אור ברסלב
העיתונאי 5 שערי מוסר › למה לגנוב את שלך ?

העיתונאי 5

שערי מוסר · למה לגנוב את שלך ?

דליפות ועכברים

טירדות החיים, הריצה אחרי הפרוטה, המחלות, הפיגועים ותעלולי הפוליטיקה (למי שעוקב אחריהם), משכיחים מרבים מאיתנו את האמונה הבסיסית, האיתנה, שעמה חייבים לצעוד במסילה. שוכחים, כי בידיו של מלך מלכי המלכים אנו, וכל הניקרה בדרכנו, כל עלייה ומכשול, כל מהמורה או מתלול, רווח או הפסד מחלה או בריאות אינם באים אלא מגזירת מלך. ברצונו... או שלא ברצונו.

אשר על כן, ולאור הנ"ל, רבים וטובים משקיעים המון כח, מרץ, מחשבה ואף בריאות בשביל להשיג, להצליח, לרכוש, לקנות, להיטיב עם עצמם ועם בני ביתם. וכשלא מצליחים, וזה קורה לרוב, אזי האכזבה צובטת, הייאוש מחלחל ושמחת החיים נגדעת לה אט אט. אנשים לא שבעי רצון מעצמם. חבל.

כאן המקום והזמן, לנער מעל הגיוני ליבנו את האבק, לרחוץ את הבוץ שנדבק על טוהר האמונה ולשנן לאוזנינו: "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים".

רק יראת השמים, על מכלול ההשפעה שיש לה על חסדים שאנו עושים, על הארת-פנים לזולת, על הודאה להשי"ת, על לימוד התורה... זה בידנו. רק זה ותו לאו.

לא השעות הנוספות מביאות פרנסה, ובוודאי שלא - חלילה - הגזילות או הגניבות הקטנות. וכמאמר ה"מסילת ישרים": "לא שההשתדלות מועיל, ההשתדלות מוכרח" לעבוד, לעמול, זו גזירת מלך "בזיעת - אפיך - תאכל - לחם". כן, צריך להזיע, לרוץ, אבל בגבולות הטעם הטוב, כדי שישאר זמן ללמוד תורה, להתחסד עם הזולת, להשקיע בחינוך הבנים, ומעל לכל לתת תשומת-לב לעזר שכנגדו. וחלילה חלילה - אומרים חכמי המוסר - לא להאמין שיש קשר כלשהו בין עמל הכפיים לבין השכר הניתן בסופו של חודש. העמל והטורח הם גזירת מלך, והשכר הניתן הוא מתנה גמורה מן המלך, ואין שום זיקה בין השניים.

וכבר מוכר וזכור אותו סיפור מופלא על יהודי עני מאחת העיירות במרוקו, שגידל תשעה ילדים בדחקות נוראה, אך מפעם לפעם היה מקבל מעטפה עם כמה שטרי כסף מבני דודיו האמידים המתגוררים בעיר הגדולה רבאט. הללו עסקו במסחר ובתעשייה, ומפעם לפעם שלחו לבן דודם הדחוק כספי צדקה כדי שיוכל לעבור את החגים בשלום. והנה באופק חגי תשרי, האיש קם באשמורת הבוקר ל"סליחות", אחר כך תפילת הנץ, יום רודף יום ואין לרש כל בלתי בטנים מקרקרות. ראש השנה בפתח, ולאחריו יום כיפורים עם הסעודה המפסקת, וחג הסוכות על חולו של מועד, והרעב מציק וכסף אין. "איך אסתדר?" שאל.

מביט מיודענו מדי יום בדוור העמוס מכתבים מעטפות וחבילות, אותם הוא מחלק לתושבי העיר, אבל לגיבור סיפורנו אין עדיין איתות מבני דודיו מרבאט.

בין מנחה לערבית הוא שומע כמה מעניי העיר המספרים זה לזה על צדקות ומתנות נאות שקיבלו בדואר המקומי, ולבו מתכווץ מקנאה. "כנראה שכחו אותי בניי דודיי. הם עסוקים בשלהם, ואני כאן תקוע בעיירה הקטנה, בקושי מרוויח כמה פרוטות ביום... כיצד אוכל לקנות עופות, בשר, דגים וירקות לסעודות החג הרבות?".

עוד שבוע ראש השנה, והחרדה החלה קונה שביתה בלבו של היהודי החש שנזנח ונשכח... עד שהיצר הרע, זה העסוק תדיר בלהכשיל יהודים תמימים החל לנקר בראשו.

"מה לך לדאוג? איש יהודי, היום עם צללי ערב הדוור עובר בשכונה עם שקו הגדוש מעטפות לעניי העיר. במאמץ קטן, עבור סמוך אליו ושלוף מעטפה וברח עמה. מה שתמצא בה יספיק לך לכל חגי תשרי. זו לא גניבה" לחש היצר הרע "זו רק השתדלות, ואם ירצה ה', אחרי שירווח לך תחזיר את מה שלקחת.. למה לסבול? למה לגרום צער כה רב לרעייתך ולתשעת ילדיך... חייך קודמים!".

היצר הנכלולי יודע את מלאכתו, וכשאדם מצוי בשברון לב ובדאגות, יש לו כר נרחב לזרוע עליו את זרע הפורענות. חצי שעה אחר כך עקב מיודענו אחרי הדוור, הכניס ידו לשקו וחטף משם מעטפה עבת-כרס.

"עצור!" שאג הדוור, אך הלה היה כבר הרחק, שועט בסימטה אפילה כשבידו המעטפה המכובדת.

אחרי 10 דקות ריצה הוא נחבא מאחורי כותל של חורבה, פתח את המעטפה ולשמחתו גילה בה שטרות על סך 500 לירות. סכום מכובד לכל הדעות. והנה סמוך לצרור מכתב: "שלום רב לך בן דוד יקר, לא שכחנו אותך. נאחל לך מעומקא ד'ליבא שנה טובה ומבורכת ושנה של בריאות ופרנסה טובה בצידה. אוהבים מאד בני-דודך. רבאט".

נעתקה נשמתו של גיבור סיפורנו. המעטפה שגנב היתה מיועדת עבורו. שעה אחר כך הגיעו השוטרים לביתו והובילוהו לשופט התורן, שגזר עליו חודש וחצי מאסר. זעק הלה: "אבל המעטפה היתה מיועדת עבורי...".

"כן" חייך השופט, גנבת, אמנם את שלך גנבת, אבל החוק הוא יבש. מי שגונב מן הדוור מעטפה נשלח לחודש וחצי בכלא".

"הו, הו" זעק מיודענו "אילו הייתי קצת יותר סבלן, יותר בוטח בקב"ה, לא הייתי סובל לחינם. הקב"ה דאג שלא ישכחו אותי, אבל אני האפיקורוס, הטיפש, חשבתי שבהשתדלות נוראה שכזו אביא פת לחם לביתי. אוי לי, מר לי, מר איך נפלתי בפח של היצר הרע?".

זו הליכה בחושך. הליכה מסוכנת ורבת חתחתים. לא רבים הם האנשים הנועצים בדעת תורה כדי לשמור על האיזון שבין העבודה המקוללת, קרי ההשתדלות, לבין השמירה על אורח חיים יהודי נורמטיבי.

ומאידך, מאחר ודוחק הפרנסה קנה פה שביתה, ישנם רבים המאשימים את הממשלה המוסדות והפקידים, ואולי אפילו את המשבר הכלכלי בארה"ב. מדוע? כי קל יותר להצביע על אשמים מחוץ לד' אמותנו, מאשר לפשפש בנגעי הלב והנפש ולהבין שנסיון זה של הדוחק הוא רצון אלוקי שנעמוד בו, כי יש לנו הרבה מה לתקן. אולי את מדת הכעס המפעפעת בנו? אולי את מידת הקמצנות המופלגת, או אולי את מידת הפזרנות חסרת הגבולות? לא ברור.

על סיפו של ראש השנה הנה נבוא חשבון עם עצמינו, ולפני שנמליך את הקב"ה "המלך הקדוש!" נפנים לתוכנו שאנחנו עבדיו, וכשנדע את רצונו, ונעשה רצונו, נחוש כאן בעולמו שבעי רצון ושמחים יותר. זה פשוט.

תוכן העניינים

העיתונאי 5

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה