אור ברסלב
העיתונאי 5 שערי דמעה

העיתונאי 5

שערי דמעה

שערי אמונה

"הכבשה השחורה"

"שלום לך הרב לוי... אינני יודעת ממה להתחיל, ואינני יודעת אם זה סיפור או לא סיפור. אבל אם יש לך חמש דקות להקדיש לי אולי מכל המשפטים המבולבלים שלי, תוכל להעביר מסר חשוב, מסר שיועיל להרבה הורים, להרבה ילדים לעם ישראל.

"כן, זה אולי לא יפה לומר, אבל ישנן משפחות ברוכות ילדים, שלפעמים העסק החינוכי שלהן קצת צולע, ואני לא מתכוונת חלילה לעניינים לא נורמטיביים. כוונתי שלפעמים יש מתיחות בין האם לבנותיה, לפעמים האבא תקיף ואז נוצר נתק בינו לבין הבנים, לעתים האב והאם לא משדרים באותו תדר, ואז הרכבת החינוכית עלולה לרדת מן הפסים עם כל המשתמע מכך. כן, הכל בגדר הנורמה, ואנחנו כהורים מצווים לבדוק את עצמינו מפעם לפעם, לפשפש בהנהגותינו, בדיבורנו, בתגובתינו, כדי להחזיר את הרכבת לפסים. לייצב את התא המשפחתי מן הפאן החינוכי עד למיטבו.

"הלוא נשמות יקרות מופקדות בידינו, ועלינו להחזירן אחרי 120 שנה מתוקנות וטובות.

"הרב לוי, אני אם לשישה ילדים הבכורה כיום בת 16, והקטן תינוק בן שנה. בשלושה בנים ושלוש בנות זיכה אותנו בורא עולם. בעלי הוא נהג שכיר של אוטובוס בחברה ציבורית. מצבינו הכלכלי בהחלט סביר. כאן בדרום הדירות זולות יותר, ומי שמנהל משק בית בצורה חכמה ונבונה, מסתדר היטב. דיברנו על חינוך הילדים. בעלי הוא אדם רגיש וטוב לב מאין כמותו, ויש לנו שיתוף פעולה מצוין לגבי חינוך הבנים והבנות גם הילדים טובים ונפלאים, חוץ... אינני יודעת באיזו מילה לבחור, האם בכינוי הקלאסי, או שמא בכינוי אחר... אשאר עם הכינוי השגור. חוץ מ"הכבשה השחורה". לא בכל בית יש "כבשה שחורה", יש בתים שהילדים כולם כבשים לבנות וזו כמובן ברכה מפוארת שראוי להשתבח בה. אצלינו בניהו בננו האמצעי בן ה- 11 זכה בתואר הזה ללא פיקפוק. אסור לומר על יוצא חלציך שהוא בלתי נסבל, זו כפיות טובה יש בכך גם אפיקורסות מסויימת, ולא ההורים הם אלה שבוחרים מי יוולד למעונם. הרי שלושה שותפים לו לאדם, אבל הקב"ה הוא זה שנוטע נשמה ויודע מדוע היא נשתלת באותו בית, בלב אותה משפחה, חשבונתיו עלומים. בניהו הוא ילד קשה, וזו מילה מאד אנמית כדי להגדיר מה הוא עשה לנו. במשך 11 שנים מרט לנו את העצבים, זה המינוח היותר נעים למשמע אוזן, לא למד כמו שצריך, הפך את הבית, אגואיסט מושלם גרם לאי שקט לאחיותיו, פגע והעליב אותן... השתלט על חפציהן, ולא נתן להן פינה אחת שלווה. אחיו הקטנים ממנו מסתובבים בבית מתוסכלים ועצבניים "בניהו לקח לי, בניהו הרביץ לי, בניהו גנב לי..." גיהנום ממש. בעלי ואני אנשים שלווים למדי, והוא בהחלט הצליח להוציא אותנו משלוותינו. לא אסתיר, אנו בהחלט פגענו בו במילים והענשנו אותו רבות על מעלליו, אך זה לא עזר. לילה אחד, עייפה ומתוסכלת מן החורבן שהוא ממיט עלינו, מאי השקט, מהעצבנות שהוא שידר לכל עבר, הצעתי לבעלי הצעה, שבמחשבה שניה נשמעת נוראה "אולי נשלח אותו לפנימיה, את "הכבשה השחורה" שלנו, הילד הזה הורס את החינוך של אחיו ואחיותיו. צריך לשים לזה קץ עדיף להציל את החמישה מפניו..".

"אגב, מלמדיו בתלמוד תורה היו גם הם מברכים על כך שיגור בפנימיה. בניהו הפך להם את השיעורים בהערותיו המרגיזות, ובתוקפנותו כלפי חבריו "בעלי כמעט והסכים, אך לבסוף אמר שבלי דעת תורה לא מוציאים ילד מן הבית, גם אם הוא הכבשה הכי שחורה שיש. ילד זה לא רהיט". הסכמתי וקבענו שניסע אחרי השבת הקרובה לבני ברק להיוועץ באחד מגדולי הדור.

"אם הילד שלנו הוא "כבשה שחורה", השבת היתה שחורה שבעתיים. בליל שבת באמצע הסעודה התעלפתי פעמיים ובעלי הזמין אמבולנס. חולשה נוראה תקפה אותי עם הקאות ורעידות. כשהגעתי לחדר המיון, הייתי מבוהלת ונפחדת, רועדת מאימה העלפון גרם לי לחיוורון בפנים ולרעידות משונות, אף פעם לא חשתי כך. לאחר סידרת בדיקות שנמשכו מספר ימים לקחו אותי למחלקה ההיא, המחלקה הנוראה. כשראיתי את השלט, התעלפתי. כשהתעוררתי התחלתי להתפלל שהלוואי והם טועים... אני אמא לשישה, ה' ישמור.. שכנה, חברה טובה שנילוותה אלי עודדה אותי, במלים חמות ומעודדות כל כך הייתי זקוקה לליטוף המילולי הזה. ביום ד' אחה"צ נכנסנו בעלי ואני לחדרו של ד"ר אונטרמן שבישר את הנורא מכל שאפשר לשמוע. "זה פגע לך בכדוריות הדם... אבל תתעודדי, יוצאים מזה...".

"אישפזו אותי להמשך בדיקות, ואז נתגלתה עוד בעיה רפואית חמורה, שהוסיפה מכאוב על מכאוביי, והקטינה את סיכויי הריפוי...

"בעלי הודיע על הפסקת עבודתו, ולא עזב אותי לרגע. הוא רזה באופן מבהיל, ופניו שידרו מצוקה. בנותי הגדולות הן עדינות מאד, בלשון המעטה והבית לא תיפקד. הקטנים בכו מגעגועים... שלושה חודשי אישפוז נוראיים עברו עלי כולל שבועיים של מה שמכונה "מוות קליני".

"ומי לקח את שרביט ההנהגה של הבית? "הכבשה השחורה". מה אגיד לך ומה אספר, בנקודה שכולם קרסו והפכו להיות חסרי בטחון וצל של עצמם, בניהו הפך לגיבור. הוא השכים כל בוקר קנה לחם וחלב וגבינות, הכין כריכים לאחיו ואחיותיו, סידר את המטבח שטף את הכלים, בערב שבת הוא הוסיף נדבך נוסף של אחריות, ומעבר לקניות, ניצב על כיסא ובישל בידיים אמונות. בין לבין הוא למד מאחת השכנות את מלאכת הכיבוס ובקיצור, בעוד אני מאושפזת לטיפולים נוספים מעבר למחלה הנוראה, בניהו ניווט את ספינת הבית אל חוף מבטחים, והשכנות מדווחות לי "לא יאומן, את חסרה מאד, אבל הילד שלך הוא ממש אוצר, שראוי להתכבד בו", מחיתי דמעות של אושר, דמעות לא מאמינות.

"בשלב מסויים של האישפוז עשו בדיקות מֵח עצם לילדים כדי למצוא התאמות ולהשתילו בגופי. בניהו נמצא הכי מתאים. בעלי מספר שהילד רץ לבדיקות וכולו תפילה, שהוא יהיה זה שיזכה שממנו יבוא המח עצם שיציל את אמא.

"לקחו ממנו מֵח עצם, ואחרי יום יומיים הוא חזר הביתה מאושש ומלא מרץ. המלמד שלו התקשר לבעלי לדווח "בניהו מתנהג למופת, עם כל חוסר הנעימות שבמצב, הוא פשוט ילד חדש, לומד, מנומס, ואחראי".

"הרב לוי, שלוש שנים חלפו מהסיפור הזה, היום אני ברוך ה' אשה בריאה וחזקה, ההשתלה בחסדי שמים הצליחה לאושש אותי, הטיפולים היו עסק לרפואה ברצון אלוקים, ואחרי שלושה חודשים של טיפולים קשים לשתי מחלות שונות, חזרתי הביתה.

"הבית היה עמוס זרים ושלטים מאירי עיניים "ברוכה הבאה אמא", "עד מאה ועשרים אמא", "אין כמו אמא בעולם", הבית היה מלא בבנות המשפחה הקרובות שכנות וחברות טובות. שולחן הסלון היה גדוש מאפים תופינים ושתיה בריאה ופני האירו מאושר. נישקתי את ילדיי החל מהבנות הגדולות ועבור לבנים הקטנים. אבל איפה בניהו? הוא, הגיבור האמיתי של הימים הנוראים הללו, הוא לא היה שם. כל כך רציתי לחבק ולנשק אותו, ולהודות לו על הכל, אבל בניהו כאילו בלעה אותו האדמה.

"איפה בניהו שאלתי?" לבעלי לא היתה תשובה...

"לפתע נכנסה אשה צעירה לא מוכרת ובידה גיטרה. היא ביקשה בנימוס שהבנים ובעלי ילכו לבית השכנים והציגה את עצמה בשם. במשך שעתיים שרה לנו, והצחיקה אותנו, והרגשתי שהיא מכניסה לי חיות מרעננת המון זמן לא שרתי, לא צחקתי לא שמחתי. אחרי שעתיים היא קמה והלכה... לא הספקתי לשאול אותה מי היא. השעה היתה כבר תשע בלילה, בניהו עדיין לא הגיע הביתה. עייפות גדולה תקפה אותי וגם דאגה חילחלה בקרבי, מדוע בניהו לא בא להקביל את פני..

"נכנסתי לחדר השינה, על הכרית היתה מונחת מעטפה "לאמא", אני מקריאה לך... כן, יש כמה שגיאות כתיב.. לא נורא.

"אמא יקרה שלי שלום לך, אני נורא שמח שחזרת בריאה הביתה. התפללתי המון שהניתוחים יצליחו, וברוך ה' הם הצליחו, רציתי להגיד לך אמא, שרק אחרי שהלכת לבית החולים, הרגשתי כמה את חסרה וחשובה לי... אני יודע שהיתי ילד רע וגרמתי לך הרבה צער. כשחלית, חשבתי לעצמי אולי זה בגללי... אבל לא רק בגלל זה אמא שלי, עזרתי בבית. עזרתי כי כולם היו שבורים ובוכים, ואני, את מכירה אותי אני "הכבשה השחורה" אני בוכה פחות, וכמו שהיה לי יצר רע להרגיז ולעצבן, ניצלתי את הכוח הזה לעשות המון דברים טובים בבית, בטח סיפרו לך. אמא, סליחה על כל מה שהעצבתי אותך. את יודעת, האשה הזו הזמרת שניגנה לך, אני הזמנתי אותה ושלמתי לה מהחסכונות שלי, אמרו לי שהיא אומנית שיודעת לשמח נשים, ואני מאד רציתי שהיא תשמח גם אותך על כל העצב שעשיתי לך. אמא, עוד דבר אחד קטן, אם את סולחת לי.. אז אל תשלחו אותי לפנימיה, ברוכה הבאה, בניהו".

"הילד, הרב לוי, שמע את השיחה ביני לבין בעלי ליבו נפל בקירבו מעלבון, והמכתב מעיד על כך, כאלף עדים. אבל הקב"ה מלך מלכי המלכים, מנהיג את בריותיו עפ"י חשבונותיו העלומים, ודווקא אותי הוא שלח "לפנימיה" זו המחלקה הנוראה... ועוד עניין קטן כמה אנחנו ההורים צריכים להיזהר מלהדביק סטיגמות על ילדים, כמה זהירות צריך מחריצת דין, כן, לפעמים "הכבשה השחורה" מתגלה כדבר הכי לבן שיש בעולם, הלוא כן?".

פרי קטן מאחורי הסיפור

סטיגמה של טעות

"הכבשים השחורות" - חשבתי לעצמי - אחר כתיבת המונולוג המצמרר הזה, מלוות אותנו כמעט בכל פינה ותחום בחיים לא רק בתא המשפחתי, גם במקום העבודה, בבית הכנסת, בכולל, תמיד מסתובבת שם איזו "כבשה שחורה" שלפעמים נדבקת לה הסטיגמה גם מבלי שהיא כזו. עמוק עמוק, ברגעי האמת, זו הכבשה הכי לבנה שיש.

כמה חשוב לעשות חשבון נפש, על שפיכות דמים שנעשית מתוך זרימת החיים, מבלי משים מבלי להרגיש ששוחטים "כבשים שחורות" בסכין פגום. אני בהחלט ממליץ לעיין שוב בהקדמה, המסבירה מדוע דווקא "הכבשה השחורה" נבחר לסיפור הנושא של הספר.

אבי יתומים

"שלום לך הרב לוי, שמי רוביק. אם יש לך זמן בשבילי, רציתי לספר לך סיפור, זה לא בדיוק סיפור... או אולי כן. קראתי לפני יותר משנה, סיפור באחד הספרים שלך על יתום שהצליח רק אחרי 30 שנים של סבל, לשקם את עצמו ולהקים בית נאמן. היתום בסיפור "יתום ללא סנגוריה" לא גדל בסביבה חרדית, ולא ינק ולא קיבל ערכים של יהדות צרופה, אבל השיקום שלו נגע לליבי, והדברים נתנו לי המון כוח לעצמי. לפעמים סיפור משפיע על הנפש הרבה יותר משיחות מוסר, כך הרגשתי, ולכן אני מרגיש צורך עז לספר לך עניין מאד אישי שלי, כי במידה מסויימת אתה שותף לכך, יש לך זמן בשבילי?".

בהחלט בשמחה.

"התייתמתי מאבא ז"ל לפני 11 שנים, כיום אני בן 19 ואני אפתיע אותך, אני אמנם צעיר, אבל אני בעצמי "אבא" של המון ילדים?

הפתעת אותי, באיזה גיל נישאת?

"לא, לא, אני עדיין בחור ואולי רק בעוד שנה-שנתיים אצא לשדוכין ובעזרת ה' אזכה להקים בית מאושר...".

אם כן השאלה עדיין תלוייה באויר, אתה טוען שאתה "אבא" להמון ילדים הכיצד.

"ברשותך נתחיל מאלף. כשאבא נהרג בתאונה חשבתי שעולמי חרב עלי, נותרנו חמישה יתומים קטנים אצל אמא טובה כל כך, שבמעט כוחותיה התמודדה מול מציאות קשה של דוחק ומחסור מצד אחד, וחלל נורא שנפער מחייה מצד שני. בהתחלה כולם ניסו לעזור, ואפילו עזרו מאד. קנו, הביאו, התרימו, באמת, עד כמה שהבנתי אז כילד, אמא צלחה את השנה הראשונה מבחינה חומרית יחסית בסדר.

אח"כ נכנסנו לשיגרה של יתמות... ואתה בטח מתאר לעצמך מה מרגיש ילד קטן שאין לו אבא. מדובר בהמון לילות של בכי בתוך הכר.. מן געגועים צורבים בלב לדמות של אבא. אתה מאמץ זכרונות חזק חזק אל הלב, שלא יעלמו. אבא צועד עמי יד ביד בדרך אל הגן, וממנו, אבא במסיבת סידור מחביא ממתק ונותן לי אחרי המסיבה. אבא נוסע איתי לטיול, מנדנד אותי על נדנדה קטנה, מרחפים בקרוסלה, צועדים בתוך נחל בגולן. מביט על אלבום התמונות ומנסה לשאוב מתוכן כמה דקות של עונג, של חיוך ושמחה. עוצם את העיניים ומשחזר את הדקות היפות הללו, ואח"כ נזכר שאין לי אבא, ובוכה ובוכה. והשנים חולפות, וזה נורא קשה ומעיק. מחפשים בשבילך אברך שילמד איתך "באבות ובנים"... לפעמים שוכחים שאין לך אבא ושואלים "שם האב?".

"חוזרים הביתה מהתלמוד תורה... אמא עדיין בעבודה מחכים לה בקוצר רוח, רעבים, לא תמיד יש אוכל מוכן, לפעמים אין, הרבה לפעמים אין. נזכרים שאבא היה קופץ מהכולל מחבק ומנשק אותנו אחד אחרי השני, מכין לנו כמה חביתות, או אורז, או צי'פס, מאכיל אותנו וחוזר ללמוד. אבל אבא איננו. שני הדודים שלי מדי פעם היו באים ולומדים איתי, משוחחים איתי, אבל הייתי תמיד עצוב, הם מאד דומים לאבא שלי במראם החיצוני, ואחרי שהם היו הולכים היותי בוכה מסתגר בחדר... ומדבר אל התמונה של אבא. ומבקש שיחזור.

"שנתיים אחרי שאבא נפטר הגיע הביתה איש נחמד אחד, ואמר לנו שיש אירגון שעושה יום כייף לילדים כמונו, כלומר יתומים. כייף גדול, מפליגים בספינה, עושים סנפלינג, מרחפים במצנחים ואפילו טסים במטוס בשמי הארץ. זה קסם לי מאד, והלכתי ליום הנהדר הזה עם האחים שלי, מה אגיד לך הרב לוי, מצד אחד היה עצוב לדעת ולראות כמה רבים הם היתומים, אך מצד שני דווקא יום הכייף המיוחד הזה נתן לי הרבה תנופה חיובית לכל השנה. נפגשתי שם עם מדריכים ואנשי צוות טובי לב ומאירי פנים, שהוסיפו לי הרבה חוזק ואמונה. להגיד לך שזה הפך אותי לילד שמח? לא ולא. גם כשאתה שמח... זה קורה לזמן קצר, ומהר מאד יש מי או מה שמזכיר לך שאתה חוזר הביתה אל מציאות קודרת, אל מציאות שונה משל כל ילד אחר.

"השנים חלפו להן, והרגשתי שאני בעצם לא ממצה את עצמי. אני חי ליד הלימוד, ליד אמא שלי, ליד החיים. אני כאילו עושה טובה לחיים שאני בכלל מתייחס אליהם, ליתר דיוק, הייתי אפאטי, אדיש, חסר מוטיבציה. תלמיד בינוני, חבר בינוני, ילד בינוני. לא מועיל ולא מזיק לא בשר ולא חלב, טיפוס פרווה שכזה. ומה שהחזיק אותי עם הראש מעל למים, זה היה אותו יום כיף פעם או פעמיים בשנה של האירגון המיוחד. והנה יום אחר מגיע לידי הסיפור שלך על היתום, שרק בגיל 40 עשה מפנה בריא ונכון בחיים שלו. והמילים שם מזעזעות אותי, אני מרגיש שגם אני עלול להפסיד את חיי עם טעם של החמצה, של אכזבה. החלטתי להרים טלפון לאירגון שמארגן יום כיף ליתומים, ולבקש מהם שיכניסו גם אותי לסגל המדריכים, והם נענו לי, הם כנראה ידעו למה.

"נולדתי מחדש הרב לוי. זו השנה השניה שאני מדריך את היתומים החביבים הללו ביום כייף שלהם, ואני מרגיש כאילו נסגר מעגל, אני לא סתם עוד מדריך, אני יתום שגדל עם האירגון, ויש לי הרבה נסיון חיים כמו שלהם, ולכן יש לי מה לתת להם.

"בקיץ האחרון ניגש אלי ילד בן שמונה חיבק אותי חזק ואמר לי כך: "תודה רוביק ממש נהדר היה היום. רכבנו על סוסים, נסענו ברכבת, שטנו על סירה בים... כל כך שמח עשיתם לנו, אבל רוביק אני יודע שאתם דואגים לנו, כי אנחנו יתומים.. אתם מרחמים עלינו כי אנחנו בלי אבא או בלי אמא... אבל אני הייתי רוצה לעשות את כל הדברים היפים הללו עם אבא שלי.. אתם לא יכולים להחליף את אבא שלי" אמר ומירר בכי...

"הוא קרע לי את הלב, היתום בן השמונה שאיבד את אביו ממחלה קשה רק חצי שנה לפני כן. אני שומע אותו, ואני מרגיש את עצמי, בקושי עשר שנים מפרידות ביני לבינו, ואני עמוס כבר בכל הטלטלות והבכיות והמכאובים, ואז לפתע חשתי מעין תעצומות נפש ממקור אלוקי, כאילו איזה כוח עלום מכניס לי מילים של אהבה וחמלה לפה, ומכריח אותי להשמיען לזאטוט המתוק הזה".

"ואני אומר לו: "מוטל', גם אני יתום, עשר שנים שאני גדל בלי אבא גם לי לא היה קל, בכיתי המון בלילות מגעגועים לאבא, מרצון לחיבוק ולטפיחה על השכם של אבא, בוכה המון ורוצה לעשות טיול עם אבא. אבל אבא הלך לעולם שכולו טוב, כפי רצון הבורא".

"ואז אני מחבק אותו חזק חזק ולוחש על אוזנו "מוטל', נכון זה קשה, ועצוב, אבל אל תשכח מוטל' אנחנו יתומים אבל יש לנו אב, האבא הכי גדול וחזק, אבי יתומים ודיין אלמנות, הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. לנו יש אבא שהוא המקור של כל האבות והאמהות והוא לעולם לא עוזב, והוא לעולם לא מאכזב, ואני אומר לך, מנסיון מתוק שלי, שהוא דואג לכל מחסורינו, והוא מרומם אותנו ומוליך אותנו להצליח בעולם הזה לא פחות מילדים אחרים, אפילו הרבה יותר מהם. למה? כי אנחנו נבחרנו לעבור את העולם הזה כיתומים, כי אנחנו חזקים יותר, אנחנו מאמינים יותר, אנחנו הכי בנים שלו אנחנו והכי קרובים אליו. האמן לי מוטל, אני מחבק אותך, זה כמו שאני מחבק את עצמי... ואת המילים שאני משמיע לך עכשיו, אף אחד לא השמיע לי... אז בוא נרים עיננו לשמים ונגיד, בקול רם, בלי בושה, "תודה אבא שבשמים על כל הטובות שאתה גומל לנו.. גם אם עיננו טחו מלדעת או מלהבין מה טוב ומה רע עבורינו. אבל אתה אבא, אתה עושה לנו את הכל לטובה".

"מוטל הרים עיניים לחות לעברי ולחש, "תודה רוביק... אתה אומר לי דברים מחזקים" אח"כ הוא רץ לעבר המצנחים המרחפים הצבעוניים, כדי לעוף כמו כולם באויר העולם, הטומן הפתעות שצריך לדעת כיצד להסתדר עמן. ותודה גם לך הרב לוי, שהארת את עיני, על כך שיתומים חייבים להתעורר בזמן, כדי לא לגלות שהפסידו פרק זמן ארוך מידי מחייהם עד שמצאו את דרכם בדמע. אני כשלעצמי שומר עם היתומים שבעיר שלי על קשר טוב, ומרבה לעודד, לחבק ולשחק. מנסה להיות אבא שלהם".

פרי קטן - מאחורי הסיפור

על הצוק הנתנייתי

כשהגעתי לאתר מצנחי הרחיפה על גב הצוק הנתנייתי, יכולתי למשש את ארמונות החסד והאהבה שיש לאותם אנשים טובים המוסרים אונם וממונם למען בניו של מלך, שנגזרה עליהם יתמות.

העולם הזה רעוע, וכמעט כל דבר צריך חיזוק. תורה, תפילה וגמילות חסדים. כשרוביק שוחח איתי על חייו ויתמותו ועל תרומתו המיוחדת לקהילה רגישה זו, חשתי צורך עז להנציח הדברים עלי ספרים, כדי להאיר זווית ידועה: מי שתורם נפשו למען הזולת, זוכה לנפש בריאה ופועמת, ולהרבה סיעתא דשמיא לעזור, בבחינת "יש מפזר - ונוסף עוד".

טבעת החנק

לראובן גליק, בן ישיבה, בן 20 היה שם טוב, וזה כידוע מועיל הרבה יותר משמן טוב ושאר ירקות. לא שהוא היה המבריק, או המתמיד של הישיבה המעטירה "משכנות אליהו", אבל לא היה אחד שלא אהב אותו. כל תלמידי הישיבה, עד לאחרון שבהם, חיפשו את קירבתו של גליק ג'וניור, שהיה יודע בתמימות ובנעימות שלו להקרין חיבה לכל עובר ושב. חיבה שהיתה שילוב אנושי של חיוך שובה לב, חיבוק וטפיחה על השכם כשצריך, והכי חשוב - אוזן קשבת.

לראובן גליק היתה אוזן כרוייה לכל חבר בישיבה, קטן כגדול. היה לו כשרון פנטסטי לסנן את אותם משפטים שנשאו מטען של לשון הרע, הוצאת שם רע, או רכילות. הוא ידע לנווט כרב-חובל מיומן את חבריו, לשפוך את המטען מן הלב, לספר מה כואב, מבלי להשליך בוץ ובוז לצדדים. נו, אז מה הפלא שהוא היה נשוא הערצה לסביבה. ישרות, חביבות, לשון נקיה והעיקר אוזן כרוייה.

ראובן היה בנו הששי של ר' זונדל גליק מוכר הנעליים טוב הלב, שגידל את שמונת בניו ושתי בנותיו מן היד לפה, לימד אותם לשמוח ולשיר, גם כשהסנדוויץ מרוח בשכבה דקיקה של גבינה, וגם כשצריך לחלק ביצה לשניים או שלושה ילדים. וזה הצליח לו. מן הבית שלו יצאו ברוך השם ילדים לתפארת, החמישה הראשונים כבר נישאו למשפחות טובות, כשזונדל עצמו נותן ממה שיש לו, ולא מתוך כף ידם הנדיבה של מנהלי הגמ"חים.

"אתם צריכים לחיות נורמלי, לא להשתגע ולא לקחת הלוואות. אני לא נכנס לבית משוגעים הזה" היה משנן לילדיו "וגם אתם אם תמשיכו להסתפק במועט, תמיד תחייכו תאהבו את כולם וכולם יאהבו אתכם. אני נגד התאוריה שבוורט, שידוך, טרום-חתונה, צריך לממן חצי בית, ואחר כך להתאשפז בבית חולים עקב תעוקת-לב". כך זונדל.

שרגא פייבל אביה האמיד של גולדה קליין, ידע שבישיבת "משכנות אליהו" מתנוססים לתפארת בחורים לעילא ולעילא, שרק צריך לבוא ולקטוף ויש חתן פרי בשל "ענבי הגפן בענבי הגפן". אכן כן, ר' שרגא פייבל-קליין היה אמיד ועשה כסף לא רע משיווק סיטונאי של ביצים באזור המרכז, אבל מיליונר הוא לא היה, תשכחו מזה.

ר' קליין, ידעו כל מכיריו, הוא טיפוס ישר ותכליתי. כשהוא נכנס למשרדו של ראש הישיבה הרב הורביץ, הוא לחץ את ידו, ואמר "תכל'ס, אין לי יותר מדי זמן לשדכנים, אני רוצה את הבחור הכי איכותי. כוונתי, שיהיה טיפוס ישר, סימפטי, אהוב על כולם, מצידי שיהיה למדן בינוני. יש לי בת בוגרת סמינר, בת 19, שמה גולדה, היא בתי הבכורה. יש לי עוד חמש בנות וכן, אני מוכן לממן חצי דירה וסכום חודשי נאה בתנאי שהחתן יהיה אברך וילמד תורה".

למה להאריך, הרב הורביץ אהב את הישירות של ר' שרגא-פייבל ונטל לעצמו את תפקיד השדכן.

ראובן גליק וגולדה קליין נפגשו ארבע פעמים במשך שבועיים, וזה הספיק להם כדי להחליט שהם בונים בית.

ר' זונדל גליק היה בעננים, הוא הכיר את ישרותו שרגא-פייבל קליין, וגם קליין היה בשמים, ולמרות העננים, השמש הצליחה להפציע לה. שברו צלחת, חתמו על הסכם, ותאריך החתונה א' ניסן זהר לו מבעד למסך הדמעות של האמהות הנרגשות.

בקיצור קול ששון וקול שמחה, וכל ההקדמה הסימפטית הזו, לא נועדה אלא להביא אותנו לרגע המרגש, שבועיים לפני החתונה כשהסבים והסבתות משני הצדדים ביקשו לפגוש את הזוג הצעיר והוריהם.

חיבוקים נישוקים, מחמאות גליות עד גבה-גליות והרבה דברי תורה על השולחן. בקיצור אווירה של שלום וברכה, מזל טוב.

ואז סימנה הסבתא החשובה של החתן, הגב' דבורה גליק לכלה העוד יותר חשובה גולדה קליין, לגשת אליה.

"במעמד מרגש זה, הנני מעניקה לך טבעת משובצת יהלומים, כפי שהנני נוהגת עם כל נכדותי, והכלות של נכדי, האהובים". נאמה הסבתא גליק בפאתוס.

הכלה העתידית גולדהל'ה פתחה בזהירות את הקופסא הקטנה וקריאות התפעלות נשמעו מכל עבר. וואו! יהלום ענק ומבריק התנחל לו במרומי טבעת הזהב ומסביב לו עוד 10 יהלומים קטנטנים, ששיוו לו בבואה של כתר מלכות, כשזוהר מסנוור מרחף לו עד לתקרה.

גולדה הכניסה את אצבעה לטבעת, וחשה מירווח, הטבעת היתה גדולה בהרבה על האצבע הדקיקה.

"לא נורא" אמרה סבתא גליק "הנה כאן לפניך תעודת אחריות ושמו של הצורף שלי. גשי אליו, הוא יקטין את המירווח".

החופה. הברכות. הדמעות. ההתרגשות. הכוס הנשברת. הצילומים. גולדהל'ה היתה בין השאר מרוכזת גם בטבעת היהלום המרווחת שעל ידה. היא פחדה שתיפול ותאבד. רק זה חסר לה.

מזל טוב! מזל טוב! "מקודשת מקודשת".

בין הברכות היא הבחינה בעיניה הבורקות של סבתא דבורה גליק, שנהנתה להבחין כי טבעתה מתנוססת לה על אצבע הכלה, סמוך ונראה לטבעת הנישואין המוכספת.

הו, המירווח הזה התיש את גולדהל'ה שבאותו לילה מאושר, שינתה קידומת מגולדי קליין לגב' גליק.

היה זה בלילה הרביעי של ה"שבע ברכות" אצל הדוד החביב צבי גליק, גולדל'ה הבחינה לתדהמתה שטבעת היהלום של סבתא גליק פשוט נ-ע-ל-מ-ה!!! ולא פחות ולא יותר, סבתא גליק התיישבה בסמוך לה, כשהיא בולשת בעיניים חקרניות את אצבעות ידי הכלה.

ואז הגיעה השאלה הבלתי נמנעת "גולדהל'ה, איפה טבעת היהלום שהענקתי לך?". גולדה בלעה את הלשון, אבל היא התחנכה טוב, והשיבה אליבא ד'אמת "אני נורא מצטערת, אני לא מוצאת אותה... עד אחרי הצהרים היא היתה אצלי... אני זוכרת שטיילנו בטיילת ליד החוף, אחר כך נכנסנו למרכול לקנות כמה מצרכים וצעדנו לאורך רחוב הסיגלית עד הבית...".

פניה של סבתא גליק האפירו וניצוץ של זעם בלתי מבוקר הבליח מעיניה "אוי, אני לא מאמינה. את איבדת טבעת שעלתה לי 5,000 דולר. אוי את שלומייזל, איזו חסרת אחריות... ממש מסוכן לתת לך דבר ערך לידיים...".

רשמו לפניכם, מכאן התחיל הגיהנום.

גולדהל'ה לא האמינה לאיזו בור עמוק היא נפלה. גם המחותנת גליק הצטרפה לקיטורים, וגם כמה דודות "טובות לב", ובקיצור הכלה הצעירה הפכה תוך חצי שנה לשק האיגרוף של משפחת החתן. לאחת כזו שאי אפשר לסמוך עליה, שמאבדת כל דבר שמסביבה...

ר' ראובן החתן הצעיר טוב הלב, ניסה לעצור את הסחף, אבל שדהו נסתחפה. רעייתו הפכה ללעג ובוז במחוזות משפחת גליק, בעיקר בצד הנשי. באחד הימים הביא אחיו גדליה אגרטל בדולח עטוף במתנה, וביקש מאחיו לפתוח את השי "אני נורא מצטער גולדהל'ה אבל אני פוחד שתשברי אותו...".

היו אלה ימים שחורים של עלבונות ועקיצות. דמעות כנהרות זלגו מעיניה של גולדה האומללה שנכשלה בשמירה. היא לא העזה להתקרב לביתה של החותנת, אבל זה לא עזר. הסבתא גליק ובתה היו באות לבקר, וגם לדקור.

ראובן התחנן "הניחו לה למסכנה" והן ידעו להתחמק "אנו לא פוגעות בה חלילה, אבל צריך ללמד אותה להיות אחראית, הלוא מחר מחרתיים יוולד לכם תינוק היא חייבת לדעת איך להחזיקו ולגדלו... זה לא משחק...".

ראובן לא רצה למתוח את חבל היחסים עם אמו וסבתו, אבל אשתו הצעירה החלה להישבר...

"אנחנו עוד לא נשואים חצי שנה, אנחנו בעיצומו של אלול, חודש הרחמים והסליחות, ואני רואה את אשתי הולכת וקורסת, אין רחמים ואין סליחות", הרהר ראובן. "כל הנסיונות שלי להרגיע את הרוחות הסוערות של סבתי ואמי, עלו בתוהו. צריך רחמי שמים, אני מוכרח להתפלל ולעשות תשובה, אולי מן השמים ירחמו, והכל ישוב על מקומו בשלום. ריבונו של עולם, פקח עיני ואמצא את הטבעת... אמר רבי בנימין".

ערב ראש השנה, החתן עדין הנפש ראובן גליק, פתח את ארון הבגדים ושלף משם את הפראק המפואר והחטוב, אותו השאיר בארון מאז היום האחרון של השבע ברכות. הוא הידק את העניבה התכולה, והכניס ידיו לכיסים כדי למתוח את הפראק. לפתע חש בדקירה חדה. הוא שלף את החפץ הדוקרני...

... וצעק "גולדהל'ה, את לא תאמיני!".

לא יאומן כי יסופר. ראובן אחז בין אצבעות ידו הימנית את טבעת היהלום האבודה, זו שהפכה בהיעלמותה את חייה של הכלה גליק לגיהנום עלי אדמות.

"עכשיו תסביר לי בעלי היקר, כיצד הגיעה הטבעת לכיס הפראק?".

כנראה שבאותו יום כשטיילנו סמוך לחוף ביקשת ממני שאשמור עליה... השיב ראובן.

"נו, אז ככה שומרים? זו אחריות? זו רצינות? אתה יודע יפה מאד כיצד שפכו את דמי בגלל הטבעת ולא העלית בדעתך שהיא טמונה בכיס הפראק שלך?".

"מה לעשות זה נעלם מזכרוני, וגם את שכחת.." ניסה להרגיע.

"נו בטח, כיצד יכולתי לזכור, הלוא מאותו ערב מר ונמהר הפכתי למדרס רגליהן של סבתך ואמך, כולי מבוהלת ונפחדת... ואני לא סולחת לך על זה, אתה פשוט לא בסדר!!! שלומייזל שכמוך, אם הייתי חשובה לך, היית צריך להפוך עולמות ולמצוא באותו יום את טבעת החנק הזו, כדי להציל אותי מציפורניהן. אתה לא קולט מה עומק הצלקות שהן עשו לי בלב, אין לך מושג כמה בכיתי והתייסרתי בגלל קומץ היהלומים המקוללים הללו, והכל ב-ג-ל-ל-ך!!".

למותר לציין שעכשיו התהפכו היוצרות.

עליונים למטה ותחתונים למעלה.

גולדהל'ה הפגועה יצאה עוד בטרם התקדש ליל ראש-השנה לבית הסבתא והחמות ועדכנה אותן בפרוטרוט על מעללי הנכד-הבן, שבגלל הבלבול הכרוני שלו, נעלמה הטבעת בכיס הפראק שלבש בחתונה...

אל תשאלו למה וכמה, אבל מאז אותו ערב ראש השנה, הפך ראובן גליק החתן האומלל לחוכא ואיטלולא. התפקידים פשוט התחלפו. גולדהל'ה נישאה אל על לשבח והוקרה על כשרונה, על הסדר המופתי שהיא מנהלת את משק ביתה, ואחר כך גם על הטיפול המסור בילדים, מה לא. ואילו ראובן קיבל במשפחה המורחבת את תואר "חכם חלם", מבולבל, שכחן, לא רציני, אי אפשר לסמוך עליו, שכל דבר נופל לו מהידיים.

וזה לא צחוק קוראים יקרים, 15 שנים שלמות, התגלגל ראובן גליק עם הסטיגמה הזו, ושמר על ארשת קפואה. הוא בלע את העלבונות מאשתו, מאמו מסבתו, וממי לא. הנעלב ואינו עולב, שומע חרפתו ולא משיב. גולדהל'ה לא איפשרה לו להסתובב עם כסף בכיס שמא יאבד, אמו הורתה לו ללמוד תורה בכולל ולא להביע שום דעה בעניני הבית. "אל תתקן ברזים, אל תדפוק מסמרים" ציוותה סבתו "אתה עלול להזיק יותר מאשר להועיל...".

גם בניו ידעו וחונכו שעל אמא אפשר לסמוך, אבא במקרה הטוב, שלא יפריע, שלא יקלקל.

ראובן גליק נשך שפתיים, והמשיך. לבו הטוב והרחום ספג הכל.

15 שנה אחרי. שבועיים לפני ראש השנה, החליטה גולדהל'ה למכור את הטבעת, ולעצב לה אחת חדשה. היא קיבלה אישור מתאים מסבתא גליק, וזו האחרונה נקבה בשמו של הצורף המשפחתי, אברום בלום מרח' נביאים ראשונים 5. "הוא ישלם לך טבין ותקילין על הטבעת ויעצב לך חדשה באותו מחיר" אמרה סבתא גליק.

"נכון, אני מעצב טבעות מן הסוג הזה" אמר הצורף בלום "ונכון שסבתא גליק קונה אצלי טבעות יהלום ב- 5,000 דולר לכלותיה ונכדותיה, אבל את הטבעת הזו לא אני יצרתי. ואגב שוויה לפחות 6,000 דולר. זו לא נקנתה אצלי בחנות. תבררי טוב, אני מכיר כל תכשיט שיוצא תחת ידי" התעקש בלום.

גולדהל'ה מתעקשת. בלום מתעקש. "תראי גבירתי" סיכם בלום "תחטטי טוב במגירות שלך. אם תמצאי חשבונית שלי, או תעודת אחריות תחזרי אלי ונסתדר, אך חוששני שאני צודק".

סוערת ונסערת החלה גולדה לפתוח מגירות. מוציאה, מכניסה, שופכת תכולה.

"ראובן אולי אתה זוכר איפה הטמנו את תעודת האחריות של הטבעת של סבתא?".

"כן אשתי. דומני שזה מונח בחלק התחתון של תיבת התכשיטים שלך, שקיבלת מדודה סוניה...".

אכן כן. גולדהל'ה שלפה את המגירה הצרה והקטנה ושלפה משם שני ניירות. אכן כן, הנה חשבונית והנה תעודת אחריות.

"הצורף בלום צודק" לחשה לעצמה "הטבעת נרכשה אצל "שטמר תכשיטים" מרחוב השופטים 31, בפאסז'. אבל סבתא גליק טענה בתוקף שהיא קונה רק אצל אברום בלום. משונה מאד". היא הסיטה עיניה לעבר תאריך הקניה. לא יאומן. כ"ח אלול תשנ"ב.

"אלול??? לא מובן. הרי התחתנו בא' בניסן תשנ"ב, איך יתכן שהטבעת נרכשה באלול... חצי שנה אחר כך?".

"ראובן סליחה!!!" זעקה גולדה "סלח לי ראובן... אתה לא בעל אתה מלאך, ואני אשה רעה ואיומה. איך יכולתי לרדות ולהשפיל אותך שנים כה רבות...".

ראובן ניגש לחדר והבחין באשתו ממררת בבכי. פוכרת אצבעותיה. מה קרה? שאל מבוהל.

"סלח לי בעלי, סלח לי. עכשיו אני מבינה מה התרחש עם הטבעת של סבתא גליק. אני באמת איבדתי אותה כנראה בטיולנו על שפת הים, באותו יום של השבע ברכות, ואתה מעולם לא מצאת את הטבעת שאיבדתי. ראית במשך חצי שנה כיצד חיי הפכו לסיוט ולרדיפה, ולבך שתת דם. חיפשת רעיון כיצד להוציא אותי מן הסבך. ניגשת לצורף אחר וביקשת שייצר טבעת דומה לזו שאיבדתי. ואז בערב ראש השנה, לפני 15 שנה, עשית הצגה כאילו מצאת את הטבעת בפראק שלך... הנה ראה כאן בחשבונית ובתעודת אחריות רשום התאריך כ"ח אלול תשנ"ב, חצי שנה אחרי שנישאנו. בטח לקחת הלוואה גדולה והחזרת אותה במסירות, מבלי ליידע אותי. ואני מתוך יצר נקמנות בלתי נשלט העברתי את הזעם אליך, והפכנו אותך כולנו לשלומייזל על לא עוול בכפך. אנא סלח לי... לכמה רחמים אני זקוקה כדי לכפר על מסכת ההשפלות שעשינו לך... סליחה".

"סלחתי אשתי" ענה ראובן גליק טוב הלב לאשתו המיוסרת "בואי ונתעשת. יש לפנינו עוד עשרות שנים של עבודה על תיקון המידות והפקת לקחים מן הארוע הזה, כדי שגם צאצאינו לא יפלו בפח היוקשים הזה, של שפיכות דמים לחינם".

גולדה גליק באישור בעלה מכרה את הטבעת ולא ביקשה טבעת חדשה. 6,000 דולר חולקו לעניי אותה העיר. כפרת עוונות.

גם סבתא גליק קיבלה את הגזירה באהבה סליחה וחיוך.

פרי קטן - מאחורי הסיפור

"שיהיה בהצלחה" אמר הרב חיים ולדר

יש לכם רשות להציץ הצצה לפנים הצצה, אל מאחורי הקלעים לתוך עולמם של סופרים. הסיפור המוסרי הזה "טבע החנק" הגיע לאוזני על ידי קרוב משפחה שקרא או שמע אותו. הוא היה בטוח שהעלילה המדהימה מעולם לא פורסמה, ולכן ניגשתי במרץ רב להנציחה עלי קולמוס, והיא פורסמה בעתונות. יומיים אחר כך מתקשר אלי ידיד, ומבקש לי "הלו, זה סיפור של הרב ולדר, התחלת להעתיק ממנו סיפורים?". נו, נו, כפות ידי נקיות המה, והדבר נעשה בתום-לב גמור, אך גלים של מבוכה טבעית הציפו אותי. להעתיק? הפנקסים שלי גדושים עלילות, ברוך השם.

לקראת הוצאת הספר הנוכחי לאור, שוחחתי עם עמיתי הסופר הדגול הרב חיים ולדר וסיפרתי לו כיצד נכתבה "טבעת החנק", שהיא למעשה עיבוד של סיפור שלו שפורסם ב"יתד נאמן", תחת השם "לב שכולו זהב".

"נו, שיהיה בהצלחה, זה סיפור נפלא" השיב הרב ולדר.

"אשמח לגלות אותו בין עלי ספרך, ולהתענג על העיבוד הספרותי שלך".

פירגון בין סופרים הוא משובב-נפש, ובוודאי מוסיף קורטוב של נחת לקוראים. שתהנו.

תוכן העניינים

העיתונאי 5

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה