שערי אמונה
תינוקת של בית רבן
צלצול טלפון.
"שלום לך הרב לוי, אני מקווה שיש לך זמן להאזין בכמה דקות לסיפור... שאיננו כל כך סיפור".
צר לי גבירתי אבל קוראים מצפים ממני לסיפור שבועי עם מסר, עם לקחים, עם מטען מוסרי, אני תמיד מוכן להקשיב, אך קחי בחשבון שאם אין סיפור בסיפור שלך, ספק אם הוא יזכה לראות אור.
"לדעתי יש מסר נפלא בסיפור הפשוט שאספר לך, סיפור שמתרחשים כמוהו לדאבון הלב - מאות ואולי אלפים... הם מתרחשים אבל אנחנו לעיתים מתוך צוק העיתים, מתוך שיגרה מעייפת, סוחפת, לא שמים לב לעוצמה העצומה המצויה תחת ידינו. מדובר באנרגיה אדירה המשולחת מכאן, היישר לנקודה הנכונה בשחקים ופועלת גדולות ונצורות.. אם נדע כיצד לנווט את העוצמה הזו, נביא במהרה בקרוב, גאולה שלמה..."
ובכן הסקרנות מפעמת בי, אני רושם.
"ובכן הרב לוי, ההודעה הלא נעימה ריחפה לה באויר. היא עוד לא נאמרה באופן רשמי היא היתה אומנם נושא לדיוני סופשבוע מרומזים, כדי לא להעיב על אוירת השבת, אך כולנו ניסינו להדחיק אותה, להעלים אותה מן התודעה, כמו חלום רע של בוקר, שמנסים לפוגג עם שיגרת היום.
"אנחנו משפחה מורחבת אך מאד מאוחדת, כל האחים והאחיות נשואים וגרים בקרבת מקום. ההורים שלנו אנשים מבוגרים אך חיוניים להפליא שתענוג לבקרם... תמיד אמצא שם אחות, או גיסה, או כמה אחיינים קטנים שהושארו שם למשמרת קצרה בין הכולל לבין מנוחת הצהריים, שלפני סדר שני. ההורים שלנו הם אנשים חמים ואדיבים, אבל המנהיג המדביק של העץ המשפחתי שלנו, הוא לא פחות ולא יותר, אחי הבכור, שמחה נתן שמו. מה אומר לך, אחי זה כשמו כן הוא, קיבל שמחת חיים בכמויות שלא היו מביישות אוקיאנוס, ה' חנן אותו בחיוך כובש, בלשון לימודים, ובחביבות מדביקה, ומעל לכל ברגישות לזולת שספק אם יש שני בעולם כמותו ו... כך לפחות מעידים עליו החתנים, שהם תלמידי חכמים בפני עצמם. אתן לך דוגמא קטנה לרגישות רוויית בינה של שמחה נתן. מאחר והקן המשפחתי הסתעף לו, והעומס על ההורים הלך והכביד, שמחה נתן אסף את כולנו חצות לילה אחד, כשהוא ממתיק סוד "יש לי סוד לספר לכם" אמר. הגענו כולנו, כל הזוגות סקרניים לשמוע מה הסוד.
"סמוך ונראה לפרשת נח", פתח את דבריו שמחה נתן "רציתי לשבח בפניכם את נח הצדיק התמים, שהצליח להכניס לתוך תיבה אחת כמות אדירה, בלתי נספרת של חיות עופות שקצים ורמשים, אך בינינו לבין עצמינו, זה נס אלוקי של מעט המחזיק את המרובה. ואני שואל את עצמי, ריבונו של עולם מאיפה נח עצמו שאב כוחות להאכיל ולהשקות כל כך הרבה חיות. לדעת בדיוק מה אוהב לאכול הפיל, ומה תלעס הג'ירפה, ומה יבלע הברווז. מהיכן היו בו תעצומות אינסופיות לדעת בדיוק את התזמון לרעבון של כל קיבה מקרקרת ושל ארי נוהם מתוך קיבתו וקצב העבודה שלו? הפלא ופלא, מאין זה בא? ואז הקב"ה נתן לי מתנה, והתרוץ הונח על לשוני היום לפנות בוקר. ובכן, מה שהניע את נח זו האהבה לכל יציר נברא של בורא העולם, מי שאוהב את בריותיו של הקב"ה, מי שמתפעם מנשגבות יצירתם, מי שרואה בכל בריה את אביו שבשמים, מתמלא אהבה ותעצומות נפש עד אין תכלית, הוא לא נם, הוא לא נח, כדי למלא את רצונם".
"הבטנו כולנו נדהמים, מה רוצה מאיתנו שמחה נתן אחרי יום עבודה או יום לימודים מפרך, לחדש לנו חידושי תורה? ואז הוא סיכם "אחיי ואחיותיי גיסיי וגיסותיי, ההורים שלנו לא עשויים מהחומרים של נח. כן, הם צדיקים ותמימים, יראים ושלמים, אך לא הגון ולא ראוי שנצפה מהם לפעול עבורנו ועבור ילדינו יומם ולילה. ברוך ה' יצאנו מן התיבה, המבול פסק ויש לכל אחד מאיתנו תיבה משלו... אני מבקש מכם לעשות סדר בביקורים אצל ההורים בחוכמה, בתבונה, לא לעייף לא להכביד, באופן כזה שכולנו נרגיש שמחים בשמחתם".
"כך שמחה נתן. ואז במשך שעה ארוכה הוא התווה תוכנית גאונית מושלמת, מי מגיע מתי מגיע, עם ילדים, בלי ילדים, כמה זמן להישאר ואם באים לשבת קודש מה מביאים, לא באים בידיים ריקניות. כשהוא סיים את דבריו, שתיקה מביכה ריחפה באויר אבל כולם הנהנו בהסכמה.
"למחרת אחה"צ הוא זימן את כל הנכדים בגיל חינוך הצחיק אותם בבדיחות וחידות שעה ארוכה, חילק להם ממתקים ופרסים, והסביר להם את הוורט על נח התיבה והחיות בחינניות ובפשטות שילדים מבינים. ואלה, הרבה יותר מאיתנו, התנדבו לקנות להורינו במכולת, לנקות את הבית, לבשל, לרחוץ, לגהץ, מה אומר לך, הוא הכניס את הנכדים והנכדות למסע של הטבה מופלא כלפי הסבא והסבתא, פשוט להתפעם.
"שמחה נתן הוא אמנם אברך כולל חשוב, אבל אל תשאל אותי איך וכיצד, הוא מכיר כל אחיין ואחיינית, וזוכר לשלוח מתנה קטנה לימי הולדת, וכרטיס ברכה, ובלון וציור, והוא מפרגן להם בחמימות על כל עזרה לסבא ולסבתא, עם תעודות הוקרה צבעוניות, העשויות מתמונות ענק של תיבת נח בוואריאציות שונות עליהם רשום "מושיק המתוק עשה קניה חשובה לסבא ולסבתא".
"בקיצור שמחה נתן הוא אהוב, נערץ, על כולנו... על גדולים וקטנים כאחד. כן כמובן, אסור לשכוח, הוא שינן באוזני הנכדים השכם והערב: "אתם תינוקות של בית רבן הבל פיכם טהור, תתפללו שסבא וסבתא יהיו בריאים בתוך שאר חולי עמו ישראל". הוא חזר והדגיש זאת באוזניהם ובאוזנינו בכל הזדמנות, אפילו בפגישה אקראית ברחוב.
"בתי בת החמש אלישבע, שהצטרפה לא מכבר לקבוצת המסייעים לסבא ולסבתא, טוענת במתיקות, שאם לא היו קוראים לדוד שלה שמחה נתן, אז הוא בטוח היה אליהו הנביא, למה? אנחנו שואלים והיא משיבה כי "אליהו הנביא מגיע רק בשמחות של ברית מילה, ודוד שמחה נתן כל הזמן עושה לנו שמח... אפילו לכל העולם הוא עושה שמח".
"אחרי האישפוז המפתיע הראשון קיווינו שזה יחלוף. אח"כ הגיע אישפוז שני! העמיקו את הבדיקות, וענן קודר ושחרורי ריחף מעל ראשינו. שמחה נתן בעצמו אב לשמונה ילדים, הרוח החיה של המשפחה, ניסה לשדר אופטימיות, אבל עמוק באישוניו ניבטה דאגה. היה מימצא בצילומים, אבל הרופאים לא ידעו כיצד להגדירו... היו כאלה שאמרו שלא כדאי לנתח, היו שאמרו ננתח ואז נעשה שוב חושבים. אחרי קונסיליום רציני של רופאים מן הארץ והעולם, הוחלט לנתחו ביום שלישי פעמיים כי טוב. בעצה אחת החלטנו להסתיר מהורינו הקשישים כי יש בעיה רפואית עם שמחה נתן, גם עבורם הוא בבת-עין.
"השבת האחרונה עברה עלינו קשה. במוצאי שבת ישבנו בעלי ואני אחרי שהילדים הושכבו לישון ושוחחנו. בין לבין במהלך השיחה ביננו הבעתי דאגה עמוקה מן הניתוח הצפוי לשמחה נתן, ושאלתי את בעלי האם זה נכון להסתיר את המידע מן ההורים... לפתע שמענו את הדלת נטרקת. אנחנו גרים בקומת קרקע, הצצתי מחלון המטבח והנה אני רואה את אלישבע הקטנה שלי רצה על המדרכה ונעה לכיוון בית הכנסת הצמוד לביתנו, נעמדת לה באיזו פינה חשוכה... שתיים שלוש דקות, וחוזרת בשקט, פותחת את הדלת ומהלכת חרישית לחדרה.
"אלישבע, מה עשית בחוץ!".
"התפללתי אמא, התפללתי".
"במוצאי שבת? בחוץ? בחושך? על מה התפללת?
"אלישבע ניצבת מולי עם עינים לחות ואומרת "אמא, התפללתי לקב"ה על דודי שמחה נתן. אמרתי לקב"ה אבא'לה, דוד שמחה נתן אמר לנו פעם שתפילות של תינוקות של בית רבן תמיד מתקבלות לפניך.... ואתה יודע, אני תינוקת של בית רבן, אני אפילו לא יודעת לקרוא, רק לצייר. אז אני מבקשת ממך אבא שבשמים, שלא ינתחו את דוד שמחה נתן, ושהוא יהיה בריא בזכות התפילה הקטנה שלי... ככה אמרתי לקב"ה, והכנסתי שלוש מטבעות של שקל לקופת צדקה של "חסדי נעמי". ואני מאמינה אמא, שכמו שדוד שמחה נתן אמר, שה' ישמע לתפילתי"
"חיבקתי אותה חזק חזק, מרוגשת, מודה לה' שנתן לי פרח ענוג שכזה... הרב לוי, אינני חולמת חלומות, ביום שלישי, שעתיים לפני הניתוח עשו לשמחה נתן צילום נוסף לאחר יום של צום... לא היה שריד ולא זכר לגידול... לאף רופא לא היה הסבר מניח את הדעת.. אבל אני, אני בטוחה שהתינוקת של בית רבן שלי, פעלה גדולות ונצורות... זה הכל הרב לוי... תעשה את שיקול הדעת המקצועי שלך... אם זה סיפור או לא..".
פרי קטן - מאחורי הסיפור
ללא ציניות
"כן, זה בהחלט סיפור" סיכמתי את השיחה "אשרינו שאנו יודעים לאמץ ולגדל ולרומם את תפילותיהם הזכות של בנינו ובנותינו הקטנים, ובעיקר לחזק את אמונתינו, שאכן כן, העולם קיים בזכותם. ללמדנו, ללא ציניות מטופשת, ללא מבט של זילזול בעיניים, שאף אויב מבית או מחוץ ואף אורב וליסטים לא יוכל לנו, לעמנו בארץ ובגולה, אם נשתמש ב"נשק" הזה הבל פיהם של תשב"ר - בטוהר הנכון".
הנה כי כן, מעבר לשימוש בתפילות הנשגבות של תלמידינו בתתי"ם, טוב מפעם לפעם משבת לשבת, לעשות "עסק" בתוך הבית מהבל הפה הזה שאין בו חטא... נזכה לשפע ברכות ונחסוך המון צרות, ללא ספק.
הסכם שכולו מקח טעות!
"כשמו כן הוא" כך נהגו לומר עליו, שכניו מכריו ומוקיריו של הרב אהרון תמים, אכן כן, הרב תמים היה תמים עם אלוקים וגם עם אנשים, עד כי מיטיבי עין מנקיי הדעת ומטהורי הלב יכלו להבחין כי מדובר בבן עליה מן המיוחדים שבדור. ומדוע רק אלה? התשובה פשוטה, כי ללא איבחון דק מן הדק הטובל ביראת שמים, יכולים היו לחשוב - חלילה - שהתמימות של ר' אהרון נוגעת על קו התפר של הטיפשות, או אולי במחוז חוסר התמצאותו בעולם ועניניו, ולא הוא.
הרב תמים, אברך כולל שלו ונינוח אב ל- 11 ילדים כ"י, כמעט ולא השמיע קולו או דעתו בשום פורום, למעט ליבון סוגיות הגמרא הנלמדות. שם שמעו אותו שואג, מתפלמס, מחשבן בקול רם, אך לעת ערב עם תום הלימודים בכולל, שוב היה מתכנס בעצמו ומשנן בשלווה ובשקט את הסוגיות שעל סדר היום. מה לו ולהבלי העולם?
על גדלותו התורנית, לא היה חולק בקרב מכריו. שמו יצא לפניו כשקדן עצום, וכמי ששואלים אותו בכל מקום בש"ס או בשולחן ערוך ונושא כליו, והוא כבר יענה, ינחה, יוסיף כהנה וכהנה פילפולים וקושיות, עד כי ישאיר את השואלים נדהמים ופעורי פה. שלא תטעו, שמץ משמץ של גאוה לא נדבק בו. גם כשאמר חבורה עוצרת נשימה, היו עיניו מושפלות וגוו שפוף, מחפש מפעם לפעם את עיניו של ראש הכולל שיהנהן בהסכמה למהלכים שהוא שוזר.
עכשיו נעשה פסק-זמן ונעסוק בעניות, בדלות ובדוחק. ובכן בבית משפחת תמים, הללו, העניות הדלות והדוחק היו בני בית ממש. לא שהיו רעבים אבל לא היה בדיוק מה שרצו, וגם לא בכמות הנדרשת. איך אומרים במקומותינו "חיים מהיד אל הפה", רהיטים? מאן ד'כר שמיה, ספה רעועה, ארונות תשושים ושולחן פינת אוכל רועד.
נוות ביתו חנה שתחי' אף פעם לא התלוננה. כמו אשת חיל הבונה בחכמה את ביתה, היא ניווטה את הדוחק והעניות מעלה מטה, האכילה ממה שהיה, וממה שנתרם, משאריות לחם עשתה קציצות נפלאות ועם שארית המילגה של ר' אהרון השתדלה לעמוד מול צרכי השבת הברוכים.
לעת ערב פוזרו המזרונים בין המטבח לסלון, והמיית הבטנים הקצת מקרקרות, נבלעה לה ברחש מנועיו של המקרר המקרטע. אבל העיקר, באמת העיקר, בבית הזה חייכו ושמחו, ולא התלוננו, כל זאת למרות שעפרון אחד שימש לפעמים שלושה או ארבעה ילדים, וזוג אופניים חלוד עם שלושה גלגלים שימש את כולם, כי זה מה שיש.
באמת, אם יש אקדמיה להסתפקות במועט, מומלץ לעבור את הקורס בבית משפחת תמים, אגב יש מי שזוכר מקרה שבו דפק גבאי צדקה על הדלת, "הכנסת כלה" ביקש. צ'ק המילגה שהיה תחוב בכיס חולצתו של ר' אהרון ניתן כולו לגבאי, ומה עם אוכל לבית? מסתדרים, אל תשאלו איך.
בואו נסכם. הרב אהרון תמים נע על ציר הקדושה שבין הבית והכולל, מחנך את משפחתו להסתפק במועט עם מילגה רזה, ועם המון אמונה שעדיף פת חרבה ושלווה בה, מכל דבר אחר בעולם.
הוריו הקשישים של הרב תמים גרו בחו"ל והצליחו לתפקד יפה, עד שכוחם לא עמד להם. כשהם הפכו סיעודיים ונזקקו לטיפול יומיומי על כל המשתמע מכך, בית אבות? בית חולים? מטפל תאילנדי ? לא אצל הרב תמים. מיד עם נחיתתם ארצה על כסאות גלגלים, הוא הודיע להם בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שהם באים לגור אצלו. תשאלו איך מכניסים שני הורים סיעודיים לדירה בת שניים וחצי חדרים עם תשעה ילדים? ובכן ר' אהרון היה זריז נבון וחרוץ כדי להשכיר את דירתו הקטנה לאברך צעיר, לשכור דירה בת 4 חדרים עם תוספת מחיר משמעותית, מי ישלם את ההפרש? מי ששילם עד כה, מי שהזין עד כה, הוא ישלם גם את שכר הדירה.
הנה כי כן, מטלה חדשה וקדושה קונה שביתה בבית התמימים, טיפול מסיבי בסבא ובסבתא.
הרב תמים החליט להקל מעל רעיתו את הנטל הכללי, וימים רבים נשאר בבית לטפל בהוריו. הנוכחות שלו בכולל היתה מועטת, שעות הלימוד התדלדלו להן, אך מה גדולה המצווה לשמח את הוריו ולפנקם עד כמה שידו משגת. מאור פניהם של הוריו, והנחת - שהתמימים הרוו אותם, היו נעלים ומשובבי נפש, "אל תשליכני". ממש כך.
לילה קייצי אחד, נקישות. הרב אהרון תמים תשוש לאחר יום של טיפול בהוריו ובילדיו, ולאחר כמה שעות לימוד קרעים קרעים פותח את הדלת.
בפתח איש גבה-קומה נשוא פנים וכובע ברט צרפתי לראשו, "שלום שמי ריצ'רד טוויטו אני בא ממרסיי שבצרפת" נוכל להחליף כמה מילים".
ר' אהרון מגיש לו כוס מים קרים ושלושה ביסקויטים ואוזנו כרויה.
"תראה הרב תמים, אני שמעתי עליך רבות" פתח האורח באקצנט צרפתי בולט "סיפרו לי על כבודו שהוא שקדן נפלא, תלמיד חכם עצום, המצוי בכל הש"ס והפוסקים, והחבורות שלך לשם ולתפארה, ואני לא מרחיב את הדיבור, בבחינת מקצת שבחו בפניו".
ר' אהרון שותק, ודי נבוך.
"ובכן הרב תמים, אני יודע שכבודו מטופל בתשעה ילדים קטנים, כן ירבו, והפרנסה קצת קשה, באתי להציע לכבודו הצעה פשוטה, יששכר וזבולון. אני מוכן לתת לך כל חודש 3.000 דולרים למחייתכם, ובחגים אפילו להוסיף יותר, ואנחנו שותפים. זה כבוד גדול בשבילי להיות שותף שלך, והאמן לי הרב תמים שהפרוטה מצויה בכיסי, בשבילי זה לא מאמץ, ואני שנים רבות מחפש שותף כמוך".
ר' אהרן ניגש לפתוח את תריסי המרפסת, הסיט את הוילון ואיפשר למשב רוח צונן לחדר לסלון.
"אם אני מבין נכון ר' טוויטו, אתה מבקש שותף שיהיה עסוק בלימוד במסירות נפש, ללא ביטול תורה ושאר עניינים.
"אכן כן" השיב האורח.
"צר לי אדון טוויטו, אני לא הכתובת, טעית בכתובת. באמת לא נורא ר' טוויטו, תמצא אברך יותר מוצלח ממני, לצערי שני הורי החולים נמצאים בביתי כבר למעלה משנה, ושעות רבות מִדֵי יום, אני עסוק בטיפול בהם, כך שההספק שלי בלימוד הוא לא רציני, עם כל הכבוד מאד מחמיאה לי ההצעה שלך, אבל יהודי חייב לדעת שבכל מעשה קניין צריך שתהיה גמירות דעת של שני הצדדים, ושחלילה לא יהיה כאן מקח טעות. אתה מחפש אברך מתמיד שתורתו אומנותו כפשוטו, אבל אני כרגע עד שהורי יבריאו... תורתי לא אומנותי, שתה ר' טוויטו... תטעם מהביסקויט, ואשריך שזכית להיות מתומכי התורה. יהי חלקי עמך".
ריצ'רד טוויטו ברך ולגם את המים, עיניו הנדהמות הביטו ברב אהרון תמים, ובמבט של הערצה מהול בהערכה הוא עטף את מארחו.
"אולי בכל זאת הרב אהרון, אני שמעתי עליך דברים מסולאים מפז... אנא, אני אז מוכן להיות זבולון שלך כבר מעכשיו למרות המצב...".
"לא ולא ידידי היקר, לא נעשה מן התורה פלסתר. אתה רוצה לקנות תורה בטהרתה ולא טיפול בשני הורי הסיעודיים, נכון?"
ריצ'רד טוויטו יצא לרחוב הלוהט, ומן הרחוב הביט למרפסת הקומה השניה, ובזווית העין קלט את צלליתו, של אחד האנשים המופלאים שהוא זכה להכיר מעודו.
"מה עשית הרב אהרון? מה עשית? 10 שנים שאני שוקד לשכנע את מר טוויטו הנכבד לעשות הסכם יששכר וזבולון, והנה הוא השתכנע, וסיפרתי לו עליך, על מידותיך התרומיות, והדגשתי בפניו שיעשה הסכם רק איתך כי אין אברך בעל מידות כמוך".
כך בכה לתוך השפורפרת חנוך פישמן ידידו מנוער של הרב תמים, "איך שילחת אותו מבלי החתימה על ההסכם? אני פשוט לא מאמין!!!"
"תודה חנוך, תגיד לי תודה שהצלתי אותך ממקח טעות, אני מאמין שר' טוויטו ימצא בקרוב יששכר הרבה יותר מוצלח ממני".
פרי קטן - מאחורי הסיפור
קברניט של ספינת הדחקות
"הרב לוי, עמדתי כילד קטן בן 11 מאחורי קיר המטבח והקשבתי, כולי סקרנות, לשיחה בין אבא לריצ'רד טוויטו. שומע ולא מאמין, המקרר ריק לחלוטין, אבא רץ מגמ"ח לגמ"ח לשלם שכירויות ותרופות להוריו, אין מיטות לילדים, אין מחברות, אין ואין, והוא בקור רוח מודיע לטוויטו: "מצטער, זה מקח טעות". אין לי מושג מאין אבא שאב את תעצומות - הנפש הללו. הסיפור הזה התרחש לפני 25 שנה, אבל הקב"ה משלם לבניו התמימים בצורה מושלמת. אבא חיתן כבר 10 ילדים מתוך 14 ילדיו, לכולם יש דירות, כולם מסודרים עם פרנסה מכובדת, גם אם הם אברכים מן השורה. החתונות היו כולן מכובדות, אבא בתמימותו הנהיג ומנהיג את ספינת הדחקות שכולה אומרת כבוד".
כך סיפר לי ידידי הטוב י.ג. אחרי 25 שנים מן השיחה המופלאה ששמע.
ובינינו לבין עצמנו מי מאיתנו מסוגל בדור הזה, לדחות הצעה כזו בשתי ידיים? יחידי סגולה. נפלא לדעת שיש בדורנו צדיקים כאלה, מורמים מעם.
על סיר הבשר והדגים
צריך הרבה סייעתא דשמיא, צריך המון תבונה ורגישות כדי להלך בין הטיפות, ולדלג מעל המוקשים, כדי להסיע ולהניע קהילה קדושה באורחות התורה והמצוות. זה לא סוד, הקב"ה בוחן את טהרת הלב של כל מנהיג ציבור, של כל רב גדול כקטן, ומשפיע עליו חן וחסד ורחמים וכמובן פיתרונות מצויינים, כדי להיחלץ מאותן מערבולות ותהומות שהוא ניקלע אליהם בסערות הזמן.
מספרים על אחד מגדולי הדורות הקודמים, שסבל וכאב את העובדה, שרבים מבני קהילתו אינם מקיימים את מצוות ציצית. חברי הקהילה היו אנשים פשוטים קשי יום שמקומם הטוב בעולם הבא היה חשוב להם מאד מאד ומה יעשה, והנה מצוות ציצית מנוערת מהם.
הגה במוחו רעיון וסיפר להם על חלום שחלם והנה הוא, הרב, מגיע אחרי 120 שנה לבית דין של מעלה. ומאחר והוא רב קהילה חשוב, נשתרכו מאחוריו כל בני הקהילה גדולים כקטנים כדי להצטרף עם הרב למקום הנשגב הראוי לו בעולמות העליונים.
"והנה אני ניצב בראש הטור, ואז ניגש אלי מלאך הדור ביותר ואומר לי: כבוד הרב, שכרך הרבה מאד, בוא עמי ואראך את מקומך הנפלא בגן עדן". הסכיתו ושמעו בניי יקיריי, מה השיבותי למלאך. אמרתי לו כמובן, שאני שמח מאד בשכר העצום הגנוז למעני, אך מאחר והנני מנהיג קהילה קדושה, והקשר עמהם הוא קשר של אהבה ואחווה ובלתי ניתן לניתוק, הנני מבקש שגם הם, ללא יוצא מן הכלל, יצטרפו אלי וישבו עמי במקומי, כשווים בין שווה". המלאך היסס לרגע, עלה וירד לגנזי מרום והודיעני בשמחה כי "אכן כן, כבוד הרב, בית דין של מעלה מסכימים שבני קהילתך יבואו עמך למקומך החשוב. אך זאת יעשו, יקשרו חוטי ציצית איש לחוטי ציצית רעהו, אחד אחרי השני, כולם יהיו קשורים בעבותות של מצווה נשגבה זו השקולה כנגד כל המצוות, והשני הניצב אחריך יקשור חוטיו לחוטי ציצית הרב, ואז במשיכה אחת כ-ו-ל-ם יכנסו איתך לגן עדן". כך אמר המלאך. ואז פניתי אליכם ואמרתי "אהוביי, לקשור ציציות! נכנסים!" אבל אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה לאף אחד מכם לא היתה ציצית...".
מספרים ש"החלום" הועיל.
"קול ששון - וקול שמחה - קול חתן - וקול כלה". שבת חתן לעילא מן כל ברכתא, של הזוג צוריאל ורבקה בוק הולכת ונרקמת בששון בבית הכנסת השכונתי "חסדי אליהו". רב הקהילה שמשון נחמני מנצח על ההערכות ביד רמה, תוך הקפדה על דקדוקי ההלכה, שכן עם כל הכבוד, חלק מבעלי השמחה והקהילה אינם ממדקדקי הדיקדוקים.
"אני מבקש וגם רוצה לראות שקונים ירקות ופירות מחנותו של ר' מושיק גמליאלי, אצלו הכל מעושר ומוקפד ויש לו משגיח כל היום. וכמובן בשר לחמין לקנות רק קפוא ובהכשר מהודר. דגים מכיון שיש בעיות קשות של תולעים, צריכים לקנות רק דגים מסוימים, וחייבים לשים לב לטיב ולהכשר של רסק העגבניות ולבדוק שכל התבלינים יהיו באותו הכשר מהודר. אנא הביאו אלי את המצרכים לבדיקה לפני הבישול. גם הכלים בהם מבשלים צריכים להיות חדשים, שלא בישלו בהם דברים שלא בהכשר מהודר, או מוכשרים". כך הרב נחמני.
בני הקהילה וגם בעלי השמחה אהבו מאד את הרב נחמני, ובאמת, לפני שהמצרכים עברו לידיה של רוזה המבשלת הדתיה, הוא בחן כל מוצר ונתן את אישורו...
רוזה המבשלת הקשישה, היתה שם דבר בשכונת "חסדי אליהו". המטעמים שיצאו ממטבחה ב-40 השנים האחרונות היו מודל לחיקוי, ורבים וטובים מבני השכונה דאגו שהשמחה שלהם תעבור דרך הידיים המיומנות שלה. ותאי הטעם שעל לשונם ידעו בדיוק את הסיבה.
גם משפחת בוק נהגה כך, וכבר משעה חמש אחה"צ התעטפה השכונה בריחות משובבי נפש של סיר החריימי (דגים ברוטב חריף) עם הרוטב האדום הגדוש והלוהט מחריפות, ושל סיר החמין הענק, שזכה לתיבול סודי שרק רוזה ידעה את סוד קיסמו. לצידה של רוזה סייעה בתה פורטונה ולנסי, שאט אט למדה את סודות המקצוע וסומנה כיורשת העצר של המטבח המיוחד הזה.
זהו, השבת נכנסת. אוטוטו, הדלקת נרות. רוזה דאגה מבעוד יום להעביר את שני הסירים לפלטה הגדולה שבמטבח הקטן שבבית הכנסת, והודתה לבורא עולם על הזכות היקרה שנפלה בחלקה.
היה שמח ועליז בבית הכנסת... מיטב הפייטנים הרטיטו לבבות בניגוניהם, הבעל קורא הותיק שמעון חזקוב ציחצח גרונו וסילסל כל טעם וכל תג, ובקיצור אווירה של תיאבון לא פשוטה החלה להשתרר בחלל, לאחר שניחוחות הדגים והצולנט החלו לזרום פנימה מן המטבח הקטן.
בעזרת הנשים ציקצקה אחת הסבתות, שהפעם החמין של רוזה הולך להיות אחד המוצלחים שנתבשלו בדור האחרון.
עד כדי כך?! התפעלו המאזינות. "כן כן", השיבה הסבתא, "אתמול בלילה באולם בית הכנסת התקיימה סעודת ליל שבת של הזוג ובני משפחתם, ונותר המון רוטב מהסיר של הדגים, ואת כל הסיר עם הרוטב שפכתי לסיר של הצ'ולנט. זה יוסיף טעם יוצא מן הכלל...".
"איי! איי! אוי לאוזניים שכך שומעות. רוטב דגים עם נתחי דגים לתוך סיר בשר? אוי, אוי, אוי, חמירא סכנתא מאיסורא, זה דין פשוט שיש סכנה לאכול תבשיל בשר שבושל עם דגים, וזה איסור פשוט ומפורסם". ספק כפיו בדאגה הרב נחמני בעוד המפטיר קורא את ברכותיו.
"נו מה עושים, עכשיו בין שחרית למוסף, צריך להעביר את רוע הגזירה" הרהר. "מה אומר, מה אגיד, ישנם כאן לפחות 150 מוזמנים ומתפללים, וריח הצו'לנט מדגדג בנחירי כולם... הקב"ה אנא עזור לי" התחנן הרב נחמני. "אנא, שים בפי את המילים הנכונות כמו הרב מהדור הקודם, שהצליח לחזק את מצות ציצית עם חלום יוצא מן הכלל...".
"עכשיו, קהל קדוש, דרשה של הרב!" הודיע הגבאי שמואל מרציאנו.
"קהל קדוש, מזל טוב, וברוכים הבאים. ברוך ד' משפחת בוק זוכה לשבוע המאושר בחייה, ובשמי ובשמכם נברך את החתן והכלה שיזכו להקים בית נאמן ותשרה בו השכינה".
ומכאן ואילך חידש הרב נחמני חידושי תורה מפליאים ומרגשים שנעמו לאוזניים. "תורתו המופלאה של הקב"ה, זה לא ממני. הכל ממנו יתברך, החוכמה, הבינה, העושר הבריאות, הכבוד. נכון שאתם אוהבים את הקב"ה?".
"נכון" ענו כולם.
"עד כמה אתם אוהבים אותו?".
"מכל הלב, אוהבים, באמת" נענה הציבור.
"ואם הקב"ה יגיד לכם בניי אהובי היום אני מכריז על צום, האם אתם מקבלים גזירתו?".
"בטח, ישתבח שמו, מה שהקב"ה אומר אנחנו עושים" נענה אביו של החתן נחמן בוק.
ואז במקהלה אחת רוגשת, תוך תנועות גלויות של ידיים וכתפיים פרץ הקהל בשירה רבה "הקב"ה אנחנו אוהבים אותך, הקב"ה אנחנו הבנים שלך".
אחרי שלוש דקות כשהשירה נרגעה, אמר הרב נחמני: "הקב"ה ציווה שלא לאכול בשר עם דגים. לצערי בלי כוונה שפכו את רסק העגבניות עם נתחי הדגים שבו, היישר לתוך סיר הצ'ולנט וזו סכנה גדולה לאכול זאת.. אז לא נצום, נסתפק בחלות וסלטים ושתייה קלה, העיקר לעשות רצון בוראנו".
דבריו המרגשים שנבעו מעמקי טהרת לבו, עשו רושם על הקהל שהמשיך לשיר "אשרינו מה טוב חלקינו, שלא שם חלקינו עם הטועים".
אחרי תפילת מוסף ו"קידוש היום" ישבו כולם לאכול חלות עם סלטים, עוגות ואפילו גלידת פרווה. עושים רצון בוראנו. סיר החמין הובל אחר כבוד לפח האשפה.
למחרת, בין מנחה למעריב ניגשה רוזה המבשלת עם בתה פורטונה לרב נחמני, וביקשו להחליף עמו כמה מילים.
"כבוד הרב, אני חייבת להתוודות. מהשמים שומעים בקול הרב ועושים את רצונו. אני יודעת שאתה הקפדת שהבשר של הצ'ולנט יהיה בהכשר מהודר, והנה שעתיים לפני כניסת השבת, אני פותחת את שקיות הניילון ומריחה את הבשר. ריח רע נדף מהן. הוא פשוט התקלקל. נבהלתי, החנויות סגורות, אין מהיכן להביא בשר מהודר וזה מה עשיתי: שלפתי 4 ק"ג בשר בהכשר פחות מהודר והכנסתי לסיר החמין הגדול... ואני יודעת שחלק מהציבור לא אוכל מן ההכשר הזה... סליחה... ההקפדה של הרב על הכשרות היא מעל לכל, וגם שאר הציבור שמקפיד על כך לא טעם מן ההכשר הזה... סליחה כבוד הרב".
פרי קטן - מאחורי הסיפור
לא לעגל פינות
אין ספק, הקב"ה אינו מביא תקלה לרב, או לאבי משפחה, או לכל יהודי אשר מקבל על עצמו הקפדה כשרותית או כל דקדוק בהלכה, כי במידה שאדם מודד מודדים לו.
והנה לנו עוד דוגמא חביבה של רב קהילה, אשר אינו חת ואיננו מחפש חלילה לעגל פינות, וכשהולכים עם האמת, הציבור, "אפילו המרוחק", מעריך ומקבל זו בהבנה ובכבוד גדול.