אור ברסלב
העיתונאי 3 ילד פרא

העיתונאי 3

ילד פרא

המזוזה של צ'יקו

(מבוסס על מעשה שהיה)

פרק א'

צ'רלי הילד היה ממש פרא אדם, בבחינת יצר בכל - ויד כל בו. פשוט תלמיד בלתי נסבל. נכון, הכינוי "פרא אדם" שייך לזרע ישמעאל, אבל יודעי ח"ן יודעים לומר שבמקרים נדירים המוטיבציה הזו חודרת גם לכנסת ישראל ומחוללת שַמות. הוא הרביץ כמעט לכל מי שנשם לידו, גנב עפרונות וסנדוויצ'ים, יזם מעשי שובבות בלתי צפויים שהיו מקפיצים את המורים וההנהלה ומוציאים אותם מכליהם.

כשהגיעה אמו של צ'רלי הגברת רוחמה בן-סירא לשיחה דחופה עם מנהל ביה"ס הממלכתי "אלומות" ד"ר נחמן ציפורי, היא האזינה בלב מכווץ למונולוג הבא "אני נורא מצטער לומר לך גב' בן-סירא, אבל איבדנו כל שליטה על ילדך שלמה, המכונה משום מה, צ'רלי. הוא אומנם רק בכיתה ו' אבל קצב ההפרעות ומסת הנזקים שהוא גורם לנו עולה על כל דמיון. מה לא ניסינו! דיברנו איתו, חיבקנו אותו, הענשנו אותו, קראתי לכם ההורים היקרים לשיחות מוטיבציה ותאום, אבל הכל עורבא פרח. צ'רלי נשאר צ'רלי. גם אני באופן אישי ניסיתי לקרבו ולרכוש את ליבו, אבל הנער מנוער מכל משמעת ומתנהג בחוצפה רבה ובחוסר אחריות. אנו מכירים כבר שש שנים ועברנו עמו הרפתקאות לא מעטות, אבל הפעם אני רוצה לחדש לך חידוש לא פחות נורא לגבי התנהגותו של התכשיט שלך. יש בבית ספרנו מורה, יהודי כבן ששים, ערירי וחולני, ושמו שמריהו תבורי, והבן שלך שיהיה בריא לקח אותו כפרוייקט אישי ליוזמות הזדון שלו. כך למשל הוא הכניס חול לסנדוויץ' של המורה, עירבב כמה פעמים מלח בכוס הנס-קפה שלו, הסתיר את תיקו של המורה בפח הזבל הכיתתי ומכנה אותו בכינויים מזלזלים. היום נכנס אלי המורה תבורי דומע כולו ורועד, "אני מתפטר" הודיע לי ביבושת "הילד הזה צ'רלי הורס לי את החיים, וזה כבר עובר כל גבול. אני מרגיש תעוקה בלב, נכנסתי לכיתה עכשיו להעביר להם שיעור חשבון, והחצוף הזה מרח משחה חלקלקה בכניסה לכתה... התגלשתי לעיני התלמידים והוטחתי ארצה. כולם צחקו עלי אך מעל כולם, אותו צ'רלי שלח ידו כביכול כדי לסייע לי לקום, אבל כשהזדקפתי הוא חמק והוטחתי שוב בביזיון על הארץ...".

"תראי גב' בן-סירא, הילד הזה גדול עלינו בכמה מספרים. אין לנו כלים לטפל בו... עם כל הכבוד, אני חייב גם לשמור על כבודם ומעמדם של המורים שלי. צר לי, אבל אני מבקש שתיקחי אותו, אני משהה אותי למשך שבוע, ואבקשך למצוא לו מוסד מתאים. תודה, ושוב צר לי".

למה להאריך. מאז אותו יום עצוב למורה תבורי ולאמא שלו, ועד גיל 24 צ'רלי נטש כל מסגרת. לא בתי ספר, לא פנימיות, לא צבא, לא עבודה. מכל מקום עבודה הוא הועף תוך זמן קצר. הצבא קלטו את "התכשיט" ושיחררו אותו עקב מה שמכונה "חוסר התאמה". הוריו היו מיואשים ממנו, והיו להם יותר מ- 250 סיבות טובות לכך. המזל הגדול היה, שהמשטרה עדיין לא הניחה ידיה עליו. בקיצור, על פי נתוני היסוד שבידינו, שלמה בן-סירא המכונה צ'רלי, היה אמור למצוא עצמו בסופו של נתיב התפרעויותיו באיזה בית-סוהר אפור וקפוא. זה משום מה, לא קרה.

לילה אחד, יום אחד לפני יום הולדתו ה- 24, בדק צ'רלי את כיסיו ולא מצא שם פרוטה קלושה. הוא היה צמא לפחית בירה והשעון שלו סימן על שלוש לפנות בוקר. הוא שוטט ברחוב, עד שהבחין לשמחתו בבית הכנסת "נתיבי אור" שניצב לו בסוף רחוב קטן וחשוך, מוסתר מאחורי ששה ברושים ואקליפטוס אחד.

מוחו הזדוני זמם פריצה קלה למתחם הנ"ל. מדובר על סיכון מזערי, ובוודאי שתימצא שם קופת צדקה נחמדה ובה 20-30 שקלים או יותר. סכום לא רע שיכול להספיק לפחות לבירה ולקופסת סיגריות. הוא ניתר לעבר חלון הזכוכית, שבר אותו באגרופו, והשתחל פנימה. נרות הזיכרון החשמליים ריצדו מעבר לקיר המרוחק, וזמזומו של מאוורר שכוח ריחף בחלל בית הכנסת. האור הזה הספיק לצ'רלי כדי להבחין בקופת הצדקה העגולה שניצבה לה על התיבה. הוא ניגש לתיבה, הרים את הקופה ונענע אותה קלות. יופי, הרעש והכובד העידו על סכום לא מבוטל ששכן אחר כבוד בקופה.

"אם כבר הגעתי לכאן, כדאי שאכנס למטבח של בית הכנסת, בטח אמצא שם משהו טעים ועממי וטוב לעיכול".

חושיו של הבחור הפרוע ותלוש-המסגרת, לא הטעו אותו. בית הכנסת של העדה הפרסית בעיר מגוריו, היה ידוע ומפורסם בהנהגות האירוח והשמחות המגוונות שנחגגו שם. הוא הדליק האור, המקרר - בלי עין הרע - היה מלא וגדוש. יין, ערק, בירות ומשקאות קלים, עוגות, קציצות, ירקות, פירות, בקיצור סיבה למסיבה.

צ'רלי בחר מכל הבא ליד, והניח לפניו שלוש צלחות גדושות מכל טוב הארץ. פתח לעצמו פחית בירה והחל ללעוס ולנגוס מלפפונים חמוצים, זיתים, סלט תורכי, קרקרים. לשובע.

התענוג הזה נמשך בדיוק חמש דקות, כשלפתע הבחין צ'רלי ההמום בדמות תמירה של יהודי עם זקן ארוך ומאפיר, המביט בו בעיניים רכות להפליא.

פיו חדל מללעוס וגופו התכווץ.

"בוקר טוב חביבי, ברוך הבא לבית הכנסת. אשריך, אני שמח שאתה מקדים את כולנו לתפילת השחרית...". הקול המלטף הזה והמבט הידידותי שניבט מן העיניים, נעמו לו לאוזניים וללב.

צ'רלי לא ידע נפשו מרוב תדהמה, וניסה להסתיר את קופת הצדקה מתחת לכנף מעילו.

"הממ... המ..." הימהם הצעיר "כן... כן... מתי התפילה... כבוד הרב...".

"בעזרת השם בעוד חצי שעה נוכל להניח טלית ותפילין, עד אז אני רואה שאתה רעב, אז תגמור לאכול, תברך ברכה אחרונה ותיגש אלי... אני מאד שמח להכיר אותך. אני רב בית הכנסת, שמי בן ציון תורג'מן אמר הרב, והושיט ידו לעבר הבחור הנבוך.

מרוב תדהמה השיב: "שמי צ'רלי... כבוד הרב, ליתר דיוק שלמה בן-סירא... צ'רלי זה רק כינוי...". שמעתם פעם על גנב שמודיע לנגנב את שמו המלא?

"כן, אני מבין שלמה. כשתסיים לאכול, גש אלי, יש לי בשבילך טלית ותפילין, אשמח ללמד אותך כיצד להניחם".

הרב תורג'מן פתח ארונית קטנה בקצה המטבח ושלף משם כיפה לבנה והניחה על ראשו של הגנב הזולל, שניסה לשמור על ארשת לא מופתעת.

הקול של הרב בן ציון תורג'מן היה מוכר לו מאיפשהו, גם בתווי פניו הוא נתקל פעם, אך הוא לא ידע להניח אותו על שום פאזל שכוח בנתיב ההסטוריה שלו הקצרה והמגוונת במעשי שובבות לא מכובדים. "ובכלל" הרהר בלבו "אולי אני מדמיין לעצמי, עכשיו לילה, ואני כבר אחרי שתי פחיות בירה, מה לי ולרבנים, מה לי ולבית כנסת, מה לי ולתפילת שחרית".

צ'רלי שלנו, במקור שלמה בן-סירא, בחור חסר תועלת, ותלוש מן המציאות, התרומם מכיסאו, הביט כה וכה, וכשהבחין ברב בן ציון ישוב בירכתי בית הכנסת, פתח את הדלת ופתח במרוצה לתוך הלילה השחור.

לילה שחור? לא בדיוק. יש לילות שניראים שחורים בתחילתם, אבל סמוך ונראה לעמוד השחר מזדהרים להם חוטים של אור, שטיפוס כל כך זנוח ועלוב כמו צ'רלי כה זקוק להם, זקוק להם מאד, אפילו מבלי לדעת זאת.

פרק ב'

צ'רלי שעט ברחובות העיר מבוהל למדי. הסצינה המוזרה הזו, בית כנסת, קופת צדקה, קרקרים והרב בן ציון תורג'מן היתה קשה עליו לעיפה, אם כי ניצוץ של סקרנות החל לפעפע בקרביו. הוא התיישב על ספסל באחד הגנים הציבוריים ושיחזר את השיחה עם הרב תורג'מן.

"בוקר טוב חביבי... ברוך הבא לבית הכנסת, אשריך, אני שמח שאתה מקדים את כולנו לתפילת השחרית". נעימת קולו של הרב בעל העיניים המלטפות לא משה מאוזניו.

"הוא מוכר לי מאיזשהו מקום... את הפנים שלו ראיתי פעם" הרהר צ'רלי "אני עוד אחזור לשם כדי לתהות על קנקנו של היהודי הזה... אני רק חושש שמא יגלה שנגנבה קופת הצדקה ויודיע על כך למשטרה... מה פתאום, הוא לא טיפש הרב הזה, הוא קלט מיד שאני אורח לא קרוא, ואם היה רוצה היה מחייג מיד למשטרה... וחוץ מזה שכנראה מרוב תדהמה אמרתי לו גם את שמי האמיתי, שלמה בן-סירא... אני רק מקווה שלא ילשין עלי ואמצא את עצמי בלי כוונה בתא-המעצר".

במשך אותו יום שוטט צ'רלי ברחובות העיר חסר מנוחה. הוא חש דבקות פנימית שאין לה הסבר לשוב לבית הכנסת ולשוחח עם הרב בן ציון, הניצוץ הקטן של הסקרנות בער בו להיפגש בשנית עם הרב.

קצת לפני תפילת מנחה.

צ'רלי נכנס לבית הכנסת "נתיבי אור" וחיפש את הרב. עיניו נתקלו בו ישוב מול סטנדר ורכון על גמרא. צ'רלי נעמד בסמוך, שותק. שתי דקות אחר כך נשא הרב בן ציון עיניו והבחין בצעיר.

"הו ברוך הבא, מה שלומך שלמה, חיכיתי לך בתפילת שחרית אבל כנראה שלא הרגשת טוב... אבל אני מאד שמח שחזרת לתפילת מנחה. דע לך יקירי, המקום הטבעי של יהודי הוא בית הכנסת, ובית המדרש. אנחנו נולדנו כאן ואנחנו שתולים כאן, וגם אם אנו יוצאים מכאן, זו יציאה על מנת לחזור. כאן בבית המדרש יהודי יכול לפרוק את המטענים הכבדים שעל ליבו להניחם מול הדום רגליו של מלך מלכי המלכים, לבקש רחמים, לבקש מחילה וטהרת-הלב ולצאת לדרך חדשה. אתה איש צעיר ידידי, וכנראה לא זכית להכיר מספיק את מכמני תורתינו הקדושה, אז דע לך שהתשובה, החזרה בתשובה, היא היא עמוד היסוד בבנין הנפש של כל אחד מאיתנו. אין דבר יותר מאושר מן הידיעה, שלפעמים נופלים וחוטאים, אבל גם מן הנפילה, מן הצניחה לאשפתות, מושטת ידו של הקב"ה כדי להרימך, לייצבך, ולתת לך נתיב חדש של מאור פנים אלוקי, של תקווה לטוב. יהודי אף פעם לא מתייאש, אף פעם לא נופל ברוחו, כי נשמתו אומרת לו: זה רק זמני יקירי, חזור לאבא, הוא מחכה לך באהבה, בחמלה, ברצון טוב. חזור לאבא".

שלמה בן-סירא המכונה צ'רלי, לא הבין מדוע, אבל דמעות ענקיות פרצו להן אל לחייו. הוא ביקש לחבק את הרב וזה נענה לו.

"אשרי יושבי ביתך" אמר החזן.

מיד אחרי תפילת ערבית התיישבו הרב בן ציון תורג'מן ושלמה בן-סירא בן ה- 24, לשיחה מלב אל לב. צ'רלי חשף בפני הרב את מסכת חייו הגדושה אכזבות, כישלונות, מתחים וריקנות אדירה. שיחה בת כמה שעות.

"אני פשוט לא יוצלח. מגיל 12 אני לא לומד, לא מסתפר, חי ברחובות, ההורים שלי אמרו נואש. לא קיבלו אותי לצבא, לא הצלחתי באף מקום עבודה. אני כלומניק אחד גדול, ובצער רב אני רוצה לספר לך כשפגשת אותי בבוקר כאן בבית הכנסת, זה היה אחרי ששברתי חלון וגנבתי את קופת הצדקה...

"אני יודע" הנהן הרב.

צ'רלי שתק, עצם עיניו והחל לסרוק תמונות ממסע חייו.

"כשהייתי בכיתה ו' התעללתי במורה אחד שלי. יהודי מבוגר כבן 60. הרסתי את חייו, ביישתי אותו, ביזיתי אותו. אני נזכר שפעם אחת מרחתי משחה בכניסה לכיתה, הוא החליק וקיבל חבטה עזה. צחקנו עליו... ויתירה מזאת, הושטתי לו יד כדי לתמוך בו שיעמוד, אך משכתי ידי והוא צנח שוב... זו היתה בדיחה, אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל. סולקתי מבית הספר ועד היום אני ברחובות".

"זה באמת מעשה מזעזע" אמר הרב "אתה לא יכול להמשיך בחיים מבלי שתבקש מחילה מן המורה הזה. על עבירות שבין אדם לחבירו אין הקב"ה סולח, עד שיפייס את חבירו. אני מאמין שהמורה יסלח לך אם תגיע אליו. נכון, יש אנשים שסוחבים צלקות של הקפדה על זולתם רבות בשנים, אבל כאשר מבקשים את מחילתם יש בהם תעצומות נפש לסלוח...

"אני זוכר" אמר צ'רלי "שהמורה ביקש להתפטר מבית הספר מיד אחרי המקרה איתי. הוא היה אדם די מבוגר, ערירי, שכל עולמו היה ללמד בבתי-ספר. הוא היה טיפוס שקט כזה, שילד מופרע כמוני יכול לשגע בקלות. אני עוד לא מרגיש שיש לי כוחות נפש לבקש ממנו סליחה, ואולי הוא כבר סלח לי... סוף סוף הייתי ילד קטן, בכיתה ו', עוד לפני בר-מצווה.

"כן חביבי, אומנם היית בגיל של פטור מן המצוות, אולם דעת והבנה יש לך כיום, כבוגר, להבין שהמעשה ההוא הוא נורא ואיום וחובה עליך ליישר את ההדורים עם המורה שלך. ומי יודע, אולי הרישעות הזו שפגעה בכבודו של המורה, היא אבן הנגף של חייך. אתה בעצמך מספר לי, שאתה לא מאושר, לא שמח, לא מסתדר בחיים. הקב"ה מודד לאדם מידה כנגד מידה. יהודי עושה רע, יעשו לו רע מן השמים, עושה טוב, ישפיעו עליך טובה מן השמים. יש דין ויש דיין חביבי".

במשך למעלה משנה נמשכו השיחות בין הרב בן ציון תורג'מן לבחור שלמה בן-סירא, שביקש לעקור את הכינוי צ'רלי, וכמעט הצליח בכך. היו אלו שיחות נפש מחד, אך עם המון מוסר יהודי מאידך. לשלמה היה גם צימאון גדול לדעת תורה, והוא נכנס כאחד מן המניין לשיעורי הגמרא של הרב תורג'מן, שהועברו בטוב-טעם ובחינניות כובשת בעזרת הנשים בבית הכנסת מיד אחרי תפילת ערבית.

שלמה נטש את הרחובות, וליבו החל מתמלא ביראת שמים וברצון עז לגמול חסדים. הוא החליף את הנהנתנות האישית שלו ואת השאיפה לגזול, בעוצמות של נתינה ללא גבול. בהנחיית הרב בן ציון הוא אירגן מנייני תפילה בבתי אבלים, התרים מזון למשפחות עניות, דאג להכנסת כלה, ומפעם לפעם היה מבקר חולים קשישים ובודדים בבתי אבות סמוך לבית מגוריו. הצ'רלי המאוס הלך וגווע לו, ושלמה בן-סירא החדש, הבחור ירא האלוקים, בעל מידות תרומיות, הלך ונבנה כמגדלור מאיר בחשכת הלילה.

"שלמה יקירי, אתה כבר איש ירא אלוקים וסר מרע, גומל חסדים ומקיים מצוות... באמת ראוי להתגאות בך. אני גם שמח שהוריך רואים בדרכך החדשה ברכה והצלחה. אבל ענין קטן עדיין מנקר בתוכי בכל התהליך המכובד שעבר עליך..." ציין הרב.

שלמה פער שתי עיניים תמהות.

"עדיין לא ביקשת סליחה מהמורה שלך בבית הספר, שעל פי דבריך התעללת וביישת אותו. צר לי, אבל זה כתם גדול המעיב על כל תהליך הכיבוס של נשמתך הטהורה. בחודשים הקרובים אנסה למצוא לך שידוך מתאים" הפתיע הרב בן ציון "אבל עם החטא הנורא שבין אדם לחבירו שעדיין תקוע על גבך כגיבנת, חוששני שהשידוך יתעכב...".

"כבוד הרב" ניתר שלמה "אני מספיק בשל וחזק לעמוד מול המורה שמריהו תבורי ולבקש ממנו סליחה מכל הלב...

"שמריהו תבורי?" שאל הרב.

"כן, שמריהו תבורי, נזכרתי עכשיו בשמו. אני גם זוכר היטב את שכונת מגוריו...".

פרק ג'

שיכון "לוחמי המחתרות". שם התגורר לו המורה שמריהו תבורי. שלמה בן-סירא בעל התשובה הצעיר זכר היטב שכונה זו, מאחר והיו לו כמה חברים טובים שהתגוררו שם. לא פעם בנעוריו החופשיים, היה נפגש גם במורה שמריהו סמוך למכולת השכונתית בשעות אחר הצהרים. הם רק החליפו מבטים ותו לא. לא פעם היה עוקב אחרי המורה הקשיש הצועד באיטיות לכוון ביתו ברח' המעפילים 19. שני דקלים קשישים וחצי יבשים הזדקרו להם במרכז חצר הבנין בן השלוש קומות. המורה התגורר בקומת הקרקע ובחצרו גידל עגבניות, חצילים ופרחי עונה.

הפעם הצעידה לכוון השכונה היתה תכליתית, לבקש סליחה ומחילה משמריהו תבורי על הצער והעלבון שגרם לו. נכון, חלפו שנים רבות מאז, אבל כמו שאמר הרב בן ציון תורג'מן, זו גיבנת לא פשוטה, שעלולה לעכב לו את השידוך המיוחל.

הוא זכר את שהמורה התגורר בדירה השמאלית. הוא הקיש בדלת שלוש פעמים, וחצי דקה אחר כך ניצב בפתח איש צעיר אוחז בידיו תינוק מתולתל ושובב.

"סליחה אדוני, שמי שלמה בן-סירא, אני מחפש יהודי בשם שמריהו תבורי... אין לי ספק שהוא התגורר כאן בדירה הזו... אולי אתה יודע היכן אוכל למצוא אותו?".

הגבר הצעיר שבפתח היה חבוש כיפה סרוגה צבעונית גדולה וליטף את תלתליו של בנו התינוק, שנע אנה ואנה וניסה להרגיעו.

"שושי, יש כאן יהודי נחמד שמחפש את שמריהו תבורי, את מעודכנת יותר ממני...".

האשה הצנועה גב' רותי גלנטי הבחינה ששלמה בן-סירא לא רק מתעניין אלא גם נסער.

"אתה בן משפחה שלו?" שאלה.

"לא בדיוק" השיב שלמה "אני תלמיד שלו, הוא לימד אותי לפני הרבה שנים... לצערי הייתי שובב גדול ופגעתי בכבודו מספר פעמים. בחסדי השם חזרתי בתשובה, והחלטתי לבקש ממנו סליחה... אתם יודעים בעל תשובה לא יכול להרשות לעצמו להשאיר פצועים בדרך...

יוסי גלנטי שיחרר את התינוק הערני שפתח בזחילה מואצת לכוון הסלון.

"צר לי... אבל שמריהו תבורי נפטר לפני מספר שנים. בעלי ואנוכי רכשנו ממנו את הדירה חצי שנה לפני פטירתו. הוא עבר לבית האבות "נחלי אביתר" במזרח העיר, ביקרנו אותו כמה פעמים, אך לצערנו הוא חלה במחלה קשה ונפטר תוך ימים ספורים. הוא היה יהודי חביב אבל ערירי. הוא מיעט לדבר על עצמו, אבל אנחנו הכרנו לו טובה על הדירה המתוקה שמכר לנו וליווינו אותו בחודשי חייו האחרונים...".

"תודה, סליחה" שלמה יצא לרחוב וחייג בסלולרי לרב בן ציון תורג'מן.

"כבוד הרב, המורה שלי שמריהו תבורי נפטר לפני שנה, דיירי הדירה שלו עדכנו אותי. מה אני עושה? איך אוכל לקבל את סליחתו?

"נפטר?" שתיקה ארוכה משני עברי קו הפלאפון.

"ידידי הצעיר אין לך ברירה" השיב הרב "עליך להשיג מנין יהודים, לגשת לבית הקברות ולבקש לאוזניהם סליחה משמריהו תבורי, כך נהוג ונכון לעשות. אבל אתה בטוח שהוא נפטר?" גם הרב תורג'מן נשמע מרוגש.

"כן, כך אמרו לי בני הזוג גלנטי. הם נראים לי אנשים אמינים ויראי שמים...".

"ובכן שלמה גש עכשיו למשרדי החברא קדישא ובקש מהם שיאתרו לך את מיקום הקבר של שמריהו, בינתיים נסה להשיג מנין חברים שיעלו עמך לבית העלמין. גם אני בדרך לשם.

"כבוד הרב, אני מאד מכבד אותך ואת כוונתך להצטרף... אבל אין לי העוז לבקש מאנשים ואפילו ידידים לבוא עמי לקברו של יהודי שהם לא מכירים, כדי שאבקש ממנו סליחה. אני אגש לבד, אקרא תהילים לעילוי נשמתו ואבקש ממנו מחילה...

הקברן הותיק רזיאל רוזנטלר הביט על צג המחשב ולחש "שמריהו תבורי ת.ז. 5592011/27, קבור בגוש 23, מגרש 12 חלקה 6 שורה שניה מצד מזרח".

שלמה יצא בזריזות ממשרדי החברא קדישא עצר מונית ועלה. "לבית העלמין". הוא שלף את ספרון התהילים שלו וכוון לעילוי נשמת "שמריהו בן שרה אמנו", שילם לנהג ופתח בהליכה מהירה, כשעיניו בוחנות את השלטים. גוש 20, גוש 21, גוש 22, גוש 23. הוא נעצר ליד מגרש 12 והחל סוקר את החלקות. אחרי דקותיים הוא נעמד מול הקבר.

"פ.נ. שמריהו בן רוזט ואברהם תבורי. נפטר בכ"ג חשוון תשס"ד ת.נ.צ.ב.ה.".

שלמה בן-סירא שלף מכיסו את לוח השנה שלו דפדף ולא האמין למראה עיניו. היום יום שלישי בשבוע, כ"ג חשוון תשס"ד. ארבע שנים לפטירתו של המורה שמריהו ז"ל, היום זה יום האזכרה שלו. לא יאומן!

"הרב בן ציון כאן שלמה. אתה לא תאמין היום כ"ג בחשוון זה יום השנה הרביעי לפטירת שמריהו ז"ל, אני המום מכך שבורא עולם הביא אותי לכאן בדיוק ביום היורצייט...

"אני המום לא פחות ממך" השיב הרב בן ציון "אבל ברור לי שעכשיו אתה מוכרח לאסוף מנין כדי להגיד עליו קדיש, גם אני בעוד עשר דקות מגיע לבית העלמין...

שלמה הביט במצבה הלבנה ובאותיות השחורות ונזכר באותן דקות נוראיות של הפגיעה במורה שמריהו עת היה בכיתה ו', ילד פרא, ממש פרא.

לפתע משומקום חלפו בסמוך שלושה קשישים חבושי קסקטים, שלמה סימן להם שיבואו להשלים מנין והם ניצבו לידו. חצי דקה אחר כך נעצר טנדר עם עוד שלושה צעירים בריאי גוף, עובדי חברת המצבות, ובאופק בשער בית העלמין והבחין שלמה בן-סירא ברב היקר שלו בן ציון תוג'מן צועד נמרצות לעברו... תוך כדי צעידה הצמיד אליו הרב בן ציון עוד שני יהודים. המנין הושלם, ומעניין, אף אחד מהם לא היה קצר-רוח. הסבלנות ניצחה.

הרב בן ציון קרא כמה משניות, אחר כך כולם קראו מספר פרקי תהילים "רבי חנניה בן עקשיא". ושניהם, הרב בן ציון ושלמה אמרו קדיש. "אמן יהא שמיה רבה מבורך...".

"רגע אחד" ביקש שלמה מבאי המניין "אל תלכו, אני רוצה לבקש סליחה מהיהודי הקבור כאן. הייתי תלמיד שלו לפני 12 שנה, ועשיתי לו המון רע. המורה שמריהו היקר, צר לי על עוגמת הנפש שגרמתי לך. אני רוצה שתבין אותי, הייתי ילד קטן ופראי, חסר שיקול דעת, ילד, רק ילד קטן. אבל ברוך השם חזרתי בתשובה והחלטתי ליישר אורחותי. לא זכיתי להיפרד ממך בעודך חי, לא זכיתי לקבל את סליחתך עם חיוך על פניך, אבל הרב בן ציון הסביר לי שלא אוכל להמשיך בחיי מבלי לתקן את העוול שגרמתי לך. סליחה שמריהו, סליחה... אני רואה שהקב"ה אוהב אותי וגם אותך, שהרי רק ידו של הקב"ה ניווטה לקברך דווקא ביום האזכרה הרביעי שלך כ"ג חשוון. אתה בוודאי סולח לי... מוחל לי..." עיניו של שלמה נרטבו להן.

באי המניין טפחו לשלמה על השכם "יישר כוח בחור צעיר, אשריך שאתה מתעלה על עצמך ומבקש מחילה מהנפטר... זה מעיד על מידות מתוקנות..." והם ביקשו להתפזר.

"רגע אחד יהודים יקרים!!! חכו איתנו עוד כמה דקות, אני מתחנן לפניכם". הרב בן ציון תורג'מן היה הדובר. שלמה נידהם, הוא הבחין שרבו ניסער מאד ועיניו לחות.

"חז"ל אומרים שכשיהודי רוצה להטיף מוסר לחבירו כדי שיתקן דרכיו ומעשיו, עליו לפשפש היטב בעצמו. שיבדוק בחורים ובסדקים של נשמתו. ומדוע? שמא יאמר ראובן לשמעון "טול קיסם מבין שיניך" ויענה לו שמעון לראובן "טול קורה מבין עיניך". פרוש הדברים, לפני שאתה מחנך מישהו ומכהו בשבט מוסר, בדוק היטב אם חלילה אתה אינך נגוע באותה רעה חולה שאתה מטיף לה. את חטאי אני מזכיר היום, גם אני הגעתי לכאן על ידי ניווט ההשגחה העליונה כדי לבקש סליחה מחילה וכפרה מדודי היקר שמריהו בן רוזט תבורי ע"ה. אנא מכם, המתינו ושמעו. אבי מורי בנימין תורג'מן ע"ה, עלה ארצה עם אחיו הצעיר שמריהו מיד אחרי הכרזת המדינה. הוריהם נותרו במרוקו עד יום מותם, הם היו קשישים וחולניים, אבל עודדו את שני בניהם לעלות ארצה, ולחונן את עפר ארץ הקודש. הם ציוו את אבי בנימין, לדאוג לחינוכו של אחיו הצעיר שמריהו, אך המשימה לא עלתה בידו של אבא. שמריהו העדיף את הקיבוץ, ואת בית ספר "כדורי" על פני לימוד תורה בישיבה. ניסיונותיו של אבא לקרבו עלו בתוהו. שמריהו היה עקשן, והמשיך בדבקות בדרכו, בלימודי הוראה באוניברסיטה.

"בשלב מסויים החליט שמריהו תורג'מן, לעברת את שמו לשם עם צליל ישראלי, תבורי. היה זה עוד מהלך שהוסיף לנתק בין שני האחים, זה בעולמה של תורה וזה בעולם האקדמיה. אבא ביקש מאיתנו - בניו - לשמור מרחק משמריהו, שמא נציץ וניפגע, וננטוש חלילה את עולם התורה. עשרות שנים חיינו תחת האיום: שמריהו חי וקיים, שיהיה בריא, אבל בלעדינו. פעם בכמה שנים היינו פוגשים אותו בשמחה משפחתית ולא יותר. אחי ואחיותי לא יצרו עמו קשר חוץ מ"שלום שלום" בשפה רפה. שמריהו לא התחתן, גר ערירי כל ימיו. הוא לא ניסה ליצור קשר עמנו, וגם אנחנו הפנינו לו עורף. אבל כאן, מול קברו של שמריהו ולאוזניכם אני מבקש ממנו סליחה מעומק הלב. מי יודע דוד שמריהו, אם הייתי קצת יותר רגיש כלפיך, קצת יותר מתעניין ופתוח, אולי כאיש בוגר וחסון באמונתי, הייתי מצליח להכניס אותך לכנפיים החמות והמחבקות של המשפחה המורחבת שלנו... ויתכן שאם היית חש בנעימות המשפחתית האוהבת, היית חש בשר מבשרנו, עצם מעצמותינו וחוסה אחר כך גם תחת כנפי השכינה. אבל אנחנו, גם אני "הרב הגדול" בן ציון תורג'מן הדחקתי אותך, והמשכתי להתעלם ממך, כמו אותו ילד קטן שאביו מרחיקו ממקום סכנה. והנה לפני מספר שעות בעודי מטיף מוסר לתלמידי החביבי שלמה היקר שילך לבקש סליחה מהמורה שלו אשר סבל ממנו בילדותו... לא העליתי בדעתי, שהמורה הזה הוא דודי היקר שמריהו. סליחה שמריהו על שנים של התעלמות, של הדחקתך מהלב. סליחה גם ממך שלמה תלמידי האהוב שהטפתי לך מוסר להוציא קיסם מן השיניים, בעוד קורת ענק מונחת על עיני... אני מבטיח לך דוד שמריהו שמעתה ועד יום מותי אעשה הכל לעילוי נשמתך, תורה, תפילה וגמילות חסדים. סליחה".

הרב בן ציון תורג'מן ושלמה בן-סירא תלמידו הצעיר, חיבקו איש את רעהו בחום רב ובהתרגשות רבה. עכשיו הבין שלמה מדוע הרב בן-ציון מוכר לו, תווי פניו דמו להפליא לפניו של המורה שמריה. ציפור דרור אפורה עצרה מעופה, נעמדה על המצבה וציפצפה. אבל ציפורים - כידוע - אינן אומרות קדיש.

תוכן העניינים

העיתונאי 3

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה