אור ברסלב
העיתונאי 3 ילד פרא › פרק ג'

העיתונאי 3

ילד פרא · פרק ג'

פרק ב'

שיכון "לוחמי המחתרות". שם התגורר לו המורה שמריהו תבורי. שלמה בן-סירא בעל התשובה הצעיר זכר היטב שכונה זו, מאחר והיו לו כמה חברים טובים שהתגוררו שם. לא פעם בנעוריו החופשיים, היה נפגש גם במורה שמריהו סמוך למכולת השכונתית בשעות אחר הצהרים. הם רק החליפו מבטים ותו לא. לא פעם היה עוקב אחרי המורה הקשיש הצועד באיטיות לכוון ביתו ברח' המעפילים 19. שני דקלים קשישים וחצי יבשים הזדקרו להם במרכז חצר הבנין בן השלוש קומות. המורה התגורר בקומת הקרקע ובחצרו גידל עגבניות, חצילים ופרחי עונה.

הפעם הצעידה לכוון השכונה היתה תכליתית, לבקש סליחה ומחילה משמריהו תבורי על הצער והעלבון שגרם לו. נכון, חלפו שנים רבות מאז, אבל כמו שאמר הרב בן ציון תורג'מן, זו גיבנת לא פשוטה, שעלולה לעכב לו את השידוך המיוחל.

הוא זכר את שהמורה התגורר בדירה השמאלית. הוא הקיש בדלת שלוש פעמים, וחצי דקה אחר כך ניצב בפתח איש צעיר אוחז בידיו תינוק מתולתל ושובב.

"סליחה אדוני, שמי שלמה בן-סירא, אני מחפש יהודי בשם שמריהו תבורי... אין לי ספק שהוא התגורר כאן בדירה הזו... אולי אתה יודע היכן אוכל למצוא אותו?".

הגבר הצעיר שבפתח היה חבוש כיפה סרוגה צבעונית גדולה וליטף את תלתליו של בנו התינוק, שנע אנה ואנה וניסה להרגיעו.

"שושי, יש כאן יהודי נחמד שמחפש את שמריהו תבורי, את מעודכנת יותר ממני...".

האשה הצנועה גב' רותי גלנטי הבחינה ששלמה בן-סירא לא רק מתעניין אלא גם נסער.

"אתה בן משפחה שלו?" שאלה.

"לא בדיוק" השיב שלמה "אני תלמיד שלו, הוא לימד אותי לפני הרבה שנים... לצערי הייתי שובב גדול ופגעתי בכבודו מספר פעמים. בחסדי השם חזרתי בתשובה, והחלטתי לבקש ממנו סליחה... אתם יודעים בעל תשובה לא יכול להרשות לעצמו להשאיר פצועים בדרך...

יוסי גלנטי שיחרר את התינוק הערני שפתח בזחילה מואצת לכוון הסלון.

"צר לי... אבל שמריהו תבורי נפטר לפני מספר שנים. בעלי ואנוכי רכשנו ממנו את הדירה חצי שנה לפני פטירתו. הוא עבר לבית האבות "נחלי אביתר" במזרח העיר, ביקרנו אותו כמה פעמים, אך לצערנו הוא חלה במחלה קשה ונפטר תוך ימים ספורים. הוא היה יהודי חביב אבל ערירי. הוא מיעט לדבר על עצמו, אבל אנחנו הכרנו לו טובה על הדירה המתוקה שמכר לנו וליווינו אותו בחודשי חייו האחרונים...".

"תודה, סליחה" שלמה יצא לרחוב וחייג בסלולרי לרב בן ציון תורג'מן.

"כבוד הרב, המורה שלי שמריהו תבורי נפטר לפני שנה, דיירי הדירה שלו עדכנו אותי. מה אני עושה? איך אוכל לקבל את סליחתו?

"נפטר?" שתיקה ארוכה משני עברי קו הפלאפון.

"ידידי הצעיר אין לך ברירה" השיב הרב "עליך להשיג מנין יהודים, לגשת לבית הקברות ולבקש לאוזניהם סליחה משמריהו תבורי, כך נהוג ונכון לעשות. אבל אתה בטוח שהוא נפטר?" גם הרב תורג'מן נשמע מרוגש.

"כן, כך אמרו לי בני הזוג גלנטי. הם נראים לי אנשים אמינים ויראי שמים...".

"ובכן שלמה גש עכשיו למשרדי החברא קדישא ובקש מהם שיאתרו לך את מיקום הקבר של שמריהו, בינתיים נסה להשיג מנין חברים שיעלו עמך לבית העלמין. גם אני בדרך לשם.

"כבוד הרב, אני מאד מכבד אותך ואת כוונתך להצטרף... אבל אין לי העוז לבקש מאנשים ואפילו ידידים לבוא עמי לקברו של יהודי שהם לא מכירים, כדי שאבקש ממנו סליחה. אני אגש לבד, אקרא תהילים לעילוי נשמתו ואבקש ממנו מחילה...

הקברן הותיק רזיאל רוזנטלר הביט על צג המחשב ולחש "שמריהו תבורי ת.ז. 5592011/27, קבור בגוש 23, מגרש 12 חלקה 6 שורה שניה מצד מזרח".

שלמה יצא בזריזות ממשרדי החברא קדישא עצר מונית ועלה. "לבית העלמין". הוא שלף את ספרון התהילים שלו וכוון לעילוי נשמת "שמריהו בן שרה אמנו", שילם לנהג ופתח בהליכה מהירה, כשעיניו בוחנות את השלטים. גוש 20, גוש 21, גוש 22, גוש 23. הוא נעצר ליד מגרש 12 והחל סוקר את החלקות. אחרי דקותיים הוא נעמד מול הקבר.

"פ.נ. שמריהו בן רוזט ואברהם תבורי. נפטר בכ"ג חשוון תשס"ד ת.נ.צ.ב.ה.".

שלמה בן-סירא שלף מכיסו את לוח השנה שלו דפדף ולא האמין למראה עיניו. היום יום שלישי בשבוע, כ"ג חשוון תשס"ד. ארבע שנים לפטירתו של המורה שמריהו ז"ל, היום זה יום האזכרה שלו. לא יאומן!

"הרב בן ציון כאן שלמה. אתה לא תאמין היום כ"ג בחשוון זה יום השנה הרביעי לפטירת שמריהו ז"ל, אני המום מכך שבורא עולם הביא אותי לכאן בדיוק ביום היורצייט...

"אני המום לא פחות ממך" השיב הרב בן ציון "אבל ברור לי שעכשיו אתה מוכרח לאסוף מנין כדי להגיד עליו קדיש, גם אני בעוד עשר דקות מגיע לבית העלמין...

שלמה הביט במצבה הלבנה ובאותיות השחורות ונזכר באותן דקות נוראיות של הפגיעה במורה שמריהו עת היה בכיתה ו', ילד פרא, ממש פרא.

לפתע משומקום חלפו בסמוך שלושה קשישים חבושי קסקטים, שלמה סימן להם שיבואו להשלים מנין והם ניצבו לידו. חצי דקה אחר כך נעצר טנדר עם עוד שלושה צעירים בריאי גוף, עובדי חברת המצבות, ובאופק בשער בית העלמין והבחין שלמה בן-סירא ברב היקר שלו בן ציון תוג'מן צועד נמרצות לעברו... תוך כדי צעידה הצמיד אליו הרב בן ציון עוד שני יהודים. המנין הושלם, ומעניין, אף אחד מהם לא היה קצר-רוח. הסבלנות ניצחה.

הרב בן ציון קרא כמה משניות, אחר כך כולם קראו מספר פרקי תהילים "רבי חנניה בן עקשיא". ושניהם, הרב בן ציון ושלמה אמרו קדיש. "אמן יהא שמיה רבה מבורך...".

"רגע אחד" ביקש שלמה מבאי המניין "אל תלכו, אני רוצה לבקש סליחה מהיהודי הקבור כאן. הייתי תלמיד שלו לפני 12 שנה, ועשיתי לו המון רע. המורה שמריהו היקר, צר לי על עוגמת הנפש שגרמתי לך. אני רוצה שתבין אותי, הייתי ילד קטן ופראי, חסר שיקול דעת, ילד, רק ילד קטן. אבל ברוך השם חזרתי בתשובה והחלטתי ליישר אורחותי. לא זכיתי להיפרד ממך בעודך חי, לא זכיתי לקבל את סליחתך עם חיוך על פניך, אבל הרב בן ציון הסביר לי שלא אוכל להמשיך בחיי מבלי לתקן את העוול שגרמתי לך. סליחה שמריהו, סליחה... אני רואה שהקב"ה אוהב אותי וגם אותך, שהרי רק ידו של הקב"ה ניווטה לקברך דווקא ביום האזכרה הרביעי שלך כ"ג חשוון. אתה בוודאי סולח לי... מוחל לי..." עיניו של שלמה נרטבו להן.

באי המניין טפחו לשלמה על השכם "יישר כוח בחור צעיר, אשריך שאתה מתעלה על עצמך ומבקש מחילה מהנפטר... זה מעיד על מידות מתוקנות..." והם ביקשו להתפזר.

"רגע אחד יהודים יקרים!!! חכו איתנו עוד כמה דקות, אני מתחנן לפניכם". הרב בן ציון תורג'מן היה הדובר. שלמה נידהם, הוא הבחין שרבו ניסער מאד ועיניו לחות.

"חז"ל אומרים שכשיהודי רוצה להטיף מוסר לחבירו כדי שיתקן דרכיו ומעשיו, עליו לפשפש היטב בעצמו. שיבדוק בחורים ובסדקים של נשמתו. ומדוע? שמא יאמר ראובן לשמעון "טול קיסם מבין שיניך" ויענה לו שמעון לראובן "טול קורה מבין עיניך". פרוש הדברים, לפני שאתה מחנך מישהו ומכהו בשבט מוסר, בדוק היטב אם חלילה אתה אינך נגוע באותה רעה חולה שאתה מטיף לה. את חטאי אני מזכיר היום, גם אני הגעתי לכאן על ידי ניווט ההשגחה העליונה כדי לבקש סליחה מחילה וכפרה מדודי היקר שמריהו בן רוזט תבורי ע"ה. אנא מכם, המתינו ושמעו. אבי מורי בנימין תורג'מן ע"ה, עלה ארצה עם אחיו הצעיר שמריהו מיד אחרי הכרזת המדינה. הוריהם נותרו במרוקו עד יום מותם, הם היו קשישים וחולניים, אבל עודדו את שני בניהם לעלות ארצה, ולחונן את עפר ארץ הקודש. הם ציוו את אבי בנימין, לדאוג לחינוכו של אחיו הצעיר שמריהו, אך המשימה לא עלתה בידו של אבא. שמריהו העדיף את הקיבוץ, ואת בית ספר "כדורי" על פני לימוד תורה בישיבה. ניסיונותיו של אבא לקרבו עלו בתוהו. שמריהו היה עקשן, והמשיך בדבקות בדרכו, בלימודי הוראה באוניברסיטה.

"בשלב מסויים החליט שמריהו תורג'מן, לעברת את שמו לשם עם צליל ישראלי, תבורי. היה זה עוד מהלך שהוסיף לנתק בין שני האחים, זה בעולמה של תורה וזה בעולם האקדמיה. אבא ביקש מאיתנו - בניו - לשמור מרחק משמריהו, שמא נציץ וניפגע, וננטוש חלילה את עולם התורה. עשרות שנים חיינו תחת האיום: שמריהו חי וקיים, שיהיה בריא, אבל בלעדינו. פעם בכמה שנים היינו פוגשים אותו בשמחה משפחתית ולא יותר. אחי ואחיותי לא יצרו עמו קשר חוץ מ"שלום שלום" בשפה רפה. שמריהו לא התחתן, גר ערירי כל ימיו. הוא לא ניסה ליצור קשר עמנו, וגם אנחנו הפנינו לו עורף. אבל כאן, מול קברו של שמריהו ולאוזניכם אני מבקש ממנו סליחה מעומק הלב. מי יודע דוד שמריהו, אם הייתי קצת יותר רגיש כלפיך, קצת יותר מתעניין ופתוח, אולי כאיש בוגר וחסון באמונתי, הייתי מצליח להכניס אותך לכנפיים החמות והמחבקות של המשפחה המורחבת שלנו... ויתכן שאם היית חש בנעימות המשפחתית האוהבת, היית חש בשר מבשרנו, עצם מעצמותינו וחוסה אחר כך גם תחת כנפי השכינה. אבל אנחנו, גם אני "הרב הגדול" בן ציון תורג'מן הדחקתי אותך, והמשכתי להתעלם ממך, כמו אותו ילד קטן שאביו מרחיקו ממקום סכנה. והנה לפני מספר שעות בעודי מטיף מוסר לתלמידי החביבי שלמה היקר שילך לבקש סליחה מהמורה שלו אשר סבל ממנו בילדותו... לא העליתי בדעתי, שהמורה הזה הוא דודי היקר שמריהו. סליחה שמריהו על שנים של התעלמות, של הדחקתך מהלב. סליחה גם ממך שלמה תלמידי האהוב שהטפתי לך מוסר להוציא קיסם מן השיניים, בעוד קורת ענק מונחת על עיני... אני מבטיח לך דוד שמריהו שמעתה ועד יום מותי אעשה הכל לעילוי נשמתך, תורה, תפילה וגמילות חסדים. סליחה".

הרב בן ציון תורג'מן ושלמה בן-סירא תלמידו הצעיר, חיבקו איש את רעהו בחום רב ובהתרגשות רבה. עכשיו הבין שלמה מדוע הרב בן-ציון מוכר לו, תווי פניו דמו להפליא לפניו של המורה שמריה. ציפור דרור אפורה עצרה מעופה, נעמדה על המצבה וציפצפה. אבל ציפורים - כידוע - אינן אומרות קדיש.

תוכן העניינים

העיתונאי 3

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה