שערי תשובה · שוטה הכפר
ציורי וקסום הוא הכפר גליקרוג השוכן למרגלות רכס הרי הצ'וז שבליטא. רעפיו אדומים, מדרכותיו אבני נחל, ועצי צאלון ואיזדרכת יוצרים שדרות חינניות ירקרקות המשתלבות עם פרחים סגלגלים-צהובים, ורוקמים נוף פסטורלי המשרה שלוות נפש. החורף שם מושלג, הקיץ נעים, אבל האביב, הו האביב שבגליקרוג גן עדן ממש.
וכמו בכל כפר מצוי שמכבד את עצמו, גם לגליקרוג היה שוטה כפר במשרה מלאה. שוטה הכפר לייבל'ה פריד - שכן אחר כבוד - בבקתה קטנה ועלובה בלב הכפר, סמוך לשדרת הבמבוק. ערירי היה אותו לייבל'ה תמהוני, שהילך בין שבילי הכפר שעות רבות מדי יום, חבוש כובע קש מחורר, וגלימה קטיפתית שחורה ומיושנת עיטרה את גופו הצנום. בידו הימנית כמו משה רבנו, החזיק לייבל'ה לא פחות ולא יותר, מטֶה מגולף שאורכו 1.72 ס"מ.
הוא לא דיבר הרבה, אבל כשהוא דיבר, הוא לא בחל במילים ושטף החוצה כל מה שבליבו. לא חלילה קללות ונאצות, ההיפך. לשונו היתה נקיה בדרך כלל, אבל התקיפות הישרות והאמירות הנוקבות שלו, היו מסוגלות לפורר גם את סכר הנהר קילון שחלף בסמוך. סכר שהתנשא - אגב - לגובה 8 מטרים בעובי 2 מטר ותרם תרומה מכרעת להיקוותו של אגן מים ענק שופע דגים בריאי גוף.
כמה מזקני הכפר זוכרים את לייבל'ה נורמלי. ישנה שמועה שלא קיבלה סימוכין, שלייבל'ה היה נשוי, ואפילו נולד לו תינוק, אבל בנסיבות טרגיות הוא איבד אותם בשיטפון גדול שפקד את הכפר. מאז טוענת השמועה, הוא לא בדיוק יציב בלשון המעטה.
כן, הוא מעורה בחיי הכפר, לפני ולפנים. מי הרוויח, מי הפסיד, מי יבוא ומי ינדוד, מי קנה ומי מכר, מי שיקר ומי נשבע. באוזניו היו חיישנים שקלטו כל שיג וכל שיח וכל הבהוב מצוקה או כבוד, ואלו הגיעו למאגרי המידע העלומים שלו. וכשהיה צריך לצעוק, הוא צעק, ועוד מעט נעביר אתכם למוקדי התוכחה שלו, אבל זה יקח בוודאי עוד כמה מאות מילים.
הילד השנון והמבריק אלימלך גלנץ בן ה- 10 היה מאוהב בלייבל'ה השוטה עד שורשי שערותיו. שכלו הישר אמר לו, שלייבל'ה הוא גאון, ולא סתם גאון, אלא ספר מוסר חי, שרק אם תקרב אוזנך לשפתיו תזכה להכניס אור גדול לנבכי יצריך המתקוטטים ביניהם, ותוכל לעזור ליצר הטוב לגבור על יריבו הוותיק. מזה שנתיים ימים שהשניים צמודים יחדיו ומשוטטים להם במרחבי הכפר ומשוחחים שיחות נפש לא מחייבות. לייבל'ה בדרך כלל דיבר, ואלימלך הקשיב. לילדון הזה היתה מסננת רוחנית מיוחדת להבדיל בין רכילות, לבין חוכמת-חיים, בין אבק לשון הרע, לבין תוכחות מוסר, בבחינת רבי מאיר בעל הנס "תוכו אכל קליפתו זרק".
יתירה על כן, מתוך שהכיר בטהרת נפשו של שוטה הכפר, ואת ליבו הזועק על עוולות ועבירות, ידע אלימלך הקטן להיכן למי ומתי להוביל את לייבל'ה, כדי שהלה ישמיע מונולוג עסיסי וחד משמעי לחלל האוויר, שיגיע לאוזן הנכונה ושיכניס סדר במהומה, יפוגג ערלויות לבבות רעים ונשמות עיקשות. בלי לשאול איך ולמה, אבל זעקותיו הנוקבות של לייבל'ה, בהכוונתו המדוקדקת של אלימלך, הצליחו להביא שלום בין איש לאשתו, לקרב לבבות רחוקים, ולהשכין אחווה בין שכנים ניצים. עם עובדות - כמובן - לא מתווכחים.
רוצים דוגמא? בבקשה. אלימלך שמע מכמה רכלני הכפר שמוטל גרינבלט מוכר הדגים, איננו מקפיד על משקלות מדוייקים. בדיוק בשעה שנכנס לחנות הדגים הסנדלר הצדיק איצל'ה קווארץ וביקש שני דגים לשבת, סימן אלימלך ללייבל'ה והלה פצח במזמור מחריש אוזניים "איפת צדק, הִין צדק, משקל צדק יהיו לך...".
איצל'ה הקליינט פער פיו בתדהמה, ומוטל הסוחר הבין שמסמנים לו משמים להפסיק לגזול... מיותר לציין שגרינבלט הוסיף דג נוסף לסל של קווארץ, והודיע לו שזו "מתנה מכל הלב".
כך למשל, כשנודע לאלימלך הילדון שהעגלון הירשל'ה צוויג מתעלם ממצוקתו של שואב המים התשוש יוסל בלוך, ומשלם לו רק לאחר הפצרות מרובות, הוא נרעש ונרגש. בהזדמנות המתאימה הוא דאג שפרויקה השוטה יתלווה לשואב המים לבית העגלון ושם מול הדלת, נפנף לייבל'ה את מטהו האדיר וזמזם "ביומו תתן שכרו, הוי הוי הוי תתן שכרו".
וזה פעל. הירשל'ה צוויג פשפש בכיסו, שלף רובל שלם ונתנו ליוסל.
עד כאן.
געצל גורדון, חנווני הכפר, היה אדם עשיר מאד. מלבד עסקי המזון הוא גם שלח ידו במסחר תכשיטים, יבוא בדים ועוד כהנה וכהנה עיסקאות שונות ומשונות, שניפחו את אוצרותיו ברבבות רובלים, ומי סופר.
מנהל חשבונותיו ועוזרו עד לפני מספר שנים, היה ז'למלה בליכט זכרונו לברכה. בליכט זה, היה יהודי חביב נעים הליכות המטופל ב- 7 תינוקות של בית רבן, עם עול כבד של חובות. געצל יש לומר, נתן לו משכורת חודשית נאה, אך לא נאה מדי, וזו מעולם לא הספיקה לכלכל בכבוד את משפחתו העניפה של בליכט, כך שחובותיו לגמ"חים ולכמה מלווי בריבית שאינם בני ברית, היו מדירים שינה מעיניו. בליכט גר בעיירה השכנה גלינציה, מהלך נסיעה של 45 דקות בכירכרה.
לייבל'ה שוטה הכפר, אהב את בליכט ז"ל ושנא את געצל. האמת ניתנת להיאמר, שלא היתה שום סיבה ברורה ונהירה - למראית עין - מדוע הוא לא סובל את געצל. מעולם, אבל מעולם געצל לא פגע בו, ההיפך. מפעם לפעם היה זוכה לייבל'ה למתת הגון מידו של החנווני האמיד, ולטפיחה של חביבות על השכם. אבל המחוות הללו לא פעלו שום פעולה על ליבו של שוטה הכפר, שכנראה ידע דברים שאף אחד לא ידע, דברים בנבכי הנפש.
כאמור, שלוש שנים חלפו מאז פטירתו ללא עת של ז'למלה בליכט, שהותיר אלמנה ו- 7 יתומים בנים ללא משען ומשענת. רופא העיירה שהוזעק בשעת בוקר למיטתו של בליכט עיסה את ליבו במשך שעה ארוכה, וניסה להנשימו אך לשווא. ליבו של בליכט בגד בו, ומלאך המוות מה לי הכא, מה לי התם, נטל את נשמתו לגנזי מרומים.
זעקותיהם של האלמנה והיתומים הרעידו רקיעים, והעיירה גלינציה היתה כמרקחה. רב העיירה אבריימי מורבליץ ערך מגבית זריזה כדי לייצב את האוניה הקורסת, אבל השיגרה המרה הותירה את האלמנה ובניה עניים מרודים, משוועים לפת לחם.
ואיפה געצל בכל הטרגדיה הזו? עסקיו של געצל אילצוהו לנוע בדרכים הרחק הרחק לאירופה, לקנות, למכור, לייבא, לייצא, ורק אחרי ארבעה חודשים מפטירתו של בליכט הוא חזר לכפר ושמע על מותו ללא עת של מנהל חשבונותיו.
מענין, הוא לא הזיל דמעה, ולא ספק כפיו בצער. געצל אפילו לא הטריח עצמו לבית האלמנה, וכן, הוא אפילו לא שלח תרומה קטנה למשפחה השבורה שבעיירה הסמוכה.
למה?
האמת היא, שאף אחד לא העסיק את עצמו בשאלה הזו. געצל ובליכט היו אומנם ידידים, אבל לא בלב ובנפש. געצל היה הבוס ובליכט היה הפועל. זה הכל. אף אחד לא טען נחרצות שגעצל חייב משהו לבליכטים. בסופו של דבר גם אם מישהו ניסה להכניס מילה של ביקורת, מיד היסו אותו שגעצל מחוייב לעניי עירו ולא לעניי עיר אחרת, ובליכט להזכירכם, גר בעיירה סמוכה. כן, חשוב שתדעו, געצל לא היה קמצן. מבצעי הקמחא ד'פסחא שלו היו לשם דבר בכל הסביבה. כל דלפוני הכפר גליקרוג וידידיהם וידידי ידידיהם, היו מגיעים לחצר ביתו של החנווני כמה ימים לפני פסח ויוצאים משם ברכוש גדול. יינות, מצות, ירקות, פירות, סוכר ועוד כהנה וכהנה מגדנות וממתקים כשרים לפסח. צריך לדייק ולעדכן, שלא הכל מומן מכיסו הפרטי של געצל, שניצל את קשריו עם ספקים וסוחרים, ועל-כן היה ממנה עצמו לתפקיד גבאי צדקה, והצליח בכך יפה מאד.
לייבל'ה שוטה הכפר שלנו, מזה שלוש שנים מאז פטירתו של בליכט לא ניגש לקבל את חבילת המצות שיועדה עבורו. הוא הביט מרחוק על עשרות ואולי מאות העניים, שהגיעו לחצר ביתו של געצל, ורשפי-אש הבליחו מעיניו.
"גש לקבל מצות מגעצל" הציע לו אלימלך. "אני שם לב, שאתה בשנתיים-שלוש האחרונות מתרחק ממנו".
לייבל'ה שוטה הכפר שתק ונעץ עיניו בעגלת היין העמוסה לעייפה, ששני סבלים הורידו ממנה מאות בקבוקי יין.
לייבל'ה שתק.
אלימלך ידע שאם הוא שותק, הוא טעון. אבל הפעם, אלימלך הקטן, למרות שנינותו וחריפותו, לא הצליח לתפוש מדוע לייבל'ה השוטה כועס כעס עצום על החנווני, שעל פני השטח עסק בחסד ללא גבול, מול עיניהם.
לייבל'ה הרים את מטהו הארוך והיכה על גבי אבן. מכה אחרי מכה. אלימלך הבחין מרחוק באשה כפופה משהו הנכנסת לחצר, מחליפה כמה מילים עם געצל ויוצאת מן החצר, ופונה לדרך היציאה מן הכפר.
"ה-ה-ה-ה-ה!!!" שאגת אריה בקעה ממושכות ונסקה מגרונו של לייבל'ה, מטהו הוגבה כלפי מעלה ונחת בקול רעש גדול על האבן ונשבר.
את 250 המטרים הבאים עשה לייבל'ה בריצת אמוק ממש, כשאלימלך משתרך אחריו, קם ונופל בין אבנים קוצים ודרדרים. השאגה, הריצה, המטה השבור, עוררו דאגה בליבו של אלימלך, בחושיו החדים הוא קלט שלייבל'ה הולך לפרוק כאן מטען כבד, והתפלל מעומק ליבו שהכל ייגמר יפה.
לייבל'ה נכנס לחצרו של געצל עם מטהו השבור, נופף אותו באוויר וניפץ בחמת זעם כמה כדי יין.
"געצל אתה רשע מרושע!" זעק לייבל'ה "אין לך לב, יש לך בפנים חתיכת ברזל חלוד".
אלימלך קפא על מקומו.
כל הקבצנים זקפו ראש, דממה מעיקה פילחה את האוויר.
געצל האדים מזעם וחיפש מילים. הוא ידע היטב שלייבל'ה טעון ורותח כמו קומקום תה בליל חורף, אבל עדיין לא שיער מה מצפה לו פה מול עשרות זוגות העיניים התמהות. הוא לא רצה להיגרר לקטטה או לנאצות, והבליג. אבל לייבל'ה לא שתק. הוא הלך להשמיע את המונולוג של חייו. אם תרצו, אלימלך הקטן לא האמין למשמע אוזניו, שהרי לייבל'ה לא נאם יותר משלושה או ארבעה משפטים ברציפות.
"געצל, אין לי ברירה אתה מכריח אותי לספר על רשעותך. לפני מספר שנים חשדת שבליכט מנהל החשבונות גונב אותך. ערכת אחריו מעקב, וגילית, אמת נכון הדבר. ז'למלה בליכט מעל בכספי עיסקך. לפחות כמה מאות רובלים נעלמו מן החשבון. פיטרת אותו. לא שוחחת איתו. לא שמעת אותו. לא חקרת למה הוא גונב. לא חיפשת כף זכות על יהודי שמטופל ב- 7 תינוקות. "אתה גנב" אמרת לו והוא הודה בכך ומיד חזר לביתו שבור ורצוץ. בליכט לא סיפר לאשתו, הוא לא אמר עליך מילה רעה, לאף אחד. הוא סחב עוד כמה חודשי עניות עד שליבו קרס והוא מת בחצי ימיו. הייתי אצלו כמה שעות לפני שגווע, והוא לחש לאוזני "לייבל'ה לייבל'ה, אני יודע שאתה לא שוטה. אתה נשמה טובה, ואני רוצה לספר לך למה אני מת. אבל אני משביע אותך לייבל'ה שתשמור את זה בסוד". ואז בליכט סיפר לי על המעילה. "לייבל'ה תאמין לי, שלחתי יד בקופת בעל-הבית אבל רק כשכלתה פרוטה מן הכיס והילדים שיוועו ללחם. ספרתי כל פרוטה שלקחתי, כי אני לא גנב, ואני התכוונתי להחזיר. 537 רובלים גנבתי מגעצל, ורק אתה יודע זאת לייבל'ה נשמה שלי. שמור זאת בסוד עד שתמצא לנכון לספר זאת..." כך אמר לי בליכט לפני מותו".
געצל החוויר. השתיקה הכללית נמשכה, אבל לייבל'ה לא שתק.
"געצל הרשע, אני עומד הרחק מביתך ומביט. והנה הגיעה לכאן האלמנה בליכט. תמימה. לא יודעת משום דבר. חושבת לתומה שממך תצמח לה ישועה לקראת חג הפסח. סוף סוף חושבת התמימה, בעלה עבד אצלך. היא לא שמעה על המעילה, כי הוא לא דיבר. כי הוא צדיק למרות שנכשל בגניבה. מרחוק אני מבחין שהיא מבקשת ממך כמה מצות ויין, ואתה משיב לה רשע מרושע שכמותך בלשון חלקלקה: "תראי גב' בליכט יש פה הרבה נזקקים לפניך ואני חייב להם, הם עניי עירי" והיא פונה לצאת והולכת בבושת פנים...".
אלימלך מביט בלייבל'ה במבט מעריץ, וחוכך בדעתו אם הסיפור נגמר, או שיש לו המשך. לייבל'ה לא מאכזב, והוא ממשיך לשאוג.
"געצל, אחרי שנמנעת מלתת עזרה לאלמנה, אז שתדע לך, המצות שלך טבולות בדם, והיין שלך גם הוא דם, דמם של יתומים מהול בקמחא ד'פסחא שלך. דם של יתומים ודמעות של אלמנה. אתה מענה יתומים ואלמנות, ויש לך חשבון פתוח עם הקדוש ברוך הוא, שהוא האבא שלהם. אני מרחם עליך געצל, ואני מקווה שאחרי שהלבנתי את פניך תזכה לכפרה מושלמת. דע לך געצל אני אולי שוטה הכפר, אבל אני לא ילד קטן. אני מבין את החיים, והמבחן האמיתי של יהודי באשר הוא, לא לנקום, לא לנטור, להיטיב ולסייע גם לאלה שבגדו בו. צר לי געצל שחייך הם כישלון. תתבייש לך!".
לייבל'ה הסתובב לאחור, הניף מטהו הקצוץ ופתח בהליכה מהירה לכוון בקתת הבמבוק שלו.
אלימלך הקטן שהשתרך אחריו קרא לעברו "לייבל'ה לייבל'ה, אתה איש אמיץ, אתה איש גיבור, אתה איש אמת, אתה המורה שלי לחיים".
לייבל'ה היפנה ראשו לאחור, חייך וקרץ לעבר הילדון "מצאת לך מורה, את שוטה הכפר. מעניין, האם לאחר שאמות, תוכל להיכנס לנעליים שלי ולעשות עבודה יותר מושלמת".
נו, וגעצל לא האכיל את יתומיו של בליכט?
האכיל גם האכיל. לא רק האכיל, גם דאג לממן את המלמדים שלהם והשיא אותם ברווחה עד כמה שידו היתה משגת, כי ביננו לבין עצמנו, גם הקשוחים ביותר, לא יכולים לעמוד בפני תוכחתו של לייבל'ה פריד, שמשום מה מכנים אותו בתור "שוטה הכפר".
פרי קטן - מאחורי הסיפור
העונש - ללא שוטי הכפר
הגאון מוילנא שילם בעין יפה למגיד מדרבנא כדי שייר אותו בתוכחות. גם המושלמים ביותר זקוקים לניעור רוחני, למיקרוסקופ שמיימי שיגלה את מומיהם וערלות ליבם הנסתרת.
"אינני מבין מדוע אנחנו מרגישים מושלמים ומוסריים, כאשר - מבלי עין רואה - אנחנו עושים מעשה כזמרי ומבקשים שכר כפנחס?" שאל אותי יהודי חשוב שקרא סיפור זה.
"דומני" השבתי לו במבוכה "שהדור שלנו נענש, והעונש הוא שהקב"ה הותיר את שוטי הכפר רק לסיפורים, ולא הותיר אותם בתוכנו".
הלוא כן?