אור ברסלב
העיתונאי 5 שערי דמעה › "הכבשה השחורה"

העיתונאי 5

שערי דמעה · "הכבשה השחורה"

שערי דמעה

"שלום לך הרב לוי... אינני יודעת ממה להתחיל, ואינני יודעת אם זה סיפור או לא סיפור. אבל אם יש לך חמש דקות להקדיש לי אולי מכל המשפטים המבולבלים שלי, תוכל להעביר מסר חשוב, מסר שיועיל להרבה הורים, להרבה ילדים לעם ישראל.

"כן, זה אולי לא יפה לומר, אבל ישנן משפחות ברוכות ילדים, שלפעמים העסק החינוכי שלהן קצת צולע, ואני לא מתכוונת חלילה לעניינים לא נורמטיביים. כוונתי שלפעמים יש מתיחות בין האם לבנותיה, לפעמים האבא תקיף ואז נוצר נתק בינו לבין הבנים, לעתים האב והאם לא משדרים באותו תדר, ואז הרכבת החינוכית עלולה לרדת מן הפסים עם כל המשתמע מכך. כן, הכל בגדר הנורמה, ואנחנו כהורים מצווים לבדוק את עצמינו מפעם לפעם, לפשפש בהנהגותינו, בדיבורנו, בתגובתינו, כדי להחזיר את הרכבת לפסים. לייצב את התא המשפחתי מן הפאן החינוכי עד למיטבו.

"הלוא נשמות יקרות מופקדות בידינו, ועלינו להחזירן אחרי 120 שנה מתוקנות וטובות.

"הרב לוי, אני אם לשישה ילדים הבכורה כיום בת 16, והקטן תינוק בן שנה. בשלושה בנים ושלוש בנות זיכה אותנו בורא עולם. בעלי הוא נהג שכיר של אוטובוס בחברה ציבורית. מצבינו הכלכלי בהחלט סביר. כאן בדרום הדירות זולות יותר, ומי שמנהל משק בית בצורה חכמה ונבונה, מסתדר היטב. דיברנו על חינוך הילדים. בעלי הוא אדם רגיש וטוב לב מאין כמותו, ויש לנו שיתוף פעולה מצוין לגבי חינוך הבנים והבנות גם הילדים טובים ונפלאים, חוץ... אינני יודעת באיזו מילה לבחור, האם בכינוי הקלאסי, או שמא בכינוי אחר... אשאר עם הכינוי השגור. חוץ מ"הכבשה השחורה". לא בכל בית יש "כבשה שחורה", יש בתים שהילדים כולם כבשים לבנות וזו כמובן ברכה מפוארת שראוי להשתבח בה. אצלינו בניהו בננו האמצעי בן ה- 11 זכה בתואר הזה ללא פיקפוק. אסור לומר על יוצא חלציך שהוא בלתי נסבל, זו כפיות טובה יש בכך גם אפיקורסות מסויימת, ולא ההורים הם אלה שבוחרים מי יוולד למעונם. הרי שלושה שותפים לו לאדם, אבל הקב"ה הוא זה שנוטע נשמה ויודע מדוע היא נשתלת באותו בית, בלב אותה משפחה, חשבונתיו עלומים. בניהו הוא ילד קשה, וזו מילה מאד אנמית כדי להגדיר מה הוא עשה לנו. במשך 11 שנים מרט לנו את העצבים, זה המינוח היותר נעים למשמע אוזן, לא למד כמו שצריך, הפך את הבית, אגואיסט מושלם גרם לאי שקט לאחיותיו, פגע והעליב אותן... השתלט על חפציהן, ולא נתן להן פינה אחת שלווה. אחיו הקטנים ממנו מסתובבים בבית מתוסכלים ועצבניים "בניהו לקח לי, בניהו הרביץ לי, בניהו גנב לי..." גיהנום ממש. בעלי ואני אנשים שלווים למדי, והוא בהחלט הצליח להוציא אותנו משלוותינו. לא אסתיר, אנו בהחלט פגענו בו במילים והענשנו אותו רבות על מעלליו, אך זה לא עזר. לילה אחד, עייפה ומתוסכלת מן החורבן שהוא ממיט עלינו, מאי השקט, מהעצבנות שהוא שידר לכל עבר, הצעתי לבעלי הצעה, שבמחשבה שניה נשמעת נוראה "אולי נשלח אותו לפנימיה, את "הכבשה השחורה" שלנו, הילד הזה הורס את החינוך של אחיו ואחיותיו. צריך לשים לזה קץ עדיף להציל את החמישה מפניו..".

"אגב, מלמדיו בתלמוד תורה היו גם הם מברכים על כך שיגור בפנימיה. בניהו הפך להם את השיעורים בהערותיו המרגיזות, ובתוקפנותו כלפי חבריו "בעלי כמעט והסכים, אך לבסוף אמר שבלי דעת תורה לא מוציאים ילד מן הבית, גם אם הוא הכבשה הכי שחורה שיש. ילד זה לא רהיט". הסכמתי וקבענו שניסע אחרי השבת הקרובה לבני ברק להיוועץ באחד מגדולי הדור.

"אם הילד שלנו הוא "כבשה שחורה", השבת היתה שחורה שבעתיים. בליל שבת באמצע הסעודה התעלפתי פעמיים ובעלי הזמין אמבולנס. חולשה נוראה תקפה אותי עם הקאות ורעידות. כשהגעתי לחדר המיון, הייתי מבוהלת ונפחדת, רועדת מאימה העלפון גרם לי לחיוורון בפנים ולרעידות משונות, אף פעם לא חשתי כך. לאחר סידרת בדיקות שנמשכו מספר ימים לקחו אותי למחלקה ההיא, המחלקה הנוראה. כשראיתי את השלט, התעלפתי. כשהתעוררתי התחלתי להתפלל שהלוואי והם טועים... אני אמא לשישה, ה' ישמור.. שכנה, חברה טובה שנילוותה אלי עודדה אותי, במלים חמות ומעודדות כל כך הייתי זקוקה לליטוף המילולי הזה. ביום ד' אחה"צ נכנסנו בעלי ואני לחדרו של ד"ר אונטרמן שבישר את הנורא מכל שאפשר לשמוע. "זה פגע לך בכדוריות הדם... אבל תתעודדי, יוצאים מזה...".

"אישפזו אותי להמשך בדיקות, ואז נתגלתה עוד בעיה רפואית חמורה, שהוסיפה מכאוב על מכאוביי, והקטינה את סיכויי הריפוי...

"בעלי הודיע על הפסקת עבודתו, ולא עזב אותי לרגע. הוא רזה באופן מבהיל, ופניו שידרו מצוקה. בנותי הגדולות הן עדינות מאד, בלשון המעטה והבית לא תיפקד. הקטנים בכו מגעגועים... שלושה חודשי אישפוז נוראיים עברו עלי כולל שבועיים של מה שמכונה "מוות קליני".

"ומי לקח את שרביט ההנהגה של הבית? "הכבשה השחורה". מה אגיד לך ומה אספר, בנקודה שכולם קרסו והפכו להיות חסרי בטחון וצל של עצמם, בניהו הפך לגיבור. הוא השכים כל בוקר קנה לחם וחלב וגבינות, הכין כריכים לאחיו ואחיותיו, סידר את המטבח שטף את הכלים, בערב שבת הוא הוסיף נדבך נוסף של אחריות, ומעבר לקניות, ניצב על כיסא ובישל בידיים אמונות. בין לבין הוא למד מאחת השכנות את מלאכת הכיבוס ובקיצור, בעוד אני מאושפזת לטיפולים נוספים מעבר למחלה הנוראה, בניהו ניווט את ספינת הבית אל חוף מבטחים, והשכנות מדווחות לי "לא יאומן, את חסרה מאד, אבל הילד שלך הוא ממש אוצר, שראוי להתכבד בו", מחיתי דמעות של אושר, דמעות לא מאמינות.

"בשלב מסויים של האישפוז עשו בדיקות מֵח עצם לילדים כדי למצוא התאמות ולהשתילו בגופי. בניהו נמצא הכי מתאים. בעלי מספר שהילד רץ לבדיקות וכולו תפילה, שהוא יהיה זה שיזכה שממנו יבוא המח עצם שיציל את אמא.

"לקחו ממנו מֵח עצם, ואחרי יום יומיים הוא חזר הביתה מאושש ומלא מרץ. המלמד שלו התקשר לבעלי לדווח "בניהו מתנהג למופת, עם כל חוסר הנעימות שבמצב, הוא פשוט ילד חדש, לומד, מנומס, ואחראי".

"הרב לוי, שלוש שנים חלפו מהסיפור הזה, היום אני ברוך ה' אשה בריאה וחזקה, ההשתלה בחסדי שמים הצליחה לאושש אותי, הטיפולים היו עסק לרפואה ברצון אלוקים, ואחרי שלושה חודשים של טיפולים קשים לשתי מחלות שונות, חזרתי הביתה.

"הבית היה עמוס זרים ושלטים מאירי עיניים "ברוכה הבאה אמא", "עד מאה ועשרים אמא", "אין כמו אמא בעולם", הבית היה מלא בבנות המשפחה הקרובות שכנות וחברות טובות. שולחן הסלון היה גדוש מאפים תופינים ושתיה בריאה ופני האירו מאושר. נישקתי את ילדיי החל מהבנות הגדולות ועבור לבנים הקטנים. אבל איפה בניהו? הוא, הגיבור האמיתי של הימים הנוראים הללו, הוא לא היה שם. כל כך רציתי לחבק ולנשק אותו, ולהודות לו על הכל, אבל בניהו כאילו בלעה אותו האדמה.

"איפה בניהו שאלתי?" לבעלי לא היתה תשובה...

"לפתע נכנסה אשה צעירה לא מוכרת ובידה גיטרה. היא ביקשה בנימוס שהבנים ובעלי ילכו לבית השכנים והציגה את עצמה בשם. במשך שעתיים שרה לנו, והצחיקה אותנו, והרגשתי שהיא מכניסה לי חיות מרעננת המון זמן לא שרתי, לא צחקתי לא שמחתי. אחרי שעתיים היא קמה והלכה... לא הספקתי לשאול אותה מי היא. השעה היתה כבר תשע בלילה, בניהו עדיין לא הגיע הביתה. עייפות גדולה תקפה אותי וגם דאגה חילחלה בקרבי, מדוע בניהו לא בא להקביל את פני..

"נכנסתי לחדר השינה, על הכרית היתה מונחת מעטפה "לאמא", אני מקריאה לך... כן, יש כמה שגיאות כתיב.. לא נורא.

"אמא יקרה שלי שלום לך, אני נורא שמח שחזרת בריאה הביתה. התפללתי המון שהניתוחים יצליחו, וברוך ה' הם הצליחו, רציתי להגיד לך אמא, שרק אחרי שהלכת לבית החולים, הרגשתי כמה את חסרה וחשובה לי... אני יודע שהיתי ילד רע וגרמתי לך הרבה צער. כשחלית, חשבתי לעצמי אולי זה בגללי... אבל לא רק בגלל זה אמא שלי, עזרתי בבית. עזרתי כי כולם היו שבורים ובוכים, ואני, את מכירה אותי אני "הכבשה השחורה" אני בוכה פחות, וכמו שהיה לי יצר רע להרגיז ולעצבן, ניצלתי את הכוח הזה לעשות המון דברים טובים בבית, בטח סיפרו לך. אמא, סליחה על כל מה שהעצבתי אותך. את יודעת, האשה הזו הזמרת שניגנה לך, אני הזמנתי אותה ושלמתי לה מהחסכונות שלי, אמרו לי שהיא אומנית שיודעת לשמח נשים, ואני מאד רציתי שהיא תשמח גם אותך על כל העצב שעשיתי לך. אמא, עוד דבר אחד קטן, אם את סולחת לי.. אז אל תשלחו אותי לפנימיה, ברוכה הבאה, בניהו".

"הילד, הרב לוי, שמע את השיחה ביני לבין בעלי ליבו נפל בקירבו מעלבון, והמכתב מעיד על כך, כאלף עדים. אבל הקב"ה מלך מלכי המלכים, מנהיג את בריותיו עפ"י חשבונותיו העלומים, ודווקא אותי הוא שלח "לפנימיה" זו המחלקה הנוראה... ועוד עניין קטן כמה אנחנו ההורים צריכים להיזהר מלהדביק סטיגמות על ילדים, כמה זהירות צריך מחריצת דין, כן, לפעמים "הכבשה השחורה" מתגלה כדבר הכי לבן שיש בעולם, הלוא כן?".

פרי קטן מאחורי הסיפור

סטיגמה של טעות

"הכבשים השחורות" - חשבתי לעצמי - אחר כתיבת המונולוג המצמרר הזה, מלוות אותנו כמעט בכל פינה ותחום בחיים לא רק בתא המשפחתי, גם במקום העבודה, בבית הכנסת, בכולל, תמיד מסתובבת שם איזו "כבשה שחורה" שלפעמים נדבקת לה הסטיגמה גם מבלי שהיא כזו. עמוק עמוק, ברגעי האמת, זו הכבשה הכי לבנה שיש.

כמה חשוב לעשות חשבון נפש, על שפיכות דמים שנעשית מתוך זרימת החיים, מבלי משים מבלי להרגיש ששוחטים "כבשים שחורות" בסכין פגום. אני בהחלט ממליץ לעיין שוב בהקדמה, המסבירה מדוע דווקא "הכבשה השחורה" נבחר לסיפור הנושא של הספר.

תוכן העניינים

העיתונאי 5

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה