שערי השגחה · תפוחים מאחורי הגדר
פרק א'
ר' פרויקה שוסטמן היה חזן אגדי מזה 30 שנה, הנערץ על כל שומעיו בוורשה וגלילותיה. היה לו כישרון נדיר להפוך כל תפילה בעיקר בשבתות וימים טובים, לחוויה רוחנית מסעירה שהדביקה נשמות רבות חלולות כמלאות, אל אביהן שבשמים, בערגה יהודית כובשת ובצימאון נדיר להתרפק על כנפי השכינה. הקדיש של שוסטמן היה כמו מקדח רב עוצמה. מעבר לעוצמותיו המרקיעות להרים את תפילות עמך בית ישראל מעלה מעלה אל מול כסא הכבוד, הקדיש שלו חלחל עמוק בחדרי הבטן ובסימטאות המצפון, ופעל גדולות ונצורות.
ר' פרויקה ידע את מה שצריך לדעת כל יהודי, כי כשרון הזימרה שלו, הוא מתנה מהקב"ה, מתנת חינם, ומה לו, עפר ואפר רימה ותולעה לעתיד, להתגאות ביכולותיו הווקליות. אכן כן, צנוע ענו וישר דרך היה אותו פרויקה שוסטמן, אשר לפרנסתו עסק במסחר נעליים באחד מרחובותיה המרכזיים. נולדו לו ולנוות ביתו שושנה ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות וכולם נישאו בשעה טובה, כך שגם הכל נחת מהנכדים. היה נראה היה שלו פסטורלי וספוג אידישקייט.
אחר כך פרצה המלחמה.
גדודי הזעם הרשע והרצח של גייסותיו של הפיהרר אדולף היטלר ימ"ש, פרצו לתוך פולין בהמוניהם, והפכו אותה מאכולת-אש לטרופם. הצבא הפולני הפרימיטיבי על סוסיו ומרכבותיו, כרע נפל שדוד אל מול הטנקים הגרמניים. הפולנים כידוע, לא היו תכלית המלחמה, זרע הפורענות הנאצי, שפרץ גבולות כתמנון צמא-דם, רצה ביהודים.
מסע הקטל המזוויע נפתח כידוע בהליכים של סלקציות, מחנות עבודה, ועוד הרבה לפני כן, בהגלייה לגיטאות. יהודים לא הורשו, על פי חוק, לדור סמוך לבני הגזע הארי, כולל פולנים.
משפחת שוסטמן מצאה עצמה כמו עוד רבבות ומאות אלפי יהודים בתוך דירת חדר בגטו. מחיי השפע והעושר הרוחני אל האופל המאיים בדמותם של חיילים נאצים ארורים.
מסעודות שופעות כל טוב, אל פרוסת לחם עבש וקליפות תפוחי אדמה.
משמחת חיים כובשת, לחרדת מוות, לרעב תמידי מציק. משבתות רוויות הוד של תפילה מתרוננת בבתי כנסת מפוארים, למניינים זריזים במעבה מרתפים טחובים ואפלים.
"הקב"ה בא חשבון עמנו" הסביר פרויקה לאשתו ולצאצאיו. "יש דין ויש דיין. אנחנו לא יודעים חשבונות שמים מה הם, אך ללא ספק העובדה שזרע עמלק הגרמני שם לעצמו מטרה לדכא את היהודים, זו גזירה שמיימית ועלינו לקבלה בהבנה. הלוא ראינו במו עינינו כיצד משפחות שלמות בגרמניה בפולין ליטא ורוסיה, הולכות ומאבדות את צלמן היהודי, ומסגלות לעצמן את תרבות הגויים כאילו רוצות לומר "לא עם-לבדד ישכון". אבל הקב"ה קבע כן "עם-לבדד ישכון", ושלא יגלה חשיבות בהבלי תרבות הגויים. אינני יודע אם המכות הללו הן תוצאה של ההתבוללות ועירטול עמנו מן התורה והמצוות, אך חובה עלינו לעשות חשבון-נפש לא רק לאומי, אלא גם פרטי. בואו חביבי, למרות הסבל הרעב והאימה, נתפלל בדבקות, נקפיד על ברכות מילה במילה, ונעורר בקירבנו את האמונה, כי הכל מידיו של השם יתברך, והכל לטובה. אמונה זו בכוחה להושיענו מכל צרה וצוקה".
החזן ר' פרויקה שוסטמן גייס את שרידי כוחותיו הנפשיים והגופניים כדי לחזק את בני משפחתו. בלילות העגומים כשהבטנים מקרקרות והלב דואג הוא שר לנכדיו המרזים והמפוחדים שעיניהם בולטות מחוריהן, ניגוני תפילה, מסלסל בקולו ומחדיר בהם את אהבת התורה שמפעמת בתוכו.
לא הרחק מדירת השוסטמנים, לתוך מרתף טחוב, הגיעו בני הזוג גולד אבריימי ושרה, עם בתם הקטנה והיחידה רבקהל'ה בת ה- 10. שרה גולד היא אחותו הקטנה של החזן שוסטמן. המשפחות שמרו על קשר טוב, למרות המחנק בגטו. עודדו אלו את אלו.
הצורר הנאצי נכנס לגטו והודיע על כוונתו לשלוח חלק מן התושבים למחנה עבודה. "העבודה משחררת". בשעה 11 בבוקר נערך המסדר. נשים בצד השמאלי, גברים בימני. שורות שורות.
הקצין הנאצי וצמד עוזריו צעדו זקופים וגאים, מי שקיבל מכה ידע שהוא עולה לרכבת. בזווית עינו הבחין פרויקה שהנאצי מכה על גבו של גיסו אבריימי גולד, מבט מצודד לכוון מחנה הנשים חשף את גודל המכה. גם שרה גולד נבחרה לצאת למחנה העבודה. זה לא נגמר, הנאצים המשיכו במסעם בין השורות, והנה גם בניו ובנותיו של שוסטמן סומנו לעלות לרכבת המסע.
המשפחה מתפרקת, השם ישמור.
דמעות, חיבוקים, קללות ונאצות. הנאצים צורחים וחובטים עם האלות. החזן פרויקה שוסטמן מבין שלנגד עיניו מתחולל עכשיו אסון אישי נורא. הוא מאבד אל הבלתי נודע את בניו ובנותיו, את אחותו ואת גיסו, והוא נותר כאן לבדו. רעייתו החולנית נלקחה יומיים לפני כן ל"מרפאה" של הגטו, ושום אות חיים לא נתקבל משם. עוד אסון... חלילה.
שרה גולד אחזה נואשת בידיה של רבקהל'ה הקטנה ומסרה אותה בידיו של אחיה. "שמור עליה מכל משמר. היא היהלום היחיד שיש לי בעולם. אחי היקר אינני יודעת לאן הולכים מכאן, אינני יודעת אם אי פעם אחזור. אבל בשבילי ובשביל בעלי, אני מפקידה בידיך את האוצר האהוב שלי, ילדה תמימה זו, מלאך זה, הוא בידיך למשמרת. עשה ככל שתוכל כדי שתינצל מן התופת הזו, אולי אם ירצה השם, יישאר לי שם ושארית בארץ". עיני שרה דמעו.
הקריעה, היתה קריעת בשרים ממש. שוסטמן לא היה נאיבי, הוא הבין שזו פרידת נצח משארי בשרו, ורק רחמי שמים מרובים יותירום בחיים. אחד מעיר שניים ממשפחה. הוא חיבק את נכדיו הקטנים ונבלע בכניסת הבנין.
הרכבת העמוסה והחנוקה, יצאה לדרכה. זעקות השבר של הילדים צבטו את ליבו.
הוא אחז בידיה של רבקהל'ה הדומעת ואמר לה: "בתי אל תדאגי, אני מאמין שאבא ואמא יחזרו". לאמיתו של דבר היו אלה מילות ניחומין, שהוא בעצמו לא האמין בהם.
הנורא מכל התרחש למחרת בבוקר. מוקדם בבוקר.
משלוח הילדים.
שוסטמן לא האמין למשמע אוזניו, הכלבים הנאצים פשטו בין הבתים והוציאו משם בכוח, תולשים ילדים מזרועות אמותיהם ללא רחמים. מסננים קללות וחובטים באלות. הוא החביא את ששת נכדיו מתחת למיטות, רבקהל'ה מצאה מסתור מתחת לכיור.
הם בועטים בדלת.
הם שוברים אותה.
הם בפנים. שוטסמן מביט בהם מבוהל.
"איפה הילדים?" הם שואלים. הוא לא עונה.
הם בועטים בשולחנות בכסאות במיטות. זעקות שבר. שוסטמן מנסה להרגיע אותם, אך האלה מוטחת על מצחו ודם זב ממנו. הוא נופל שרוע על הארץ, עוד בעיטה בפניו והוא מתעלף.
רבקהל'ה ניגבה את מצחו והושיטה לו כוס מים.
"דוד פרויקה, עכשיו לילה. הנאצים לקחו את מושיק וחוול'ה, ואת כולם... רק אני נשארתי. עד עכשיו הייתי מתחת לכיור והם לא הבחינו בי. מה נעשה דוד? איפה אמא? איפה אבא?" רבקהל'ה בכתה ובכתה, ופרויקה הביט בה כאוב, שבור כשכולו יסורי גוף ונפש.
אשתו נעלמה ב"מרפאה". בניו בנותיו ונכדיו הוגלו, גם אחותו וגיסו נלקחו עמם. האם רבקהל'ה היא שאר-בשרו היחיד? הוא לא הירשה לעצמו לבכות. פרויקה הזדקף.
צולע וזב דם הוא יצא עם רבקהל'ה דרומה. לדרומו של הגטו, שם נמתחה חומת בלוקים גבוהה, מרוחקת כמאתיים מטר מהבניינים האחרונים, וסמוך לה עשביה קוצנית בגובה רב.
"רבקהל'ה יקרה אל תפחדי, אני משאיר אותך כאן ליד הגדר, ליד החומה. תתחממי בין השיחים, ואני מקווה בע"ה לחזור ולקחת אותך. אחפש דרך שנצא מן הגטו... את תמתיני כאן, ואל תזוזי". הוא הוציא מכיסו חצי פרוסת לחם עבשה ונתן לה. פרויקה פחד שהנאצים יאתרו את רבקהל'ה ויקחו גם אותה במשלוח הילדים אל... המוות.
רבקהל'ה האמינה לדבריו. היא ידעה שדוד פרויקה הוא איש טוב. אבל מסובב כל הסיבות שלח חייל נאצי לפתח דירתו, והלה גרר אותו לבנין המשטרה הגרמנית. פרויקה הואשם בהחבאת ילדים.
שעת צהריים.
מורעבת ומפוחדת ישבה רבקהל'ה בין הקוצים והשיחים סמוך לחומת הגטו. מחכה לפרויקה שבושש לבוא. זה היום השני שהיא שם.
"אני עלולה למות מרעב" הרהרה. "אני לבד בעולם. שכחו אותי כאן". רבקהל'ה חיבקה את ראשה בשתי ידיה ובכתה לריבונו של עולם. לפתע שמעה איוושת צעדים מעבר לחומה.
יצר החיים עשה את שלו. "ממילא אני בסכנת חיים" חשבה "אם מעבר לגדר נמצא חייל גרמני אז הוא עלול לירות בי. אבל אולי יש שם סתם איש פשוט והוא יעזור לי". הרצון לחיות גבר על כל שיקול דעת.
"אם יש לך אוכל זרוק לי אותו מעבר לגדר!" צעקה בשארית כוחותיה.
איוושת הצעדים נדמה. אחרי חצי דקה הבחינה רבקהל'ה בתפוח עץ אדמדם שנחת שלושה צעדים ממנה. היא הרימה אותו, ברכה "שהכל נהיה בדברו" ונגסה בכל פה. התפוח החייה אותה והוסיף לה תקוות חיים.
גם למחרת. אותה איוושה.
היא צועקת "אם יש לך אוכל זרוק לי". ושוב תפוח, והפעם גדול מהקודם.
במשך חמישה ימים זרק לה אלמוני תפוחים מעבר לגדר. והם נתנו לה תעצומות לחיות. באחד הלילות היא ראתה גבר חולף מעל החומה. הלה ניגש אליה, הרים אותה, והצליח להעבירה לצד השני. שם חיכו עוד ארבעה גברים ושתי נשים. הם החזיקו רובים בידיהם.
היו אלה פרטיזנים יהודים. רבקהל'ה ברחה איתם ליער.
האם הם זרקו לה את התפוחים שמעבר לגדר? לא ברור.
פרק ב'
ר' פרויקה שוסטמן ישב שישה ימים על ספסל עץ בחדר החקירות של ה- S.S. מואשם בהחבאת ילדים יהודים שהיו מיועדים למשלוח. הרבה עינויים ומכות, עיגולים שחורים עטו את עיניו, וברק החיים החל להתעמעם. הרעב מציק, ההווה מבהיל, העתיד כמעט בלתי נתפש. הוא עצם את עיניו והחל לחלום.
הנה הוא ניצב על התיבה בבית הכנסת הגדול ופיו אומר שירה מעומק הלב. קולו מסתלסל ודבוקת מלאכים לבנים נושאים בכנפיהם מעלה את מילות הקודש של תפילת מוסף של יום הכיפורים. כן עכשיו יום כיפורים, אבל מי מרגיש זאת.
שוסטמן פקח עין תורנית והבחין בקצין נאצי גבה קומה שפקד עליו לחזור לביתו. "הזהר לך יהודון, בפעם הבאה שתגיע לכאן, לא תצא מכאן חי". הוא רץ לכוון הגדר ובלש בין הקוצים. רבקהל'ה לא היתה שם. היא נעלמה.
האמת היא, שהטעם לחיות ניטל ממנו. הוא איש בודד בעולם. לפני כחצי שעה "בישרו" לו שתי נשים צנומות על פטירתה של אשתו ב"מרפאת" הגטו. ליבו שניבא לו רעות לא איכזב. נסיון העבר לימד, שמי שמגיע למרפאת הגטו, יוצא מת או עוד יותר חולה.
הוא טיפס במדרגות לביתו השומם בגטו ושרך רגליו בין הקירות השוממים. "יום הכיפורים היום. כנראה שזה הכיפור האחרון שלי עלי אדמות. אשתי כבר בעולם האמת, בני ובנותי נעלמו לתוך האופל הנאצי, אחותי ובעלה אף הם. רבקהל'ה נעלמה מן הגדר".
פרויקה שוסטמן הניח ראשו על אדן החלון ואיפשר לעצמו לבכות, לבכות, לבכות, עד כלות כוחותיו. הבכי הזה הקל עליו במידה רבה את העומס הנפשי.
לפתע שמעו אוזניו זעקות שבר שהגיעו מקצה הרחוב. לא היה כל חדש במחזה הזה. שני חיילים נאציים נושאי אלות היכו ללא רחם ביהודי מזוקן ונמוך קומה. חובטים בו מכל כוון אפשרי ומקללים.
הנה הם עוזבים אותו ונעלמים מעבר לרחוב.
פרויקה רץ לשם כצבי וכאיל. הוא ניגש ליהודי המחרחר ושותת הדם, ליטף אותו במצחו, וניגב את הדם מפניו. האיש החבול, הגוסס פקח את עיניו, וחיוך נסתר בקע מתוכן.
"אני מזהה אותך" לחש "אתה החזן המהולל פרויקה שוסטמן. שמי גדליהו פינקפלד, אני מברלין..." נשימותיו הפכו כבדות וחירחוריו מזוויעים.
"שוסטמן, היום יום כיפור. כשהייתי ילד אבא שלי לימד אותי לחן מרעיד עולמות לקדושה ויגון, אותו נהג לשיר רק ביום כיפור... הקשב לי שוסטמן. הלחן הזה הוא הצוואה שלי. אני הולך למות עוד דקות ספורות... נקדש את שמך בעולם...".
שוסטמן היטה אוזנו לתוך פיו של גדליהו הגוסס וקלט כל תו ותג. "כשם שמקדישים... אותו בשמי מרום...".
רק הריבונו של עולם יודע, מאין שאב גדליהו פינקפלד את הכוחות לזמזם את הלחן והמילים. מחרחר, גווע, גוסס, חיוור, אבל הוא שר, והחזן שוסטמן מקשיב, כרוי. עד לנשימה האחרונה של האיש במילים "קדוש קדוש קדוש".
מעכשיו היה שוסטמן בטוח שהוא נשאר בחיים, והוא ישרוד את אימי הטרוף הנאצי. מדוע? כי הצוואה של היהודי המוכה שמת על קידוש השם היתה לחן לקדושה שהחזן המהולל מעולם לא שמע, מעולם לא הגיע לאוזניו.
"אני אשאר בחיים" נשבע פרויקה "ואת הלחן הזה אשיר בכל יום כיפור, בכל מקום שאשהה בו".
כן, הוא ניצל. שלוש שנים של זוועה מצמררת עברו על החזן מוורשה, אבל חי, כן חי, כמו עלה נידף ברוח הוא הקביל את פני החיילים האמריקנים שבאו לשחרר אותו ממחנה ההשמדה בוכנוולד.
בדרך לא דרך, הגיעו אליו השמועות במהלך שנים אלה, שכל בני משפחתו מצאו את מותם באתרי ההשמדה. איש מהם לא נותר, לא בנים לא בנות ולא נכדים. גם אחותו שרה גולד ובעלה ניספו.
ומה עם רבקהל'ה הקטנה, האחיינית שלו, זו שהניחה לפני שלוש שנים ליד החומה בגטו? להיכן נעלמה רבקהל'ה גולד, האם היא חיה? והיכן?
רק ב- 1955, עשר שנים אחרי תום המלחמה הצליח פרויקה שוסטמן לקבל שביב מידע על אחייניתו.
"אם אכן זו קרובת משפחתך" אמר לו נציג הסוכנות היהודית "נשמח להתעדכן. שמה על פי הנתונים שבידינו לא רבקה כפי שאמרת, אלא סטפני מרקיורי. היא נשואה ומתגוררת בדרום דקוטה".
פרויקה שוסטמן הגיע לדרום דקוטה עייף מיוזע ושופע תקוות. הוא לא הצליח להכניס לתודעתו, מדוע רבקהל'ה גולד, ילדה יהודיה נחמדה, מבית טוב, שינתה את שמה לסטפני...
המציאות סטרה על פניו.
הגב' הצעירה סטפני מרקיורי שפתחה את הדלת דמתה להפליא בתווי פניה לרבקהל'ה, שהוא החביא בין הקוצים ליד הגדר.
"ברוך הבא דוד פרויקה" היא אמרה בקול צונן יחסית והושיבה אותו על כסא בחדר. "צר לי אבל אני כבר לא יהודיה...".
פרויקה הרגיש שהוא הולך ומתאבן. הבת של שרה גולד לא יהודיה?
"כן דוד, החלטתי אחרי המלחמה לפתוח דף חדש בחיים, אבל עם דת אחרת, עם ג'ורג' מרקיורי הנוצרי. עזבתי את יהדותי, אני מקווה שאתה לא כועס עלי. אני גם אם לשני ילדים...
דמעות ניקוו בעיניו. ילדיה מתחנכים כנוצרים לכל דבר. הנאצים ימח שמם ניצחו בשתי החזיתות. גם חיסלו את בני המשפחה וגם גזלו את נשמתה של רבקהל'ה לטובת הנצרות. רבקהל'ה היא השריד היחיד...
הוא שתק, הביט גבוה מעל הגגות האדומים וחיפש בשמים ענן הנושא על גביו תקווה. שום ענן כזה לא נראה באופק.
איך ניצלת רבקהל'ה?
"בזכותך דוד פרויקה. בזכותך. אני זוכרת אותך רץ בבוקר לכוון הגדר המרוחקת מבנייני הגטו. היה שם שדה קוצים גדול. הנחת אותי שם והבטחת לחזור... ולא חזרת. אני האמנתי כל הזמן שתחזור. רציתי שתחזור ולא חזרת.
פרויקה בכה חרישית.
"הייתי בחדר החקירות של המשטרה הנאצית ששה ימים. כששוחררתי אחרי חקירות ומכות, רצתי לגדר, לא היית שם. האיחור הזה עלה לי ביוקר... את שבוייה במלתעותיו של עם זר".
סטפני, רבקהל'ה, עצרה בעד ריגשותיה. היא החליטה וזהו.
כמה זמן נחבאת מאחורי הגדר? שאל.
"חמישה ימים".
"ומזון מאין?" שאל.
"לא תאמין דוד, הייתי מורעבת ממש, עד ששמעתי איוושת צעדים מעבר לגדר הגבוהה. הרעב גבר על ההגיון וצעקתי בשארית כוחותי: "אם יש לך אוכל זרוק לי" חשבתי לעצמי אם זה חייל נאצי אז שיירה בי, גם ככה קטנים היו סיכויי לחיות... אבל קרה נס, מישהו זרק לי תפוח אדום ועסיסי מעבר לגדר. לא יום, לא יומיים, חמישה ימים. אחרי חמישה ימים נודע לפרטיזנים היהודים שיש ילדה יהודיה המסתתרת מאחורי הגדר, הם הגיעו אלי, והבריחו אותי ליערות. שלוש שנים הייתי עמם נערה פרטיזנית, שורדת ונחבאת. כשהסתיימה המלחמה ביקשתי מהם לנסוע לאמריקה, הם בחרו בארץ ישראל. כאן פתחתי חיים חדשים במוסד לנערות ניצולות שואה, אבל בשלב מסויים בחרתי להיפרד מיהדותי...".
"במשך חמישה ימים זרקו לך מעבר לגדר תפוח עץ בכל יום?".
"בהחלט".
ומי זרק?
"אינני יודעת. פשוט אינני יודעת מי זרק לי תפוחים".
"ילדתי רבקהל'ה, הקב"ה נתן לך חיים במתנה, את בת להורים צדיקים וקדושים, אנא חיזרי הביתה...!!!".
שתיקה. "להתראות דוד פרויקה".
הדלת נסגרה ופרויקה שוסטמן פכר אצבעותיו על פניו וזלג. שבוע ימים אחר כך בארץ ישראל, בישיבת פוניבז' בתפילת יום כיפור הוא סילסל בקולו המרשים את ניגון הקדושה של גדליהו פינקפלד. עיניו מלאו דמעות של יסורין, ובדמיונו הוא ראה המון תפוחים אדומים, שמישהו זורק מעבר לחומה.
פרק ג'
לחיים יש קצב משלהם.
פרויקה שוסטמן חזר לארץ ישראל שבור ורצוץ, כמה שנים אחר כך הוא נישא בשנית - לניצולת שואה - אך לא זכה לזרע של קיימא. ההחמצה של חייו היתה רבקהל'ה גולד, שאר בשרו היחיד שנותרה לו אי שם בדרום דקוטה עם הגוי שלה ג'ורג' מרקיורי, מגדלת את ילדיה תחת עטיפת הצלופן הנוצרי.
שנה ועוד שנה. פה ושם הוחלפו כמה גלויות נימוסיות. הוא איחל לה שנה טובה, והיא החזירה לו גלויה בתאריך הלועזי של השנה החדשה לשיטתם. המציאות הזו צבטה את ליבו. הוא לא ניסה להאשים אף אחד. חידת חייה של רבקהל'ה גולד ריחפה מעל ראשו כלהט החרב המתהפכת, השכול, אימת המוות ערערו את אמונתה של הילדה התמימה. התמונה של אחותו שרה גולד הי"ד אוחזת בידה של בתה הקטנה לא משה מעיניו אפילו יום אחד. "אני מפקידה בידך את האוצר האהוב שלי... היא בידך למשמרת".
"פשעתי בשמירה" היה מתייסר בדמעות פרויקה שוסטמן מול ארון הקודש, אין זכר ואין שארית למשפחה.
חלפו להן 40 שנים.
נטלי ריצ'רדסון נערה בת 16 ביקשה לשוחח עם המורה שהיא אהבה ביותר, שושי רימון. הגב' רימון אשה כבת 35, חרדית, הרב שלה בישראל הציע שתקבל משרה זו, ומי יודע, אולי בארה"ב יגיע גם השידוך. היא שימשה כמורה ליהדות (מטעם אחד האירגונים הדתיים) לילדים יהודיים שלמדו בבית ספר נוצרי. היא העניקה להם את נעימות אישיותה הקורנת והטובה, והשקתה אותם בערכים של מוסר יהודי, בשילוב מאמרי חז"ל וסיפורי צדיקים. הילדים היו מוקסמים מאישיותה ובלעו בשקיקה כל חידוש תורה וכל זווית מרנינה על הבית היהודי.
נטלי ביקשה לשוחח בארבע עיניים עם המורה שושי.
"לא תאמיני מורתי, אני נמצאת עכשיו במצב הכי מוזר בחיי. אמי שהתגרשה לפני כשנתיים נישאה לפני כחודש עם יהודי... אבל עם פאות ארוכות, שטריימל, עם זקן ארוך, שרוקד ושר כל היום.
"נו, זה נפלא, אמא שלך כנראה מתחזקת באמונתה!" חייכה שושי.
"אמא שלי ממש חזרה בתשובה, אבל כל עוד אבא היה בבית, לא הרגשנו זאת כל כך. אבא שלי אינני יהודי את יודעת?
"כן, כן.
"וזו גם הסיבה שהם התגרשו. אבא לא רצה להתגייר. את מבינה שושי, אני נהניית לשמוע על היהדות והתורה והצדיקים, אבל מזה חודש ימים יש לי אבא חרדי בבית, אבא חדש, עם מזמורים, ושולחן שבת... אני ממש לא רגילה לזה... ואמא שמה גם כיסוי ראש. הבית השתנה לנו ממש תוך חודש ימים... אמא סיפרה לי שבעלה החדש, נחמן שונשיין שמו הוא חסיד אמיתי, והם הכירו על ידי שדכן... אני המומה. מה עושים עם זה שושי?".
הגב' רימון ליטפה את ידיה של נטלי הצעירה ואמרה לה: "תשמחי, קיבלת מתנה מבורא-עולם, אמא שלך זוכה להקים בית יהודי נאמן, תני לה יד, אל תתנגדי לה, חייכי, שמחי, נכון יש לך אבא נוצרי, אבל נולדת לאם יהודיה, ואת יהודיה לכל דבר. מעתה תוכלי לממש את היהדות שלך כמו כל בת ישראל כשרה".
והשתיים התחבקו בחום.
"נטלי יקירתי, שמעתי שכתבת מחזה חדש שיוצג בעוד מספר חודשים בכנס עולמי של ניצולי השואה שייערך כאן בניו-יורק. זה נכון?".
"כן שושי. קראתי לפני כשנה בעתון יהודי, שמחפשים מחזה שיציג סיפור מקורי של ניצול שואה, וקיבלתי על עצמי משימה זו. סמוך לביתנו מתגורר יהודי קשיש שהכרתי מזמן, והוא סיפר לי את סיפורו האישי כיצד ניצל מציפורני הנאצים. הקלטתי אותו ואחר כך המחזתי את הסיפור. הוועדה של הכנס העולמי בחרה במחזה שלי מתוך 22 מחזות שנשלחו לשיפוטה".
"כל הכבוד יקירתי, כל הכבוד. את נערה כל כך מוכשרת, ואין לי ספק שאת זוכה למתנות שמימיות. הנה אמך חזרה בתשובה, ואת בלי עין הרע, הולכת להפוך למחזאית איכותית שתחדיר בצופי המחזה שלך אמונה והשגחה. האין זאת?".
"אני מקווה שושי, מאד מקווה" לחשה נטלי.
היה זה כנס ענק בו נטלו חלק כ- 10,000 ניצולי שואה מישראל ארה"ב ואירופה. גם ר' פרויקה שוסטמן נסע לשם, על מקלו. הוא לא הודיע לרבקהל'ה-סטפני שהוא בניו-יורק.
הארוע נמשך יומיים, במהלכו נשאו דברים נשיא ארה"ב, ראשי ממשלות, נציגים של אירגוני ההצלה, הסטוריונים חוקרי שואה ועוד. גולת הכותרת של הכנס הגדול, היה אמור להיות המחזה של נטלי ריצ'רדסון, נערה יהודיה, בת לאבא נוצרי, שהצליחה לשזור את סיפור חייו המרטיט של אהרון חיים רובינשטיין. במשך כשעתיים נפרש סיפורו של ילד יהודי, בן יחיד, שגדל בעיירה קטנה בפולין לזוג הורים צדיקים. האבא היה השוחט של העיירה, איש יודע ספר, ומאיר פנים לכל אדם, והאם אשה נמרצת ובעלת חסד נדירה, היתה הבלנית.
אהרון חיים גדל באווירה מפנקת ואוהדת, וכל רבותיו ומכיריו הועידוהו לגדולות. "נכון, אביו שוחט וצדיק מופלא" היה נוהג לומר רב העיירה נפתלי ברימשטיין "אבל בנו, אהרון חיים יהיה תלמיד חכם מופלג, שעוד רבים וטובים ישתו בצמא מאימרותיו וחידושיו".
במשך שעה ארוכה צייר המחזה במכחול אומן, חיים יהודיים בעיירה שלווה הנסוכה בחן יהודי, בפסטורליה ססגונית המורכבת מתפילות, עגלונים חרוצים שואבי מים, סנדלרים והווי חמים של חסד ואהבת הזולת.
בדיוק ברגע שאהרון חיים הקטן ישב על שפת-הבאר עם חליל בפיו, בצילו של עץ גבוה, נשמעו היריות הראשונות, ופרצו לבמה 10 קצינים נאציים עם מדי ה-S.S.. הכל כך מוכרים. במשך דקות ארוכות הבמה נראתה כבוקה ומבולקה, רובים, אלות, צעקות, בכיות.
הקטע המזוויע הזה הסתיים כאשר פנס קידמי בבמה מלווה זוג הורים מבוהלים האוחזים ביד בנם הקטן ורצים עמו לעבר הבלתי נודע.
הזוג רובינשטיין שועטים, ללא מטלטלים, לא פרוטה בכיס אל העיר השכנה, שם התגורר לו הכומר המחוזי מרטין לואיס פינגרס. הם יודעים שעיניים נאציות עוקבות אחריהם, ואין שום סיכוי שיימלטו מן המלתעות האכזריות של שלוחי הפיהרר ימ"ש. מאופק לאופק הם מבחינים במשאיות, טנקים וחיילי רגלי, טבעת החנק מתהדקת.
על הבמה רואים את השלושה מתנשפים, מביטים לאחור בחרדה. הנה הם מגיעים לביתו של הכומר, ומקישים על דלתו.
הרב רובינשטיין השוחט של העיירה היה מיודד עם הכומר פינגרס למעלה מ- 20 שנה. הכומר זכר לשוחט היהודי את מעשה ההצלה שלו. היה זה כאשר באחד הלילות טעה הכומר בדרכו, ונפל לבור עמוק במעבה אחת החורשות. הוא נפצע קשה, ובשארית כוחותיו זעק לעזרה. סיכוי קלוש היה שמישהו ישמע אותו. אבל מי שאמר והיה העולם סיבב שהשוחט הרב רובינשטיין עבר עם עגלתו עמוסת הבשר בסמוך לאותה חורשה בשעת לילה, ושמע את הכומר הפצוע משווע לעזרה. הוא שלשל עצמו לתוך הבור, בעזרת חבל שקשר לגזע עץ, חבש את פצעי הכומר והעלהו אט אט.
הכומר פינגרס לא היה כפוי טובה, ומדי שנה בתאריך נפילתו לבור, התאריך הלועזי כמובן, שלח לשוחט רובינשטיין זר פרחים עם הקדשה יפה לאות הוקרה והערכה.
הדלת נפתחה. הכומר שפשף עיניו בתדהמה.
"כן ידידי הרב רובינשטיין מה אוכל לעזור לך?
"ידידי הכומר, הנאצים רודפים אחרינו. חיינו בסכנה. אשתי ואני נמלט לעבר היער, אולי הקב"ה יצליח דרכנו ונינצל, אבל בננו היחיד אהרון חיים, הוא ילד חולני וחלוש חולה באסטמה, ואנו חוששים לו. עשה עמדי חסד, שמור על בני הקטן, כאילו הוא בנך. ואני מתחנן בפניך, אם יש לך הרהור קטן להעביר אותו על דתו, הרוג אותו, עדיף שימות כיהודי ולא יתנצר. אבל אם אתה זוכר לי טובה, אז אנא שמור על צלמו היהודי עד לסוף המלחמה ושלח אותו לעמו, לעם היהודי...
עיניו של הכומר מרטין לואיס פינגרס היו ממוקדות במיטיבו היהודי. "ידידי הרב רובינשטיין, אתה יכול לסמוך עלי. אני אשמור על בנך כאילו הוא בני. אני אשמור על צלמו היהודי, כפי שביקשת. אני חייב לך את חיי... אינני כפוי טובה".
אבא ואמא חיבקו ארוכות את אהרון חיים ונישקו אותו ללא הפסק.
"תשאר יהודי, בני תשאר יהודי. עדיף יהודי מת מאשר מומר חי" לחש אביו על אוזנו. "ואם ירצה השם אחרי המלחמה נחזור להיות משפחה אחת".
תקווה לחוד, גזירות לחוד. במשך שלושה חודשים נמלטו בני הזוג רובינשטיין מן הנאצים, במעבה יערות מתלולים ועמקים, עד שנתפשו. עדי ראייה שניצלו מספרים, שיחד עם עוד כמה מאות יהודים הם כרו קבר לעצמם בפיקוח רוצחי ה-S.S. ואחר כך נורו למוות.
משה אהרון נותר בביתו של הכומר.
אורות המסך כבו. והקהל יצא להפסקה.
פרק ד'
כשהקהל חזר מן ההפסקה, והשקט חזר לשרור באולם הענק, לעיני 10,000 צופים, דלק בחזית הבמה פנס אחד. קרן האור התמקדה ונעה אחרי הילד החביב אהרון חיים רובינשטיין, המטייל לו עצוב ונכה-רוח בינות עצי היער. מנגינה מלנכולית ומרוסקת של כינור צרוד ליוותה את הנער הצעיר, היתום שנותר לגדול בחסותו של הכומר מרטין לואיס פינגרס. כיסיו של הנער נראו גדושים ומלאים כל טוב. פה ושם הוא פיצח אגוז או בוטן.
לפתע נעמד הילדון ליד חומה גבוהה, הביט בה, והרמקולים הביאו לאוזני הצופים את הרהורי ליבו.
"אני מקווה שאני לא יתום. אבא ואמא נמלטו מכאן, ועל פי מה שאני שומע מהכומר ואשתו, הם בטח נתפשו על ידי הנאצים. הו אלוקים שמור נא עליהם... הכומר דווקא איש טוב, והוא מאד מעריך את אבא. הכומר אמר לי שהוא חייב את חייו לאבא, ולכן הוא יעשה הכל כדי שלא ידעו שאני יהודי הוא גזז את פאותי, כדי שלא אראה כיהודי, אבל הוא מאפשר לי כל בוקר להתפלל במרתף. הוא השביע אותי שלא אגלה לאף אחד את שמי האמיתי. מבחינתו של הכומר שמי גאורגיו מנטופיס, ואני בנו של אחותו מנצ'רה, שנמסר לידיו כדי שילמדו נצרות, כדי שגם הוא יהפוך לכומר. אני נכנסתי לתוך המשחק הזה יפה מאד. כולם בעיירה בלעו את הפיתיון הזה, שערי הבהיר ופני האריות הם מסווה מצויין. השבוע טיילה בעיירה פלוגה של לוחמים גרמניים שהצדיעו במוהל יד לעברי, ואני בזתי להם. אני כבר חודשים ארוכים בבית הכומר, ולא רואה את הסוף. השכן שלנו הנגר, אמר שהמלחמה תמשך לפחות עוד שנתיים שלוש עד שהפיהרר ימ"ש יחסל את כל ה.... כאן בינות עצי היער סמוך לחומת הגטו, אני מתבודד איתך אבא שבשמים, ומבקש ממך שתעשה הכל שתסתיים כבר המלחמה, שאבא ואמא יחזרו, והשמש שוב תזרח כמו פעם, בלי פחדים ובלי רדיפות".
אהרון חיים צעד ליד החומה דורך על עלי השלכת המשמיעים אוושה, כשלפתע נשמע קול ילדותי.
"אם יש לך אוכל, זרוק לי, אני רעבה...".
אהרון חיים נעמד מופתע, מביט מעלה, מחטט בכיסים ומוציא משם תפוח גדול אדום ועסיסי. הוא ממתין לוודא שאכן אינו חולם.
"הלו, אתה הצועד מעבר לחומה, אם יש לך משהו לאכול זרוק לי זאת בבקשה, אני נורא רעבה".
אהרון חיים מניף ידו ומעביר בקשת חדה את תפוח-העץ לעבר הצד השני של החומה. התפוח נוחת. לא רואים מי מקבלו.
הקטע הזה חוזר על עצמו בהצגה חמש פעמים תוך דקה אחת. כל 12 שניות זה יום שחולף.
חמשת התפוחים נעלמים מאחורי החומה, ואהרון חיים מסכם בהרהורי לבו "אינני יודע מי ביקש ממני תפוחים... אבל מה שברור אם עשיתי דבר טוב במלחמה, זו היתה דאגה אמיתית כנראה לילדה רעבה שהתחבאה מעבר לבלתי נודע של חומת הגטו...".
לפתע נשמעו צעקות מאחת השורות הקדמיות "סבתא התעלפה!!! קיראו לרופא". המולה, רעש. אנשים קמים מבוהלים. שחקני ההצגה נעמדו מבולבלים, מישהו הדליק את האור באולם הענק ורופא גבה-קומה עם תיק תרופות בידו פתח בריצה מהירה לעבר מקור המצוקה.
"סבתא סבתא תתעוררי!!!" זעקה נטלי ריצ'רדסון המחזאית הצעירה לעבר סבתה המעולפת שהפכה חיוורת מרגע לרגע... ועיניה עצומות... "אוי סבתא, אני מבקשת ממך להתעורר!". הרופא המיומן בסיוע אחות מקצועית עוררו את הסבתא הנסערת, ואחרי שלוש דקות היא התיישבה מאוששת על כסאה הגב' סטפני מרקיורי הלוא היא רבקהל'ה גולד, סבתה של נטלי ריצ'רדסון, שהיא גם המחזאית.
"נטלי" ביקשה סטפני מרקיורי מנכדתה "אני מבקשת לדעת מי גיבור הסיפור של ההצגה שלך... אני המומה... אם אינני טועה המחזה שלך הולך לפתור לי תעלומה של עשרות שנים".
"סבתאל'ה, שמו של גיבור הסיפור הוא כשמו של הילד במחזה אהרון חיים רובינשטיין. הוא כבר איש מבוגר, שגר סמוך לביתנו, גם אמא מכירה אותו".
כאן המקום לציין, כי הגב' אלקה ריצ'רדסון, אמה של נטלי, היא כמובן יהודיה לכל דבר, שזכתה - לאחר גירושיה - לחזור לבית היהודי ולהינשא לחסיד ירא שמים והיא זו שעודדה את בתה לכתוב את המחזה "תפוחים מאחורי הגדר" שתיאר את מסע חייו של ניצול השואה אהרון חיים רובינשטיין, שגדל שנתיים בביתו של הכומר פינגרס. אגב, אחרי פטירתו של הכומר נדד הילד ביערות במשך שנה נוספת עד תום המלחמה. אחר כך הוא נסע לארה"ב במסגרת אחד מאירגוני ההצלה היהודיים.
לפתע הבחינו אלפי הצופים באיש קשיש חבוש כיפה העולה לבמה, מדרגה אחרי מדרגה. הוא ניגש למיקרופון ואמר "שמי אהרון חיים רובינשטיין, אני גיבור המחזה הזה. צר לי שההצגה הופסקה באמצע, אני מקווה שלא קרה חלילה אסון... אבל אם כבר הקב"ה נתן לי את כוחות הגוף והנפש לעלות על הבמה, אז אני מבקש לשאול, האם מישהו מכם מכיר, שמע, או יודע, מי ביקש ממני תפוחים מאחורי חומת הגטו?
דממה מוחלטת באולם.
"אני! אני" צעקה רבקהל'ה גולד. "אני הילדה הקטנה ששמעה איוושת צעדיך מאחורי החומה, אני התחננתי שתזרוק לי מזון, אתה הצלת את חיי... אני חייבת לך את החיים שלי!!!".
הדרמה הזו לא היתה מתוכננת. את המתח באוויר ניתן היה לחתוך בסכין. אהרון חיים רובינשטיין הניע את הכיפה שעל ראשו במבוכה, ניסה להבחין מי הוא הדוברת, ללא הצלחה.
ואז קמה הגברת סטפני מרקיורי, הלוא היא רבקהל'ה גולד וצעדה באיטיות לעברו של מיטיבה. "מיסטר רובינשטיין תודה, חמשת התפוחים שלך נתנו לי במתנה את החיים שלי...
והנה ללא כל הודעה מוקדמת מקצהו הדרומי של האולם, צעד עוד איש קשיש על מקלו וצעק "רבקהל'ה אל תשקרי! התפוחים האלה איבדו את חייך... החיים שלך ילדתי הלכו לאיבוד... אהרון חיים רובינשטיין הוא יהודי שומר תורה ומצוות, אבל את ילדתי הלכת לרעות בשדות זרים...".
ר' פרויקה שוסטמן ממרומי גילו הרגיש שהוא חייב לזעוק בפעם האחרונה, אולי, זעקת חייו. "אהרון חיים גדל אצל כומר, חי כמו חיה פצועה ביערות, איבד את הוריו, אבל שמר על צלם היהודי שבו, ואת? את רבקהל'ה גולד, לאן את הגעת? אני לא אשכח את הרגע הנורא כשאימת חרב מלאך המוות מרחפת על צווארנו. אמא שלך, אחותי שרה גולד הי"ד, התחננה בפני "פרויקה אני מפקידה בידיך את האוצר היקר ביותר שלי, בתי היחידה שמור עליה. יסלח לי אלוקים אבל פשעתי בשמירה".
ופרויקה שוסטמן פרץ בבכי נורא, שפילח את כותלי האולם, והדמעות שלו צרבו את עיני כל הקהל המשתאה, שנוכח ב"הצגה" מדהימה של שני ספורי חיים שנצרבו להם ברגע של אמת אחרי עשרות שנות מועקה.
"דוד פרויקה היקר" זעקה רבקהל'ה גולד שהופתעה מנוכחותו של הדוד היקר שלה באולם, "עכשיו אני מקבלת על עצמי עול מלכות שמים!!! חטאתי! עוויתי! פשעתי! אני מבטיחה לך שעד יומי האחרון אחיה כיהודיה כשרה לכל דבר. אתקן את כל אשר קילקלתי, אבנה את אשר הרסתי. אבא, השם יקום דמו, לימד אותי כילדה קטנה, שגם תשובה ברגע האחרון רצוייה ומקובלת היא...".
המחזה "תפוחים מאחורי הגדר" שכתבה נטלי ריצ'דסון נכדתה של רבקהל'ה גולד היכה הדים רבים, הן בהצגת סיפור חייו של אהרון חיים רובינשטיין, אבל גם הרבה מעבר לדרמה שהתרחשה באמצע המחזה.
נתחיל במורה שושי רימון שנשלחה על ידי הרב שלה לארה"ב כדי לחזק בני נוער יהודיים, ושם הכירה את נטלי ריצ'רדסון. ובכן, שושי רימון זכתה להשתדך לנכדו ירא השמים של האלמן אהרון חיים רובינשטיין, "הילד של התפוחים".
נטלי עצמה קיבלה על עצמה עול מלכות שמים, כמו אמה, כמו סבתה, נסעה לישראל והקימה כאן בית נאמן, עם אחד משארי בשרו של גדליה פינקפלד הי"ד, מי שלימד ברגע חייו האחרונים את החזן פרויקה שוסטמן את המנגינה לקדיש יום הכיפורים.
ובכך עדיין לא הסתיים הסיפור.
רבקהל'ה גולד הסבתא, באמצעות השדכן דודה ר' פרויקה שוסטמן, השתדכה לר' אהרון חיים רובינשטיין, הנער שזרק לה חמישה תפוחים של חיים מעבר לגדר הגטו.
מה שתפוחים יכולים לעשות.