אור ברסלב
העיתונאי 5 שערי דמעה › טבעת החנק

העיתונאי 5

שערי דמעה · טבעת החנק

אבי יתומים

לראובן גליק, בן ישיבה, בן 20 היה שם טוב, וזה כידוע מועיל הרבה יותר משמן טוב ושאר ירקות. לא שהוא היה המבריק, או המתמיד של הישיבה המעטירה "משכנות אליהו", אבל לא היה אחד שלא אהב אותו. כל תלמידי הישיבה, עד לאחרון שבהם, חיפשו את קירבתו של גליק ג'וניור, שהיה יודע בתמימות ובנעימות שלו להקרין חיבה לכל עובר ושב. חיבה שהיתה שילוב אנושי של חיוך שובה לב, חיבוק וטפיחה על השכם כשצריך, והכי חשוב - אוזן קשבת.

לראובן גליק היתה אוזן כרוייה לכל חבר בישיבה, קטן כגדול. היה לו כשרון פנטסטי לסנן את אותם משפטים שנשאו מטען של לשון הרע, הוצאת שם רע, או רכילות. הוא ידע לנווט כרב-חובל מיומן את חבריו, לשפוך את המטען מן הלב, לספר מה כואב, מבלי להשליך בוץ ובוז לצדדים. נו, אז מה הפלא שהוא היה נשוא הערצה לסביבה. ישרות, חביבות, לשון נקיה והעיקר אוזן כרוייה.

ראובן היה בנו הששי של ר' זונדל גליק מוכר הנעליים טוב הלב, שגידל את שמונת בניו ושתי בנותיו מן היד לפה, לימד אותם לשמוח ולשיר, גם כשהסנדוויץ מרוח בשכבה דקיקה של גבינה, וגם כשצריך לחלק ביצה לשניים או שלושה ילדים. וזה הצליח לו. מן הבית שלו יצאו ברוך השם ילדים לתפארת, החמישה הראשונים כבר נישאו למשפחות טובות, כשזונדל עצמו נותן ממה שיש לו, ולא מתוך כף ידם הנדיבה של מנהלי הגמ"חים.

"אתם צריכים לחיות נורמלי, לא להשתגע ולא לקחת הלוואות. אני לא נכנס לבית משוגעים הזה" היה משנן לילדיו "וגם אתם אם תמשיכו להסתפק במועט, תמיד תחייכו תאהבו את כולם וכולם יאהבו אתכם. אני נגד התאוריה שבוורט, שידוך, טרום-חתונה, צריך לממן חצי בית, ואחר כך להתאשפז בבית חולים עקב תעוקת-לב". כך זונדל.

שרגא פייבל אביה האמיד של גולדה קליין, ידע שבישיבת "משכנות אליהו" מתנוססים לתפארת בחורים לעילא ולעילא, שרק צריך לבוא ולקטוף ויש חתן פרי בשל "ענבי הגפן בענבי הגפן". אכן כן, ר' שרגא פייבל-קליין היה אמיד ועשה כסף לא רע משיווק סיטונאי של ביצים באזור המרכז, אבל מיליונר הוא לא היה, תשכחו מזה.

ר' קליין, ידעו כל מכיריו, הוא טיפוס ישר ותכליתי. כשהוא נכנס למשרדו של ראש הישיבה הרב הורביץ, הוא לחץ את ידו, ואמר "תכל'ס, אין לי יותר מדי זמן לשדכנים, אני רוצה את הבחור הכי איכותי. כוונתי, שיהיה טיפוס ישר, סימפטי, אהוב על כולם, מצידי שיהיה למדן בינוני. יש לי בת בוגרת סמינר, בת 19, שמה גולדה, היא בתי הבכורה. יש לי עוד חמש בנות וכן, אני מוכן לממן חצי דירה וסכום חודשי נאה בתנאי שהחתן יהיה אברך וילמד תורה".

למה להאריך, הרב הורביץ אהב את הישירות של ר' שרגא-פייבל ונטל לעצמו את תפקיד השדכן.

ראובן גליק וגולדה קליין נפגשו ארבע פעמים במשך שבועיים, וזה הספיק להם כדי להחליט שהם בונים בית.

ר' זונדל גליק היה בעננים, הוא הכיר את ישרותו שרגא-פייבל קליין, וגם קליין היה בשמים, ולמרות העננים, השמש הצליחה להפציע לה. שברו צלחת, חתמו על הסכם, ותאריך החתונה א' ניסן זהר לו מבעד למסך הדמעות של האמהות הנרגשות.

בקיצור קול ששון וקול שמחה, וכל ההקדמה הסימפטית הזו, לא נועדה אלא להביא אותנו לרגע המרגש, שבועיים לפני החתונה כשהסבים והסבתות משני הצדדים ביקשו לפגוש את הזוג הצעיר והוריהם.

חיבוקים נישוקים, מחמאות גליות עד גבה-גליות והרבה דברי תורה על השולחן. בקיצור אווירה של שלום וברכה, מזל טוב.

ואז סימנה הסבתא החשובה של החתן, הגב' דבורה גליק לכלה העוד יותר חשובה גולדה קליין, לגשת אליה.

"במעמד מרגש זה, הנני מעניקה לך טבעת משובצת יהלומים, כפי שהנני נוהגת עם כל נכדותי, והכלות של נכדי, האהובים". נאמה הסבתא גליק בפאתוס.

הכלה העתידית גולדהל'ה פתחה בזהירות את הקופסא הקטנה וקריאות התפעלות נשמעו מכל עבר. וואו! יהלום ענק ומבריק התנחל לו במרומי טבעת הזהב ומסביב לו עוד 10 יהלומים קטנטנים, ששיוו לו בבואה של כתר מלכות, כשזוהר מסנוור מרחף לו עד לתקרה.

גולדה הכניסה את אצבעה לטבעת, וחשה מירווח, הטבעת היתה גדולה בהרבה על האצבע הדקיקה.

"לא נורא" אמרה סבתא גליק "הנה כאן לפניך תעודת אחריות ושמו של הצורף שלי. גשי אליו, הוא יקטין את המירווח".

החופה. הברכות. הדמעות. ההתרגשות. הכוס הנשברת. הצילומים. גולדהל'ה היתה בין השאר מרוכזת גם בטבעת היהלום המרווחת שעל ידה. היא פחדה שתיפול ותאבד. רק זה חסר לה.

מזל טוב! מזל טוב! "מקודשת מקודשת".

בין הברכות היא הבחינה בעיניה הבורקות של סבתא דבורה גליק, שנהנתה להבחין כי טבעתה מתנוססת לה על אצבע הכלה, סמוך ונראה לטבעת הנישואין המוכספת.

הו, המירווח הזה התיש את גולדהל'ה שבאותו לילה מאושר, שינתה קידומת מגולדי קליין לגב' גליק.

היה זה בלילה הרביעי של ה"שבע ברכות" אצל הדוד החביב צבי גליק, גולדל'ה הבחינה לתדהמתה שטבעת היהלום של סבתא גליק פשוט נ-ע-ל-מ-ה!!! ולא פחות ולא יותר, סבתא גליק התיישבה בסמוך לה, כשהיא בולשת בעיניים חקרניות את אצבעות ידי הכלה.

ואז הגיעה השאלה הבלתי נמנעת "גולדהל'ה, איפה טבעת היהלום שהענקתי לך?". גולדה בלעה את הלשון, אבל היא התחנכה טוב, והשיבה אליבא ד'אמת "אני נורא מצטערת, אני לא מוצאת אותה... עד אחרי הצהרים היא היתה אצלי... אני זוכרת שטיילנו בטיילת ליד החוף, אחר כך נכנסנו למרכול לקנות כמה מצרכים וצעדנו לאורך רחוב הסיגלית עד הבית...".

פניה של סבתא גליק האפירו וניצוץ של זעם בלתי מבוקר הבליח מעיניה "אוי, אני לא מאמינה. את איבדת טבעת שעלתה לי 5,000 דולר. אוי את שלומייזל, איזו חסרת אחריות... ממש מסוכן לתת לך דבר ערך לידיים...".

רשמו לפניכם, מכאן התחיל הגיהנום.

גולדהל'ה לא האמינה לאיזו בור עמוק היא נפלה. גם המחותנת גליק הצטרפה לקיטורים, וגם כמה דודות "טובות לב", ובקיצור הכלה הצעירה הפכה תוך חצי שנה לשק האיגרוף של משפחת החתן. לאחת כזו שאי אפשר לסמוך עליה, שמאבדת כל דבר שמסביבה...

ר' ראובן החתן הצעיר טוב הלב, ניסה לעצור את הסחף, אבל שדהו נסתחפה. רעייתו הפכה ללעג ובוז במחוזות משפחת גליק, בעיקר בצד הנשי. באחד הימים הביא אחיו גדליה אגרטל בדולח עטוף במתנה, וביקש מאחיו לפתוח את השי "אני נורא מצטער גולדהל'ה אבל אני פוחד שתשברי אותו...".

היו אלה ימים שחורים של עלבונות ועקיצות. דמעות כנהרות זלגו מעיניה של גולדה האומללה שנכשלה בשמירה. היא לא העזה להתקרב לביתה של החותנת, אבל זה לא עזר. הסבתא גליק ובתה היו באות לבקר, וגם לדקור.

ראובן התחנן "הניחו לה למסכנה" והן ידעו להתחמק "אנו לא פוגעות בה חלילה, אבל צריך ללמד אותה להיות אחראית, הלוא מחר מחרתיים יוולד לכם תינוק היא חייבת לדעת איך להחזיקו ולגדלו... זה לא משחק...".

ראובן לא רצה למתוח את חבל היחסים עם אמו וסבתו, אבל אשתו הצעירה החלה להישבר...

"אנחנו עוד לא נשואים חצי שנה, אנחנו בעיצומו של אלול, חודש הרחמים והסליחות, ואני רואה את אשתי הולכת וקורסת, אין רחמים ואין סליחות", הרהר ראובן. "כל הנסיונות שלי להרגיע את הרוחות הסוערות של סבתי ואמי, עלו בתוהו. צריך רחמי שמים, אני מוכרח להתפלל ולעשות תשובה, אולי מן השמים ירחמו, והכל ישוב על מקומו בשלום. ריבונו של עולם, פקח עיני ואמצא את הטבעת... אמר רבי בנימין".

ערב ראש השנה, החתן עדין הנפש ראובן גליק, פתח את ארון הבגדים ושלף משם את הפראק המפואר והחטוב, אותו השאיר בארון מאז היום האחרון של השבע ברכות. הוא הידק את העניבה התכולה, והכניס ידיו לכיסים כדי למתוח את הפראק. לפתע חש בדקירה חדה. הוא שלף את החפץ הדוקרני...

... וצעק "גולדהל'ה, את לא תאמיני!".

לא יאומן כי יסופר. ראובן אחז בין אצבעות ידו הימנית את טבעת היהלום האבודה, זו שהפכה בהיעלמותה את חייה של הכלה גליק לגיהנום עלי אדמות.

"עכשיו תסביר לי בעלי היקר, כיצד הגיעה הטבעת לכיס הפראק?".

כנראה שבאותו יום כשטיילנו סמוך לחוף ביקשת ממני שאשמור עליה... השיב ראובן.

"נו, אז ככה שומרים? זו אחריות? זו רצינות? אתה יודע יפה מאד כיצד שפכו את דמי בגלל הטבעת ולא העלית בדעתך שהיא טמונה בכיס הפראק שלך?".

"מה לעשות זה נעלם מזכרוני, וגם את שכחת.." ניסה להרגיע.

"נו בטח, כיצד יכולתי לזכור, הלוא מאותו ערב מר ונמהר הפכתי למדרס רגליהן של סבתך ואמך, כולי מבוהלת ונפחדת... ואני לא סולחת לך על זה, אתה פשוט לא בסדר!!! שלומייזל שכמוך, אם הייתי חשובה לך, היית צריך להפוך עולמות ולמצוא באותו יום את טבעת החנק הזו, כדי להציל אותי מציפורניהן. אתה לא קולט מה עומק הצלקות שהן עשו לי בלב, אין לך מושג כמה בכיתי והתייסרתי בגלל קומץ היהלומים המקוללים הללו, והכל ב-ג-ל-ל-ך!!".

למותר לציין שעכשיו התהפכו היוצרות.

עליונים למטה ותחתונים למעלה.

גולדהל'ה הפגועה יצאה עוד בטרם התקדש ליל ראש-השנה לבית הסבתא והחמות ועדכנה אותן בפרוטרוט על מעללי הנכד-הבן, שבגלל הבלבול הכרוני שלו, נעלמה הטבעת בכיס הפראק שלבש בחתונה...

אל תשאלו למה וכמה, אבל מאז אותו ערב ראש השנה, הפך ראובן גליק החתן האומלל לחוכא ואיטלולא. התפקידים פשוט התחלפו. גולדהל'ה נישאה אל על לשבח והוקרה על כשרונה, על הסדר המופתי שהיא מנהלת את משק ביתה, ואחר כך גם על הטיפול המסור בילדים, מה לא. ואילו ראובן קיבל במשפחה המורחבת את תואר "חכם חלם", מבולבל, שכחן, לא רציני, אי אפשר לסמוך עליו, שכל דבר נופל לו מהידיים.

וזה לא צחוק קוראים יקרים, 15 שנים שלמות, התגלגל ראובן גליק עם הסטיגמה הזו, ושמר על ארשת קפואה. הוא בלע את העלבונות מאשתו, מאמו מסבתו, וממי לא. הנעלב ואינו עולב, שומע חרפתו ולא משיב. גולדהל'ה לא איפשרה לו להסתובב עם כסף בכיס שמא יאבד, אמו הורתה לו ללמוד תורה בכולל ולא להביע שום דעה בעניני הבית. "אל תתקן ברזים, אל תדפוק מסמרים" ציוותה סבתו "אתה עלול להזיק יותר מאשר להועיל...".

גם בניו ידעו וחונכו שעל אמא אפשר לסמוך, אבא במקרה הטוב, שלא יפריע, שלא יקלקל.

ראובן גליק נשך שפתיים, והמשיך. לבו הטוב והרחום ספג הכל.

15 שנה אחרי. שבועיים לפני ראש השנה, החליטה גולדהל'ה למכור את הטבעת, ולעצב לה אחת חדשה. היא קיבלה אישור מתאים מסבתא גליק, וזו האחרונה נקבה בשמו של הצורף המשפחתי, אברום בלום מרח' נביאים ראשונים 5. "הוא ישלם לך טבין ותקילין על הטבעת ויעצב לך חדשה באותו מחיר" אמרה סבתא גליק.

"נכון, אני מעצב טבעות מן הסוג הזה" אמר הצורף בלום "ונכון שסבתא גליק קונה אצלי טבעות יהלום ב- 5,000 דולר לכלותיה ונכדותיה, אבל את הטבעת הזו לא אני יצרתי. ואגב שוויה לפחות 6,000 דולר. זו לא נקנתה אצלי בחנות. תבררי טוב, אני מכיר כל תכשיט שיוצא תחת ידי" התעקש בלום.

גולדהל'ה מתעקשת. בלום מתעקש. "תראי גבירתי" סיכם בלום "תחטטי טוב במגירות שלך. אם תמצאי חשבונית שלי, או תעודת אחריות תחזרי אלי ונסתדר, אך חוששני שאני צודק".

סוערת ונסערת החלה גולדה לפתוח מגירות. מוציאה, מכניסה, שופכת תכולה.

"ראובן אולי אתה זוכר איפה הטמנו את תעודת האחריות של הטבעת של סבתא?".

"כן אשתי. דומני שזה מונח בחלק התחתון של תיבת התכשיטים שלך, שקיבלת מדודה סוניה...".

אכן כן. גולדהל'ה שלפה את המגירה הצרה והקטנה ושלפה משם שני ניירות. אכן כן, הנה חשבונית והנה תעודת אחריות.

"הצורף בלום צודק" לחשה לעצמה "הטבעת נרכשה אצל "שטמר תכשיטים" מרחוב השופטים 31, בפאסז'. אבל סבתא גליק טענה בתוקף שהיא קונה רק אצל אברום בלום. משונה מאד". היא הסיטה עיניה לעבר תאריך הקניה. לא יאומן. כ"ח אלול תשנ"ב.

"אלול??? לא מובן. הרי התחתנו בא' בניסן תשנ"ב, איך יתכן שהטבעת נרכשה באלול... חצי שנה אחר כך?".

"ראובן סליחה!!!" זעקה גולדה "סלח לי ראובן... אתה לא בעל אתה מלאך, ואני אשה רעה ואיומה. איך יכולתי לרדות ולהשפיל אותך שנים כה רבות...".

ראובן ניגש לחדר והבחין באשתו ממררת בבכי. פוכרת אצבעותיה. מה קרה? שאל מבוהל.

"סלח לי בעלי, סלח לי. עכשיו אני מבינה מה התרחש עם הטבעת של סבתא גליק. אני באמת איבדתי אותה כנראה בטיולנו על שפת הים, באותו יום של השבע ברכות, ואתה מעולם לא מצאת את הטבעת שאיבדתי. ראית במשך חצי שנה כיצד חיי הפכו לסיוט ולרדיפה, ולבך שתת דם. חיפשת רעיון כיצד להוציא אותי מן הסבך. ניגשת לצורף אחר וביקשת שייצר טבעת דומה לזו שאיבדתי. ואז בערב ראש השנה, לפני 15 שנה, עשית הצגה כאילו מצאת את הטבעת בפראק שלך... הנה ראה כאן בחשבונית ובתעודת אחריות רשום התאריך כ"ח אלול תשנ"ב, חצי שנה אחרי שנישאנו. בטח לקחת הלוואה גדולה והחזרת אותה במסירות, מבלי ליידע אותי. ואני מתוך יצר נקמנות בלתי נשלט העברתי את הזעם אליך, והפכנו אותך כולנו לשלומייזל על לא עוול בכפך. אנא סלח לי... לכמה רחמים אני זקוקה כדי לכפר על מסכת ההשפלות שעשינו לך... סליחה".

"סלחתי אשתי" ענה ראובן גליק טוב הלב לאשתו המיוסרת "בואי ונתעשת. יש לפנינו עוד עשרות שנים של עבודה על תיקון המידות והפקת לקחים מן הארוע הזה, כדי שגם צאצאינו לא יפלו בפח היוקשים הזה, של שפיכות דמים לחינם".

גולדה גליק באישור בעלה מכרה את הטבעת ולא ביקשה טבעת חדשה. 6,000 דולר חולקו לעניי אותה העיר. כפרת עוונות.

גם סבתא גליק קיבלה את הגזירה באהבה סליחה וחיוך.

פרי קטן - מאחורי הסיפור

"שיהיה בהצלחה" אמר הרב חיים ולדר

יש לכם רשות להציץ הצצה לפנים הצצה, אל מאחורי הקלעים לתוך עולמם של סופרים. הסיפור המוסרי הזה "טבע החנק" הגיע לאוזני על ידי קרוב משפחה שקרא או שמע אותו. הוא היה בטוח שהעלילה המדהימה מעולם לא פורסמה, ולכן ניגשתי במרץ רב להנציחה עלי קולמוס, והיא פורסמה בעתונות. יומיים אחר כך מתקשר אלי ידיד, ומבקש לי "הלו, זה סיפור של הרב ולדר, התחלת להעתיק ממנו סיפורים?". נו, נו, כפות ידי נקיות המה, והדבר נעשה בתום-לב גמור, אך גלים של מבוכה טבעית הציפו אותי. להעתיק? הפנקסים שלי גדושים עלילות, ברוך השם.

לקראת הוצאת הספר הנוכחי לאור, שוחחתי עם עמיתי הסופר הדגול הרב חיים ולדר וסיפרתי לו כיצד נכתבה "טבעת החנק", שהיא למעשה עיבוד של סיפור שלו שפורסם ב"יתד נאמן", תחת השם "לב שכולו זהב".

"נו, שיהיה בהצלחה, זה סיפור נפלא" השיב הרב ולדר.

"אשמח לגלות אותו בין עלי ספרך, ולהתענג על העיבוד הספרותי שלך".

פירגון בין סופרים הוא משובב-נפש, ובוודאי מוסיף קורטוב של נחת לקוראים. שתהנו.

תוכן העניינים

העיתונאי 5

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה