השאלה. התשובה העתונאי · פרק י"א - שברי-שברי לוחות
שבועות מספר לאחר שנכנסתי לערוך את "יתד נאמן", הציע לי אחד המבקרים מן הוועדה הרוחנית להלוות אליו לתפילת ערבית ב"ישיבה קטנה" אחת בבני ברק.
ישיבה קטנה? שאלתי. מה פרוש קטנה?
"כשתגיע לשם תבין עד כמה היא זערורית" הפטיר בחיוך.
תפילת ערבית בישיבת פוניבז', היתה עבורי חוויה ראשונית ומסעירה לחוש ולמשש עד הנימים הדקים של הלב, תורה מה היא, בני תורה מה הם. האווירה המחשמלת של הלימוד הישיבתי, הזעקות הרמות, נפנופי הידיים, הצעידה הנחושה לספריה, שליפת הספר, הדפדוף הזריז, הצמדת העין לאותיות הקטנות, המחזה הקסום של הצלילה בים התלמוד, היה עבורי כמים צוננים לנפש עייפה.
הבטתי בהם מסומר לכסא. היה ברור לי שמן השמים הכניסו אותי עמוק עמוק לארון הקודש הישיבתי. לצורך הענין, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, אבל בתוך תוכי חשתי כשברי - שברי לוחות.
"והוא רחום יכפר עוון" החזן התחיל.
ברכו את השם המבורך...
"שמע ישראל. השם אלוקינו השם אחד!!!".
אולי 1,000 פיות אולי יותר אומרים "שמע", כותלי הישיבה הזדעזעו... נאלמתי דום. לא יכולתי להוציא מילה מן הפה, לשוני התאבנה. הרעש הקדוש המרטיט הזה, היה מוכר לי לפתע... מאיפה הוא מוכר לי?
עיני נעצמו. והנה כמו בחלום אני שומע בום, בום, בום. שלוש פצצות מרגמה נוחתות, ובזווית העין אני קולט את דוד קופשטיין, השם יקום דמו, רץ כפוף, מחפש מסתור מאחורי סלע, ואז רסיס פגז בגודל כף יד, מתעופף בקשת חדה ופולח את חזהו.
ה"שמע ישראל" של קופשטיין ז"ל מתערבב במוחי עם ה"שמע ישראל" של תלמידי פוניבז'... דמעה לחה וטורדנית מבצבצת בזווית בעין, אני מנגב אותה. החובש הפלוגתי מנסה לחסום את הדם... "שמע ישראל" זועק החייל.
ואז חולף לנגד עיני אותו לילה אימתני ואכזר אפוף חרדות והשאלה מנקרת במוחי. אותו סימן שאלה קדמוני שנבט במעמקי ליבי על גבעה המשקיפה למחנה הפליטים עין-אל-חילווה! מה פרוש ה"שמע ישראל", אל מי קופשטיין מדבר? מה זה עוזר? מי הוא השם אלוקינו...? איך זה שקופשטיין מכיר אותו ולי אין אפילו שמץ של מושג...
"ואהבת את השם אלוקיך" עורר אותי למציאות, והחזיר אותי סמוך ונוגע בארון הקודש המוזהב של הישיבה המעטירה.
הודו לשם שזכיתי לאהוב, להכיר, ולהיות עבד של בורא עולם, וכלי העבודה שקיבלתי ממנו לחצוב בו ממכרות האמונה, אינו אלא קולמוס, עט נובע.
היתה שאלה, קיבלתי תשובה, ונותר כאן רק היהודי, העתונאי, הצועד על פני שבילים ארוכים של דיו, ויוצר מהן מילים שצריכות לבנות בית של אמונה לקוראיו, אחיו, זרע ישראל רחומיך.
סוף