסטמן סומנו לעלות לרכבת המסע.

המשפחה מתפרקת, השם ישמור.

דמעות, חיבוקים, קללות ונאצות. הנאצים צורחים וחובטים עם האלות. החזן פרויקה שוסטמן מבין שלנגד עיניו מתחולל עכשיו אסון אישי נורא. הוא מאבד אל הבלתי נודע את בניו ובנותיו, את אחותו ואת גיסו, והוא נותר כאן לבדו. רעייתו החולנית נלקחה יומיים לפני כן ל"מרפאה" של הגטו, ושום אות חיים לא נתקבל משם. עוד אסון... חלילה.

שרה גולד אחזה נואשת בידיה של רבקהל'ה הקטנה ומסרה אותה בידיו של אחיה. "שמור עליה מכל משמר. היא היהלום היחיד שיש לי בעולם. אחי היקר אינני יודעת לאן הולכים מכאן, אינני יודעת אם אי פעם אחזור. אבל בשבילי ובשביל בעלי, אני מפקידה בידיך את האוצר האהוב שלי, ילדה תמימה זו, מלאך זה, הוא בידיך למשמרת. עשה ככל שתוכל כדי שתינצל מן התופת הזו, אולי אם ירצה השם, יישאר לי שם ושארית בארץ". עיני שרה דמעו.

הקריעה, היתה קריעת בשרים ממש. שוסטמן לא היה נאיבי, הוא הבין שזו פרידת נצח משארי בשרו, ורק רחמי שמים מרובים יותירום בחיים. אחד מעיר שניים ממשפחה. הוא חיבק את נכדיו הקטנים ונבלע בכניסת הבנין.

הרכבת העמוסה והחנוקה, יצאה לדרכה. זעקות השבר של הילדים צבטו את ליבו.

הוא אחז בידיה של רבקהל'ה הדומעת ואמר לה: "בתי אל תדאגי, אני מאמין שאבא ואמא יחזרו". לאמיתו של דבר היו אלה מילות ניחומין, שהוא בעצמו לא האמין בהם.

הנורא מכל התרחש למחרת בבוקר. מוקדם בבוקר.

משלוח הילדים.

שוסטמן לא האמין למשמע אוזניו, הכלבים הנאצים פשטו בין הבתים והוציאו משם בכוח, תולשים ילדים מזרועות אמותיהם ללא רחמים. מסננים קללות וחובטים באלות. הוא החביא את ששת נכדיו מתחת למיטות, רבקהל'ה מצאה מסתור מתחת לכיור.

הם בועטים בדלת.

הם שוברים אותה.

הם בפנים. שוטסמן מביט בהם מבוהל.

"איפה הילדים?" הם שואלים. הוא לא עונה.

הם בועטים בשולחנות בכסאות במיטות. זעקות שבר. שוסטמן מנסה להרגיע אותם, אך האלה מוטחת על מצחו ודם זב ממנו. הוא נופל שרוע על הארץ, עוד בעיטה בפניו והוא מתעלף.

רבקהל'ה ניגבה את מצחו והושיטה לו כוס מים.

"דוד פרויקה, עכשיו לילה. הנאצים לקחו את מושיק וחוול'ה, ואת כולם... רק אני נשארתי. עד עכשיו הייתי מתחת לכיור והם לא הבחינו בי. מה נעשה דוד? איפה אמא? איפה אבא?" רבקהל'ה בכתה ובכתה, ופרויקה הביט בה כאוב, שבור כשכולו יסורי גוף ונפש.

אשתו נעלמה ב"מרפאה". בניו בנותיו ונכדיו הוגלו, גם אחותו וגיסו נלקחו עמם. האם רבקהל'ה היא שאר-בשרו היחיד? הוא לא הירשה לעצמו לבכות. פרויקה הזדקף.

צולע וזב דם הוא יצא עם רבקהל'ה דרומה. לדרומו של הגטו, שם נמתחה חומת בלוקים גבוהה, מרוחקת כמאתיים מטר מהבניינים האחרונים, וסמוך לה עשביה קוצנית בגובה רב.

"רבקהל'ה יקרה אל תפחדי, אני משאיר אותך כאן ליד הגדר, ליד החומה. תתחממי בין השיחים, ואני מקווה בע"ה לחזור ולקחת אותך. אחפש דרך שנצא מן הגטו... את תמתיני כאן, ואל תזוזי". הוא הוציא מכיסו חצי פרוסת לחם עבשה ונתן לה. פרויקה פחד שהנאצים יאתרו את רבקהל'ה ויקחו גם אותה במשלוח הילדים אל... המוות.

רבקהל'ה האמינה לדבריו. היא ידעה שדוד פרויקה הוא איש טוב. אבל מסובב כל הסיבות שלח חייל נאצי לפתח דירתו, והלה גרר אותו לבנין המשטרה הגרמנית. פרויקה הואשם בהחבאת ילדים.

שעת צהריים.

מורעבת ומפוחדת ישבה רבקהל'ה בין הקוצים והשיחים סמוך לחומת הגטו. מחכה לפרויקה שבושש לבוא. זה היום השני שהיא שם.

"אני עלולה למות מרעב" הרהרה. "אני לבד בעולם. שכחו אותי כאן". רבקהל'ה חיבקה את ראשה בשתי ידיה ובכתה לריבונו של עולם. לפתע שמעה איוושת צעדים מעבר לחומה.

יצר החיים עשה את שלו. "ממילא אני בסכנת חיים" חשבה "אם מעבר לגדר נמצא חייל גרמני אז הוא עלול לירות בי. אבל אולי יש שם סתם איש פשוט והוא יעזור לי". הרצון לחיות גבר על כל שיקול דעת.

"אם יש לך אוכל זרוק לי אותו מעבר לגדר!" צעקה בשארית כוחותיה.

איוושת הצעדים נדמה. אחרי חצי דקה הבחינה רבקהל'ה בתפוח עץ אדמדם שנחת שלושה צעדים ממנה. היא הרימה אותו, ברכה "שהכל נהיה בדברו" ונגסה בכל פה. התפוח החייה אותה והוסיף לה תקוות חיים.

גם למחרת. אותה איוושה.

היא צועקת "אם יש לך אוכל זרוק לי". ושוב תפוח, והפעם גדול מהקודם.

במשך חמישה ימים זרק לה אלמוני תפוחים מעבר לגדר. והם נתנו לה תעצומות לחיות. באחד הלילות היא ראתה גבר חולף מעל החומה. הלה ניגש אליה, הרים אותה, והצליח להעבירה לצד השני. שם חיכו עוד ארבעה גברים ושתי נשים. הם החזיקו רובים בידיהם.

היו אלה פרטיזנים יהודים. רבקהל'ה ברחה איתם ליער.

האם הם זרקו לה את התפוחים שמעבר לגדר? לא ברור.

פרק ב'

ר' פרויקה שוסטמן ישב שישה ימים על ספסל עץ בחדר החקירות של ה- S.S. מואשם בהחבאת ילדים יהודים שהיו מיועדים למשלוח. הרבה עינויים ומכות, עיגולים שחורים עטו את עיניו, וברק החיים החל להתעמעם. הרעב מציק, ההווה מבהיל, העתיד כמעט בלתי נתפש. הוא עצם את עיניו והחל לחלום.

הנה הוא ניצב על התיבה בבית הכנסת הגדול ופיו אומר שירה מעומק הלב. קולו מסתלסל ודבוקת מלאכים לבנים נושאים בכנפיהם מעלה את מילות הקודש של תפילת מוסף של יום הכיפורים. כן עכשיו יום כיפורים, אבל מי מרגיש זאת.

שוסטמן פקח עין תורנית והבחין בקצין נאצי גבה קומה שפקד עליו לחזור לביתו. "הזהר לך יהודון, בפעם הבאה שתגיע לכאן, לא תצא מכאן חי". הוא רץ לכוון הגדר ובלש בין הקוצים. רבקהל'ה לא היתה שם. היא נעלמה.

האמת היא, שהטעם לחיות ניטל ממנו. הוא איש בודד בעולם. לפני כחצי שעה "בישרו" לו שתי נשים צנומות על פטירתה של אשתו ב"מרפאת" הגטו. ליבו שניבא לו רעות לא איכזב. נסיון העבר לימד, שמי שמגיע למרפאת הגטו, יוצא מת או עוד יותר חולה.

הוא טיפס במדרגות לביתו השומם בגטו ושרך רגליו בין הקירות השוממים. "יום הכיפורים היום. כנראה שזה הכיפור האחרון שלי עלי אדמות. אשתי כבר בעולם האמת, בני ובנותי נעלמו לתוך האופל הנאצי, אחותי ובעלה אף הם. רבקהל'ה נעלמה מן הגדר".

פרויקה שוסטמן הניח ראשו על אדן החלון ואיפשר לעצמו לבכות, לבכות, לבכות, עד כלות כוחותיו. הבכי הזה הקל עליו במידה רבה את העומס הנפשי.

לפתע שמעו אוזניו זעקות שבר שהגיעו מקצה הרחוב. לא היה כל חדש במחזה הזה. שני חיילים נאציים נושאי אלות היכו ללא רחם ביהודי מזוקן ונמוך קומה. חובטים בו מכל כוון אפשרי ומקללים.

הנה הם עוזבים אותו ונעלמים מעבר לרחוב.

פרויקה רץ לשם כצבי וכאיל. הוא ניגש ליהודי המחרחר ושותת הדם, ליטף אותו במצחו, וניגב את הדם מפניו. האיש החבול, הגוסס פקח את עיניו, וחיוך נסתר בקע מתוכן.

"אני מזהה אותך" לחש "אתה החזן המהולל פרויקה שוסטמן. שמי גדליהו פינקפלד, אני מברלין..." נשימותיו הפכו כבדות וחירחוריו מזוויעים.

"שוסטמן, היום יום כיפור. כשהייתי ילד אבא שלי לימד אותי לחן מרעיד עולמות לקדושה ויגון, אותו נהג לשיר רק ביום כיפור... הקשב לי שוסטמן. הלחן הזה הוא הצוואה שלי. אני הולך למות עוד דקות ספורות... נקדש את שמך בעולם...".

שוסטמן היטה אוזנו לתוך פיו של גדליהו הגוסס וקלט כל תו ותג. "כשם שמקדישים... אותו בשמי מרום...".

רק הריבונו של עולם יודע, מאין שאב גדליהו פינקפלד את הכוחות לזמזם את הלחן והמילים. מחרחר, גווע, גוסס, חיוור, אבל הוא שר, והחזן שוסטמן מקשיב, כרוי. עד לנשימה האחרונה של האיש במילים "קדוש קדוש קדוש".

מעכשיו היה שוסטמן בטוח שהוא נשאר בחיים, והוא ישרוד את אימי הטרוף הנאצי. מדוע? כי הצוואה של היהודי המוכה שמת על קידוש השם היתה לחן לקדושה שהחזן המהולל מעולם לא שמע, מעולם לא הגיע לאוזניו.

"אני אשאר בחיים" נשבע פרויקה "ואת הלחן הזה אשיר בכל יום כיפור, בכל מקום שאשהה בו".

כן, הוא ניצל. שלוש שנים של זוועה מצמררת עברו על החזן מוורשה, אבל חי, כן חי, כמו עלה נידף ברוח הוא הקביל את פני החיילים האמריקנים שבאו לשחרר אותו ממחנה ההשמדה בוכנוולד.

בדרך לא דרך, הגיעו אליו השמועות במהלך שנים אלה, שכל בני משפחתו מצאו את מותם באתרי ההשמדה. איש מהם לא נותר, לא בנים לא בנות ולא נכדים. גם אחותו שרה גולד ובעלה ניספו.

ומה עם רבקהל'ה הקטנה, האחיינית שלו, זו שהניחה לפני שלוש שנים ליד החומה בגטו? להיכן נעלמה רבקהל'ה גולד, האם היא חיה? והיכן?

רק ב- 1955, עשר שנים אחרי תום המלחמה הצליח פרויקה שוסטמן לקבל שביב מידע על אחייניתו.

"אם אכן זו קרובת משפחתך" אמר לו נציג הסוכנות היהודית "נשמח להתעדכן. שמה על פי הנתונים שבידינו לא רבקה כפי שאמרת, אלא סטפני מרקיורי. היא נשואה ומתגוררת בדרום דקוטה".

פרויקה שוסטמן הגיע לדרום דקוטה עייף מיוזע ושופע תקוות. הוא לא הצליח להכניס לתודעתו, מדוע רבקהל'ה גולד, ילדה יהודיה נחמדה, מבית טוב, שינתה את שמה לסטפני...

המציאות סטרה על פניו.

הגב' הצעירה סטפני מרקיורי שפתחה את הדלת דמתה להפליא בתווי פניה לרבקהל'ה, שהוא החביא בין הקוצים ליד הגדר.

"ברוך הבא דוד פרויקה" היא אמרה בקול צונן יחסית והושיבה אותו על כסא בחדר. "צר לי אבל אני כבר לא יהודיה...".

פרויקה הרגיש שהוא הולך ומתאבן. הבת של שרה גולד לא יהודיה?

"כן דוד, החלטתי אחרי המלחמה לפתוח דף חדש בחיים, אבל עם דת אחרת, עם ג'ורג' מרקיורי הנוצרי. עזבתי את יהדותי, אני מקווה שאתה לא כועס עלי. אני גם אם לשני ילדים...

דמעות ניקוו בעיניו. ילדיה מתחנכים כנוצרים לכל דבר. הנאצים ימח שמם ניצחו בשתי החזיתות. גם חיסלו את בני המשפחה וגם גזלו את נשמתה של רבקהל'ה לטובת הנצרות. רבקהל'ה היא השריד היחיד...

הוא שתק, הביט גבוה מעל הגגות האדומים וחיפש בשמים ענן הנושא על גביו תקווה. שום ענן כזה לא נראה באופק.

איך ניצלת רבקהל'ה?

"בזכותך דוד פרויקה. בזכותך. אני זוכרת אותך רץ בבוקר לכוון הגדר המרוחקת מבנייני הגטו. היה שם שדה קוצים גדול. הנחת אותי שם והבטחת לחזור... ולא חזרת. אני האמנתי כל הזמן שתחזור. רציתי שתחזור ולא חזרת.

פרויקה בכה חרישית.

"הייתי בחדר החקירות של המשטרה הנאצית ששה ימים. כששוחררתי אחרי חקירות ומכות, רצתי לגדר, לא היית שם. האיחור הזה עלה לי ביוקר... את שבוייה במלתעותיו של עם זר".

סטפני, רבקהל'ה, עצרה בעד ריגשותיה. היא החליטה וזהו.

כמה זמן נחבאת מאחורי הגדר? שאל.

"חמישה ימים".

"ומזון מאין?" שאל.

"לא תאמין דוד, הייתי מורעבת ממש, עד ששמעתי איוושת צעדים מעבר לגדר הגבוהה. הרעב גבר על ההגיון וצעקתי בשארית כוחותי: "אם יש לך אוכל זרוק לי" חשבתי לעצמי אם זה חייל נאצי אז שיירה בי, גם ככה קטנים היו סיכויי לחיות... אבל קרה נס, מישהו זרק לי תפוח אדום ועסיסי מעבר לגדר. לא יום, לא יומיים, חמישה ימים. אחרי חמישה ימים נודע לפרטיזנים היהודים שיש ילדה יהודיה המסתתרת מאחורי הגדר, הם הגיעו אלי, והבריחו אותי ליערות. שלוש שנים הייתי עמם נערה פרטיזנית, שורדת ונחבאת. כשהסתיימה המלחמה ביקשתי מהם לנסוע לאמריקה, הם בחרו בארץ ישראל. כאן פתחתי חיים חדשים במוסד לנערות ניצולות שואה, אבל בשלב מסויים בחרתי להיפרד מיהדותי...".

"במשך חמישה ימים זרקו לך מעבר לגדר תפוח עץ בכל יום?".

"בהחלט".

ומי זרק?

"אינני יודעת. פשוט אינני יודעת מי זרק לי תפוחים".

"ילדתי רבקהל'ה, הקב"ה נתן לך חיים במתנה, את בת להורים צדיקים וקדושים, אנא חיזרי הביתה...!!!".

שתיקה. "להתראות דוד פרויקה".

תוכן העניינים

העיתונאי 5

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה