אור ברסלב
העיתונאי 5 שערי בטחון

העיתונאי 5

שערי בטחון

שערי תשובה

הבטחון של ר' נפתולי

פרק א'

ר' נפתולי קריטנשטיין, היה עשוי מחומרים מאד מיוחדים, זן יחודי של גיבור חיל, אשר שרד בעור שיניו את איימי השואה ויכול היה להם. הוא לא סיפר אף פעם על "חוויותיו" במחנות ההשמדה, אבל ניצולים שצלחו את התופת הנציחו על גבי ספרים וסרטים את עלילותיו של ר' נפתולי, שתמיד עמד לימינם כמושיע אחרון לפני מר המוות.

הם סיפרו על כך שבמשך ימים רבים הוא ויתר על פרוסת הלחם שלו למען נשים חלושות, וילדים חולים. הוא היה הנחשון לקבל מלקות אכזריות מיד הקלגסים המרושעים, מאחר וכל מחדל שהיה במחנה או בשדות העבודה, הוא היה זוקף לזכותו.

"אני אשם" היה אומר לזקיפים האריים. הנאצים כינו אותו "שליימזל", ונהנו לראותו מתבוסס בדמו פעם אחר פעם. נפתולי חרק שיניים, ניגב את הדם בידיו, ליקק את פצעיו והמשיך הלאה. היה לו זוג תפילין אותו החביא מאחורי תאי הגאזים, בתוך העשביה, וכאשר עיניו של השטן הנאצי לא הבחינו הוא הניח תפילין בזריזות ונתן לחבריו לקיים את המצווה. הוא הצליח לקשור חוטי ציצית למגבת, ודאג שרבים מבאי המחנה יזכו במצווה. עינו היתה טובה בשל אחרים.

יקדה בליבו של נפתולי אמונה חובקת עולם, שהזוועות הללו הן נסיון שהוא חייב לעמוד בו. "אף אחד לא יכול לחסל אותי, אף קלגס מתועב ככל שיהיה, לא יוכל לקחת את נשמתי ללא רצון הבורא", הרהר בעודו מסקל אבנים, חוטב עצים או סולל כבישים". הגבר גבה הקומה שהתנשא לגובה 1.90 ס"מ במשקל 120 ק"ג שקל בקושי 45 ק"ג בימי המלחמה האחרונים, גוו שחוח ופניו שחורים ומצולקים.

כשנכנס הצבא האנגלי המשחרר, נפתולי קריטנשטיין לא הריע להם ולא התלהב. כשהחיילים האנגלים חילקו מוצרי מזון לניצולים מזי הרעב, נפתולי זעק לעברם: "אל תאכלו, זו סכנת חיים, הגוף שלכם אינו מסוגל לעכל מזון כזה", זעקותיו נפלו על אוזניים ערלות, הרעב היה כבד מנשוא, האודים הכבויים הללו נגסו בפיות דוויים ומורעבים, ותוך שעות ספורות חלק מהם מתו. נפתולי שמר על קור-רוח ובשארית כוחותיו הלך מאיש לרעהו והצליח לשכנעם לא להיכנס לבולמוס האכילה. הוא הצמיד לחיקו בקבוק מים, לתוכו שפך מעט סולת, ולגם ממנו.

ניצולים רבים סיפרו אח"כ שנפתולי בן ה 23 הציל אותם ממוות בטוח, כאשר בכוחות אוזלים הצליח למנוע מהם לאכול לחמניות פירות וירקות "חכו עוד קצת, תאכלו במתינות, תשאירו למחר, המלחמה ניגמרה קיבלנו את החיים במתנה מבורא עולם. דעו לכם, לפעמים מזון יכול להיות רוצח לא פחות מתועב מנאצי".

בקצה המחנה הבחין נפתולי בקבוצת ילדים שדופים, שעטה על שקי הלחמניות ונגסה בהן בתאווה. הוא דידה לשם נושף ומתנשף, משך מידיהם את הלחמניות והצליח להושיבם על הארץ המומים ובוכיים, "ילדים יקרים, בניו של מלך, עברתם חמש שנות גיהנום והצלחתם לשרוד, האמינו לי אני רעב כמותכם, אבל האכילה הגסה מסכנת את חייכם. עכשיו שבו יפה, ואתן לכם לשתות דייסת סולת, ובעוד שעתיים ננגוס רבע פרוסת לחם עם פרוסת עגבניה. בלילה נאכל עוד דייסת סולת, ונלך לישון. בעזרת ה' בעוד שלושה ימים אתם תחושו חזקים ובטוחים לאכול כל מאכל... אתם בוודאי למדתם בחיידר על רבי צדוק שהתענה 40 שנה על ירושלים, גופו היה מצומק שברירי ושקוף, כך שניתן היה לראות מזון שצונח מפיו לגרונו. כשרבן יוחנן בן זכאי ביקש ממלך רומא שידאגו עבורו לתרופה, מספרת הגמרא שהאכילו אותו מזון נוזלי, כמו שיש לנו כאן, עד ששב לבריאותו".

נפתולי ניגש לכל ילד נשק אותו בחיבה על מצחו והשקה אותו מן הבקבוק שלו. יומיים שלושה חלפו, עד שהגיעו כוחות ההצלה לפנות את האומללים למקום מבטחים, ונפתולי נאלץ להפרד מן הילדים.

"ר' נפתולי", לחש הילד היתום בן השמונה חנניה גלייברמן, "אני כל כך אוהב אותך, אתה כמו אבא שלי "תודה שחיבקת אותי, תודה שליטפת אותי תודה שדאגת לנו שנאכל באופן בריא, לעולם לא אדע איך לגמול לך ר' נפתולי".

חנניה הקטן פרץ בבכי על כתפו של נפתולי, ומיד אחר כך משלחת רופאים מארה"ב ליקטה את היתומים הללו, והובילה אותם באמבולנסים לבתי החולים, או לאתרי שיקום ברחבי גרמניה הבוערת והמובסת.

נפתולי חיבק את חנניה ולחש לו "חנניה יקירי, אל תשכח לעולם, ניצלת מן האש הגדולה בזכות הבטחון שלך בקב"ה. מי שבוטח בה', חסד יסובבנו, כלומר כל הזמן שולחים לו שליחים להאריך את ימיו ושנותיו, יש לו מלאכים נפלאים השומרים על בריאותו גם כאשר הכל מסביב מגיפות, מחלות, הוא שמור גם כשהוא צועד בגיא - צל-מוות. אני מקווה חנניה'לה שניפגש בעזרת ה' בריאים ושלמים בארץ ישראל, שא ברכה".

אחרי חצי שנה של שיקום רפואי עם תזונה נכונה, והרבה פרקי תהלים התאושש ר' נפתולי קריטנשטיין הצעיר, קומתו הזדקפה, כתפיו התרחבו להן, וברק החיים שב להבזיק באישוניו.

בתחבולות תעשה לך מלחמה, ואכן הבחור החרדי הצליח לשכנע את אנשי הסוכנות בטוהר כוונותיו ללכת לקיבוץ, ועלה על סיפון האוניה לכיוון חיפה.

"העבודה משחררת", צווח השלט הגרמני בשער המחנה, ונפתולי חש שאט נפש מן העובדה הלא נעימה שהציונים מחלקים אישור כניסה לארץ עם אותן סיסמאות "מי שילך לעבוד בקיבוץ יקבל סרטיפיקט" נו מילא.

"אצלי העבודה היא עבודת השם" פעם ליבו של הניצול הצעיר, שהותיר במשרפות הרשע את הוריו אחיו ואחיותיו ללא שם ושארית "אני מנמל חיפה נוסע לירושלים, לעמל התורה בעיקר, ועמל כפיים מועיל בשביל פת לחם".

האוניה עגנה באישון לילה בנמל, הטנדרים של הקיבוץ הובילו את בני הנוער אבל נפתולי החליט ועשה, באחד העיקולים הוא קפץ מן הטנדר שהעביר את הניצולים לקיבוץ צפוני, נקע את רגלו, וצעד צולע בחושך לכיוון הצומת במרכזה היה תקוע שלט "לירושלים".

מה לנו להאריך, גלגל הזמן סובב לו בהתמדה, כובש שניות והופכן לדקות, כובש דקות והופכן לשעות, שעות לימים, חודשים לשנים.

חמש שנים התאדו באבק המדינה החדשה, נפתולי כבר ירושלמי וותיק, שכר לו חדר קטן ליד העיר העתיקה, ומדי בוקר לאחר תפילת "הנץ" הלך רגלית לבית הדפוס בשכונת גאולה שם עבד כדפס שמונה שעות, ובשעה ארבע אחה"צ נכנס לישיבה "במאה שערים" ועסק בתורה במסירות נפש. חילק את יומו לשלושה חלקים, שליש שינה, שליש מלאכה, שליש תורה, כך כותב הרמב"ם.

ערב אחד ניגש אליו ראש הישיבה הרב שמריהו אגרנט והודיע לו: "ר' נפתולי סיימת כמעט את כל הש"ס שתהיה בריא, אבל ידידי הגיע העת לפרק "האיש המקדש", אם תרצה יש לי שידוך הגון עבורך".

ר' נפתולי אוד מוצל מעשן הכבשנים, לא התווכח. דעת התורה מעל לכל.

שרק'ה בוגנים אף היא ניצולת שואה, סיפרה לו בפגישה הראשונה והשניה, במעט מילים ובהרבה שתיקות, איך שרדה את האימה. נפתולי שתק.

נפתולי לא דיבר, אבל השתיקה שלו אמרה הכל.

"צריך לנטוע עצים חדשים בשדה החרולים והקוצים" הוא כמעט לא דיבר אבל היא הבינה והסכימה.

החתונה של נפתולי ושר'קה התקיימה בשעות אחה"צ המאוחרות בשטיבל הקטן בפאתי "בית ישראל" עם 25 מוזמנים, מעט דגים מלוחים חופן ביסקויטים והרבה מזל טוב.

בחדר היחוד נפתולי הפר את השתיקה ואמר לה: "בואי לא נדבר על העבר, נסכם שזה היה נסיון גדול שהצריך מאיתנו בטחון אדיר בקב"ה, ומי שיצא משם חי עם אמונה כמונו, הוא אות ומופת שאנחנו מונחים על כפות ידיו, לטוב ולמוטב".

שרק'ה הנהנה, היא עדיין לא ידעה כמה נפשות הציל הבעל שלה, אף אחד לא סיפר לה על גבורתו של נפתולי, שלא רק דיבר על בטחון, אלא היה בעל בטחון ממש.

חצי שעה אח"כ כשהם יצאו החוצה, חוללו עמו האברכים במעגל "עוד ישמע - בערי יהודה קול ששון - וקול שמחה".

שרק'ה מחתה דמעות, יש תקומה לשרידים, "קול חתן וקול כלה".

כמה צמרות של אקליפטוסים זקפו ראש עם הרוח, בירושלים

פרק ב'

נפתולי ושרק'ה לא דיברו על העבר, אבל חוזה החיים שלהם דרש עשייה מואצת לעתיד.

במילים קצרות הודיע נפתולי לרעייתו "ירושלים עיר קדושה, נפגשנו כאן ונישאנו כאן, הארץ הזו גדולה אך עדיין ענייה מתורה, ענייה באמונה. יהודים כמונו צריכים להמשיך לנטוע עצים בשדות הקוצים".

שלושה חודשים אח"כ הזוג קריטנשטיין תקע יתד בחיפה, העיר האדומה, שמעט לחלוחית של יהדות שהיתה בה בקושי הורגשה בתוך סערות החולין שפקדו אותה.

"כאן בשכונה הזו אין בית כנסת, ובשעה טובה ומוצלחת אנחנו נגור כאן", הודיע לרעייתו. נפתולי רכש במעט חסכונותיו ובהלואה בנקאית סולידית דירת קרקע בת שני חדרים בשיכון פועלים, שם חגגו את ה 1 במאי בדגלים אדומים ובצעדות נחושות הרומסות את קדשי ישראל. נפתולי ניצב בשולי הכביש ועיניו זלגו דמעות, עשן הכבשנים שרף את עיניו ותמונות הזוועה ריצדו להן, "לא זו התכלית" בכה נפתולי.

בשני לחודש מאי למניינם בשעת בוקר, הוא נכנס ליבואן קרשים בנמל חיפה ורכש כמות גדולה של עצים, הוא שילם 3 לירות, והטנדר - שעתיים אח"כ - פרק את הקרשים מאחורי דירתו הקטנה.

הלמות הפטישים ניסרה את האויר והשמועה עשתה לה כנפיים בשכונת הפועלים "הדייר החדש, נפתולי קריטנשטיין בונה צריף, שישמש כבית כנסת". הזעם פיעפע בסימטאות הצרות, "חצוף שכזה" זעמו פעילי המפלגה האדומה "הגיע מירושלים לכאן, ובמקום להבלע לו בשקט בתוך השכונה, הוא מחליט לקבוע עובדות בשטח. היה לא תהיה, כאן לא יוקם בית כנסת אם אדון קריטנשטיין מעוניין, שיסע לו לעיר אחרת, כאן עיר הפועלים לא עיר האדוקים".

ר' נפתולי דפק מסמר אחרי מסמר, ובפיו להט של מזמורי תהלים "גם כי - אלך בגיא - צלמוות... לא אירא רע", זימזם לעצמו "וליבו מהרהר" אני כבר עברתי את הנורא מכל וצלחתי את התופת, מדוע? כי אתה עמדי!".

אחרי יומיים של עבודה מאומצת ניצב צריף העץ על עומדו, שרק'ה קנתה פחית של צבע עץ והחלה לצבוע את קרשי העץ, שהפכו בוהקים וזוהרים ביפעת צבעם הטבעי, ההולך ומבריק.

אחרי שבוע צריף בית הכנסת ניצב על עומדו, 15 כסאות עץ, תיבה קטנה, ארון קודש ובו מספר חומשים מדף ובו 10 סידורים, ושתי גמרות בבא קמא. ווילון לבן נמתח על פני החלון הצפוני, ר' נפתולי תכנן לכתוב ספר תורה אבל יותר מאוחר. עד שהפרוטה בכיס תאפשר זאת, והיא - "הפרוטה" - בינתיים לא בישרה טובות.

הזוג קריטנשטיין נכנס למקדש מעט שלהם, ועיניהם מאירות.

"תראי שרק'ה, אנחנו לא חיים רק בשביל עצמנו... מי כמוך מבינה ששכונה שלמה ללא בית כנסת, זה כמו גוף ללא נשמה. נכון, בינתיים רק את ואני נתפלל כאן, אבל גם עם ישראל כולו התחיל עם זוג אחד, אברהם ושרה... נו ותראי לאן הגענו".

שרק'ה חייכה בבישנות, נפתולי שלה לא היה דברן גדול, והנה הוא מוציא מפיו שלושה ארבעה משפטים ברציפות, משמיע לאוזנה את חזונו הגדול, השופע בטחון שהנה עוד מעט מחר מחרתיים, הצריפון שלה, יהיה גדוש במתפללים, וקולו של חזן ירטיט לבבות ו"הקדיש" ינשא באויר על כנפי מלאכי השלום, בואכם לשלום, ברכונו לשלום.

נפתולי נעץ סמוך לדלת הכניסה רצועת פח של נחושת עליה חרט באותיות קטנות "בית הכנסת ע"ש ניצולי השואה".

"אדון קריטנשטיין הנכבד הנך מתבקש לפרק את המבנה המשמש כבית כנסת שבחצרך מיידית, על החתום ועד השכונה".

פתק בסיגנון לקוני זה הודבק באישון לילה על דלת דירתם של שרק'ה ונפתולי, ובבוקר כשהם קראו זאת הם הבינו הכל, כאן לא ירושלים המעטירה, בוודאי לא מאה שערים וספיחיה, כאן העיר האדומה, שעדיין לא השכילה ולא הרחיבה את שערי ליבה לכניסת קודשי ישראל.

"אני לא מודאג" אמר נפתולי לשרק'ה "עוד מעט אנחנו חובקים בן או בת, והמניין שלנו יתחיל להתרחב.

אין לי ספק בכך, אם נתמיד בתפילות אזי גם כל חברי ועד השכונה יבואו לכאן להתפלל".

שרק'ה שתקה, חושיה בישרו לה שהפתק הזה חופן בחובו איום, אבל היא לא אמרה מילה לנפתולי. יומיים אח"כ היא חשה ברע, ונפתולי הזעיק אמבולנס ונסע עמה לבית החולים. יומיים הוא יושב לצידה בבית החולים, מייחל ומתפלל שהכל יעבור בשלום והם יזכו להרחיב את המשפחה, כי "צריך להמשיך לנטוע עצים בשדות הקוצים".

בלילה השלישי לאישפוז איבדה שרק'ה את הכרתה והובהלה למחלקת טפול נמרץ, ר' נפתולי הביט בד"ר שולדינגר בעיניים שואלות אך בעומק ראייתן הן שידרו בטחון עצמי רב.

"צר לי נפתולי, אבל שרק'ה במצב לא פשוט, אנחנו מאבחנים שיש לה זיהום קשה בדם, זה עלול להשפיע.. אתה מבין? בהתיעצות עם כל הרופאים הגענו למסקנה שעכשיו אנחנו מצילים אותה, קודם כל אותה, אתה מבין?...".

ר' נפתולי הבין, והמשיך להחריש. הוא צעד הלוך ושוב לאורך המסדרון האפלולי, מביט על עיר הנמל השוקעת לה בחלומות חולין, מן האופק הבליחו אורות של אוניית מסע שביקשה לסלול נתיב לעגינתה. הוא לא אהב את העיר הזו, אבל נסיונו לימד אותו, שכאשר נמצאים במקום שלא אוהבים לא נכנעים, שומרים על ארשת שלווה, מאמצים את האמונה בבורא עולם, המנחה, המנווט, השולט, המזרים את נהרות עולמו רק לטובה ולברכה.

ר' נפתולי הרשה לעצמו לבכות בינו לבין קונו, ולחש בשפה רפה את תפילתו "אבא שבשמים אינני מתלונן, קיבלת ממך את הכי טוב שבעולם, אחזת בידי כמו אבא טוב, בימים של דם מלקות והשפלות. ידעתי שאצא משם חי... הרגשתי אותך מלווה אותי בעליה לארץ ישראל, שתלת אותי בירושלים עיר הקודש ואיפשרת לי לשקוע בעולמה של תורה עד לשידוך המיוחד שלי עם שרק'ה. אף פעם לא שאלתי את נוות ביתי על חוויותיה. הסתפקנו בשתיקה, שתיקה שסיפרה הכל. מה אני יכול לחדש לה? מה היא יכולה לחדש לי? כשהכרנו הבנו מיד שכאודים מוצלים מאש עלינו להדליק את אש האמונה והבטחון בך, במקומות ששם עדין לא זכו להכיר זאת, בשממות רוחניות. אז הגענו לכאן לחיפה, ועכשיו אני בנך נפתולי היתום, יודע שאתה מעמיד אותי בעוד נסיון מיוחד. החיים של שרק'ה, החיים של התינוק שלנו, הכל על כף המאזניים, ואתה מבקש ממני שאהיה בעל בטחון כמו אז מול הכבשנים, אתה מבקש ממני להאמין ולבטוח בך, לא ברופאים, לא בתרופות. אז דע אבא יקר שלי שבמרומים, נפתולי נשאר אותי נפתולי, בשבילי הכל אותו דבר. במחנה ההשמדה הרגשתי בן בית שלך, וגם כאן בארץ ישראל, שום דבר לא השתנה. בשבילי הרע הוא כמו הטוב, והטוב הוא כמו רע. הכל בא ממך, הכל ברצונך הטוב, ולכן כל גזירה שתגזור עלי, אמשיך לאהוב אותך, ולהודות לך... אך כיהודי פשוט אני מרשה לעצמי להשתמש בכח התפילה, בעמוד השוועה שקבעת בעולמך ולבקש ממך: אנא, עשה ששרק'ה תחיה, והתינוק יחיה... ושנזכה למנין בבית הכנסת שהקמנו בחצר דירתנו".

ר' נפתולי התיישב על הספסל הדהוי במסדרון הארוך והעגמומי משהו, והמתין עוד שעה ארוכה. שעון הקיר המיושן בבית החולים נעצר על חצות כשדוקטור שולדינגר פתח שוב את הדלת ואמר לו "ר' נפתולי יקיר חבל שתמתין כאן, סע לביתך, ושוב מחר בבוקר. כרגע המצב יציב, אבל... אני מקווה שאתה מבין".

ר' נפתולי עצר מונית בכניסה לבית החולים וביקש מן הנהג להסיעו לשכונת הפועלים, כשנכנסה המונית לרחוב היוגבים, רחוב מגוריו, הוא הבחין בהמולה גדולה. כבאית של מכבי אש ניצבה וירתה קילוחי מים מזרנוק ארוך, שני ג'יפים, של משטרת ישראל ניצבו לידה, וכמה שוטרים עסקו בהרחקת סקרנים מן המקום.

נפתולי ירד מן המונית וביקש מהשוטרים להיכנס לחצר ביתו. "אני גר כאן אמר להם...".

"ימתין כבודו עד שהכבאים יכבו את השריפה יש מאחורי ביתך צריף עץ, לפני חצי שעה קיבלנו הודעה שהוא עולה בלהבות" הסביר לו אחד השוטרים.

נפתולי הצליח להציץ, ובין כתפי השוטרים לגדר העץ הוא הבחין שבית הכנסת שלו ושל שרק'ה סיים את תפקידו עוד לפני שהתחיל אותו.

"תודה אלוקים תודה" אמר ר' נפתולי "בית כנסת מפואר ממנו נקים בע"ה בעתיד".

פרק ג'

נפתולי הלך לישון בעוד הגחלים הלוחשות של בית הכנסת שלו שמעולם לא נחנך - מסיעות את עצמן אל מחוזות האפר, כן, אפר, ריח של אפר הוא הכיר. הוא כיבה את מנורת הלילה הקטנה, זקף את ראשו לעבר החלון הציץ בכוכבים ואמר: "ריבונו של עולם, אתה מכיר אותי, גם כשאני רואה צריף שרוף, אני יודע שמתחת לאפר מבצבצים נבטים של חיים חדשים, הלוא אני ושרק'ה, שנינו, נבטים שיצאו מתוך האפר".

הבוקר האיר פניו לנפתולי, שמייד אחרי תפילת שחרית, נסע באוטובוס לבית החולים. אחות נעימת סבר הושיבה אותו בקצה המסדרון ואמרה: "יש לי בשורות טובות, שרק'ה מתאוששת, הזיהום בדם חולף לו, הטיפול שנתן לה ד"ר שולדינגר, בעזרת ה', היה לתועלת...".

"והתינוק?" שאל במילה אחת ר' נפתולי.

"כבר אמרתי לך הבשורות טובות, עפ"י הבדיקות הכל תקין אצל התינוק, ד"ר שולדינגר אמר לי להודיעך, שכנראה בסוף השבוע שרק'ה יכולה לחזור הביתה".

"את שומעת שרק'ה, הם שרפו את בית הכנסת שלנו, אבל את מבריאה, ובעזרת ה' נבנה עוד אחד חדש גדול ויפה יותר. הלוא החלטנו שנוטעים עצים בשדות הקוצים", שרק'ה הביטה בו בעיניים מבינות עצובות מעט, ולחשה "נפתולי הבטחון שלך סולל דרכים, אבל קצת קשה לי לחזור לבית ולהריח את ריח האפר".

"אל תדאגי שרק'ה, שובי הביתה. מי כמוך יודעת שמתחת לאפר צומחים להם חיים חדשים, ירוקים, חזקים, עצים ענקיים".

אנחנו עולים מכאן על רכבת הזמן השועטת לה עשור אחרי עשור. אברש'ה, בנם היחיד של שרק'ה ונפתולי נולד לתוך בית עם זכרונות, כשלצידן תקוות, וציפיה לגדולות. אברש'ה לא איכזב. נפתולי, שבכח כישוריו ותפילותיו נכנס לעסקי הבניין, וראה ברכה בעמלו, שכר לבנו היקר מלמד אישי, ורק בגיל בר מצווה רשם אותו לישיבה בירושלים.

יומיים לפני שאברש'ה עלה לרכבת, לדרכו החדשה בישיבת "טללי ברכה" בעיר העתיקה, נפתולי כינס בשעת בוקר את בנו ורעייתו למטבח הקטן בדירתם הצנועה והודיע להם בפנים מאירות. "בעוד חמש שעות בעזרת ה', ברחוב המהפכה הצרפתית 19, בסה"כ חצי ק"מ צפונה מביתנו, נחגוג חנוכת בית, אתם מוזמנים...".

אחרי חמש שעות הכל היה ברור. נפתולי רכש ברחוב ההוא קרקע בגודל 800 מ"ר, והקים שם בשקט ובצנעה בית כנסת גדול ומפואר, עם אולם לשמחות. לחנוכת הבית הגיעו לא יותר משני מניינים של שומרי מצוות והרב הראשי לחיפה. נפתולי הציב סולם על קיר הכניסה, אחז בידיו את שלט של עץ דקורטיבי ועלה מעלה קבע את השלט עליו היה רשום "בית הכנסת המרכזי לע"נ קורבנות השואה".

שרק'ה מחתה דמעה, אברש'ה חיבק חזק חזק את אבא ולחש על אוזנו, "איזו הפתעה אבא... לא חשבתי שזה שלנו", נפתולי ליטף את פאותיו של בנו יחידו והשיב: "אברש'ה זה לא שלנו, שום דבר לא שלנו, הכל לכבודו של אבא שבשמיים".

רכבת הזמן שועטת. אברש'ה מתחתן מתגורר בירושלים ונולדים נכדים. אחרי 10 שנים נפתולי מבקש מבנו לחזור לחיפה, "בני" הוא מאיר את עיניו "אמך ואני באנו לנטוע עצים בשדות הקוצים, בוא לחיפה עם הנכדים, תתחיל להרביץ תורה".

אברש'ה נועץ בגדולי הדור, מספר להם על אבא שלו והם מברכים אותו: "סע לברכה, לך תטע עצים ירוקים בעיר האדומה".

הרכבת שועטת לה, ואברש'ה מתמקם בבית הכנסת הגדול של אבא, מרחיב את הקהילה, מקרב נפשות, מקים גן ילדים, אח"כ תלמוד תורה, בניו הקטנים עומדים על ימינו.

נפתולי כל ערב ראש השנה מזכיר לשרק'ה, "את רואה שרק'ה כמה שתילים ופרחים ועצים עלו מעלה מבעד לאפר של הצריף ששרפו לנו...".

נפתולי ושרק'ה מחובקים בנכדים, גאים באברש'ה, וחלומות לאיטם מתגשמים.

כשנפתולי חוגג 65, הוא ניצב על פיגום, מביט באופק ומצביע על בניינים שבנה, ושכונות שהרחיב לפתע סחרחורת, חולשה תוקפת אותו. הוא יורד בזהירות מן הפיגום, מזמין מונית ומורה לנהג לנסוע לחדר המיון. אחרי סידרת צילומים ובדיקות שנמשכו כמה שעות מובהל נפתולי למשרדו של דוקטור ח. גולן, הממוקם במחלקה מפוארת. נפתולי עוד לא מבין את ההמולה שסביבו, מימינו רופא חדר המיון, לשמאלו אחות ראשית.

הוא מתיישב מול דר' גולן ומביט על שני הרופאים המסתודדים ביניהם, תוך הצצה על הצילומים והבדיקות.

אחרי חמש דקות מוריד ד"ר גולן את משקפיו. מעלעל בתיקיה שמולו, מהמהם חרישית ואומר "מר קריטנשטיין המצב לא נעים... הבדיקות הראשוניות.. נו, איך לומר... לא מעודדות בכלל לא.. אני מקווה שהטיפול הרפואי יועיל.. אני מקווה שאתה לא נבהל".

נפתולי מזדקף על כסאו נחוש ואומר: "דוקטור אתה לא מכיר אותי. אני לא נבהל משומדבר. אתה יכול לספר לי על המחלה הכי נוראה בעולם שתקפה אותי. אני לא מתרגש. מלאך המוות היה החבר הכי טוב שלי בשואה... אבל הוא לא בעל הבית על הנשמה שלי ולא על אף מחלה ממארת. מי שבוטח בקב"ה. חסד יסובבנו. כלומר שולחים לו שליחים להאריך את ימיו ושנותיו, יש לו מלאכים נפלאים השומרים על בריאותו... גם כאשר הנאצים יורים, ויש מגפות ומחלות... היהודי צועד בטוחות בגיא צל-מוות, כי ד' הולך עמדו".

הצליל הזה, הסגנון, הבטחון באלוקים האירו זיק כבוי אצל הדוקטור. ד"ר גולן נעמד, וצעד לעברו של ר' נפתולי אחז בכתפיו ושאל: "נפתולי, אתה לא זוכר אותי...!!!?

הרופא החביב חיבק את נפתולי חזק חזק ולחש על אוזנו רועד מהתרגשות "אני חנניה גלייברמן, הילד היתום, הצלת את חיי במחנה ההשמדה. השקת אותי דייסת סולת, עודדת, נסכת בטחון, אני חייב לך את חיי".

דמעה קטנה פילחה את עינו הימנית של נפתולי, הוא זכר ועוד איך זכר, את קבוצת השלדים שהציל ממוות בסוף המלחמה.

כשנרגעו מהפגישה וקיצרו מרחקים בקש נפתולי "חנניהל'ה, דוקטור חביב שלי, עכשיו אני רוצה שתחזיר לי טובה תחת טובה. הבנתי שאני חולה במחלה ממארת, ברור לי שזה מצריך טיפולים, אבל רק הקב"ה אתה ואני יודעים מן המחלה, לא שרק'ה, לא אברש'ה, לא אף אחד מהנכדים. אני אבוא לכאן מתי שתאמר לי לטיפולים, לתרופות להקרנות, מה שתגיד, אבל חוץ מזה, דממה. אתה מבטיח חנניהל'ה... אתה חייב לי את חייך!".

"מבטיח", השיב הדוקטור כשעיניו סוקרות בהערצה את האיש הגיבור הזה, שהציל חייהם של עשרות יהודים בעוצמת בטחונו באלוקים.

הזמן קצר והמלאכה מרובה. הסוד נשמר, נפתולי מעת לעת קיבל הקרנות, טיפולים כימותרפיים, תרופות, הכל הרחק מעיני המשפחה. לאחר כל טיפול שכזה, היה בולע כמה כדורי חיזוק טבעיים, שותה יין אדום טבעי, ואוכל בשר שמן.

"שיהיה עסק זה לי לרפואה, אבא שבשמים החיים זה ממך". היה מתפלל.

הוא ירד קצת במשקל, כשהתחיל שערו לנשור הוא הודיע שמעתה הוא חובש באופן קבוע גם באמצע השבוע את כובע הלבד שלו, ולא מסתפק בכיפה. הם הבחינו בשוני, אבל ייחסו זאת לזיקנה, לגיל... קורה.

נפתולי המשיך לעבוד וללמוד, ולהנהיג את משפחתו הברוכה, עוד 15 שנים, כשרק הקב"ה, ד"ר חנניהל'ה גולן - גלייברמן יודעים מן המחלה. כארי הוא השכים כל בוקר לתפילה, שקד על תלמודו כמה שעות, ומשם יצא לאתרי הבניה, נוהג בעצמו ושומר על קצב לימוד ועבודה המתאימים לצעירים וחזקים ממנו.

בוקר אלולי אחד, הניע את רכבו הנכד יצחק קריטנשטיין כדי לנסוע לת"ת בו הוא מלמד באחת השכונות, והנה לנגד עיניו, חולף הטנדר של סבא ר' נפתולי. יצחק הנכד מבחין שהטנדר איננו נוסע לאתר הבניה, אלא לאן? הוא מציץ בשעונו עוד שעה מתחיל השיעור. הוא עוקב אחרי סבא ומגלה שהטנדר עוצר מול שערי בית החולים רמב"ם. סבא חונה ונכנס.

"מה לסבא ולבית חולים?" מסתקרן יצחק הצעיר, "כנראה הוא לא מרגיש טוב. אף הוא מחנה את מכוניתו וצועד אחרי סבא, הוא מבחין שסבא נכנס למשרד במחלקה האונקולוגית, ואח"כ פונה לכיוון "מכון ההקרנות" ונכנס פנימה.

יצחק הנכד הבין, הבין היטב. "סבא כנראה חולה".

הוא הקיש על דלת משרדו של ד"ר גולן, נכנס ושאל: "אני נכדו של נפתולי קריטנשטיין מה מצבו של סבא?".

ד"ר גולן סבר לפי תומו שכנראה ר' נפתולי כבר גילה את הסוד לבני המשפחה והשיב: "מצבו קשה, קשה מאוד, כך עולה מן הבדיקות האחרונות...".

יצחק הצעיר פנה למסדרון מרוגש, ואפילו מבוהל, ונתקל בסבא שלו.

"בוקר טוב יצחק נכדי.. מה אתה עושה כאן?".

"סבא למה לא סיפרת לנו...".

"רגע, אתה שאלת את הרופא על מצבי הרפואי...".

"כן סבא, למה הסתרת זאת... שנתפלל, למה סבא?".

ר' נפתולי הסבא התישב ליד נכדו על ספסל בגינת בית החולים, והחל מרצה את דבריו "יצחק נכדי היקר, מה חבל ששאלת על מצבי, אני כבר חולה 15 שנים, ומעולם לא שאלתי מה מצבי. על מצבי הרפואי לא אחראים הרופאים, ולא טכנאי ההקרנות ולא תוצאות הבדיקות, הקב"ה הוא האחראי. 15 שנים מנעתי צער מכם, רק מתוך בטחון בה' שאני בידיו של מלכי מלכי המלכים.. הוא נותן חיים והוא ברצונו, לוקחם".

שלושה חודשים אח"כ נפטר בשיבה טובה ר' נפתולי.

על קברו הרענן הספידו בין השאר ד"ר חנניה גולן "הוא הציל חיי עשרות ילדים ואני ביניהם הוא חשך מזון מפיו כדי להאכיל אחרים, הוא הוכה ע"י הנאצים בשביל לחפות על אחיו, והדבר המופלא מכל, אני מחזיק בידי את תוצאות הבדיקות הראשוניות מלפני 15 שנים.. והראיתי אותן לגדולי המומחים, עפ"י התפשטות המחלה בנתונים דאז, נותרו לו רק חודשיים חיים. אבל מי גדול כר' נפתולי שלימד את כולנו פרק בבטחון בקב"ה, פרק של יהודים הרואים מתחת לערימות האפר את עצי הענק ההולכים ומבצבצים. יהי זכרו ברוך".

כשאברש'ה קרא בהטעמה את ה"קדיש", מי שרצה יכול היה לשמוע מן האופק, הרבה בניינים, בתי כנסת ועצים ירוקים שעונים "אמן".

פרי קטן מאחורי הסיפור

אסור ללמוד מסוף הסיפור!

השואה הצמיחה מתוכה ענקים רוחניים, צנועים ונסתרים כדוגמת ר' נפתולי, כאלה שכמו רבי עקיבא כאשר ראו את השועל יוצא מבית קודש הקודשים, שחקו משמחה כאלה שראו בחורבן, אבן פינה לבנין, אנשים שמשדרים בטחון בבורא בקנה מידה שאין לנו תפישה בו, זה מחד.

מאידך, זה סיפור שאסור לנו ללמוד מן הסוף שלו, לפחות לא אנו. יתמי בני יתמי, חסרי בטחון שכמותנו. נפתולי יכול היה לסחוב בהסתר מחלה נוראה, אבל בדורנו, חובה עלינו להשען על תפילת רבים וצדיקים.. אחרת נתפרק ח"ו.

אינני יודע מדוע נמתח הסיפור שלנו על פני שלושה פרקים. קרוב לוודאי שהתאהבתי בגדלות של ר' נפתולי, שהביאה אל שולחן הכתיבה שלי ניחוחות של אמונה ובטחון מן השטייטל והעיירה היהודית הקטנה, המתוקה והטהורה, וזה כל כך חסר במקומותינו. ממש חסר.

תוכן העניינים

העיתונאי 5

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה