שערי מוסר
רגליים מול רגליים
פרק א'
געצל מורוביץ שואב המים הותיק, היה מאושר עד למעלה מצמרות הברושים, מן הזכות שנפלה בחלקו להיות שואב המים המרכזי בעיירה הקסומה צירולניקה, שהיתה נטועה לה סמוך ונראה לוילנא השוקקת.
קוראי האהובים, אין צורך לאחוז במפה גיאוגרפית, חבל לסובב את הגלובוס, ואין שום טעם לשאול אף סבתא רבה, היכן בדיוק נמצאת צירולניקה.
לצורך העניין (ובהמשך תבינו מדוע) צירולניקה היא רק משל ותו לא.
נו, ומכיוון שהספקנו להכיר כמה מאות קוראים נאמנים שיכחכחו בגרונם וישאלו תמהים ונסערים "רגע, רגע, זה סיפור אמיתי או לא אמיתי?" אקדים ואספר, שהסיפור על געצל מורוביץ לא היה ולא נברא, כשם שצירולניקה לא היתה ולא נבראה, אבל הסיפור העצוב שיחשף כאן לנגד עיניכם על גבם הלאה של שני פרקים, היה וגם נברא, רק הרבה יותר, קרוב לעידן בו אנו חיים ובמונחים יותר מודרניים. אך מכיוון של"קוטף סיפור" יש זכות להעלים לערפל ולשנות את גיבורי הסיפור האמיתי, ולהעיפם כרצונו במנהרת הזמן עקב שיקולים כאלה ואחרים, כמו צנעת הפרט למשל, נסיע את עצמנו שוב 300 שנה לאחור, כדי לנחות נחיתה רכה במבואות העיירה צירולניקה, ולהציץ הצצה לא מחייבת בנעשה שם.
אין ספק שנצא משם, עם לקח מלבב כך אנחנו מקווים, לא?
ובכן, געצל שואב המים, היה טיפוס חייכן וטוב לב, שהשפיע חן וחסד לכל הסובבים אותו. זה לא רק דליי המים שהיית מקבל ממנו. בסמוך לדלי הוא הפיץ נחשולים של ברכות, לך ולילדיך, לנכדיך, ולניניך גם אם לא היו לך כאלה. געצל בן ה 50 היה שואב המים המרכזי זה 35 שנה, רוצה לומר, שאין בית בצירולניקה, של יהודים או של גויים שלא זכה ממנו למים שאובים מן הבאר הדרומית של העיירה, מים שאין להם סוף. פעם בשבוע ביום שישי מוקדם בבוקר היה סובב לו געצל בין הבתים וגובה את חופן פרוטותיו כדי לקנות דגים ושאר ירקות לקראת שבת קודש, ומפקידם בידי אשתו הצדקנית רבעצען גולדה, שידעה לכלכל את ביתה בתבונה ובעיקר לחנך וליישר ביראת שמים את עשרת צאצאיה, שחלקם כבר נישאו בשעה טובה.
האמת ניתנת להיאמר, שגעצל נבחר להיות שואב המים המרכזי, בעיקר עקב יחסיו וקשריו הטובים עם ראש הקהל והגבאי המשפיע ר' וולוול שוסטמן השם ישמרהו ויחיהו. שוסטמן זה היה ממונה ושלט ביד רמה, על בית הכנסת הגדול ומאות מתפלליו. היו לו יותר מיד ורגל בנעשה בתלמוד תורה, שלא לדבר על עסקיו המסחריים המסועפים, וכמה חנויותיו שקנו להם שם טוב והרבה קליינטורה במחוז כולו.
וולוול היה גם בן בית וחביבו של הפריץ המפורסם פיוטר טימבולסקי, ממנו שכר את עסקיו המלבלבים.
ועכשיו תעשו חשבון נכון, ולא תטעו בו, געצל קיבל מידיו של שוסטמן ראש הקהל, את המנדט להשפיע מים על כל הפרוייקטים הללו: בית הכנסת, תלמוד התורה, חנויותיו ובתיו, כך שפרנסה, בעין טובה, לא היתה חסרה לגעצל בעיקר בזכותו של ראש הקהל שוסטמן, שהיה אמנם טיפוס תקיף וקפדן, אך משום מה היתה לו סימפטיה עמוקה לגעצל שלנו.
וכך חלפו להן השנים בעיירה המנומנמת צירולניקה, תלמידי החכמים למדו, הסוחרים סחרו, העגלונים שעטו, הסנדלרים דפקו מסמרים, ושואבי המים שאבו. ובאמת, למביט מן הצד, העיירה שידרה הרמוניה מופלאה, כמו שירה של מלאכים משובבת נפש, בעידן הבית הראשון בשלטונו של המלך שלמה.
הגויים מכנים זאת בביטוי המכוער "עבר ביניהם חתול שחור" אנחנו ברוך השם, צאצאיו של אברהם אבינו עליו השלום, איננו עסוקים בחתולים ובטח לא בצבעם השחור ובשאר אמונות טפלות שאין בהן טעם או ריח. אך מה לעשות, בוקר קייצי אחד, ללא התראה מוקדמת, נדלקו המנורות האדומות, צילצלו פעמוני האזעקה, ובשורה התחתונה רשמו לפניכם - סיכסוך פרץ בין ראש הקהל ירום הודו וולוול שוסטמן, לבין שואב המים הותיק ושופע החן, געצל מורוביץ.
אלא שצריך לדייק, מי שהדליק את אש המריבה היה דווקא ראש הקהל שוסטמן, שחשד בגעגצל, על כי הוא מדווח לו נתונים כוזבים, ולמעשה מקבל לידיו כסף ציבורי הרבה יותר ממה שמגיע לו באמת. מריבות, כפי שאתם ודאי יודעים - פורצות בתחילה על אש קטנה שמתאימה יותר לפטפוטי כירה שניתן לטגן בה ביצה ולא יותר, ואח"כ היא מגביה -עוף עד לשריפת יער שלם.
בינינו לבין עצמנו, הכל יכול היה להיסגר בארבע עיניים בין שני הנכבדים, אלא שיצר הרע בער בקירבו של ראש הקהל, אשר הרגיש נבגד ולא היה מוכן לשמוע שום תרוץ, ולו הקלוש ביותר מצד שואב המים.
ברשותכם נעיף זרקור קצר על סלע המחלוקת.
ובכן, כל ראש חודש היה געצל שואבינו מגיש דו"ח מסודר, כמה דליי מים הוא העביר לחבית הגדולה בבית הכנסת הגדול, לשימושם של המתפללים. באופן ממוצע מדובר היה על כ 10 דליי מים ליום תכפילו ב 26, והנה לכם 260 דליים. בוקר אחד ערך ראש הקהל שוסטמן בדיקה, וגילה שהחבית מגרדת את התחתית, הוא הגיע שוב למחרת, והמצב היה דומה. המתפללים לא התלוננו, כי שואב המים הזוטר שמעל'קה גרוס עבר מפעם לפעם ושפך דלי או שניים - נדבת ליבו, אבל וולוול רתח מזעם. "מי יודע כמה פעמים הוא שיקר אותי ודיווח על מים שכלל לא שאב והקהל לא נהנה מהם ואף נטל שכרו מושלם, שלא כדין!!!".
לאמיתו של דבר, בעת שמפלס הזעם של וולוול שוסטמן ראש הקהל עלה על גדותיו, שכב געצל במיטתו קודח מחום. כשאך התאושש למחרת, הבחין מתחת לדלת ביתו בנייר צהבהב. הוא הרימו בדחילו ורחימו, ולתדהמתו קרא את המילים הבאות "געצל, ידידי לשעבר, בגדת באמון שלי, בגדת בקהל הקדוש, דיווחת על נתונים כוזבים, הנך מפוטר מכל פעילויות השאיבה שהטלתי עליך. וולוול".
עיגולים שחורים ריצדו סביב עיניו של געצל, והוא חש שהוא עומד להתמוטט. יש לו עשרה ילדים לפרנס, ועוד כמה נכדים קטנים, ומדוע הוא מפוטר? מדוע החליט וולוול שוסטמן להתעמר בו?
נסיונותיו לדבר על ליבו של ראש הקהל, עלו בתוהו.
"אתה גנב געצל, אני לא מעסיק גנבים, לא במוסדות הקודש ובטח לא בעסקים שלי געצל בלע דמעות וניסה להשחיל מילה "הייתי חולה!" אבל וולוול כבר נעלם לו בין חנויותיו עסקיו ומלחכי פינכתו.
"אין ברירה", הרהר געצל, שואב המים המפוטר "הכל נסיונות משמים, צריך להביא לחם הביתה, וכבר למדנו ושיננו, יהודי יכול לחיות ולהתקיים עם פת במלח שיאכל, מים במשורה שישתה, על הארץ שיישן, ובתורה הוא עמל, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא".
געצל ניגב בעדינות את דמעות עלבונו, וסובב לו בין הרחובות מחפש קליינט מזדמן, אבל השמועה כבר עשתה לה כנפיים, "געצל שואב המים רימה ושיקר וגנב מכספי הקופה הציבורית". אוי לאותה בושה.
קליינטים ותיקים הפנו לו עורף עם האסל על כתפיו הוא ניסה לגרד עם רגליו הכואבות כמה פרוטות, אבל גם הסוחרים העלימו עיניהם ממנו. "הוא מוקצה מחמת מיאוס", הפטירו בינם לבין עצמם. געצל שתק בלע את הקלון, אבל חש כמו מוקצה ביום חול. לא פשוט.
שואב המים שב לביתו אחרי שבוע של נסיונות להביא פת לחם, אך לשווא. כל הדלתות נסגרו בפניו, זו אחר זו.
הוא פכר את ידיו באישון לילה ובכה בעיקר מעלבון, "אני יודע אבא שבשמים, שלא וולוול אשם, הוא רק מגלגל כאן חובה על ידי חייב, ואני כנראה - עקב חשבון עלום - צריך לסבול בזיונות. אז אני מקבל אותם באהבה גדולה, בבחינת "שמחים ביסורים, שומעים חרפתם ואינם משיבים". אך מה יהא על בני ביתי, על הגדיים והתיישים שזקוקים למנת יומם?! אנא אבא שבמרומים, אם לא לי, לפחות למען עוללי ואשת נעורי שהם ודאי מנוקים מכל חטא ופשע". געצל בכה לתוך הלילה הארוך, כמו שיהודים מאמינים למדו לבכות, כמו גיבורי חיל המלבלבים נחושים בשדות הדמע של אבות ואמהות לאורך הדורות - שנטל הפרנסה מוטל על כתפיהם.
"אני סולח לוולוול שוסטמן על עלבונותיו, אבל ריבונו של עולם, קשה לי לקבל את רעבון בני ביתי".
וכשהשמש עלתה לה מעל ראשי ההרים, זקף געצל את ראשו אחרי לילה דווי ושברירי, ונע לכיוון בית הכנסת. "אני, ריבונו של עולם לא נשבר, אני מאמין, שיש דין ויש דיין, והכל לטובה".
פרק ב'
מה לא עושים בשביל להביא פרנסה? פשוט נבלה בשוק ואל תזדקק לבריות. געצל מורוביץ שואב המים המפוטר של העיירה צירולניקה, החליט לחפש את מזלו מעבר לרחובות קריה. אולי שם, בעיר שכנה או בכפר סמוך.
אוחז בשני דלייו, עם נשמה מרוסקת, רגליים דואבות וכפות רגליים מיובלות, נע שואב המים הוותיק לעבר הכפר השכן, רובו תושבים גויים שעסקו בעיקר בהפקת יין שרוף, יי"ש, ואם תרצו שאר משקאות חריפים, ואריזתם בבקבוקים קטנים.
געצל הקיש על כמה דלתות, וברחמי שמים פתח לו דלת עם חיוך חסר שיניים האיכר המוצלח אנטון קלרדו, שעסקי היי"ש שלו צלחו וקנו להם שם טוב בשווקים. הוא היה זקוק בדחיפות לשואב מים שיטפל בתעשייה הקטנה שלו, ובחלקה חקלאית שהיתה לו.
"מצוין, אני צריך אותך ויש לך אצלי המון עבודה, עליך לשמור על חביות היין השרוף ולטפל בהן, ולהשקות את ערוגות הירקות בגינתי, ערוגות הצנון, הגזר והקולרבי", חייך אנטון עם שן כן, שן לא, בקידמת פיו. "ואצלי, אצל אנטון, תקבל שתי פרוטות נחושת בסוף יום העבודה".
געצל נשם לרווחה. מה לעשות, כל יום הוא אמור לכתת רגליו בבוקר שלושה קילומטר צפונה, ולעת ערב באותו מסלול דרומה, על פני דרך האבנים המחוספסות. לא נעים, אבל צריך להביא לחם.
זה נמשך בדיוק יומיים.
ביום העבודה השני לפנות ערב, אחרי דליים רבים ששאב עד אפיסת כוחות, תחב אנטון שתי פרוטות נחושת לידיו של געצל, והודיע לו בלחש:
"צר לי געצל, אבל ממחר אינני צריך אותך..." געצל נשנק.
"מדוע?" שאל ועיניו תמהות.
"צר לי ידידי, אינני חייב לך הסברים. עבדת יפה וטוב, אבל כרגע אין לי צורך בשואב מים".
"אין ברירה", הרהר שואב המים, "מחר אני מפליג עם רגלי השבריריות דרומה, לעיירה אחרת, אולי שם מחכה לי פרנסה עם קצת נחת... לא נורא, אוכל להחזיק מעמד 8 קילומטר הלוך ועוד 8 ק"מ חזור...".
כן, שעה אחרי שגעצל הגיע מותש לעיירה דרינדא הוא התעניין אצל העגלונים, וסטפן גיבולין, העגלון הישיש, הפנה אותו לאחוזת הדוכס הצנום סטפן מרולי. "הוא צריך פועלים, לך אליו".
אכן כן, סאבוניצ'ק מנהל העבודה של הגביר מרולי קיבלו בסבר פנים יפות, הבטיח לו גם שתי פרוטות ביום, תחב לידיו מעדר ברזל כבד, והורה לי לנכש שדה קוצים ארוך וצר מזרחית לאחוזה.
"הגביר אמור לנטוע שם עצי אגוזים, הגעת בזמן געצל, יש לך כאן לפחות שבועיים ימי עבודה".
שבועיים? בדיוק יומיים נמשך הג'וב המתיש הזה. שואב המים שהפך למנכש עשביה קם בשתיים לפנות בוקר, צעד את הדרך הארוכה, התפלל בנץ בבית הכנסת הזערורי בדרינדא, ופנה לשדה עם מעדרו.
"מצטער געצל", הודיע מנהל העבודה, "הגביר החליט שהוא מוותר על שרותיך.... בסך הכל עבדת יפה מאד, עם הספק מצויין, אני מאד מרוצה מהחריצות שלך... אבל תבין אותי, הדוכס הוא המחליט פה...".
הסיפור הזה חזר על עצמו חמש פעמים. יום יומיים עבודה, ואחר כך הודעת פיטורין. רגליו של געצל אותתו מצוקה. הן התנפחו, וורידים תכולים בלטו מבעד לבשר רגליו האדום והבצקי. הוא שכב על מיטתו כאוב ומיוסר, כמעט מיואש, כי יהודים מאמינים - כידוע - לא מתייאשים.
"זה רצון השם", מילמל געצל לעבר גולדה רעייתו, "הוא זן ומפרנס, הוא מוריד שאול ויעל, הוא מוריש ומעשיר, הכל ממנו. פעם הייתי שואב מים עם שם טוב, כיום אני מובטל עם רגליים מרוסקות. הישועה תבוא גולדה, היא בוא תבוא".
גולדה, אישה חזקה, לא הרשתה לעצמה לבכות לפניו, בטח לא במצבו.
ועכשיו קוראיי החביבים, אנחנו נוסקים לכיוון טירתו של הפריץ הנודע פיוטר טימבולסקי, היישר לשולחן הנהלת החשבונות שלו. אל תשאלו איך למה ומדוע, לאחר עיון בכמה מסמכים, ולאחר הלשנה זדונית של מרגל מרושע, החלו גבות עיניו של הפריץ לרטוט מזעם, ועיניו רשפו.
"צריך לשבור לו את הרגליים, לנבל הנוכל הזה!" זעם הפריץ. "לשבור לו את הרגליים!!! הוא בגד באמון שלי והוא ילמד לקח!!!".
פעם למעלה, פעם למטה, רועד ומבוהל ניצב ראש הקהל וולוול שוסטמן מול הפריץ הנסער וניסה להמציא תרוצים שונים ומשונים כדי להסביר לו שנפלה טעות והוא כלל לא ניסה להעלות הכנסות, ובלי כוונה, ממש בלי כוונה, חלקו של הפריץ באריסות נפגע בכמה עשרות אלפי רובלים. "זו טעות אומללה" התחנחן וולוול.
פיוטר טימבולסקי לא רצה לשמוע אותו. "אתה גנב ונוכל שוסטמן, אתה מעלת באמון שלי! בזה הרגע אני מנשל אותך מכל חנויותיך, קונס אותך ב-60.000 רובל, ומעיף אותך לכל הרוחות".
באיבחה זריזה אחת הפך הגביר היהודי, ראש הקהל, לשבר כלי ולעני מרוד. חנויותיו חזרו לפריץ ובתיו נמכרו לכיסוי הקנס, כאשר לאמיתו של דבר היה לו הסבר הכי הגיוני שבעולם כדי להסביר לפריץ שנפלה כאן טעות מצערת.
תראו חברים, אצל פיוטר הפריץ, פגיעה באמון לא רק נגמרת בנישול וקנס. הוא שלח באישון לילה שניים מגברתניו, והללו משכו את שוסטמן העלוב ממיטתו, ובאלות שבידיהם חבטו ברגליו עד זוב דם ועד ניפוץ עצמותיו, מן הקרסול ועד למותניים. אכזריות מזעזעת.
רופא העיירה ד"ר מנטולי עדין הנפש, היה בהלם.
"צר לי, ר' שוסטמן", ליחשש הרופא הביישן, "אך אני צופה שבקרוב יתפתח כאן נמק נורא. נצטרך לגדוע את רגליך כדי להציל את חייך"...
היו מי שאמרו כי באותו לילה צווחות האימה שנשמעו מבית הרופא, הרחיקו 400 פרסה על 400 פרסה. והיו כאלה שטענו שרק אחרי שעתיים של ניתוח, נפרד ראש הקהל סופית מרגליו.
מזוויע לכתוב, אבל שבועיים אחרי ליל החבטות הנורא נראה וולוול שוסטמן, ראש הקהל, כגוש שמן, עגלגל וחיוור, שכדי לנוע מהכא להתם היה זקוק למריצה ולהרבה רחמים.
בני ביתו הפכו לצל של עצמם, והטראומה ניכרה על פניהם.
סיפורים יקיריי חייבים להסתיים.
אחרי שגעצל שואב המים החלים, הוא ניגש לביתו של ראש הקהל והודיע לו: "וולוול, צר לי ועצוב לי. הנני מתנדב להיות הנהג הפרטי שלך על גבי המריצה. עדיין מוטלת עליך החובה להנהיג את הציבור. את המעמד הזה אף פריץ מרושע לא יוכל לקחת ממך. אתה עדיין ראש הקהל בעיירה שלנו!".
אם היו בידינו מיקרוסקופים לאיבחון יושר וטוהר הלב, היינו מגלים שגעצל התכוון לכל מילה בשיא צחותה, ללא שביב של שמחה לאיד. מכאן ואילך הוא הפך ל"נהגו" הפרטי של ראש הקהל העני, תמורת קומץ פרוטות שניתנו לו מקופת הציבור.
כמעט שנה שלמה הסיע געצל את וולוול בין מוסדות העיירה, השווקים והסימטאות - בשתיקה. וולוול שתק על גב המריצה, וגעצל שתק מפני מעמדו של וולוול.
בערב יום הכיפורים, קצת לפני "כל נדרי", פתח וולוול את סגור ליבו.
"געצל, אתה יהודי ענק. אני פיטרתי אותך ממשרתך כשואב המים של העיירה, ועקב חמת-זעם שבערה בי התפתחה בי תאוות נקם. עקבתי אחריך, ומיד כשהתקבלת למקום עבודה נתתי הנחייה שתפוטר. חשתי נבגד, והייתי בטוח שאני צודק... שצריך להצר את צעדיך. שרכת רגליים עשרות קילומטרים, נעלב ורעב, כדי לשמוע שוב ושוב שפוטרת. כשכתבו, געצל, שיש דין ויש דיין אי שם בבית דין של מעלה, כנראה עשו חשבון. הרגליים של מי עדיפות - של שוסטמן או אלו של געצל? הם העמידו רגליים מול רגליים - על שולחן הדיונים - והעדיפו בסופו של דבר את הרגליים שלך. עכשיו - אהובי - אני חתיכת בשר בתוך מריצה, ואתה הרגליים שלי. אני מביט בשמים ומבין שיושב בשמים ישחק למו, הוא לימד אותי, שמי שסומך על כוחו ועוצם ידו ויציבות רגליו כדי לפגוע בזולת, משלם ברגליו. סלח לי געצל, סלח לי".
וגעצל? געצל כמובן סלח.
פרי קטן - מאחורי הסיפור
האמינו לי, הסיפור האמיתי בוער לי באצבעות ידי, והלוואי ויכולתי לכתוב אותו כפי שהוא באמת, לפעמים אני חש סוג של תרפיה, ריפוי עצמי, לגעת בנושאים מן הסוג הזה, מתוך תקווה שמי שצריך לקרוא זאת, יקרא.
מצד אחד אני מתפלל שהנוגעים בדבר לא יגלו את עצמם בסיפור הזה, כי סוף סוף הם מתגלים בקלונם, ומאידך כבר למדנו שמילים סיפוריות מרפאות הרבה יותר טוב מכל תוכחת מוסר.
הסיפור האמיתי שהתרחש במקומותינו הוא הרבה יותר סולידי ופחות טראגי. פחות טראגי? אולי. לדאבון הלב, יש אנשים שמנצלים את מעמדם ומשרתם כדי להחליש, להעליב ולרדוף את זולתם, מתוך קנאה בכישוריהם ובהצלחתם, או משום שנדמה להם שפגעו בכבודם, או אולי רימו אותם, בדרך כלל הם טועים באבחנתם.
לא תמיד הקב"ה סוגר מעגלים לנגד עינינו, כדי שנשתאה ונחשבן רגליים מול רגליים. כשזה קורה, זה מחזק באמונה. אבל כשזה לא קורה, אז חשוב שלא נטעה לחשוב, שאין דין צדק בעולם. יש ויש, גם אם הדין מאחר לבוא, גם אם עדיין הנקמן עומד על רגליו.
דליפות ועכברים
"ערב טוב לך, מדבר רונלד צוקרמן ידידך מאמריקה. לדעתי לא דיברנו ארבעה חודשים לפחות, ומה אגיד לך, כמו תמיד, אני מתגעגע לקרוא את השם שלי בעתון.
ברוך הבא רונלד. באמת רציתי לשאול אותך, ארה"ב עם נשיא שחור, זו אותה ארצות הברית?
"נו, נו, מיסטר לוי, אני לא בדיוק עסוק בפוליטיקה המקומית, ומבחינתי כיהודי שומר מצוות אין הבדל בין נשיא שחור לנשיא לבן, הקב"ה ממליך מלכים ואנחנו היהודים הגלותיים, למדנו להביט על הנעשה בעין ורודה, עין אופטימית, כי גם אם נרטון ונתלונן זה לא יעזור.
או.קי רונלד, נעזוב פוליטיקה, כמו שאני מכיר אותך יש לך סיפור נחמד בקנה, אז בוא נצא לדרך, במה עסקינן?
"כן הרב לוי, לא מכבר ראיתי תמונות מן האסון שהתרחש אצלכם בישראל. לבכות, ממש לבכות. ארבעה ספרי תורה מהודרים בבית כנסת אחד הלכו לאיבוד עקב הצפה מגשמי הברכה, ממש עצוב ומזעזע. יצא לי לדבר עם גבאי בית הכנסת המרוקאי בקהילה כאן בניו-יורק, והוא אמר לי: "רונלד, אנחנו כבר לא אנשים צעירים, אבל הנסיון שלנו שווה מליונים. אם מתרחש אסון כזה יש דברים בגו'. צריך לפשפש".
"נו, ואז הוא מספר לי סיפור, והוא לא בטוח אם זה ארע באוקראינה או במרוקו, אצל אדמו"ר, או אצל צדיק מרוקאי לבוש גלימה. אבל בשביל הסיפור נחזור דווקא 150 שנה למרוקו, שיהיה מרוקו, אל קהילה קטנה בעיירה מרוקאית קטנה, נקרא לה לצורך העניין אגדוניה. הרב הגאון שאול אבולעפיה היה רב העיירה ועל פיו נשק כל דבר. הוא היה אב בית הדין, השוחט, וכמובן מנהיג רוחני ללא חת, שיד לו גם בתורת הקבלה.
"באותם ימים שלט במרוקו מלך עריץ, אשר ביקש לחזק את צבאו, ולכונן עבורו מחנות, הן לחיילים והן למזון. הוא הורה לצוות קצינים לעבור מעיר לעיר ומכפר לכפר ולאתר עבורו מבנים גדולים וחזקים, ולהחרימם לטובת הצבא.
"חיל ורעד אחז את היהודים, בעיקר את העשירים שבהם בעלי הנכסים והמבנים התעשייתיים. אף אחד לא רצה שהמבנה שלו יוחרם לטובת צבא המלך בעבור קומץ פרוטות מבישות.
"והנה בוקר אחד, נוחת לו צוות הקצינים באגדוניה הקטנה, והללו מתחילים לרחרח, ולבדוק בניין שיענה על דרישות הצבא. הם חיפשו - ליתר דיוק - בניין שישמש כאסם, כמחסן גדול לתבואה".
"יפה מאד רונלד, אני מתחיל להריח אבק שריפה באוויר", מתח לא קטן מתרומם כענן אבק מדברי באוויר.
"כן, כן, עסקני ורבני אגדוניה היו לחוצים וטרודים, הקצינים שוטטו ובלשו, ולעת ערב הם היו אמורים לעדכן את ראש העיירה לגבי המבנה שהמלך מעוניין בו. האמת ניתנת להיאמר, שיהודי אגדוניה היו פחות מוטרדים, הם היו אנשים עניים וקשי-יום, ובעיר לא היו בנינים רציניים. אבל לך תדע. והנה מיד אחרי צאת הכוכבים התפרסמה השמועה מבית ראש העיירה לשכונת היהודים "ועדת הקצינים החליטה לְנַכֵס לטובת צבא המלך, את בית הכנסת הגדול של העיירה".
"שומו שמים, בית הכנסת המרכזי יהפוך לאסם תבואה, חילול הקודש, חיל ורעדה אחזו בכולם. העסקנים והרבנים פנו במרוצה לביתו של הרב שאול אבולעפיה, להודיעו על ההחלטה המזעזעת. הרב אבולעפיה האזין להם בקשב רב, עצם עיניו וביקש מצוות ראשי הקהילה למצוא עבורו רעיון, פתרון, כדי למנוע את רוע הגזירה. חשוב לציין כי הרב בעצמו, למד והתפלל בבית כנסת קטן הצמוד לביתו, ורק בחגים דרש והתפלל בבית הכנסת הגדול.
"קחו לכם שעה זמן לחשוב" ביקש הרב "אני צריך רעיון, חוט של פתרון כדי להציל את המצב".
"הללו התיישבו מול הרב נרעדים ופוחדים. סטירת לחי שכזו, אף אחד לא שיער לעצמו ולא חלם בחלומותיו הכי שחורים. אחרי שעה ניצב אל מול הרב אחד מגבאי בית הכנסת ואמר: "כבוד הרב, אני חושב שאחרי שהצבא יכניס תבואה לבית הכנסת, אזי תוך זמן קצר הוא יוציא אותה ממנו ויחזיר לנו אותו. ואם הרב שואל מדוע, אסביר. בשנה האחרונה ישנן שתי תופעות לא נעימות בבית הכנסת. הראשונה, כשיורד גשם לעיתים, מים דולפים מן הגג, ובנוסף להקות של עכברים השתלטו על בית הכנסת ועדיין לא פעלנו לתיקון המפגע".
"תשמע טוב הרב לוי, תשמע טוב, הרב אבולעפיה נעמד על רגליו, עיניו רושפות ברקים ורעמים ושאגה נוראה בקעה מפיו: "בושה וחרפה!!!"... "שוד ושבר!!!" עכשיו אני מבין מדוע המלך רוצה לעקל ולשדוד את בית הכנסת. אתם בעצמכם, הגבאים והמתפללים, בזים למקום, לא מתקנים את הדרוש תיקון, מותירים אותו דולף ושורץ עכברים, אז מה הפלא שמן השמים איבדנו את הזכות להימצא בו. עכשיו! מיד! תכף ומיד! כולם רצים לשם, מזמינים בעלי מקצוע ומשלמים במזומן לגגנים, ולמדבירי השרצים, שישימו קץ למפגעים המבישים, והקב"ה גדול, יעשה הטוב בעיניו". כך הורה הרב.
"כאן כמעט מסתיים סיפורנו. תוך יום יומיים בעלי המקצוע תיקנו את הגג, השמידו את העכברים ושיפצו את בית הכנסת מבפנים ומבחוץ והמלך? והצבא? והתבואה? שומכלום. לא באו, לא נכנסו, נעלמו ואינם כאבק הפורח במדבר. עד כי הסיפור הזה נשכח כמעט לחלוטין מתודעת העיירה ויושביה, אילמלא כתב אותו אחד הגבאים בפינקסו האישי שהתגלגל לאחד מניניו".
"סיפור ענק רונלד. אין דין בלא דין. והחי יתן אל ליבו".
"תודה הרב לוי, ואל תשכח לפקסס לי את הסיפור לאמריקה, אני מקריא אותו בסעודה שלישית בין ההערינג לליקר. שבת שלום".
פרי קטן - מאחורי הסיפור
דיבורי חול
זכויות על בית, על חפץ, על תפקיד ומעמד, הם עניין נזיל. כמו שהן ניתנות לנו כדי להרבות כבוד שמים, הן ניטלות מאיתנו כשיש חילול ה' ופגיעה בקודשי ישראל. נכון, אף אחד מאיתנו איננו יכול ורשאי להתיימר ולשמש כגזבר או פנקסן של בורא העולם, אבל גם הליכה כסומא בארובה זו התממות טפשית. חשבון נפש נוקב תמיד מועיל.
לדאבון הלב רעה חלה פשתה במקומותינו, דיבורי חול בבתי מקדש המעט. פחות דליפות, כמעט ואין עכברים, אבל דיבורים עלולים לחבל לא פחות.
למה לגנוב את שלך ?
טירדות החיים, הריצה אחרי הפרוטה, המחלות, הפיגועים ותעלולי הפוליטיקה (למי שעוקב אחריהם), משכיחים מרבים מאיתנו את האמונה הבסיסית, האיתנה, שעמה חייבים לצעוד במסילה. שוכחים, כי בידיו של מלך מלכי המלכים אנו, וכל הניקרה בדרכנו, כל עלייה ומכשול, כל מהמורה או מתלול, רווח או הפסד מחלה או בריאות אינם באים אלא מגזירת מלך. ברצונו... או שלא ברצונו.
אשר על כן, ולאור הנ"ל, רבים וטובים משקיעים המון כח, מרץ, מחשבה ואף בריאות בשביל להשיג, להצליח, לרכוש, לקנות, להיטיב עם עצמם ועם בני ביתם. וכשלא מצליחים, וזה קורה לרוב, אזי האכזבה צובטת, הייאוש מחלחל ושמחת החיים נגדעת לה אט אט. אנשים לא שבעי רצון מעצמם. חבל.
כאן המקום והזמן, לנער מעל הגיוני ליבנו את האבק, לרחוץ את הבוץ שנדבק על טוהר האמונה ולשנן לאוזנינו: "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים".
רק יראת השמים, על מכלול ההשפעה שיש לה על חסדים שאנו עושים, על הארת-פנים לזולת, על הודאה להשי"ת, על לימוד התורה... זה בידנו. רק זה ותו לאו.
לא השעות הנוספות מביאות פרנסה, ובוודאי שלא - חלילה - הגזילות או הגניבות הקטנות. וכמאמר ה"מסילת ישרים": "לא שההשתדלות מועיל, ההשתדלות מוכרח" לעבוד, לעמול, זו גזירת מלך "בזיעת - אפיך - תאכל - לחם". כן, צריך להזיע, לרוץ, אבל בגבולות הטעם הטוב, כדי שישאר זמן ללמוד תורה, להתחסד עם הזולת, להשקיע בחינוך הבנים, ומעל לכל לתת תשומת-לב לעזר שכנגדו. וחלילה חלילה - אומרים חכמי המוסר - לא להאמין שיש קשר כלשהו בין עמל הכפיים לבין השכר הניתן בסופו של חודש. העמל והטורח הם גזירת מלך, והשכר הניתן הוא מתנה גמורה מן המלך, ואין שום זיקה בין השניים.
וכבר מוכר וזכור אותו סיפור מופלא על יהודי עני מאחת העיירות במרוקו, שגידל תשעה ילדים בדחקות נוראה, אך מפעם לפעם היה מקבל מעטפה עם כמה שטרי כסף מבני דודיו האמידים המתגוררים בעיר הגדולה רבאט. הללו עסקו במסחר ובתעשייה, ומפעם לפעם שלחו לבן דודם הדחוק כספי צדקה כדי שיוכל לעבור את החגים בשלום. והנה באופק חגי תשרי, האיש קם באשמורת הבוקר ל"סליחות", אחר כך תפילת הנץ, יום רודף יום ואין לרש כל בלתי בטנים מקרקרות. ראש השנה בפתח, ולאחריו יום כיפורים עם הסעודה המפסקת, וחג הסוכות על חולו של מועד, והרעב מציק וכסף אין. "איך אסתדר?" שאל.
מביט מיודענו מדי יום בדוור העמוס מכתבים מעטפות וחבילות, אותם הוא מחלק לתושבי העיר, אבל לגיבור סיפורנו אין עדיין איתות מבני דודיו מרבאט.
בין מנחה לערבית הוא שומע כמה מעניי העיר המספרים זה לזה על צדקות ומתנות נאות שקיבלו בדואר המקומי, ולבו מתכווץ מקנאה. "כנראה שכחו אותי בניי דודיי. הם עסוקים בשלהם, ואני כאן תקוע בעיירה הקטנה, בקושי מרוויח כמה פרוטות ביום... כיצד אוכל לקנות עופות, בשר, דגים וירקות לסעודות החג הרבות?".
עוד שבוע ראש השנה, והחרדה החלה קונה שביתה בלבו של היהודי החש שנזנח ונשכח... עד שהיצר הרע, זה העסוק תדיר בלהכשיל יהודים תמימים החל לנקר בראשו.
"מה לך לדאוג? איש יהודי, היום עם צללי ערב הדוור עובר בשכונה עם שקו הגדוש מעטפות לעניי העיר. במאמץ קטן, עבור סמוך אליו ושלוף מעטפה וברח עמה. מה שתמצא בה יספיק לך לכל חגי תשרי. זו לא גניבה" לחש היצר הרע "זו רק השתדלות, ואם ירצה ה', אחרי שירווח לך תחזיר את מה שלקחת.. למה לסבול? למה לגרום צער כה רב לרעייתך ולתשעת ילדיך... חייך קודמים!".
היצר הנכלולי יודע את מלאכתו, וכשאדם מצוי בשברון לב ובדאגות, יש לו כר נרחב לזרוע עליו את זרע הפורענות. חצי שעה אחר כך עקב מיודענו אחרי הדוור, הכניס ידו לשקו וחטף משם מעטפה עבת-כרס.
"עצור!" שאג הדוור, אך הלה היה כבר הרחק, שועט בסימטה אפילה כשבידו המעטפה המכובדת.
אחרי 10 דקות ריצה הוא נחבא מאחורי כותל של חורבה, פתח את המעטפה ולשמחתו גילה בה שטרות על סך 500 לירות. סכום מכובד לכל הדעות. והנה סמוך לצרור מכתב: "שלום רב לך בן דוד יקר, לא שכחנו אותך. נאחל לך מעומקא ד'ליבא שנה טובה ומבורכת ושנה של בריאות ופרנסה טובה בצידה. אוהבים מאד בני-דודך. רבאט".
נעתקה נשמתו של גיבור סיפורנו. המעטפה שגנב היתה מיועדת עבורו. שעה אחר כך הגיעו השוטרים לביתו והובילוהו לשופט התורן, שגזר עליו חודש וחצי מאסר. זעק הלה: "אבל המעטפה היתה מיועדת עבורי...".
"כן" חייך השופט, גנבת, אמנם את שלך גנבת, אבל החוק הוא יבש. מי שגונב מן הדוור מעטפה נשלח לחודש וחצי בכלא".
"הו, הו" זעק מיודענו "אילו הייתי קצת יותר סבלן, יותר בוטח בקב"ה, לא הייתי סובל לחינם. הקב"ה דאג שלא ישכחו אותי, אבל אני האפיקורוס, הטיפש, חשבתי שבהשתדלות נוראה שכזו אביא פת לחם לביתי. אוי לי, מר לי, מר איך נפלתי בפח של היצר הרע?".
זו הליכה בחושך. הליכה מסוכנת ורבת חתחתים. לא רבים הם האנשים הנועצים בדעת תורה כדי לשמור על האיזון שבין העבודה המקוללת, קרי ההשתדלות, לבין השמירה על אורח חיים יהודי נורמטיבי.
ומאידך, מאחר ודוחק הפרנסה קנה פה שביתה, ישנם רבים המאשימים את הממשלה המוסדות והפקידים, ואולי אפילו את המשבר הכלכלי בארה"ב. מדוע? כי קל יותר להצביע על אשמים מחוץ לד' אמותנו, מאשר לפשפש בנגעי הלב והנפש ולהבין שנסיון זה של הדוחק הוא רצון אלוקי שנעמוד בו, כי יש לנו הרבה מה לתקן. אולי את מדת הכעס המפעפעת בנו? אולי את מידת הקמצנות המופלגת, או אולי את מידת הפזרנות חסרת הגבולות? לא ברור.
על סיפו של ראש השנה הנה נבוא חשבון עם עצמינו, ולפני שנמליך את הקב"ה "המלך הקדוש!" נפנים לתוכנו שאנחנו עבדיו, וכשנדע את רצונו, ונעשה רצונו, נחוש כאן בעולמו שבעי רצון ושמחים יותר. זה פשוט.
השתיקה, המועקה והסוכה
האמת היא שלא כל קורא ממוצע נותן דעתו על כותרת המאמר שהוא הולך לקרוא. מטבע הדברים כותרת תכליתה לעורר ענין בקורא, כדי לשכנעו לצלול למאמר. הנה כי כן, שלוש המילים בכותרת צריכות לשכנע אתכם להיכנס לעוביו של מאמר בן
1,000-1,500 מילים.
השתיקה? המועקה? הסוכה? מה מכנה המשותף נוכל למצוא כאן, בין שלוש המילים הללו, כדי לייצר מהן מאמר הנוגע כאן ועכשיו, למסע האקטואלי של היהודי בן זמננו?
ובכן התשובה היא פשוטה, פשוטה בתכלית אך נוקבת עד תהום, ולכן אין כאן המקום והזמן לבחור מילים דיפלומטיות בשביל להרגיע את מצפונו של קורא זה או אחר.
בית. דירה. מקום מגורים.
אנחנו מאחלים לכל יהודי באשר הוא, ועל אחת כמה וכמה לבנינו שיזכו לבית נאה, לאשה נאה ולכלים נאים, כדי שתהיה דעתם מיושבת לעסוק בתורה ובמצוות. אך בואו חשבון, האם באמת המגמה הכל כך טובה להשיג דירה לזוג הצעיר והנשוי זה שבוע, אכן נובעת ממבועי ההגיון, הדעת וטוהר הכוונה?
עכשיו מדברים על שידוך בתך הצנועה והאיכותית, עם בן ישיבה בן תורה.
אם שוק העבדים של פעם היה מגוון בתעריפיו, אזי להבדיל שוק החתנים מגוון לא פחות, ותעריפיו מגביהי שחקים, בעיקר בקרב החתנים המוגדרים "מצויינים".
ישנם ראשי ישיבות אשר מתוך כוונות טובות - ללא ספק - קובעים תעריף לחתן בוגר מישיבתם. לא מוכנים להתפשר על פחות מדירה (!!!) בטאבו, "כדי שהיהלום ימשיך להבריק בכולל, כי עדיו לגדולות והוא שווה כל מחיר". ודירה היכן? עדיף בני-ברק, או ירושלים. ניתן להסתפק בדירה נחמדה גם בקרית-ספר. עלות הדירה? עד 180,000 דולר.
ומה יעשה אברך בן 45 שיש לו חמש בנות ושלושה בנים, ובתו הבכורה יצאה לשידוכין? נופל שותק ומחוויר, כפרי בשל לנוסחה הנוראה הזו, והנה לפניכם סיפור שהגיע לאוזני השבוע.
שיחה בין שתי בָּנוֹת בְּנוֹת 17 בסמינר.
שולמית: השבוע נערך "וורט" לאחותי הגדולה חנה.
מיכל: מזל טוב, מזל טוב. איפה יגורו הזוג הצעיר?
שולמית: הם יגורו בע"ה בבני ברק, אבא שלי התחייב לתת דירה לחתן בוגר ישיבה מצויינת, כדי שישקוד על תלמודו.
מיכל: יופי, אני שמחה לשמוע.
שולמית: אבל אני לא כל כך שמחה. אני מאד מודאגת.
מיכל: למה? ברוך השם אתן חמש בנות ושני בנים, והחתונה הראשונה יצאה לדרך.
שולמית: אני אספר לך ממה אני מודאגת.
מיכל: שומעת.
שולמית: אבא שלי הוא עובד שכיר ומשתכר כ- 5,000 ₪, וממשכורת זו הוא מפרנס אותנו. בשביל לחתן את אחותי הבכורה, הוא לקח הלוואות ומשכנתאות ע"ס 100,000 דולר, ושיחרר את מעט החסכונות שלו, ואנחנו מרגישים את הדוחק בבית. אבא שלי מאד מוטרד, רואים את החששות על הפנים שלו. שמעתי אותו אומר לאמא שלי "אין לי מושג כיצד אוכל לשדך את שאר הבנות, חיסלתי את כל החסכונות ועול המשכנתא החדשה מעיק עלי מאד". אבא שלי נכנס למצב של שתיקה. הוא בלע בשקט את התנאים שהכתיבו לו, אבל השתיקה - ללא ספק - מסתירה מועקה. אבל מה שמכאיב ביותר הוא, שאני מוטרדת מכך שבעוד שנתיים כשאצא לשידוכין... אם אצא בכלל לשידוכין, כי אבא שלי פשוט במצב קשה...".
עד כאן סוף הדיאלוג המזעזע, ואין הרבה מה להוסיף. משפחות רבות בישראל נגררות לשיטה הנוראה הזו, של בניית בית על ידי קניית דירה לזוג צעיר, ובכך מחסלים את הבטחון הכלכלי הנורמטיבי של בית ממוצע (הורי המשודכת) שיש בו עדיין ילדים בגיל חינוך הזקוקים למשענת כלכלית סבירה, ולהורים עם שמחת חיים.
על פניו נראה כי החתנים המוצלחים הזוכים לדירה מהורי נשותיהם זכו בפייס ובהישג שראוי להתפאר בו. אך לגופו של עניין, מדובר במילכוד נורא. חתן כזה שקיבל דירה מחמיו, יגדל את ילדיו ובשעה טובה ומוצלחת וכשיגיעו ימי הוורט, הוא יעמול וילווה וילחץ כדי לממן דירה לבנותיו, ובמקום הדירה שקיבל על גב לחץ דמו של חמיו, הוא יצטרך לממן ארבע וחמש דירות, ובכך יצא שכרו בהפסדו. קיבל דירה אחת ויממן חמש, או לעתים יותר.
בחורים רבים מנפנפים "בהצלחות" מן הסוג הזה, כאשר המחותנים מנהלים ביניהם משא ומתן עיקש ולפעמים אכזרי.
כן, פעם אתה אב של בן מוכשר וידך על העליונה, אבל בשנה הבאה אתה בן של בחורה מוצלחת, אבל כאן ידך על התחתונה.
כואב הלב, אבל הרעה החולה הזו חדרה למחנינו, ופגמה וקלקלה את מהלך החיים הצנועים התקינים והסבירים שמשפחות בני תורה חייבות לסגל לעצמן. הלוא לא יעלה על הדעת שיהודי בן חמישים אברך, או בעל בית, יצטרך להפקיר את 20-30 שנותיו שנותרו לו עלי אדמות, כדי לשלם משכנתאות של צעירים שבקצת מאמץ ועזרה סבירה יוכלו לעמוד על רגליהם, בצניעות, באורך רוח, ובהרבה תפילות וסיעתא ד'שמיא שתושפע עליהם ממרומים.
אין דוחים נפש מפני נפש, הלוא כן?
כל שנה בא חג הסוכות אל פתחנו, להאיר את עינינו, ולהכניס את הטרוף המוחצן הזה, לפרופורציה ולנורמטיביות נדרשת. כולנו דרשנים נפלאים בחג הסוכות, וכולנו יודעים להסביר שהסוכה מסמלת ארעיות, צניעות, פשטות, ושכך יהודי צריך לחוש ולפעול בעולמו של הבורא, כדי להצליח בעבודת ה', ולזכות לחיי נצח. יפה מאד דורשים, אך חלקנו פועלים בניגוד למסר האלוקי הטמון במצווה המופלאה - הסוכה. נכון, הקב"ה לא מצפה שנתגורר שנה שלמה בסוכה דולפת שהרוחות והיתושים פורצים לתוכה, הקב"ה מסתפק בשבוע ימים בלבד של שינה אכילה שתיה ולימוד בסוכה, כדי שנטעם את טעם הארעיות הפשטות והצניעות, ונצא משם עם כוחות ותעצומות נפש, ליישם את הארעיות הזו בחיינו השוטפים.
לפני מספר ימים פגשתי יהודי כבן 70, שסיפר לי בגאווה שהוא השקיע 40,000 ₪ בהחלפת המטבח בביתו. כל ילדיו ב"ה נשואים, ביתו מרווח, המטבח עד כמה שזכרוני אינו מטעני, היה בהחלט מודרני ואיכותי. אם כן, מה היה שיקול הדעת "לשרוף" 40,000 ₪ על מטבח חדש? "אתה יודע, צריך לפעמים שינויים וחידושים" השיב לי האיש.
נו, לא היה זמן להתפלמס איתו, אך כדי לחדד את השקפתנו נאזכר לעצמנו, שאצל יהודי המונח על ציר האמת האלוקית, החידושים הם בעיקר חידושי תורה, או ריבוי מצוות, או פרוייקטי חסד, או אחזקת אברך, או דף היומי. אם יהודי לוקח סכום כזה ומשקיע במטבח חדש, אזי מצוות הסוכה עברה ליד עיניו ואוזניו ומוחו, מבלי להטביע את חותמה, את חותם האמת (אם כי יש מקום לתת גם כף זכות...).
מעפר אתה... אל עפר תשוב... ונשמתך תתן דין וחשבון מפעלה על ניהול חיי צניעות, אמת, ואהבת ה'. וכל התפאורה החיצונית, המותרות, הפאר, הריצה להשיג הישגים גשמיים גם למען אחרים, היא דרך עקומה ונבערת, הנעה לה מפותלת ומקולקלת, הרחק הרחק מן הסוכה הקדושה שלנו.
פרי קטן מאחורי הסיפור
על סף הסחף
"אתה מוכרח לכתוב ספר עלילתי שלם על השיגעון הזה, אולי תצליח להציל כמה מתוכנו" התחנן לפני יהודי חשוב הכורע תחת נטל המשכנתאות והגמ"חים של דירות שרכש למען חתניו. "אפילו אם תצליח להעמיד יהודי אחד על דעתו, הצלת נשמה בישראל" סיכם.
עם כל הכבוד אינני רואה עצמי מייצר עלילה על גיבור מקומי מתוכנו שהצליח לחנך דור שלם להסתפק במועט... אבל דומני כי די במאמר פשוט זה, כדי לחזק ולאושש כאלה שנמצאים על סף הסחף, ועוד לא נסחפו.
האתרוגים 18
"שלום לך הרב לוי, ברשותך, אני הולך לספר לך סיפור שקצת יצחיק אותך, ואולי קצת יעציב. סיפור שאין לי ספק שלקח גדול בצידו, ובמידה רבה הוא מעמיד אותי, באור מגוחך. לשמחתי אני עוקב אחרי הסיפורים הקטופים שלך, ומגלה פעם אחר פעם שהם מחייבים חשבון נפש, וזה בדיוק מה שיהודי צריך לעשות כל יום, אלא שנוח מאד לחמוק לאיזו פינה אפילה מאשר לעמוד מול עצמך, ולהוכיח את האיש הרע הטמון בך, שיפסיק!!! מה יפסיק? שיפסיק להוליך אותך שולל, לסמא את עיניך, ולהחדיר בך השקפות עקומות שאין בינן לדרכה של תורה ולו קורט של אמת.
"תראה, אני לא הטיפוס שמטיף מוסר לאחרים, וגם כשהייתי בן ישיבה אף פעם לא הכנסתי את האף שלי כדי להוכיח מישהו. למה? כי אני באמת חושב שאינני ראוי להוכיח, אבל מה, כמעט כמו כל אברך מצוי שחייו סובבים להם בין כתלי הבית, לכולל, למכולת ולבתי הספר, חשתי שאני צדיק, ממש צדיק. אתה בוודאי מכיר את ההרגשה הנעימה הזו, המלטפת, המרדימה, הנוטעת בך חזק חזק, יתד של טיפוס מורם מעם, איכותי, אחד שיש ללמוד ממנו איך לומדים, איך מתחסדים, ואני תודה לה' למרות העומס הלימודי שלי מוצא זמן לעזור לשכני וידידי במיומנות ובחינניות.
"הנה לפניך סדר היום שלי, מתעורר קצת לפני שבע בבוקר, מעיר בזריזות את הילדים, מכין להם סנדויצ'ים, ורץ לשחרית. אינני מגדיר את עצמי מגדולי המתפללים, אך "בעלינו לשבח" התפילין עדין מונחות עלי. קרוב לשעה תשע אני חוזר הביתה, שואל "מה נשמע", לוגם קפה מברך על עוגה ושועט בזריזות לכיוון הרחוב, שם ממתינה לנו בשעה 9.10 בדיוק מכונית של אברך מן הישיבה, המסיע אותנו לכולל. הכולל שלנו נמצא בעיר השכנה, מרחק 20 דקות נסיעה.
"לזכותי ייאמר, ובאמת בצינעה רבה, שאינני מבטל זמן בכולל. הגמרא נפתחת, ואני עם החברותא שלי צוללים לכמעט ארבע שעות רצופות של לימוד אמיתי. את שעת מנוחת הצהריים אני מעביר בחדרון סמוך לכולל, על גבי מזרון דק. 40 דקות של נימנום מועילות לי לחזור לסדר שני במלוא המרץ.
"בסביבות שש בערב אנו חוזרים הביתה. שועט במדרגות ונכנס פנימה! הסערה בעיצומה. כולם רעבים, לכולם יש שיעורי-בית. הבית קצת הפוך, אני משתדל להשקיע שעה בבית אח"כ תופש כמה דקות מנוחה, ושוב יורד במדרגות וממהר לכולל ערב.
"יש לי אשה אשת חיל ממש. היא קיבלה באהבה וברצון את חיי הדוחק של אשת אברך. "אני לא מרגישה שאני מוסרת נפש", היא אומרת לי מפעם לפעם "זו לא מסירות נפש, ככה חיו אמותינו הקדושות לצידן של לומדי תורה, הן הסתפקו במועט ונהנו וחשו מאושרות ומושלמות שיש להם בעל העסוק ראשו ורובו בעולמה של תורה "בעל שהוא נזר הבריאה", כך אשתי. האמן לי אין הרבה נשים שמדברות כך, באופן נחרץ והכי ברור, והנני מלא גאוה שזכיתי באשה כזו, שיודעת לייקר את עמל התורה של בעלה, ומשדרת. הערכה זו גם לילדים.
"ועכשיו אני שואל אותך, אם כל כך טוב, אז מה הבעיה! מה עצוב ומה מצחיק בסיפור שלי? סבלנות.
"ברשותך, דבר תורה קטן שקשור לפרשת "וירא". הקב"ה בא לבקר את אברהם אבינו החולה, ביום השלישי למילתו, פשוט הדבר ש"הביקור" הזה לא היה אלא גילוי שכינה עצום, ואברהם שמע מפיו של הקב"ה דברי תורה מופלאים, סודות וסודי סודות, רזין ד'רזין מגנזי אוצרות השגב של מלך מלכי המלכים. והענק שבענקים יונק קדושה עילאית זו וכולו אחוז שרעפי טוהר. נו, ולפתע הוא מבחין בשלושה אנשים ערביים, עובדי עבודה זרה, ומבקש מהקב"ה, "רק רגע, בוא נעשה הפסקה, אני רץ להכניסם כאורחים לביתי, ואח"כ נמשיך". לא יאומן, ביטול תורה ממש!!!
"לא", אומרים חז"ל אין בכך ביטול תורה, אלא שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה", רוצים לומר, שלימוד תורה דורש "יישום מעשה, הוצאה לפועל. לימוד תאורטי הוא חשוב ונעלה, אך לא מושלם. שמעתי שיש מי שמסביר שהקב"ה העמיד את אברהם אבינו בנסיון עצום, האם הוא ינצל את העובדה שהוא עסוק בלימוד ויתעלם מן החסד המזדמן להכניס אורחים, או לחילופין הוא יתעלה על עצמו וילמד את כולנו מה זה שכל ישר. שכל של יהודי שרואה את המציאות הרוחנית ישר ונכון, כלומר עכשיו סוגרים ספר, עכשיו רצים לאסוף הולכי רגל שצועדים מזיעים תחת החמה הקופחת. אברהם עמד בנסיון והנחיל דעת תורה לדורי דורות כך צריך וחובה לנהוג!!! אבינו עמד בנסיון הזה בגבורה.