אור ברסלב
העיתונאי 5 שערי ויתור

העיתונאי 5

שערי ויתור

שערי בטחון

נוסחת האושר בשלוש מילים

אין אדם בעולם שאיננו מחפש את נוסחת האושר.

מי איננו רוצה להיות מאושר, שמח וטוב לב? מי איננו רוצה לראות ולחוש את העולם בוורוד, באור בהיר ובעונג רוחני שאין לו סוף? כן, כל יהודי מצווה להתענג על הבריאה, לעלוז על השולחן הערוך (של הבריאה) הפרוש לפניו מכל טוב. ים תכלת עצום ושופע מסתורין במצולותיו, מדבריות ענק עטויות דיונות מצוקים ומתלולים, ערבות ובקעות, נהרות ומעיינות יוצאים בבקעה ובהר, בעלי חיים ועופות במיגוון ובשפע צורות וצבעים, מאכלים באינספור טעמים, ירקות ופירות אנינים ובשרניים.

הכל, הכל מן השפע הטוב שמטיב עלינו הקב"ה ותובע מאיתנו, מכל יהודי - "היה מאושר ושמח בעולמי, שיהיה לך טוב ונעים מיום לידתך ועד צאתך מן העולם הזה בשיבה טובה, דשנים ורעננים תהיו".

יהודי ייתבע לעת"ל על פרי טעים שלא אכל, על נוף שלא הביט בו וספג ממנו את קסמם של פלאי הבריאה.

מדוע? כי הקב"ה רוצה שנתענג על עולם שברא למעננו. כי הוא אבא וכל אב שואף שבניו יהיו מאושרים, שפניהם יאירו בשלווה, שהיסורים יהיו מהם והלאה. אף אב אינו מאחל לבניו מחלות ופציעות, צלקות או שריטות. כל הורה נהנה ומדושן כשילדיו חיים בינם לבין עצמם באהבה אחווה שלום ורעות, כשהם בריאים ב- 100%, עם ידיים ורגליים, עם עיניים ואוזניים, עם שלל האיברים הפנימיים הפועלים בהרמוניה נשגבה ועלומה.

אין בכך כל חדש, ואין הדברים הללו נועדו להאיר דבר שלא ידענו ושלא הכרנו. ידענו והכרנו, וספרי המוסר חדשים וקדמונים הם כקילורין לעיניים, מאירים לנו פינות חשוכות, מתריעים על מכשולים ומהמורות, זועקים על סכנות ושדות מוקשים. ספרי המוסר ללא יוצא מן הכלל מנסים להצילנו מבאר שחת, מבור התחתית של המידות הרעות והתאוות האסורות, הגורמים לנו את הסבל, השכול והעצבון. פחיתות המידות השפלות והרוע, רודים בנו במקל חובלים מיצרים את צעדינו וחיינו, בעידודו הבלתי נלאה של היצר הרע - הוא מלאך המוות - אשר נשלח להכשילנו.

זה לא סוד, הקינאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, והופכים את חייו לגיהנום בעולם הזה.

למי יש את כוחות הנפש שלא לקנא באנשים מוצלחים, חכמים, עשירים, יפים? להביט בחיוניותם ופריחתם, אל מול עליבותינו והישגינו הדלים.

ולא לקנא? אוי אוי כמה קשה.

למי יש תעצומות נפש פנימיות לנצח את התאוות האסורות ולהעלימן מסדר יומנו? לאכול פחות, לנטרל את התאווה להתעשר, לפוגג את חמדת הממון והמותרות, ולא - תתורו - אחרי - לבבכם - ואחרי - עיניכם. מלחמה עולמית-פנימית ממש, צונאמי אדיר מימדים המתחולל בחביוני נפשנו, ומאיים לטרוף אותנו חיים שדודים ומנוצחים לרגשת התאוות.

למי יש את השכל הישר והבהיר להתייחס לרדיפת הכבוד כאל נבילה סרוחה, כאל שטר פרוע ועלה נידף ברוח?

כן, ברמה התאורטית כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים טוב מאד שיש לתקן מידות, לא לקנא ולא לרדוף כבוד, והנה לנו המפתח האדיר והקסום להצלחה, ולכניסה לשער המפואר לקראת אורח חיים מאושר יותר.

אבל מדוע ריבונו של עולם קשה להעביר את הידע התאורטי הזה לעולם המעשה?

כן, ישנם חסמים עלומים ועצומים, והרבה היסח הדעת אשר מפורר וסודק את השלב הכה קריטי, הוא המעבר בין הידע התאורטי לביצוע המעשי.

לומדים מוסר, משננים פרקי אבות ו"מסילת ישרים", אך היישום בשטח בזמן הנסיון, כמעט בלתי אפשרי. לדאבון הלב עולמנו מלא באנשים שחושבים על עצמם שהם כשלונות, לא יוצלחים, מקולקלים, והנורא מכל - פסימים, רואי שחורות כאילו לא ניתן לצאת מן המבוך.

להתייאש? חלילה. אין יאוש בעולם כלל, יאוש הוא כלי נשקו הקטלני של היצר הרע.

אין כותב השורות מתיימר לחרוט עלי נייר שיטה חדשה, או המצאה יומרנית כדי להפוך אנשים עצובים לשמחים, ומדוכאים לשמחים. "אין כל חדש תחת השמש", אמר שלמה המלך, אם כי מעל השמש יש חדש ועוד איך יש.

כל יהודי קיבל מהקב"ה מקום רוחני להתגדר בו, כל אחד זוכה לנקודה של איכות אלוקית שאין לאף אדם בעולם, וממנה הוא יכול להתרומם כמו נשר הפורש אברותיו והמחדש נוצותיו, ולהיות מאושר, כפי שאבינו שבשמים מבקש מעמנו. והאיכות היחודית הזו היא פרטית, אישית, אך איננה שייכת בלעדית לזוכה בה, אלא שהוא חייב ללטש אותה להפכה ליהלום נוצץ כדי לשבצו על כתרם של אחיו בני ישראל, על מנת להאיר להם את הדרך ילכו בה, ולא יכשלו חלילה.

לאור הנ"ל, אנסה בסידרת המאמרים להביא בפניכם נוסחה בדוקה ומנוסה, אשר מצליחה ללטש את הטוב שבנו מחד, ולפורר את הטבעים הרעים שבנו מאידך, וליצור לנו שביל זהב ומואר לקראת חיים שיש בם שמחה, אורה, תורה וכל מידי ד'מיטב שתעלו על דעתכם.

לפני שנים רבות שמעתי שיחה מוסרית מפיו של אחד מגדולי הדור זצ"ל וכך אמר: "בחורים יקרים, אתם עומדים בפני הקמת בית בישראל בשעה טובה ומוצלחת. ידוע לכם שאדם בלי אשה, שרוי בלא תורה בלא ברכה בלא שמחה. יוצא אם כן שהבית שתקימו חופן בחובו את התורה שהיא מעמידה העולם כולו, וכן את האושר הפרטי שלכם, שהוא הפרנסה, הבריאות ושמחת החיים היומיומית.

"אני יהודי זקן אבל ברצוני לתת לכם נוסחה מופלאה המורכבת משלוש מילים בלבד, שיש בה את הסוד המופלא לשמור על שלום ביתכם והעיקר להקים משפחה עם אשה ובעל וכמובן ילדים מאושרים בריאים בנפשם ובגופם".

אני זוכר היטב את הגבות שהורמו, את העיניים התמהות לנוכח היומרה להוריד לעולם הנבוך משהו, את נוסחת האושר בשלוש מילים בלבד, האומנם? זעק האוויר בדממה רוגשת.

"שלוש מילים אמרתי, זו הנוסחה ומילה אחת לא יותר.

המילה הראשונה - לוותר.

המילה השניה - לוותר, והמילה השלישית, כמובן - לוותר, זו הנוסחה לשלום הבית והאושר לוותר, לוותר, לוותר".

שלפתי פנקס מכיסי ורשמתי את עיקרי הדברים, וכה הוסיף ואמר "בחורים יקרים, הוויתור הוא דגל הניצחון של היהודי המאמין שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן הכריזו על כך מלמעלה. על הכל ניתן וצריך לוותר, על ה-כ-ל!!! חוץ מדבר אחד, והדבר הזה הוא ייהרג ואל יעבור "כבוד שמים". על חילול ה', על פגיעה בקודשי ישראל ובמצוות, כאן הקו-האדום. אך האמינו לי, אני איש זקן ובעל נסיון, מי שיוותר על עקרונות כל ענייני העולם הזה, לאשתו, להוריו, לאחיו ואחיותיו, לשכניו ולכל יהודי בעולם, יגלה שהקב"ה לא יצריך אותו לעמוד מול נסיון של חילול ה', ואם כן יעמוד מול נסיון כזה, הוא יעמוד ניצב וזקוף גיבור כארי רץ כצבי עז כנמר וקל כנשר לעשות רצון אביו שבשמים".

לוותר. מילה קטנה - מעשה גדול. לוותר על הכל? זה אפשרי?

זוג מתחתן, היכן נגור? ויכוח. שבת ראשונה ושניה, למי הולכים? ויכוח. להורים שלי, להורים שלך.

אין כסף. הדוחק מעיק! קונים לאשה בגד חדש או תכשיט כן או לא? לוותר? איך אפשר?

קשה לוותר, אבל שכר הויתור - אין לו קץ ואין לו קצבה.

לוותר לחמות? בהחלט!

באחרית הימים אומרים חז"ל "כלה קמה בחמותה...". זה לא סוד, המתיחות וההקפדות הקטנות בין הכלה לחמות עושה רע בהרבה בתים בישראל. המפליא הוא, שכל חמות סבורה שכל כוונותיה לשם שמים, "ומה בסה"כ הערתי? מה לא טוב שאני מנסה לדחוף את הכלה להיות חרוצה יותר, נקיה יותר, לבבית יותר?" באמת הכל מתוך כוונה טהורה.

אכן כן, כל חמות היתה פעם כלה צעירה בעבר, ואף היא נושאת צלקות מן העבר, מי פחות מי יותר. הזמן כידוע הוא רופא הכל. והחמות הטריה כבר הספיקה לשכוח את מתיחויות העבר עם חמותה, ולכן במרבית המקרים היא איננה עושה ניתוח יסודי של ההסטוריה שלה עם חמותה, וחוזרת על טעויות העבר, מתוך בטחון עצמי רב, ש"אני אצליח ליצור קשרי אהבה וידידות עם כלתי הצעירה, אני לא אפול בפח של החמות המנדנדת הקפדנית, המקטרת".

החלטות לחוד, מציאות לחוד.

האמת ניתנת להיאמר, שמרבית הדברים שייכתבו להלן, אינם מיועדים לחמות למיניהן, אלא דווקא לכלות הצעירות שעד אתמול למדו בסמינר, ובאיבחת שבוע אחד הן נכנסות לעול כבד ולמטלה של הקמת משפחה, פיתוח קשר וזוגיות תקינים ופוריים עם הבעל, הריונות, מתח כלכלי, דירות שכורות, משכנתאות. החיים נכנסים לקצב קדחתני של בנייה ועשייה, ומעל לכל מנצחת - איך לא - החמות!!!

אך פטור בלא כלום לחמות, אי אפשר.

כל אחד ואחת מאיתנו מכירים את השלט מאיר העיניים התקוע לו על גדרות הפח הרחבות סמוך ונראה לשלדי הבנין. "זהירות כאן בונים" צועק השלט לעוברים ושבים, רוצה לומר "אזרחים יקרים, אם בריאותכם חשובה לכם, אם טובת הקבלן העסוק והדיירים העתידיים נוגעת לליבכם, אנא התרחקו, אל תפריעו, ובכך לא תסכנו, ולא תסתכנו".

כל בר-דעת מבין שעדיף לשמור מרחק מבנין שכזה, שכולו גדוש בורות, ברזלים, שברי בלוקים, מקלות עם מסמרים ושאר "מוקשים". עדיף - וזה מובן - להתבונן מרחוק, ואם יבקשו מכם, אז השיאו עצות מרחוק ואם לא יבקשו אז רצוי שתשמרו על שקט.

על פתחו של בית יהודי צעיר, בהקמתו, תלוי אותו שלט. "זהירות כאן בונים" אנא לשמור מרחק. המשל והנמשל ברורים, ואין צורך להוסיף מילה. חמות חכמה צריכה להבין שהיא לא מבקר המדינה, ולא פקיד מס הכנסה העושה "ביקורת פתע" לחנווני או לסוכן ביטוח.

כלה צעירה, את מאד רוצה להיות רגועה ליד חמותך, להפגין נינוחות, נחמדות, הארת פנים, "אבל ריבונו של עולם היא כל כך מכעיסה אותי, עם ההערות שלה, אני לא יכולה לסבול את זה!!!".

מה עושים? איך יוצאים מן הנסיון הקשה הזה, שלעיתים עלול לגרום הרבה בעיות של שלום בית עם הבעל הצעיר.

שלוש תשובות לדבר, וכל תשובה מתאימה לסוג אחר של כלה, שהרי לא כולנו בעלי תעצומות נפש, סבלנות, סיבולת, או כושר איפוק וניתוח שווים.

ישנן כלות קצרות רוח וחסרות סבלנות, ישנן מאופקות באופן בינוני, וישנן כלות אדישות, אבל עדיין סובלות מביקורת המדינה של אֵם בעלה.

הקדמה חשובה וניצרכת.

כל חמות מרגישה בדרך כלל חכמה ומנוסה יותר מכלתה הצעירונת, ומפעפע בה בדרך כלל רצון פנימי "לחנך" את כלתה על פי נסיונה המוצלח, שהרי בנה הוא הוכחה ניצחת לבחור איכותי, חכם, שזכה לחינוך ולהטבה מידיה הנאמנות, ואת הכלה היורשת את "האוצר" הבן - הבעל, צריכה להמשיך ולשמרו על פי הכללים מן הבית. יוצא אם כן, שמקור ההערות-ההארות הוא באמת נקי זך ומצוחצח, למרות שהמינון לא מתאים לנו כל כך.

לכלה חסרת הסבלנות נאמר, שנני לעצמך עשרות פעמים ביום, "חמתי רוצה רק את טובתי וטובת בעלי, היא אשה צדיקה". שינון זה עשרות פעמים ביום, כל יום במשך שבועות יפנים ללבך המון כף זכות כלפי החמות, כי הדיבור משפיע על הלב, ובסופו של תהליך השינון, את תאמיני באמת ובתמים ברצונה הטוב של חמותך.

וכשזה "קורה" והיא פוצחת בביקורת, קחי אוויר, הביטי בעיניה והנהני בראשך לאות הסכמה. זה אומנם יוסיף הרבה אנרגיה למפל העצות שלה, אבל ההנהון (ועדיף עם חיוך קטן), יצור אווירה נעימה ולא מתוחה חלילה, מה שיסייע בעדך לעבור את פרק הזמן הזה כמעט ללא עצבנות וכעס.

לכלה היותר סבלנית נייעץ להוסיף לשינון "חמותי רוצה את טובתי" וכו' להנהון בראש ולחיוך הקטן, כמה מילים של פירגון לחמות, על עצותיה המחכימות והנבונות שמוסיפות המון אור ותועלת לבית. כמו למשל "אין לך מושג איך הכביסה יצאה יפה בזכותך" או "מאז שייעצת לי להאכיל את התינוק בפירות טריים, הוא ממש הבריא והסומק חזר לו לפנים".

אל לך לחשוש כלה צעירה, שהפירגונים שלך יעודדו את החמות להוסיף לחץ, וביקורת, לא ולא, את טועה. המילה הטובה היא התרופה למתן את הדחף הבלתי נילאה והטבעי של החמות לייעץ ולהתערב.

המחמאות שתחלקי לה בחינניות ירגיעו אותה ויספקו אותה, כי את זה היא בדיוק רוצה לשמוע ממך, עד כמה העצות שלה מועילות ונבונות. בשלב מסויים היא תפנים לעצמה שאת כלה איכותית, מפרגנת, מבינה עניין, ואט אט היא תחזיר לך מחמאות. מדוע? "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". העבודה העצמית שתעשי עם עצמך תיצור בלבך חיבה קטנה, שתלך ותפרח, וככל שתחמיאי תזכי אף את למחמאות שלא חלמת עליהן.

לפני מספר שנים הוזמנתי לנסות להשכין שלום בית בין בני זוג.

מהר מאד איתרתי את שורש הפורענות. המריבות בין בני הזוג נבעו - איך לא - עקב עימותים בלתי פוסקים בין הכלה לחמותה, בעוד הבעל מצדד באמו.

הכלה היתה אשה משכילה, נבונה ומאופקת, ודי התפלאתי מן העובדה שהיא אינה מצליחה "לזרום" עם חמותה. לאחר כמה שיחות ובדיקות גיליתי שהחמות באמת מגזימה, בלשון המעטה, ויש לה הערות ועצות החוזרות על עצמן עד שהיא מצליחה להוציא גם כלה אדישה מכליה. ערכנו ניתוח עמוק בשכל-הישר עם בני הזוג, והגענו למסקנה שאכן החמות גולשת מעבר לגבול הטעם הטוב, וכי הכלה פשוט צודקת. החמות - בלשון המעטה - בלתי נסבלת בעליל.

נו, ומה אתה יכול להציע לי? שאלה הכלה. "אף בן אדם נורמלי לא יכול לעמוד בנסיון הזה, היא מפרקת אותי ואת בעלי ואת כל הבית. אני מיואשת".

ובחסדי השם, מתוך דבריה צץ ועלה הפתרון, "לא נעים לי לומר, אבל התנהגות חריגה זו, מעידה על בעיה נפשית חמורה של החמות. אם היה עומד מולינו פסיכולוג או פסיכיאטר שאיבחן אותה, והיה מביא לך צרור של הוכחות על ההפרעה הנפשית של חמותך, האם היית יותר סבלנית כלפיה כן או לא?".

"בוודאי" השיבה הכלה.

"ובכן" אמרתי "מהרגע את מתייחסת לחמותך כאל אשה בעלת הפרעה נפשית קלה, שצריך להתגלגל איתה, להנהן, לחייך, ואפילו קצת לרחם".

בחסדי שמים, בבית ההוא אין בעיות של שלום בית מזה שנים רבות.

ומכאן לנקודה הכי חשובה בנושא הטעון והרגיש הזה.

נניח שחמותך היא באמת אשה חכמה ונבונה ואצילית, אבל היא מנדנדת לך וקשה לך איתה, נו מה עושים? מוותרים. פשוט כך, נותנים לה לנצח, בגדול. גם כשלא נוח לך וזה מטריד ומעייף וזה חוזר על עצמו, נשמי עמוק, התפללי לה' שיתן לך תעצומות נפש, ועשי כדבריה. הורידי ראש, פעם ועוד פעם, אפילו 1,000 פעמים, ולפתע תגלי, שאת בעצם המנצחת הגדולה. מדוע?

א. כי הצלחת לשבור את מידת הגאווה שלך, הצלחת לרומם אשה חשובה ויקרה מאד לבעלך והשלווה והשלום יחזרו לקן שלך.

ב. הנצחון המתוק שתחושי בו, יגיע קצת באיחור, אבל עם טעם גן עדן. חמותך תהיה כל כך מאוהבת בך על אצילותך וכניעתך והיא תמסור נפשה בשבילך, והביקורת המנדנדת פשוט תתנדף לה אט אט, כי הלוא בשבילה את "כלה נהדרת, ולומדת, ומקבלת בהבנה ואהבה".

הויתור, כלה צעירה, הוא כלי נשק אדיר, מופלא, ענק מימדים, שכאשר מפעילים אותו נדמה למביט מן הצד שהוא יורה למשתמש בו ברגל, אך זהו מבט שטחי, כי בסופו של תהליך, יוצר הוויתור, אווירת ניצחון דו-צדדית, ואקלים שכולו אושר.

נסו ותהנו.

זרקור על סכסוכי שכנים

לפני כ- 10 שנים הוזמנתי לנסות להשכין ולהרגיע סכסוך שכנים שנמתח לו, והלך והתעצם מפעם לפעם לעימותים משפטיים שגררו קנסות, צווי הריסה, והרבה לשון הרע.

סכסוך בין שני שכנים בבנין בן 4 דיירים בסה"כ, שהפך שכונה שלמה כולה כמרקחה. מחנה תומכי ראובן מול מחנה מצדדי שמעון. ולכל אחד מן הצדדים תרמילים גדושי הוכחות ותקדימי פסקי-דין ותצלומי חוקים ותקנות מן הגורן ומן היקב, כדי להוכיח כמה ראובן, או כמה שמעון צודק.

למותר לציין שהעימות המטופש כבר חרג אל מעבר לגבולות המכולת השכונתית והגן הציבורי, והתנהל לו אחר כבוד במקומונים החופשיים, הצמאים לקרבות מן הסוג הזה. גם פקידים בעיריה נקראו לדגל, וכמה נבחרי ציבור צוטטו כמי שתומכים בשמעון, או בראובן, ואפילו היו כמה דיפלומטים נחמדים שיעצו שהשניים יחתמו על חוזה שלום ללא תנאים מוקדמים. נו, נו.

לאחר שהעימות החריף והפך לנחשול של שינאה טינה ונאצות תוך שיתוף בני משפחה וסוללה של עורכי דין, הגעתי למקום, כדי לתהות על קנקנו של הריב הכה מתוקשר.

הנה עיקרי הדברים.

ראובן, שלו חמישה ילדים המתגורר בקומה השניה, בדירת שני חדרים קטנים, בנה מחסן בחצר האחורית, ושיכן שם את בנו בן ה- 15. הלה נער שובב במקצת הפעיל מוסיקה מחרישת אוזניים והזמין לשם את חבריו. ראובן היה סבור שהעובדה שהוא מחפש קצת רווחה, תשמח את שכנו הטוב שמעון, אך טעה לחשוב. קצת לפני שהותקן גג הרעפים, הגיעו הפקחים ששלח שמעון, והללו הגישו דו"ח ואחר כך צווי הריסה ואחר כך משפט.

"אני לא אשתוק לו" כעס ראובן, ודיווח לעיריה כי בחצרו של שמעון ישנה דירה שלמה בת 50 מ"ר, כבר 20 שנה, שנבנתה ללא רשיון. במחלקת הנדסה בדקו את הנתונים והוציאו שומת ארנונה דשנה לשמעון, עם הוראה חד-משמעית להרוס או להתחיל לחפש רשיונות.

הגיהנום והרדיפות היו דו-צדדיים ולא פסקו.

לאחר בדיקה עם הרשות המקומית, העליתי ממצא חיובי. "אם הסכסוך יסתיים בכי טוב" אמר לי פקיד בכיר "נעשה הכל כדי לאשר את המבנים ולהביא שלום לשכונה ולשכנים ולכל עם ישראל".

לאחר מאמצים מרובים הושבתי סביב שולחן אחד את שני הניצים, אשר הסכימו שאהיה בורר ובפי הבשורה הטובה. "חבר'ה, עושים הפסקת-אש, ואני דואג שצווי ההריסה והקנסות וכל הכאב-ראש ייעלמו מן הנוף, תתפייסו, תבקשו סליחה איש מרעהו והודו לה' כי לעולם חסדו".

עשיתי את השטות של חיי.

ראובן וגם שמעון, כל אחד לשיטתו סבור היה שאני מהמחנה שלו, וכמגשר בעל סמכות ומעמד, אפסוק לטובתו, והשני ייאלץ להיכנע.

כמה נאיבי הייתי.

אחרי שתיים או שלוש דקות התפזרה הישיבה וקניתי לי שני אויבים, אשר במשך שנים רבות, כשהם רואים אותי, הם עושים "אחורה פנה". כל אחד מהם מרגיש שבגדתי באמונו, שלא הייתי קשוב לצרכיו, שלא הייתי מפוכח לגבי האמת שהוא אוחז בה.

בשורה התחתונה, מדובר בסיכסוך בן 25 שנים. הנער בן ה- 15 הוא כבר אב למשפחה ברוכה, ראובן חיתן את ילדיו, וגם שמעון. הם סבים להרבה נכדים, כן ירבו. שערותיהם הלבינו גוום שחוח, מחסן המריבה של ראובן ניצב על עומדו, דירת החריגה של שמעון ניצבת אף היא, בתי המשפט חוגגים, עורכי הדין התעשרו, הם מתפללים עד היום הזה באותו בית כנסת, וכאשר יוצא שהם יושבים זה מול זה, הם רואים אוויר.

ראובן עבר שני צינטורים, לשמעון יש בעיה חריפה עם הכליות. לפני זמן לא רב ניסיתי לבדוק האם ישנו סיכוי נוסף לפשרה, והבלש שלי חזר משם מוכה וחבול. "עזוב אותי, לא נכנס לסיכסוך הזה".

אין ספק שהשניים יעזבו את העולם עם אותה טינה ושינאה קדמונית, ויצטרכו להסביר לקב"ה על מה ולמה.

לא נעים, אבל אם נבצע בדיקה חודרנית לנבכי לבבם של השכנים המתלוננים על שכנם שסגר מרפסת, או שמבקש להקים מרפסת סוכה, לא נגלה שם אהבת ישראל. תרוצים כמו "הוא מסתיר לי את הנוף" או "אין כניסה של אוויר לדירה שלי", או "למה הוא בונה בלי רשיון", הם תרוצים נבזיים, שמקורם בקינאה ובצרות-עין, תוך התעלמות מן החובה הבסיסית, לשאת בעול עם חברו, לדאוג לרווחתו, ולקיים בכך את מצוות "ואהבת - לרעך - כמוך".

הרוצה בטובת שכנו - חברו, ורוצה באמת, אזי הוא שואף לעזור לו לסייע לקדם, ואפילו ליזום פעולות שיוסיפו איכות חיים לחבר - לשכן.

מי יכול לאמוד כמה קילקול נוצר בנפשם של ילדים החווים והשותפים למהלך של התנכלות שכנים זה לזה. כמה קטנות מוחין נוצרת כאשר נהנים להצר צעדיו של שכן, כמה רוע ויצר רע מתבוססים להם בנבכי ליבם של אותם שכנים, שאינם מסוגלים להתעלות על עצמם, ורואים רק את טובתם והנאתם העצמית.

"שלי יהיה נוח, שלי יהיה טוב, אבל השכן? הוא פולש, הוא עבריין, הוא מפריע לי". מוכר לכם?

לא מזמן פגשתי יהודי חביב שרכש לפני 30 שנה דירה בעיר קטנה, וחי שם בעושר ובאושר עם בניו ונכדיו. "את הדירה קניתי במחיר מציאה", הוא מספר לי "בעליה של הדירה ביקש למכור אותה בזריזות עקב סכסוך חריף עם שכנו מלמעלה. מדוע? השכן מלמעלה ביקש להקים גרם מדרגות, ובעל הדירה שלי לא הסכים לזאת והלשין לעיריה. במשך שלוש שנים רבצה הטינה בין השניים, והעימות המביש חילחל לילדים ומכאן קצרה היתה הדרך למכות וקללות. בעל הדירה התחתונה מאס בחייו, פירסם שלט ותוך יום הגעתי לשם, ובמחיר נמוך ביותר קניתי את דירתו, אבל עוד לפני כן ביררתי אצל בעל המכולת, מדוע הנ"ל בורח מן השכונה. מיד לאחר החתימה על חוזה הקנייה, נסעתי ממשרד עורך-הדין היישר לביתו של השכן מלמעלה, הצגתי את עצמי, וביקשתי ממנו בכל לשון בקשה: "אנא, בנה את גרם המדרגות שאתה חולם עליו, אני אשמח מאד". בהסכמה קטנה זו הרווחתי שכן אשר מסור בלב ובנפש לצרכים שלנו, הוא מתקן אצלנו כל קילקול, מתעניין בבעיותינו ושמח לעזור בכל תחום. עשרות שנים של שכנות מצויינת, כמה נפלא, והכל במחיר גרם מדרגות קטן וזניח שמזמן שכחנו ממנו".

"על כל גל וגל שבא להטביעני, נדתי לו בראשי" סיפר רבי עקיבא כיצד ניצל מן הסערה שטרפה את הספינה בה הפליג.

חז"ל למדו, שהכוונה איננה רק להצלתו מן הים אלא לכל סערה המתחוללת בין בני-אדם, צריך פשוט להוריד את הראש ולתת לסערה לחלוף מעל הראש, ולא לייחס לה חשיבות יתר. מי שיזקוף את הראש אל מול הגלים השוצפים עלול להיחבל, עלול לטבוע. רבי עקיבא לימדנו יסוד גדול בנפש האדם, תוותר, תכנע, הורד את הראש וכך אט אט הגלים ירגעו, יתמתנו, ואפילו ייעלמו.

כמה טוב ונכון לסגל לעצמנו עין טובה כלפי הזולת, ולחפש ולפעול בעבורו כדי שיצמח ויצליח וישמח, מבלי לחשוב או לחוש כאילו הצלחת הזולת פוגמת באיכות חיינו חס וחלילה.

יש לויתור - כלפי שכן או חבר - עוצמות אדירות, כמעט בלתי ניתנות לשיעור, של יצירת אקלים מאושר ונעים.

נסו. לא תתחרטו.

תוכן העניינים

העיתונאי 5

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה