הקדמות
הקדמה
סופר אוהב את סיפוריו.
כמו אבא לילדיו, לעולם אל תשאלו סופר "איזה סיפור אתה אוהב יותר?"
כמו שאבא נורמטיבי שאוהב את ילדיו במידה שווה, כך גם הסופר חש כלפי סיפוריו. כולם אהובים, כולם ברורים, כולם יוצאי חלצי הגיונותיו, הנובעים ממעיינות השפע האלוקיים, דרך הצינורות של אלו שמספרים לו על חוויותיהם המסעירות.
לאור הנ"ל, סיפור הנושא של הספר, אמור להיות נושא הדגל של חוויית הקריאה העומדת לפניכם.
הנה לפניכם המונולוג של נ.ה. (שמו שמור עמוק בלבי) אשר לילה גשום אחד התקשר אלי, ורצה להודות, ועשה את זה בצורה מאד מרגשת.
"הרב לוי, השעה מאוחרת ואני מקווה שאינני מפריע. כבר מספר שבועות שאני חוכך בדעתי אם לשוחח עמך, ודוחה זאת כל פעם בתרוץ אחר. אבל עכשיו הגיע הרגע. אני איש עסוק בקירוב רחוקים, ועושה את זה במסירות רבה, כי ברוך ה' הקב"ה חנן אותי בכישורים רבים. אני מנגן, שר, ואף דורש ומספר סיפורים בצורה מרגשת. הנני עובד באירגון חשוב העוסק בקרוב לבבות, וכל רגע שאני אץ רץ בכבישי הארץ עם הגיטרה, המנגינות והסיפורים, אני מרגיש שאני פורע חוב... שהרי כשרונו של אדם ניתן לו כדי להיטיב עמו לאחרים, להובילם לשערי האמונה, ואני מודה לבורא על הזכות האדירה הזו שנפלה בחלקי, להיות שליח לפתוח דלתות ולהציב סולמות לבוא ולהכנס לבית היהודי.
"לאור עיסוקי הרבים אינני מקדיש זמן לקריאת עתונים וספרים. כן, אני עוסק בלימוד גמרא בשעות היום, ואף ספרי הלכה ומוסר אינם משים מידי.
"ערב אחד אשתי מבקשת ממני לקרוא סיפור שפורסם בעתון. "קרא, חשוב מאד שתקרא, אתה עוסק בזיכוי רבים, הספור הזה יוסיף לך המון". כך ביקשה אשתי.
"התחמקתי. מה לעשות, אינני מתחבר לדפיו של עתון חשוב וטוב ככל שיהיה. יומיים שלושה אחר כך התפניתי לקרוא את הסיפור שלך, שהופיע בדפי "בית נאמן", תחת הכותרת "הכבשה השחורה". קורא פעם ופעמיים, קורא ובוכה. חוזר וקורא ומזדהה, רוצה לחבק את הילדון הזה, לאמץ אותו אל ליבי, וללחוש על אוזנו מילים של הערכה. כן הרב לוי. התאהבתי בסיפור זה עד שורשי שערותי. תלשתי את דפיו מן העתון והכנסתי אותו לתיק שלי. זה סיפור שקשה לעזוב. ומאז ועד היום, בהמון הרצאות ומפגשים שקיימתי עם הורים ובני נוער, בסמינרים ובבתי הספר, אני מספר להם את "הכבשה השחורה" בדרמטיות, בריגשת הלב, מצטט את המכתב של הילד, סוחט מעצמי ומכל האמהות דמעות של הזדהות והבנה. הם מקשיבים ובוכים, מקשיבים ובוכים, ואני בוכה יחד איתם.
"אני רוצה לשמח אותך הרב לוי, הסיפור הזה גרם לרבים וטובים, אבות ואמהות, לעשות חשבון נפש נוקב. רבים פנו אלי אחרי ההרצאה והמופע וביקשו לשוחח על "הכבשה השחורה" שיש להם בבית. ללא יוצא מן הכלל הם הביעו תקווה שהסיפור הזה יתן להם תקווה, כוחות נפש ואנרגיות להתמודד בכבוד ובהצלחה, עם הבעיה הפרטית שהם קיבלו כפיקדון מידיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. בעיה שאותה הגדרת כל כך במתיקות בסיפורך "הכבשה השחורה".
"כן. העובדה שלא רק אני הפנמתי את מסריו של הסיפור, נטעה בי הרבה שמחה... ולא רק בי. חידה. את מי הסיפור הזה חיזק הכי הרבה בעולם? יש לך מושג הרב לוי?"
לא, אין לי מושג. אני מקשיב לך מרותק, מעולם לא העליתי בדעתי מה סיפור - לכאורה פשוט - מסוגל לחולל...
"אותי הסיפור הזה חיזק אותי בצורה מדהימה, כי גם לי יש "כבשה שחורה" בבית, ילד קשה, אבל נשמה טובה. ילד שכמעט אמרנו עליו יאוש, הרמנו ידיים. רצינו להיכנע. אשתי שלא הרפתה והתחננה שאקרא, רצתה שהסיפור יעשה את שלו, ואכן הסיפור הזה פעל עלינו נפלאות. לא אגיד לך שקל לנו, לא אשלה אותך שהסתיימו הבעיות. עדיין יש ימים איומים, מתישים, כפויי טובה, אבל באותם רגעים קשים אני רץ לתיק שלי ומציץ שוב בסיפור ודולה ממנו תעצומות נפש לא להיכנע, להמשיך עד לרגע של המהפך המיוחל, שבו אגלה את הלובן, הטוהר והטוב האינסופי שיש גם "בכבשה השחורה" שלנו. תודה לך, תודה מכל הלב".
נו, ואחרי שיחה שכזו, סיפור הנושא ברור הוא לעין השמש, מתוך תקווה שהתועלת שתופק ממנו, תימשך ותשא פירות רוחניים איכותיים ומתוקים למי שזקוק להם.
לקט תגובות של קוראים:
הקורא מ. כהן (ראה את מכתבו בהמשך) לא כל כך מבין למה כל הסיפורים מסתיימים בדרך כלל בהפי-אנד. סוף מאושר. זה לא משכנע אותו.
לעומתו, גברת חשובה באה אלי בטענה: "לדעתי אסור שסיפורים יסתיימו לא טוב, גם כך החיים והפרנסה מעיקים וקשים. מדוע להשאיר טעם לא נעים בפה. התפקיד שלך לדאוג לנו הקוראים, שהסיפורים יפיצו המון אופטימיות ואווירה וורודה, כדי לתת לנו - הקוראים - חדווה תקוה וחיוך. שתבין, אמי היא אשה חכמה וניצולת שואה, וכשהיא קוראת דברים עצובים, זה פוגע במצב רוחה. לא חבל?".
ככה זה, סופר חייב להלך בין טיפות הרגש של קוראיו, לא לפגוע, לא לאכזב, לא להרחיק, לא לייאש.
לא לייאש!
לא מכבר התקשר אלי יהודי מחו"ל שקרא סיפור, וסנט ובצדק רב.
"אדון לוי, אני רוצה לקרוא אותך לסדר. קראתי סיפור שלך ובו אתה מספר על אדם שנפטר מן המחלה הארורה, המפורסמת. והסיפור הזה מדכא ממש, סיפור שפוגע פגיעה אנושה בחולים הללו, אשר מרביתם בחסדי השם מבריאים וחוזרים לשיגרת חייהם בריאים. אבל בימי המחלה והטיפולים המכאיבים, הם זקוקים לכל מילה של עידוד ודירבון ושמחת-חיים, והסיפור הזה ממש שובר לבבות, ובמיוחד את הלב שלי... גם אני חולה במחלה... ואני אבריא בעזרת השם. אבל לך יש מחוייבות לעשות חשבון ושקלא וטריא לכל קורא, גם אם זה מסובך ובלתי אפשרי. יש לך אחריות לנפשות קוראיך, ואני אחד מהם... אז אנא".
"הלוואי וריבונו של עולם" אני מתפלל מעת לעת "שאצליח באמצעות המילים הללו להועיל לכל יהודי, לא לפגוע, לא לייאש אלא לקרב, להאיר עיניים עצובות, לשמח לבבות עצובים ולנסוך תקווה בכאלה שהדרך ארוכה ומעייפת עבורם".
הנה כי כן, כמנהגי בקודש הסיפורים הללו, אינם סיפוריי. הם באו מכם, ושייכים לכם, וניצבים לזכותכם ולתועלתכם. ולכן, הנני מתיר בשמחה ברצון טוב ובטוב לבב, לצלם, להעתיק, להמחיז ולתרגם את הסיפורים הללו לטובת הכלל והפרט בכל אמצעי תקשורת מהוגן. אני מתיר זאת בארץ ובעולם, והנני מברך כל מי שיעשה זאת, שזכות הרבים תעמוד לו ולזרעו עד עולם על שזיכה אותי בעוד קורא, ובעוד חיזוק ביראת שמים.
את זכויות ההדפסה לספר זה, בכל השפות, הנני משאיר לעצמי.
ובטרם ייפתח שער לעולם הסיפורים, אשגר מעומק הלב את הערכתי הרבה והכרת-הטוב לאותם העומדים על ימיני, ואשר סייעו לי ביצירת הספר.
חופנים של תולדה כנה לקלדנית המסורה והזריזה הגב' אילנה נהרי, לגרפיקאית היצירתית אורית בן משה, למגיהים היקרים, וכמובן להוצאת "יפה-נוף" החשובה המפיצה את יצירותיי לאלפי בתים בישראל.
ומעל לכולם, ארמונות של תודה לידיד נפשי כאח לי, הרה"ג אהרון אינגבר, אשר ללא מגע ידו, עצותיו המחכימות, ועריכתו המזהירה, לא היה ספר זה, כקודמיו, זוכים לאותו בושם רוחני ולגימור המושלם המאפיינים יצירות אלה.
ולפני החיתום אשגר מקולמוס הלב את הברכה הנעלה לעזר שכנגדי, אשר בחוכמת הנשים בה בנתה ביתה, מלווה את יצירותיי בעצה ובתבונה, כדי להרבות זיכוי רבים. יהי רצון שנזכה לרוב נחת יהודי מצאצאינו ויעמוד זיכוי הרבים של יצירות אלו, להם ולכלל ישראל באשר הם.
ובטרם חיתום אברך, שהקב"ה יתן בליבי ובלב קוראיי, כוונות טהורות וזכות, להפיק תועלת אמיתית מכל מילה ומילה, בבחינת "יש מפזר ונוסף עוד".
קובי לוי
מכתב ביקורת מקורא נאמן
לכבוד קובי לוי היו'
מכובדי, מדי פעם אני קורא את הסיפורים שהנך מפרסם בעתונים ובספרים. מה אומר, אתה עשר! אתה מסדר את הענינים באופן פרפקציונלי. הנה למנשה האינסטלטור, שהחליף צנרת דולפת בביתה של אלמנה ללא תמורה, שלחת כמה משאיות עמוסות בחומרי בנין.
את סוכן הנסיעות הצעיר והנמרץ, שמנע מהפועל להגיע בזמן למפעל, הרגת בתאונת דרכים, וגם דאגת שלא יבוא על תיקונו בעולם הבא (מגיע לו).
לפרויקה החזרת את המליונים במהירות יחסית, הרי הוא הפך למשגיח הכשרות המקפיד על קל כחמורה.
וכן הלאה. למשל לשמחה נתן (כמדומני) החביב והסימפטי העלמת את מחלתו.
הינך רוצה לחזק השקפה ואמונה?
עם סיפורי בדים החטאת את המטרה הזו.
בשם האדמו"ר מקוצ'ק זיע"א אמרו "אינני רוצה לעבוד לאלוקים כזה שדרכיו מובנים משכלו של ילוד אישה" ואולי זה מה שאומר הנביא "כי גבהו שמים מארץ כן... ומחשבתי ממחשבותיכם... דרכי מדרכיכם".
המשך לכתוב, וזה חשוב מאד, אבל ללא אשליות.
בהצלחה מכל הלב.
מ. כהן, רח' השומר, בני ברק.
שלום לך מ. כהן, ורוב ברכות.
תודה על מכתבך המאלף, ואכן, כל מי שעוסק בצרכי הרבים ובעיקר בפירסום סיפורי השגחה לציבור של רבבות, זקוק מדי פעם לביקורת, ולווא דווקא מפרגנת ומהללת. קצת חבל לי שלא ציינת את שמך המלא וכתובתך המדוייקת, כדי שאוכל לנהל עמך שיחה פתוחה, אך זו זכותך המלאה לשמור על אלמוניות.
לגופו של עניין.
ובכן, כבר פסקו גדולים וטובים שסיפורים - אפילו בדיוניים - שיש בהם איכויות ומסרים שמחדירים יראת-שמים ומוסר יהודי שורשי, הם מבורכים וטובים, וטוב שיחלחלו לליבותיהם של בנינו ובנותינו.
הלב היהודי עדין ורגיש הוא, ונסיון העבר מלמד שפתיחות לחומרים ספרותיים פסולים ולעתונות פתוחה, גרמו נזקים חינוכיים עצומים. כל מילה כל משפט, כל סיפור או חידוש, פועלים גדולות ונצורות בלבבות, לטוב או למוטב, ואין כאן מקום להרחיב. די אם נאזכר את סופרי ההשכלה שחיבלו אנושות בכרם ישראל.
הנה כי כן, גם אם היו סיפוריי המצאות גרידא, בדיונות וחלומות, האמן לי כי מושקעים בהם הגיונות לב ומחשבה מהוקצעת, על מנת להגישם לקוראינו במגמה להנחיל לקירבם השפעות חיוביות ברוח ישראל סבא.
אך מה לעשות, אינני מספיק מוכשר ומיומן להמציא סיפורים בדיוניים מרתקים שכאלה, הלוואי והייתי כשרוני שכזה. מרבית הסיפורים המופיעים כאן באים מן המציאות שלנו, כולל הסיפורים שציינת במכתבך, אלא שכדרכם של סופרים, הסיפורים נכתבים עם הדגשים מיוחדים ותוספת של דמויות ומצבים, כדי לחזק את המסר או הרעיון.
אך, כאמור, הציר המרכזי של כל סיפור בא מן החיים של כולנו, גם אם הדברים נשמעים או נקראים כאילו באו מעולם ההזייה.
בפנקסי הקטנים שוכבים להם - כטיוטות - עשרות סיפורים מפיהם של רבים וטובים, שהתקשרו אלי בעקבות קריאת סיפורים שנגעו לליבם, וגם יומם יגיע.
מכובדי, ר' מ. כהן, רציתי להפנות את תשומת ליבך לסיפור "תשובת המשקל" בספר זה, אשר הפתיח שלו מהווה משל לקוראים כאלה שהם מאד מאד סקפטיים, אך באמתחתם סיפורי השגחה מופלאים, כאלה שאם היו נכתבים, היית מכנה אותם אשלייה.
קרא אותו, קרא אותו בעיון.
"אינני רוצה לעבוד לאלוקים שכזה שדרכיו מובנים משכלו של ילוד אשה", כך אמר הרבי מקוצ'ק, ודבריו צורבים את ליבו של כל יהודי מאמין המהלך בעולם הכמוס הזה, ומחפש תשובות לתהיות ולקושיות שלו.
כן, זו אמת הצרובה כמכוות-אש על לבנו כיהודים מאמינים. אך גם חייבים להודות שהקב"ה ברוב רחמיו, נתן לנו מפעם לפעם להציץ מבין הסדקים מבעד לחרכים, כדי להתפעם מן ההנהגה הקרויה מידה כנגד מידה.
נכון, הנסתרות לה' אלוקינו, אך גם הקב"ה מעוניין לחזק אותנו והוא מושיט לנו ידיים רחמניות שנשוב אליו, שנתדבק בו, ולכן הוא פותח לנו - מפעם לפעם - צוהר רחב בהיר וחד, כדי שנפיק לקחים שכולם אמונה.
וכאלה, כאלה הם הסיפורים הנכתבים כאן.
כן, הם בנות-קול של השכינה, של האור הגנוז, של החן האלוקי הכמוס, הנסתר, שיש לנו רשות להביט בו ולהתפעם, ולהאמין עד טיפת דמנו האחרונה, כי העולם מושגח לפרטי פרטיו, וכולו ניסי ניסים, וגם הטבע עצמו הוא נס, אלא שטחו עינינו מלראות.
ופשוטים הדברים.
שא ברכה ידידי מ. כהן, ויהי רצון שיחדיו נרבה כבוד שמים.
קובי לוי