אור ברסלב
העיתונאי 5 שערי דמעה › אבי יתומים

העיתונאי 5

שערי דמעה · אבי יתומים

"הכבשה השחורה"

"שלום לך הרב לוי, שמי רוביק. אם יש לך זמן בשבילי, רציתי לספר לך סיפור, זה לא בדיוק סיפור... או אולי כן. קראתי לפני יותר משנה, סיפור באחד הספרים שלך על יתום שהצליח רק אחרי 30 שנים של סבל, לשקם את עצמו ולהקים בית נאמן. היתום בסיפור "יתום ללא סנגוריה" לא גדל בסביבה חרדית, ולא ינק ולא קיבל ערכים של יהדות צרופה, אבל השיקום שלו נגע לליבי, והדברים נתנו לי המון כוח לעצמי. לפעמים סיפור משפיע על הנפש הרבה יותר משיחות מוסר, כך הרגשתי, ולכן אני מרגיש צורך עז לספר לך עניין מאד אישי שלי, כי במידה מסויימת אתה שותף לכך, יש לך זמן בשבילי?".

בהחלט בשמחה.

"התייתמתי מאבא ז"ל לפני 11 שנים, כיום אני בן 19 ואני אפתיע אותך, אני אמנם צעיר, אבל אני בעצמי "אבא" של המון ילדים?

הפתעת אותי, באיזה גיל נישאת?

"לא, לא, אני עדיין בחור ואולי רק בעוד שנה-שנתיים אצא לשדוכין ובעזרת ה' אזכה להקים בית מאושר...".

אם כן השאלה עדיין תלוייה באויר, אתה טוען שאתה "אבא" להמון ילדים הכיצד.

"ברשותך נתחיל מאלף. כשאבא נהרג בתאונה חשבתי שעולמי חרב עלי, נותרנו חמישה יתומים קטנים אצל אמא טובה כל כך, שבמעט כוחותיה התמודדה מול מציאות קשה של דוחק ומחסור מצד אחד, וחלל נורא שנפער מחייה מצד שני. בהתחלה כולם ניסו לעזור, ואפילו עזרו מאד. קנו, הביאו, התרימו, באמת, עד כמה שהבנתי אז כילד, אמא צלחה את השנה הראשונה מבחינה חומרית יחסית בסדר.

אח"כ נכנסנו לשיגרה של יתמות... ואתה בטח מתאר לעצמך מה מרגיש ילד קטן שאין לו אבא. מדובר בהמון לילות של בכי בתוך הכר.. מן געגועים צורבים בלב לדמות של אבא. אתה מאמץ זכרונות חזק חזק אל הלב, שלא יעלמו. אבא צועד עמי יד ביד בדרך אל הגן, וממנו, אבא במסיבת סידור מחביא ממתק ונותן לי אחרי המסיבה. אבא נוסע איתי לטיול, מנדנד אותי על נדנדה קטנה, מרחפים בקרוסלה, צועדים בתוך נחל בגולן. מביט על אלבום התמונות ומנסה לשאוב מתוכן כמה דקות של עונג, של חיוך ושמחה. עוצם את העיניים ומשחזר את הדקות היפות הללו, ואח"כ נזכר שאין לי אבא, ובוכה ובוכה. והשנים חולפות, וזה נורא קשה ומעיק. מחפשים בשבילך אברך שילמד איתך "באבות ובנים"... לפעמים שוכחים שאין לך אבא ושואלים "שם האב?".

"חוזרים הביתה מהתלמוד תורה... אמא עדיין בעבודה מחכים לה בקוצר רוח, רעבים, לא תמיד יש אוכל מוכן, לפעמים אין, הרבה לפעמים אין. נזכרים שאבא היה קופץ מהכולל מחבק ומנשק אותנו אחד אחרי השני, מכין לנו כמה חביתות, או אורז, או צי'פס, מאכיל אותנו וחוזר ללמוד. אבל אבא איננו. שני הדודים שלי מדי פעם היו באים ולומדים איתי, משוחחים איתי, אבל הייתי תמיד עצוב, הם מאד דומים לאבא שלי במראם החיצוני, ואחרי שהם היו הולכים היותי בוכה מסתגר בחדר... ומדבר אל התמונה של אבא. ומבקש שיחזור.

"שנתיים אחרי שאבא נפטר הגיע הביתה איש נחמד אחד, ואמר לנו שיש אירגון שעושה יום כייף לילדים כמונו, כלומר יתומים. כייף גדול, מפליגים בספינה, עושים סנפלינג, מרחפים במצנחים ואפילו טסים במטוס בשמי הארץ. זה קסם לי מאד, והלכתי ליום הנהדר הזה עם האחים שלי, מה אגיד לך הרב לוי, מצד אחד היה עצוב לדעת ולראות כמה רבים הם היתומים, אך מצד שני דווקא יום הכייף המיוחד הזה נתן לי הרבה תנופה חיובית לכל השנה. נפגשתי שם עם מדריכים ואנשי צוות טובי לב ומאירי פנים, שהוסיפו לי הרבה חוזק ואמונה. להגיד לך שזה הפך אותי לילד שמח? לא ולא. גם כשאתה שמח... זה קורה לזמן קצר, ומהר מאד יש מי או מה שמזכיר לך שאתה חוזר הביתה אל מציאות קודרת, אל מציאות שונה משל כל ילד אחר.

"השנים חלפו להן, והרגשתי שאני בעצם לא ממצה את עצמי. אני חי ליד הלימוד, ליד אמא שלי, ליד החיים. אני כאילו עושה טובה לחיים שאני בכלל מתייחס אליהם, ליתר דיוק, הייתי אפאטי, אדיש, חסר מוטיבציה. תלמיד בינוני, חבר בינוני, ילד בינוני. לא מועיל ולא מזיק לא בשר ולא חלב, טיפוס פרווה שכזה. ומה שהחזיק אותי עם הראש מעל למים, זה היה אותו יום כיף פעם או פעמיים בשנה של האירגון המיוחד. והנה יום אחר מגיע לידי הסיפור שלך על היתום, שרק בגיל 40 עשה מפנה בריא ונכון בחיים שלו. והמילים שם מזעזעות אותי, אני מרגיש שגם אני עלול להפסיד את חיי עם טעם של החמצה, של אכזבה. החלטתי להרים טלפון לאירגון שמארגן יום כיף ליתומים, ולבקש מהם שיכניסו גם אותי לסגל המדריכים, והם נענו לי, הם כנראה ידעו למה.

"נולדתי מחדש הרב לוי. זו השנה השניה שאני מדריך את היתומים החביבים הללו ביום כייף שלהם, ואני מרגיש כאילו נסגר מעגל, אני לא סתם עוד מדריך, אני יתום שגדל עם האירגון, ויש לי הרבה נסיון חיים כמו שלהם, ולכן יש לי מה לתת להם.

"בקיץ האחרון ניגש אלי ילד בן שמונה חיבק אותי חזק ואמר לי כך: "תודה רוביק ממש נהדר היה היום. רכבנו על סוסים, נסענו ברכבת, שטנו על סירה בים... כל כך שמח עשיתם לנו, אבל רוביק אני יודע שאתם דואגים לנו, כי אנחנו יתומים.. אתם מרחמים עלינו כי אנחנו בלי אבא או בלי אמא... אבל אני הייתי רוצה לעשות את כל הדברים היפים הללו עם אבא שלי.. אתם לא יכולים להחליף את אבא שלי" אמר ומירר בכי...

"הוא קרע לי את הלב, היתום בן השמונה שאיבד את אביו ממחלה קשה רק חצי שנה לפני כן. אני שומע אותו, ואני מרגיש את עצמי, בקושי עשר שנים מפרידות ביני לבינו, ואני עמוס כבר בכל הטלטלות והבכיות והמכאובים, ואז לפתע חשתי מעין תעצומות נפש ממקור אלוקי, כאילו איזה כוח עלום מכניס לי מילים של אהבה וחמלה לפה, ומכריח אותי להשמיען לזאטוט המתוק הזה".

"ואני אומר לו: "מוטל', גם אני יתום, עשר שנים שאני גדל בלי אבא גם לי לא היה קל, בכיתי המון בלילות מגעגועים לאבא, מרצון לחיבוק ולטפיחה על השכם של אבא, בוכה המון ורוצה לעשות טיול עם אבא. אבל אבא הלך לעולם שכולו טוב, כפי רצון הבורא".

"ואז אני מחבק אותו חזק חזק ולוחש על אוזנו "מוטל', נכון זה קשה, ועצוב, אבל אל תשכח מוטל' אנחנו יתומים אבל יש לנו אב, האבא הכי גדול וחזק, אבי יתומים ודיין אלמנות, הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. לנו יש אבא שהוא המקור של כל האבות והאמהות והוא לעולם לא עוזב, והוא לעולם לא מאכזב, ואני אומר לך, מנסיון מתוק שלי, שהוא דואג לכל מחסורינו, והוא מרומם אותנו ומוליך אותנו להצליח בעולם הזה לא פחות מילדים אחרים, אפילו הרבה יותר מהם. למה? כי אנחנו נבחרנו לעבור את העולם הזה כיתומים, כי אנחנו חזקים יותר, אנחנו מאמינים יותר, אנחנו הכי בנים שלו אנחנו והכי קרובים אליו. האמן לי מוטל, אני מחבק אותך, זה כמו שאני מחבק את עצמי... ואת המילים שאני משמיע לך עכשיו, אף אחד לא השמיע לי... אז בוא נרים עיננו לשמים ונגיד, בקול רם, בלי בושה, "תודה אבא שבשמים על כל הטובות שאתה גומל לנו.. גם אם עיננו טחו מלדעת או מלהבין מה טוב ומה רע עבורינו. אבל אתה אבא, אתה עושה לנו את הכל לטובה".

"מוטל הרים עיניים לחות לעברי ולחש, "תודה רוביק... אתה אומר לי דברים מחזקים" אח"כ הוא רץ לעבר המצנחים המרחפים הצבעוניים, כדי לעוף כמו כולם באויר העולם, הטומן הפתעות שצריך לדעת כיצד להסתדר עמן. ותודה גם לך הרב לוי, שהארת את עיני, על כך שיתומים חייבים להתעורר בזמן, כדי לא לגלות שהפסידו פרק זמן ארוך מידי מחייהם עד שמצאו את דרכם בדמע. אני כשלעצמי שומר עם היתומים שבעיר שלי על קשר טוב, ומרבה לעודד, לחבק ולשחק. מנסה להיות אבא שלהם".

פרי קטן - מאחורי הסיפור

על הצוק הנתנייתי

כשהגעתי לאתר מצנחי הרחיפה על גב הצוק הנתנייתי, יכולתי למשש את ארמונות החסד והאהבה שיש לאותם אנשים טובים המוסרים אונם וממונם למען בניו של מלך, שנגזרה עליהם יתמות.

העולם הזה רעוע, וכמעט כל דבר צריך חיזוק. תורה, תפילה וגמילות חסדים. כשרוביק שוחח איתי על חייו ויתמותו ועל תרומתו המיוחדת לקהילה רגישה זו, חשתי צורך עז להנציח הדברים עלי ספרים, כדי להאיר זווית ידועה: מי שתורם נפשו למען הזולת, זוכה לנפש בריאה ופועמת, ולהרבה סיעתא דשמיא לעזור, בבחינת "יש מפזר - ונוסף עוד".

תוכן העניינים

העיתונאי 5

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה